על הסרט נשים קטנות

בסוף שבוע האחרון הצטיידתי בשתי חברות והלכתי לראות את הסרט ‘נשים קטנות’. למי שלא מכיר נשים קטנות מבוסס על רומן אמריקאי משנת 1868 מאת לואיזה מיי אלקוט. הספר מספר את סיפורן של ארבע אחיות: מג, ג’ו ואיימי שמפלסות את חייהן כנשים צעירות בעולם, ומתאר את השאיפות, האהבות והפשרות שלהן.

אז למה הילדה הדוסית שחיה בתוכי התרגשה כל כך?

בבית החרדי בו גדלתי היתה שידת ספרים אחת מכוסה ועמוסה בקלאסיקות. קצת ז’ול וורן, הרבה דיקנס, ברונטה, טולסטוי, הארדי ועוד.

והעולם התחלק לשניים: בבוקר בזמן בית הספר כוננית הספרים היתה סוד אפל, אבל בצהריים, מיד אחרי שהייתי מחליפה את חולצת התלבושת האחידה, נפתחה הדלת לעולם השני- שידת הספרים.

קראתי את אותם הספרים שוב ושוב, האופציות היו מוגבלות, אבל החוויות אף פעם לא, לכל סיפור היה את העולם שלו, החלום שלו, כל יום היה חדש.

לפעמים נפרדתי מספר לשנה רק כדי לגלות אותו שוב, רגישה יותר.

 

‘נשים קטנות’ היה אחד הספרים האלה, האסורים.

ואולי הם צדקו, החרדים, כי מעבר לסיפור ה’נקי’ מכל איזכור של מיניות, הדפים תמיד הריחו כמו חופש, חופש שהשאירה בו המחברת. חופש מלהיות האישה הטובה, זו שיעדו אותי להיות. הנשים בספרים תמיד בחרו את מסלול חייהן, הן למדו מה שרצו, אהבו והתאהבו, גם בעולמן המוגבל. הן לא היו צריכות להיות חוליה בשרשרת של אמהות טובות, מאם לביתה וממנה לצאצאית הבאה,

הן פשוט היו.

 

היום אני סטודנטית לקולנוע, חילונית, כמות הספרים שאני קוראת הצטמצמה וכמעט לא קיימת, אבל כשהגעתי לאולם הקולנוע ידעתי שאוהב את הסרט לא משנה איך הוא יהיה. 

 

הוא היה גרוע.

העלילה הלא לינארית לא הצדיקה את עצמה ושיטחה את הדמויות, הצילום היה ‘בסדר’ בלבד ומשום מה הקראת חלופת המכתבים בסרט נעשתה כאשר השחקנים מישירים מבט למצלמה ושוברים את הקיר הרביעי (הקיר הדמיוני המפריד בין הקהל לבמה), מאד ברגמני, מאד לא מוסבר.

הכל היה עטוף בצעיף משי ורדרד ולא מהסוג החינני, הכל היה מתוק מידי, הסיפור, הדמויות, הקשרים ביניהן והמוזיקה שעטפה את הכל, אבל הכל.

זה היה כמו להטביע עוגה יבשה בקצפת או מלפפון בטחינה (לצמחונים).

פעם שמתם לב כמה חלקים מפסקול של סרט מרוחים במוזיקה? תשימו לב, לפעמים זה קורה משום שהבמאי עצלן מדי מכדי לביים סצנות רגשיות טובות, במקום זה הוא שם מוזיקה שמייצרת רגש מיידי.  

 

סרטי מלמלות. כך באופן לא רשמי נקרא הז’אנר הקולנועי לסרטים שקהל היעד שלהם הוא ברור: נשים. 

וכן, זה קונה אותי. כי… אני אישה.

אבל אולי, אולי תכבדו אותנו קצת ותעשו גם קולנוע טוב?
רק אל תשכחו להלביש אותן במלמלות.

?>