לעשות משהו

היום, היום שלי התכנס אל תוך עצמו.

בים השיגרה המדומיין, היום שלי היה ספינת סוחרים קטנה. וכשהמציאות, בדגלים מתנוססים ובתותחים מכוונים צמצמה את המרחק ביניהם, היה ברור שלא נותר אלא להניף את הדגל הלבן.. עוד לפני שהתמתחתי.

היום, היום שלי לא ניסה להתרומם. זחוח מבפנים העמיד פני חולה, תוך שהוא קובר את עצמו בפוך טפח נוסף. “זה אתה לבד עכשיו” אמר בלי לומר. מפקיר אותי לחסדיה של שמש ארורה ומסנוורת.

אז ניסיתי לירות קצת לכל הכיוונים, להכחיש את סופה של הלחימה, להתנתק מגופי שנלקח בשבי, אך ללא הועיל. אף כדור לא פגע באף מטרה. יותר נכון במטרה. שהרי היתה רק אחת כזאת: לעשות משהו.

אתה יכול לעשות הרבה דברים אבל לא לעשות משהו. לא. כי בשביל לעשות משהו, קודם כל, צריך לאהוב. קחו לדוגמא את האדם הזה במקום העבודה שלכם, שלא משנה מה הוא עושה, קשה להאמין לו. ובעצם הוא עושה הכל נכון, אבל העיניים שלו משדרות זיוף תמידי, וכשהוא שואל לשלומינו או מברך אותנו בבוקר טוב, הקליפה הכי חיצונית של ההכרה שלנו, היא המתקשרת איתו במלמולים. ניכר שהוא לא נמצא במקום ובזמן הנכונים לו. בלי רגש החיים, משהו במטריקס שלו מסרב לתפקד וקורס בתוך עצמו.

שיחה בין אנשים דומה להתרחשות כימית, ואהבה היא הזרז, הדוחק בריאקציה להתחולל. אם מכוונים לתדר הנכון, ובהיווצר התנאים המתאימים, אפילו סתם מה-נשמע מחולל נס. דלת עקשנית משתכנעת להיפתח. לב שבגדו בו נותן שוב אמון.

את יכולה להתקבל לעבודה של גדולים ועדיין תהיי רחוקה מלעשות משהו. גודל החיוך שתלבשי על פנייך לא יקבע בשום צורה אם כשתביטי במראה בבוקר, תהיי גאה באשה שמביטה בך בחזרה. כי בשביל לעשות משהו, צריך גם חזון ומטרה. ולא צריך לחייך כל הזמן. בהחלט יש מקום לחירוק שיניים;

פרצופו של קריסטופר קולומבוס למשל, בטח היה עקום, עד לרגע בו מצא את היבשת החדשה שלו, אותה חלם לגלות כל חייו. אהובתו היתה זרה מסתורית ורחוקה, אבל כשיש לך חזון ומטרה, מרחק ושאר מכשולים, הם רק קשקוש בשולי הדף, או נביחות של כלבים אילמים.

התקף החרדה הראשון שלך קורה במשרד. אתה עובר על תיקי לקוחות, עונה לשיחות, מתנצל, מגדיר מחדש, מבטל, אבל משהו לא פועל. עיניך פוגשות בתמונה על הקיר: גלים וגלשן. ולרגע הרוח ורסיסי המים עוטפים אותך, ובשנייה אחריה מסחררים. אתה שוקע, נחנק מהשקר שהאכלת את עצמך בעידוד הסביבה והאגו. אם הם רק היו יודעים. בלי אהבה ובלי חזון, כמעט בלי נעורים.

אני חייבת לעשות משהו, את בוכה לה בטלפון.

היא חברת ילדות, לא סתם אחת שאתן שותות הפוך-דל-חלש ביחד, בשבת בבוקר בנווה צדק. אם כבר לשתות איתה, אז ערק במרפסת, ובאמצע השבוע. היא תרגיע אותך, לא לפני שתגער בך; “רק כשיש צרות היא נזכרת בי זאת”.

אתן יושבות במקום הקבוע, היא מעשנת ואת מגלגלת, ושתיכן חדורות מטיבציה לפתור את התסביכים הקיומיים שלך.

כך מבלי משים, הרצון לעשות משהו, כופה את עצמו עלינו בסופו של דבר. הוא יכול לבוא בדמות התקף חרדה, או בדמות יום שהתכנס אל תוך עצמו. בחלום שהתעוררנו ממנו מאושרים, או בריח האדמה כשגשם.

זה דבר מסובך זה, לעשות משהו.

נראה לי שאוותר?

 

ציור: Out of Work or Nothing Doing – Ralph Hedley, 1888

?>