שטייגען מפה ומשם

זה קרה במרפסת בחולון. הייתי לבוש במכנסיים קצרים ובגופייה, מימיני כלב מתוק, משמאלי החברותא שלי לכתיבת הסמינריון של שנת הלימודים האחרונה ומולי לפטופ עם אינספור קבצים פתוחים שעוסקים ב”בעיית האהבה והתשוקה בשדה הטיפולי”.

זה היה הרגע שבו הרגשתי שוב בישיבה.

 

במשך שנים התגעגעתי לרגעי הסיפוק שלאחר שעות של שקידה בתורה. מי שהיה שם יודע איך זה מרגיש: יושבים בבית המדרש במשך שעות, צוללים לסוגיה התורנית של אותה תקופה, קוראים טקסטים בעברית ובארמית ומתפלפלים עד השעות הקטנות של הלילה.

אברהם פריד, הזמר החרדי שגורם לי לבכות, מתאר את הסיטואציה בצורה הכי מדויקת:

“אמר רבא, אמר רב פפא ואילו אביי אחרת חושב,

קושיא חדשה הוא מיישב,

מביא ראיה והכול מתיישב.

והמהרש”א, רשב”א, ריטב”א,

עובר לו הזמן אך הוא לא חש בו.

 

רמב”ם, רמב”ן, רבינו תם,

תענוג עילאי נפלא ומסותם.

אמר רב הונא, רב סבא המנונא,

שמאי סברא חדשה העלה,

תקף אותו הלל בשאלה

עד שבחוץ השחר עלה”.

(השיר המלא ביוטיוב)

 

בכל פעם שסברא חדשה עלתה הייתי דופק על הסטנדר ומחייך חיוך גדול של אושר. לעיתים הייתי חושב שאני קצת משוגע.

אני זוכר היטב את הפעם ההיא שיצאתי מבית המדרש, שמח וטוב לב, לידי חלף נער חילוני לבוש בבגדים קצרים ללא כיפה על ראשו, ובידו כדורסל. הזיעה שנטפה ממנו העידה שזה עתה סיים סשן ארוך עם הכדור.

הסתכלתי עליו למשך כמה שניות וריחמתי עליו מאוד. כמה מסכן התינוק שנשבה (ביטוי פופולרי בחברה החרדית לתיאור אלו שנולדו חילונים) שלא זכה ללמוד תורה ולחוות את רגעי הסיפוק שבסוף היום. הרגשתי בר-מזל והלכתי לישון בחיוך גדול.

לימים עזבתי את הישיבה. עם עזיבתי נעלמו גם רגעי הסיפוק הזוהרים. פתאום הפכתי להיות חילוני שמזיע בעקבות סשן עבודת מלצרות או אימון בחדר הכושר. למרות שאהבתי מאוד לעשות את הדברים הללו, הם מעולם לא סיפקו לי רגעי אושר כמו בישיבה.

התגעגעתי, התאבלתי, אבל המשכתי הלאה. עד שהגעתי אל שערי האוניברסיטה ונרשמתי ללימודי פסיכולוגיה. הלימודים לא היו דומים לאלו שלמדתי בישיבה, רוב התכנים עסקו במדעי המוח, בסטטיסטיקה ושיטות מחקר, ובהרבה תיאוריות פסיכולוגיות של תיאורטיקנים שונים. היו נושאים שאומנם דרשו ממני להעמיק במחשבה, אבל לא חשתי את סוג הלימוד שהכרתי מהישיבה; רציתי לקחת טקסט, לפרק אותו לגורמים, להרכיב מחדש וליצור משהו שלא היה קיים קודם לכן.

 

ואז, בשנה האחרונה ללימודים, נרשמתי לסמינר בשם “מרחב המעבר של האהבה והתשוקה”. לא חשבתי שזה יחזיר אותי לישיבה, אבל הייתה לי תחושה שהכותרת הזאת יכולה לקרב אותי אליה. מדובר בתוכן מופשט, שצריך להתעמק בו הרבה כדי להבין אותו וכדי להצליח ליצור ממנו הגיגים חדשים.

צדקתי, התקרבתי לישיבה יותר מכפי שדמיינתי. מצאתי את עצמי מבלה שעות ארוכות במחשבה, בשיח ובכתיבה. למזלי, מצאתי לי חברותא שהתעלתה על כל החברותות שאי-פעם היו לי, והיינו מבלים שעות ארוכות במרפסת שלה בחולון, שהפך להיות בית המדרש החדש שלי. המשחק האינטלקטואלי התעלה על הסוגיה הכי מסובכת שלמדתי בכל שנותיי בישיבה. שטייגען של ממש.

אחרי יום ארוך שבו שנינו היינו מותשים מלנסות לפצח את הכיוון של הסמינריון, שיתפתי את החברותא שלי ברגעי הסיפוק של היציאה מבית המדרש, ואמרתי לה: “אני לא מאמין, זה קורה לי שוב, זה חוזר אליי.” פתאום הרגשתי אותן תחושות שהייתי חש בישיבה. פתאום הבנתי שהקסם הגדול שחוויתי בישיבה לא קשור לגמרא, אלא לאינטלקטואליות כשלעצמה. לימדו אותי שיש לתורה קסם מיוחד, במקום לדייק ולומר שלאינטלקטואליות יש קסם מיוחד.

 

הדובדבן שבקצפת לא היה במאפייה בחולון, אלא בבית הוריי בבני ברק.

 

לקראת סיום הלימודים חזרתי לגור אצל ההורים למשך תקופה קצרה. זאת הייתה גם תקופת המבחנים האחרונה שלי, ובמסגרתה נדרשתי לכתוב עבודה בפילוסופיה שעוסקת במושג “אני”. כפי שכבר אפשר להבין, מדובר במושג מופשט שניתן להתפלפל בו. העיסוק הזה בהחלט יכול להיות מקור לסיפוק, כמו בישיבה.

ישבתי בסלון של אבא, מול ארון הספרים העצום, וחשבתי על רעיון לעבודה, על כיוון מעניין. פתאום ראיתי מולי שלושה ספרונים קטנים שכמעט נעלמו ליד הספרים הגבוהים והשמנים. לקחתי את אחד מהספרים הללו, פתחתי בעמוד אקראי והתחלתי לקרוא. זה היה ספר שעוסק במוסר ובשמחת החיים. קראתי בשקיקה כמה עמודים. לקחתי גם את חלק ב’ ואת חלק ג’ של אותה סדרת ספרים, ופתאום עלה לי רעיון לעבודה: “ההשלכות הפסיכולוגיות של תפיסת האני”.

ישבתי מול הלפטופ, ספרי המוסר פתוחים לידי, ואיכשהו חיברתי בין עולם המוסר החרדי לנושא הפסיכולוגי שעסקתי בו. התחושה הייתה כה נפלאה. הצלחתי לחוות סיפוק אינטלקטואלי משני העולמות גם יחד. לרגעים הייתי גם בישיבה וגם באוניברסיטה.

 

ואז היה דובדבן נוסף בקצפת.

 

אבי שיחיה עבר בסלון וראה אותי יושב לצד ספרי המוסר וחושב, תוך שאני משחק בזקני בהשתוקקות רבה. הוא הביט בי בתדהמה ושאל אותי: “מה אתה עושה?”

עניתי לו בחיוך גדול: “אני לומד!”

 

 

?>
דילוג לתוכן