נטלי | יוצאים לשינוי

נטלי

כשזה נופל עלייך זה נופל עלייך.
וכל האשמה האיומה הזאת, והעצב השורף.
למה לא ידעתי? איך זה שלא הבנתי? למה לא הגבתי ביותר לבבות, למה לא התעקשתי לחבק, למה לא עזרתי כשעוד יכולתי, למה לא סיפרתי שעד לפני שנה רציתי גם אני להיעלם לתוך פסי רכבת או לקחת כל כך הרבה כדורים שכבר לא אצליח לקום. למה לא אמרתי לה, שיש אור בקצה של כל החושך הדכאוני והאובדני הזה, למה לא הייתי האור הזה בעצמי.

ואיך התביישתי לגשת, למרות שהרגשתי שזה יהיה נכון, ואיך עקבתי די מרחוק, בזהירות, כדי לא לפגוע, גם לא עם חיבוק לא רצוי, ואיך שאלתי מה קורה, ואולי אפשר לעזור, ואולי נהיה רגישים קצת? וחשבתי – אולי חיבוק אחד ימעך אותך ככה שכבר לא יכאב לך?

ואיך זה שכל התכניות נגמרו בשנייה אחת, שבה כבר אין אותה.

וכל תמונה שלה מכאיבה עוד קצת, ועוד ועוד.

היוהרה הבלתי נסבלת האומרת ״אני יודע למה זה קרה״, היומרה הנוראית הזו לומר – אלוהים שופט אותך על פי חצאית, ואודם שפתיים ושיער פזור וטלפון לא כשר. והבחורים שנהרגו אז מה איתם? זו תורה וזו שכרה? ובת שירות צדיקה שנרצחה בשמש יום בהיר מה איתה? זה מה שמקבלים על טוב לב מדבק?

ובא לי לצרוח – תשתקו כולכם. עדיף. הרי אף אחד לא יודע כלום, בטח לא אתם. וכמה אטום רב צריך להיות, וכמה זה מרחיק אותי מאלוהים שעוד נשאר. הוא כזה? הוא לא באמת כזה? ואיך זה, איך זה שהנציגים שלו כל כך מעאפנים. ואיך זה שההנהגה שלו כביכול, נראית כל כך הזויה ורעה עד כלות לפעמים, איך.

ובימים נוראים כמו שישי וראשון ושני, ובימי קוקטייל מורעל של כעס וכאב והאשמה ורצון אחד גדול להמשיך להאמין במישהו או במשהו גדול יותר, אני לא מצליחה לחשוב הרבה. ולא להאמין הרבה, ולא להתפלל בכלל, גם לא מילה אחת שתגיד שלום לזה שסובב שוב, סכין.

זה קרה מסיבותיו שלו בטח, הרי זה דיין שהאמת ברורה רק לו. רק לו ולא לנו.

ודבר אחד רציתי להגיד, לכל היהירים שקבעו, לכל המאמינים בשקר מעוטר בזקן ושטריימל, לכל מי שמאשים, מקטרג, מקטלג, לכל אבוד ומחבק ומתאבד –
לא גיהנום מחכה שם, בסוף, רק חיבוק.
שמעתם אותי?
רק
חיבוק.

 – –

ועכשיו זה כבר שבוע שהיא לא סובלת.
נחמה קטנה. ממש קטנה,
אבל לפחות – היא לא סובלת.

ויש בי מימד מסוים של קנאה בה, לא אכחיש. כנראה יש לכל מי שנוטה לחשוב יותר מדי על משמעות ומטרה ולמה אנחנו פה בכלל, ולמה יש עצב ואנשים שמאבדים אנשים שהם אוהבים.

ויש מימד מסויים של שמחה גם, על זה שאיכשהו הצלחתי להמשיך מעל הבור העמוק ההוא, ששאב אותי אליו ואל הדיכאון, ושאיתו, ובגללו, רציתי לסיים את הכל וללכת – כמוה.

יש מימד גדול של הכרת טובה גם, על כל החיבוקים שקיבלתי שאיפשרו לזה לקרות, על האמונה היוקדת שהייתה למי שניסה להציל אותי מעצמי.

את תצליחי, הם אמרו, הכאב הזה עובר.

ושנה אחר כך אני עובדת ויוצאת מהבית שאותו לא רציתי לעזוב אז, בחיוך. וכל יום מקשטת אותו הבית מחדש לפי המוזה וכל סופ״ש מקבלת פרחים מאיש אהוב, ובא לי לבכות מרוב הכרת טובה על החיים שיש לי עכשיו. מי חשב שאחיה אותם תגידו לי, מי חשב שאחיה בכלל.

ויש מימד עמוק של צער גם, על כל החיבוקים המפוספסים שהיא לא זכתה לקבל, על המילים שלא זכתה לשמוע, חוויות שעכשיו לעולם לא תוכל להספיק.

וגם על הפספוסים שלנו, אתם יודעים. עם כל האנשים שעדיין חיים. דברים שרצינו לומר ולא העזנו, מילים ששכחנו איך הוגים, רגעים שפחדנו לחשוף בהם לב.

ואולי ככה זה, רק כשמישהו הולך ממך, אתה מבין כמה הוא היה חשוב.

תנו חיבוק לכל מי שצריך חיבוק, הגידו מילה טובה לכל מי שזקוק לה היום. תהיו מתוקים אחד כלפי השני,

זה יכול להציל חיים ממש.

להציל חיים ממש.

(רשמים שנכתבו לזכר נטלי וייסברג זכרה לברכה).

?>