אחד האירועים שמסמלים את תחילתו של עידן הקדמה במערב הוא הולדת המודל ההליוצנטרי של ניקולאוס קופרניקוס (1534-1473). קופרניקוס הגה את התאוריה האסטרונומית, שעל פיה כדור הארץ אינו מרכז היקום, אלא השמש. אנחנו, בכדור הארץ, נעים סביב השמש, ולא להפך. וכדור הארץ עצמו אינו מרכז היקום. תאוריה מהפכנית זו עוררה מתח רב בין תפיסות המדע לאמונה הנוצרית, דבר מפתיע למדי בהתחשב בכך שרוב המדענים באותה תקופה, כולל קופרניקוס עצמו, היו אנשי דת. המתח הלך והתעצם. גלילאו גליליי, מדען שחי בין השנים 1642-1564 וכונה לימים “אבי המדע המודרני”, זומן לשימוע בכנסייה ונענש על תמיכתו הרעיונית במודל ההליוצנטרי. גליליי אולץ לחזור בו בפומבי מעמדתו, תחת איומי הכנסייה, אבל טבע את המונח “ואף על פי כן נוע תנוע”; כלומר כדור הארץ סובב סביב השמש, לא משנה מה הכנסייה רוצה שאגיד, אלו הן העובדות.
תאוריות על איך העולם בנוי, ככל הנראה, השפיעו רבות על הפסיכולוגיה האנושית. למשל, בימי הביניים האמינו במודל האריסטוטלי, שעל פיו העולם בנוי מגלגלים היררכיים שנמשכים אחר אלוהים. בעולם כזה, הגיוני שתפיסות היררכיות היו נפוצות. כמו שבעולם יש חלקים נעלים יותר (שקרובים יותר אל האל), ככה גם בחברה האנושית – יש בני אדם נעלים יותר. קשה לי לחשוב על מציאות שבה אנשים מאמינים כי הכדור שהם חיים עליו הוא מרכז היקום, בלי שיניחו מכך שגם הם מרכז היקום. תפיסות כאלו אפשר למצוא, והרבה, בהגות העולם הישן, בין השאר גם בהגות היהודית: “לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם”, כתוב במשנה ורש”י מפרש – בשבילי, כלומר חשוב אני כעולם מלא.
עם ניפוץ המודל הגאוצנטרי, שעל פיו כדור הארץ הוא מרכז העולם, החלו להופיע תאוריות על תקפות השוויון בין בני אדם. לא אפרט פה על ההיסטוריה של התאוריות הפילוסופיות הללו, אבל המשפיעה ביותר, לדעתי, היא תפיסתו של ג’ון לוק, פילוסוף בן המאה ה-17. לוק דיבר על “זכויות טבעיות” שיש לבני אדם, שאף גוף או גורם לא אמור לפגוע בהן. בין הזכויות האלו אפשר למנות את הזכות לחיים ולשלמות הגוף, הזכות לחירות וזכות הקניין. מהתפיסה הזו נובעות התפיסות הבסיסיות שמאפשרות חיים בדמוקרטיה ליברלית: חופש הביטוי, חופש הדת, חופש העיסוק וכו’.
ככל שידיעותינו בנוגע ליקום התרחבו, הבנו כמה אנחנו קטנים, למדנו ענווה והתחלנו לכבד את האנשים שסביבנו. כמובן, אין מדובר בתהליך לינארי, אבל מהמאה ה-17 עד המאה ה-21 אפשר לראות מגמת שיפור בסובלנות, בחופש הדת וכדומה. אבל מה קורה כשקבוצת אנשים מתכנסת לתוך עצמה ומסרבת ללמוד על העולם ולהכיר אותו? מה קורה כשהקבוצה המסתגרת מסרבת להכיר בהתרחבות היקום ושעבורה אין אלא דל”ת אמות של אנ”ש?
בכל העולם אפשר למצוא קבוצות שמתכנסות בתוך עצמן, בעיקר סביב משברים. אבל איני מכיר הרבה קבוצות כמו החברה החרדית, שמשמרות בקנאות מצב סטטי בכל תחום כמעט. לדוגמה: המודל האריסטוטלי, שנחשב פסגת המדע בימי הביניים, עדיין מככב בחברה החרדית. לא רק שמתנהל שיח על הגלגלים (האריסטוטליים) שמניעים את העולם, גם החלוקה לקטגוריות לפי אריסטו עדיין חיה ובועטת. בכיתות שבהן למדתי, בדרך כלל, היה תלוי על הקיר פוסטר של פירמידה שהכילה את הקטגוריות הבאות: דומם, צומח, חי, מדבר ויהודי. אין בכוונתי כרגע להתייחס לגזענות שפירמידה כזו מבטאת, אלא לכך שמדובר בחלוקה קטגורית-מדעית מהעת העתיקה, שעדיין מככבת על קירות בתי הספר ובחומרי הלימוד. מזעזע בעיניי. והכי גרוע, רוב האנשים בחברה החרדית מקבלים זאת משל היו הדברים תורה מסיני, אין להם מושג שאלו קטגוריות אריסטוטליות (שהגה אריסטו, פילוסוף יווני בן המאה הרביעית לפנה”ס).
השימור האובססיבי של הישן נתמך בפרשנות הפסוק “חדש אסור מן התורה”. וכך, כל רעיון מודרני נתפס כרשעות, סטייה ואפילו סכנה, והתוצאה היא: חברה שלא יודעת להתמודד עם העולם שבחוץ, חברה שקיימת כשלוחה ימי-ביניימית טרום הנאורות, ומתנהלת כאי בלב ליבה של החברה המודרנית. הדבר יוצר פארודיות של ממש. יצא לי לדבר עם חברה מהמגזר החרדי על המצב הפוליטי העכשווי. תוך כדי שיחה היא ציינה, בנימת קביעה, שליברמן שמאלני. אמרתי לה שליברמן נחשב לאיש ימין קיצוני, גם בעמדותיו המדיניות וגם בעמדותיו הכלכליות. החברה החרדית אמרה שמעולם לא חשבה כך על עמדות פוליטיות. מבחינתה, כל מי שמתנגד לחרדים הוא שמאל, וכל מי שבעדם הוא ימין. שאלתי אותה האם מישהי כמו חברת הכנסת נעמה לזימי, שנלחמת למען בנות חרדיות ממוצא מזרחי שנשארו בלי סמינר ללמוד בו, גם היא נגד חרדים? כי בפועל נעמה לזימי, מספר 2 במפלגת העבודה, היא שמאל מובהק. לא היה לה מענה.
תופעה נוספת שמתרחשת כשמסתגרים פנימה במקום להתעדכן במציאות, היא תסביך הרדיפה של החברה החרדית. החרדים תופסים את עצמם כקורבנות נצחיים של השלטון. למשל, אם הכנסת מחוקקת חוק נגד שימוש בכלים חד-פעמיים, לא עולה בדעתם שמדובר בחוק למען איכות הסביבה. מבחינתם, החוק נועד לפגוע בחרדים. נקודה! אני עצמי משתייך לקבוצה שנפגעה מאוד מחוק החד-פעמי, קהילת הנכים, אך כמובן לא אניח שהחוק הזה כוון נגדי כנכה. ברור לי שהמחוקקים, במקרה הזה, הם אנשים פריווילגיים שפשוט לא מבינים את ההשפעה של החוק על אנשים מסוגים שונים, אך לא צריך להניח רוע כשאפשר להניח בורות (התער של הנלון). ושימו לב, למרות שכאדם נכה חוק החד-פעמי פגע בי, לא אעז לרגע לטעון שהכוונה של החוק אינה איכות הסביבה. ברור שזוהי כוונתו של החוק.
החברה החרדית עדיין חיה מנטלית בסביבה אנטישמית, שבה אין לחרדים מקום. זה לא משנה שאנחנו חיים בישראל של 2023, וזה לא המצב. זה לא משנה שיש תא חרדים במפלגת “יש עתיד”, מפלגה שהקים ומוביל בנו של טומי לפיד – הארכי אויב של הציבור הנ”ל. זה לא משנה שהמפלגות החרדיות הן במספר שיא של מנדטים. כשאני משוחח על פוליטיקה עם חברותיי החרדיות, תחושתי בסוף השיחה קשה. קשה לדבר עם אנשים שתפיסת המציאות שלהם כל כך מנותקת ממה שקורה בפועל.
לפעמים אני רוצה לספר לחברותיי החרדיות שבעולם ללא תחבורה ציבורית בשבת, שבתות וחגים הם הזמן שיש בו הכי הרבה פגיעות עצמיות של מתמודדי נפש. בכל שבת ובכל חג בתי החולים הפסיכיאטריים מוצפים באנשים בודדים שבדידותם הוחמרה. אני רוצה לספר להן שיש אנשים עיוורים שאין להם רישיון נהיגה, ובלי תחבורה ציבורית הם בעוצר בבית בסוף השבוע. ולפעמים אני מספר, ואז קשה לי עם התגובות. קשה לי עם סיסמאות על מדינה יהודית, מפי אלו שמשתייכים לקבוצה שפעם לא האמינה שהמדינה הזו יהודית. קשה לי עם התפיסות האייבליסטיות – שמהותן אימוץ דעות קדומות נגד אנשים עם צרכים מיוחדים והתנהגות מפלה – על נכויות. קשה לי עם עולם שבו מאמינים כי אנשים עם מוגבלויות לא יכולים לייצג את הציבור, ושמחלה נפשית היא עילה לגירושין.
החילוניות אינה הנאורות המוחלטת, איני חושב שבחברה החילונית אין אגואיזם, אייבליזם וכדומה. אבל בחברה החילונית תפיסות כאלו אינן אידיאל. קשה לי להאמין שאדם חילוני יפלה אדם נכה, ויגיד שכך צריך לנהוג. מהניסיון שלי, כשחילונים פועלים באייבליזם, הם מתביישים כשמעמתים אותם עם התנהגותם המפלה. יוצא לי לקרוא וידויים של בני ובנות זוג של מתמודדי נפש, והם תמיד מתנצלים אם המחלה הובילה אותם להעדיף גירושין על פני הכלה והתמודדות. לעומת זאת, כשרב של בית כנסת מודיע להורים של ילד עם צרכים מיוחדים שהילד לא יכול לקרוא בתורה בבר המצווה שלו, הוא לא מתבייש. מבחינתו, הוא מקיים את ההלכה, הלכה שתופסת אדם נכה כפחוּת על בסיס המודל של נפש, רוח ונשמה – שוב, מדע של ימי הביניים. כשאם חרדית מעודדת את הבת להתגרש כי התגלה שבן זוגה נוטל תרופות פסיכיאטריות, היא לא מרגישה רע עם עצמה. ברור למשפחה החרדית שאדם עם התמודדות נפשית הוא פגום, וברור שאין לו ערך לתת לבת המושלמת שלהם.
אני קורא לזווית ההסתכלות הזו על העולם “המודל האגוצנטרי”. זו דרך הסתכלות שבה תפיסת העצמי היא במרכז, וחוויית העולם היא תמיד דרך “איך הדבר משפיע עליי באופן מיידי”. אני והתפיסות שלי הם הדבר החשוב ביותר, וכל מה שמתנגש בזה – הוא נגדי. מוצרים חד-פעמיים מזהמים את הים ופוגעים בדגה, ובאופן טבעי גם בגפילטע פיש או בחריימה של משפחות חרדיות, זה לא שזיהום הסביבה פוגע רק בחילונים. אבל למה ללמוד על תהליכים שמתחוללים מחוץ לדל”ת אמותיי? למה להניח שיש סיבה קונקרטית למס על החד-פעמי, כשאפשר להניח רוע של החילונים?
אני יודע שאנשים שיקראו את המאמר הזה מתוך התפיסה הזו, יסתכלו עליי כעל שונא חרדים, שונא יהדות, אוטו-אנטישמי ושאר כינויים. אבל האמת הפשוטה היא שאם הציבור החרדי לא היה יקר לליבי, לא היה לי אכפת. אומרים שבשנת 2065 הציבור החרדי יהיה רוב במדינת ישראל, ואני אומר – לא יקרה. ואני אומר זאת בלב כבד. הציבור החרדי הוא הבית שבו צמחתי. משם באתי, ובלעדיו לא הייתי אני. לצערי, הציבור הזה לא ישרוד אם הוא נכשל בלתת מענים מודרניים לבעיות עכשוויות, נכשל בלהנביע מעיין רעיוני-אידאולוגי. ככל שהוואקום הזה גדל מתפתחים שני תרחישים: הקצנה ימינה והגברת תנועת היציאה.
***
בילדותי קראתי את ספרות המוסר, בניסיון ליצור לעצמי חיים יהודיים רבי-תוכן. התאמצתי להבין את “מכתב מאליהו” ולרדת לסוף דעתו של המחבר, קראתי בשקיקה את אגרות החזון איש. אבל כבר לפני 15 שנה לא היו מענים, מלבד מעני עבר. כמה זמן הצעירים והצעירות יוכלו לחיות על המענים הלא-מספקים הללו? כשהפער ילך ויתעצם אנשים יחפשו עגלות מלאות יותר. כולי תקווה שנצליח לקדם את פניהם של השואלים והמחפשים בעגלה גדושת הומניזם, עידוד סקרנות, סובלנות, שוויון, זכויות אזרחיות ליברליות – והרבה הרבה תקווה לעתיד.
