“יציאה בשאלה” היא כותרת לכל כך הרבה יציאות קטנות שזה כמעט קומי לראות בה יציאה אחת. זה הופך להיות קומי לגמרי כשמישהו מסתכל לי בעיניים ושואל אותי: “אז מתי יצאת בעצם?” ואין לי תאריך להראות לו בלוח שנה. האם למישהו בכלל יש?
בסך הכול אולי שנתיים, אולי שלוש, אני כבר לא אדם דתי. בזמן הרגיש הזה, כשנדדתי בין קודש לקודש, גם אני חטפתי הרבה סטירות וסתירות, והיום אני יודעת להגיד בוודאות שהקשה ביותר הייתה לאבד את המשמעות הדתית שגדלתי עטופה בה.
ילד חילוני ממוצע נתקל לראשונה בגיל צעיר מאוד בשאלת המשמעות. אז עדיין אין לו מילים או תחושות מובחנות מספיק כדי לעמוד על עומקה, אבל הוא מבין בכל יום עוד קצת מהעובדות. אנשים מתים בסוף, ואולי זה תקף גם לאנשים שהוא אוהב, ואולי אולי זה תקף גם אליו. שהכול זמני. שהעולם גדול מאוד והוא ילד אחד. אולי הוא לא ממש יודע לנסח במילים, אבל אי שם בתוכו הוא חושב: “אז למה בעצם?”
אולי הוא שואל. אולי הוא חושב. הוא בוודאות מרגיש. אבל לרוב השאלה הזאת נותרת בתוכו קצת כמו שאלה רטורית. עם הזמן מצטברות לו כל מיני תשובות עדינות לשאלה הקשה הזאת. אהבה? הגשמה? יצירה? שייכות? מוסר? כל מיני משמעויות קטנות שאפשר לחצוב מתוכנו ולהרגיש אותן. אבל תמיד היא נותרת ב”צריך עיון”. ככה גדל אדם.
אצלי זה לא היה ככה. כשאני שאלתי בפעם הראשונה למה, למען האמת הרבה לפני ששאלתי למה, כבר הוגשה לי התשובה באין-ספור עותקים. מפורטת. מלאה בסעיפים ותתי-סעיפים. מנת יתר של משמעות לא מותאמת גיל ולא מותאמת אליי אבל מפוארת מאוד. משמעות דתית.
המשמעות הדתית, שלא כמו מקבילתה החילונית, היא ברורה וחד-משמעית. היא אחידה לכול. והיא נוחה ונעימה יותר במובן מסוים. כמו ענני הכבוד שעטפו את ישראל במדבר היא עוטפת אותך מכל הכיוונים. כולנו חלק ממשימה אלוהית אין-סופית. אתה בחרתנו מכל העמים. כולנו יחד בכל פעולה ופעולה חורצים גורלות ומחזיקים את העולם. כך גדלתי אני כשבמקום ההוא במוח שלי שמחפש משמעות מסומן וי ענק. אומנם מלאכותי אבל זוהר. בת מלך.
המשמעות הדתית שלי התחילה להתמוסס הרבה לפני שעזבתי בפועל. עם גיל ההתבגרות הפסקתי להאמין בה, והיא מצידה לא נשארה חייבת והפסיקה לעטוף אותי ולמלא אותי מבפנים. וכשלא נשאר בי שום דבר דתי מבפנים אמרתי יפה שלום ויצאתי.
אף אחד לא הכין אותי לתחושת הריקנות האדירה שנחתה עליי בחודשים שאחרי. פתאום אותה שאלה שאנשים אחרים ענו לי עליה תמיד, צצה לה משום מקום ולא היו לי כלים לענות עליה. אף פעם לא חשבתי על זה. למה באמת? פתאום הייתי ערומה לגמרי בשוק מלא אנשים לבושים בתשובות.
אני קוראת הרבה וידויים של אנשים שיצאו ומרגישים כמוני. אחרי שהורגלת לראות משמעות כמשהו חד-משמעי ואין-סופי כל תשובה אחרת לא ממש מספקת אותך. בייחוד לא בהתחלה. קצת כמו אלה שמחפשים כל הזמן אהבת אמת אין-סופית ומתאכזבים שוב ושוב כשהיא לא מופיעה על סוס לבן. הבטיחו לנו גן של שושנים, והגן איננו.
זה היה הקונפליקט הגדול שלי כשיצאתי. הוא שאב אותי למיטה וחיבר לי משקולות של ייאוש ופחד. גם אני חיפשתי שוב את אותה תשובה מוחלטת וחד-משמעית שהורגלתי להכיר, ולא מצאתי. ולא חשבתי שתהיה לי תשובה אי פעם.
אני לא יודעת להגיד מה השתנה מאז. אני חושבת שבעיקר זמן. התאבלתי על תפיסת העולם הזאת שכבר לא מתאימה למידותיי אבל הייתה נעימה ומרגיעה לפעמים. שמעתי. הקשבתי. למדתי להרגיש משמעות ולא רק לדעת אותה בשוכבי ובקומי. למדתי לבנות לעצמי את אותו טרקלין שאדם דתי לומד לבנות לאלוהים ולהתמקד בי. והריקנות שככה לה לאט.
אתמול כתבתי בגוגל “משמעות הקיום”. היה כתוב שם שהערך חסר ויש צורך להרחיבו. הם צודקים גוגל. כל יום יש צורך להרחיבו. זו עבודת פרך. ולמרות שעברו כבר כמה שנים אני עדיין לפעמים מתעייפת מכמה שיש להרחיבו ככה לבד כשאתה כבר לא דתי.
היציאה שלי בשאלה, היום אני משוכנעת בזה, הייתה המתנה הגדולה ביותר שנתתי לעצמי. אבל גם הקשה ביותר. וגם היום, לעיתים רחוקות, כשאני רואה אנשים עטופים בטלית הולכים בבוקר מוקדם לדבר ככה עם אלוהים ולהרוויח אין-סוף כזה שאני כבר לא אוכל להאמין בו, אז אני נזכרת לרגע באותה משמעות שנאלצתי להתפקח ממנה ופתאום אני קצת מתגעגעת.
