גומיה שחורה | יוצאים לשינוי

גומיה שחורה

גומיה שחורה פשוטה של שיער. זה כל מה שהייתי צריך בשביל להרגיש מאושר.
הזוי, אה?!
נולדתי וגדלתי בבני ברק. עברתי את המסלול חיידר-ישיבה קטנה-ישיבה גדולה כמו כל האחרים בעדר. ובחברה שבה גדלתי כל דבר נבדק, נשפט, מבוקר ומנותח על ידי כל הסביבה. לא משנה מה לבשת, לא משנה מה עשית, הסביבה מסתכלת ובוחנת. לא תמיד במבט ביקורתי, לפעמים זה סתם כך, מבט. מבט שממנו אתה אמור ללמוד אם המשקפיים מודרניות מידי, או חניוקיות במקצת, אם המבקר נהנה מהצורה בה החולצה יושבת עלייך או מתפלא איך העזת לצאת כך מהבית. האם התיק שעל הגב מסתדר לו בעיניים או שזה ממש מזעזע שבן תיירה הולך כך.
מבט, שמאשר או מבטל כל פעולה וכל התנהגות. מבט, שבתור אחד שמתנהג תדיר לפי הסביבה, מכביד עליך להיות בן אדם פרטי, שמקשה להיות פשוט אתה.

יצאתי מהישיבה, או יותר נכון התבקשתי לצאת, לפני כמה חודשים. הרגשת השיחרור היתה מדהימה, משכרת. להשתרע על המזרון בחדר בדירת שותפים ולחייך, מכל הלב.
אבל עדיין, התהליכים הלא פתורים, החששות מפני הבאות, לא מניחים ולא נותנים להרגשת האושר להתפשט ולהשתרר בעצמות.

שבוע שעבר, לקחתי מהבית מארז פתוח של מציות, שהיה עטוף בגומיה. גומיית שיער שחורה, פשוטה. שמתי אותה על היד, במחשבה שלא אגמור את האריזה וארצה לשוב ולסגור אותה. בסוף היום אני מסתכל על היד שלי, ומבין ששכחתי אותה עלי. לשניה הרגשתי מוזר- אני ממש לא רגיל ללכת עם גומיות או צמידים ושאר אביזרי קישוט. אבל פתאום חדרה לי ההבנה- אף אחד, מכל האנשים שפגשתי במהלך היום, לא הסתכל על הגומיה במבט מלא משמעות, או במבט בכלל. אף אחד לא העיר והאיר לי על יופיו או חוסר חיוניותו של המוצר. ואף אחד לא חשב שהתלהבותו או חיסרונה משמעותיים כלפי. הרגשת שיחרור עילאית פשט בכולי, והעלה לי חיוך רחב מצד לצד (שאולי זיכה אותי במבט או שניים, אבל למי אכפת?!…)
אני נמצא במקום, שבו המרווח ההתנהגותי והפעולות שאעשה, רחבים כל כך, והחברה מקבלת אותן כמובן מאליו.
וההרגשה הזאת נשארת איתי כל זמן שאני מסתכל על הגומיה שעל ידי ואומר לעצמי- שלמה, אתה לא חולם. אתה באמת חופשי.
הוא אשר אמרתי, גומיה פשוטה עשתה אותי מאושר.

?>