השגות, תהיות וקונפליקטים הקשורים בקיומו של האל לא מתעוררים בן-לילה. בהחלט לא. דרך ארוכה ומייסרת מפרידה בין “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה”, לשאלה המפחידה, המטלטלת, הופכת הקרביים – “אבל מי ברא את אלוהים?”
אלוהים? לא. בתקופה שבה השאלה הזאת העזה לבצבץ ולאיים על מוסכמות ואמיתות רבות כל כך, הוא עוד נקרא בשם החיבה, בכינוי שמקבל עול מלכותו, אלוקים. תודו, נעים יותר, שגור יותר, קל יותר לומר אלוקים מאשר אלוהים. החלפת המילה החרדית והמסגירה “אלוקים” במילה החופשית, המשוחררת, החילונית “אלוהים” היא ציון דרך נכבד למדי במסע הפירוק וההרכבה מחדש. לפחות אצלי.
הבידול היה ברור. יראי השם מקפידים שלא לנקוב בשמו של מי שאין לומר את שמו. קוראים לזה “יראת הכבוד”, כמו ביקום בדיוני אחר. ההבדל באורך הקו באות הרביעית של שם הבורא היה הרוביקון שהפריד, מבחינתי, בין ידיעת השם, חיבור, שייכות, משמעות, ביטחון – לתוהו ובוהו, שהפך לעולם עשיר ובצמיחה תמידית.
ואיזה מסע זה היה.
לקראת סוף לימודיי בתיכון החרדי, גיהינום בתנאי פנימייה, השאלה – מי ברא את אלוקים? הכניסה אותי לתסבוכת איומה. זה התחיל מבפנים, בהרהורים המודחקים שאחרי “המפיל”. מי יודע מה אגלה שם, אם אמשיך לנבור בשאלה הזאת, ואיך יכול להיות שככל שאני הופכת והופכת בה היא מתעבה ונעשית אבן ריחיים על כתפיי, על נשמתי, על מהותי. מי ברא אותו – את הבורא, ולמה אני לא מסוגלת לקבל את התשובה שהבורא תמיד היה ותמיד יהיה. תשבץ ההיגיון הזה לא היה לי הגיוני. ולכולן כן. לא שבדקתי, אבל לא היה נראה שהעניין הזה מטריד עוד מישהי.
אז שאלתי ברמיזא, במסגרת שיעור שנקרא, “השקפה”, מה אפשר לענות לאלו ששואלים מי ברא את אלוקים. התשובה הייתה: זו שאלה שלא שואלים. בשיעורי השקפה דיברו על שואה, אמונה ומדע, ישראל ועמים, הרבי, משיח, ייעודו של היהודי – החבילה הרגילה – אבל את השאלה שלי פסלו על הסף. שאלה אסורה, שמעידה יותר מכול על השואלת. עליי.
לקח זמן עד שהבנתי שהשאלה המכבידה הזאת מופרכת מיסודה. הכרה באל כבורא העולם הייתה נקודת מוצא שהתקשיתי להיפרד ממנה. איך אפשר? וכי ראית שעון ללא שען, כיסא ללא נגר, תינוק ללא אם, בריאה ללא בורא.
וכשנפתחו בפניי שערי הידע, קמעה-קמעה, כמה שהייתי מסוגלת להכיל אז, הגיעה שאלה אחרת, מכבידה עוד יותר – האם יש אלוקים?
עצם העלאת השאלה הציבה בפניי אפשרות לכל מיני תשובות. ההבנות והמסקנות הגיעו כשנפתחתי להכיר תרבויות אחרות, אלוהים אחרים, פילוסופיות ומסות על תודעת האבסורד וחיפוש המשמעות. תורות רבות החליפו את התורה. למזלי.
עם הזמן, הידע וההתגבשות, הפסקתי לכנות את האל בשם המכבד, המרחיק-מקרב שלו. הוא כבר לא היה אלוקים. התבשלתי בתוכי, התבגרתי והתגברתי עליו. חציתי את הקווים והגעתי לתשובה שפתחה בפניי עידן חדש. באחד הימים חזרתי ליומנים שכתבתי אז, כשהשאלות הבעירו את נשמתי, וכתבתי לי של גיל העשרה: בראשית ברא האדם את האלוהים, וכדי לשכוח זאת קרא את שמו “אלוקים”.
