תוצאות חיפוש

ובשעת רעווא דרעווין נתמלא בשרו חידודין, היאך רחק והרחיק עצם מעצמותיו בשר מבשרו מזרעו מתמצית דמו מליבו. יתומה חיה. ופתאום התמלא ליבו חמלה של אב לבתו. ודאי היה זה מן השפעות הנוזל המר והמשכר שלגם קודם לכן כשישב סמוך לחדרה, כבר שכח שאהבה את המקום הזה. ואז נזכר... ופעפעו בו אהבה וגעגוע וחרטה וחמלה ואשמה. הו, כה גדולה ורבה היא האשמה שממלאה אותו ואת כל אבריו חודרת היא לראשו, לגרונו, לעורקיו וורידיו ולליבו. נדמה שכולם מלאים מן האשמה ומול עיניו הוא חזה במאות ואלפי אצבעות מצביעות לעברו וקשתה עליו הנשימה לרגעים. ומראות משנות ילדותה חלפו מול עיניו כבסרט וחזה הוא שוב ושוב בדימיונו את השעה הנוראה שבה שלח אותה מעליו. בשעת רעווא דרעווין. חתיכת חלה יבשה על השולחן, מלחיה מכסף וביצה קשה, ממש כמו בסעודת אבלים, וגם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע ובאמת לא התיירא מכלום ומהעובדה שזה עתה שילח את ביתו יחידתו לאופל ולגיא הצלמוות שבחוץ. ועכשיו אינו מסוגל לפזם שוב את המילים. כואב ומיוסר ועלו בו הרהורי חרטה ואהבת אב לביתו, בשר מבשרו דם מדמו. מחשבה מנחמת עלתה בראשו, אולי יבקש מאשתו במוצאי השבת להתקשר אליה, הוא יודע שהיא מחזיקה את מספרה ושומרת זאת בסוד ממנו, כי הקפיד על כך מאוד. ואולי ידברו היא והוא, ייחל רק לשמוע את קולה מתגעגע ודואג לה מאוד. אביה הוא.   צילום: Anne Lowe

אבא של עטקא אמר לה "על גופתי את תתגייסי לצבא", וכעבור שנה הגיע אליה לבסיס, עם אחיה הצעיר וארגז סופגניות; שי נפרד מהצבא בהסכמה הדדית, כי באותן שנים שום דבר במערכת הצבאית לא היה ערוך ליוצאים חסרי עורף משפחתי; יואל טעה במבחנים בכוונה, כדי לקבל פטור, ולבסוף התגייס וטיפס בסולם הדרגות, תום החל לשרת כחרדי בעקבות שיחה קצרה ומשנת חיים עם חייל דתי, תוך כדי שירות הוריד את הכיפה ועבר להתגורר אצל משפחה מאמצת, ומוטי דסקל התגייס בהיותו נשוי ואב לפעוטות, והיום הוא רכז תוכנית "יוצאים לצבא".   ארבעת מסלולי יוצאים בצבא אין דבר הממחיש יותר את הפערים בין הקהילה החרדית לאוכלוסייה הישראלית הכללית כמו השירות בצבא. בעוד שברוב הקהילות החרדיות שירות בצבא הוא מוקצה מחמת מיאוס, עניין לענות בו, לריב עליו, לשרוף/להפגין/להימנע ממנו בכל מחיר – בקרב האוכלוסייה הכללית מדובר בחובה אזרחית, זכות מהמעלה הראשונה, מקור לגאווה ולסיפורי גבורה. הישראלי הממוצע ראה בשירות בצבא חלק בלתי נפרד ממסלול ההתבגרות של צעירי ארצנו, והפטור המוענק לחרדים הוא סלע מחלוקת שמזין מערכות בחירות ועימותים חברתיים לא מעטים. יוצאים רבים בוחרים להתגייס לצבא כדי להיטמע במהירות בחברה הכללית, וכדי לקבל את הכלים הבסיסיים הדרושים לכניסה נעימה ומוצלחת לשוק העבודה וההשכלה הגבוהה. "קודם כול, תתגייס", זו עצה ששומעים חרדים רבים ששוקלים יציאה. שירות בצבא מעניק מסגרת, תנאים, שייכות, חברה וקהילה, וכמובן, פותח שערים לחיים שלאחר השחרור. עם זאת, הקשיים העומדים בפני היוצאים הבוחרים במסלול זה הם רבים. בלי הכנה מתאימה, בלי מענים מדויקים ובלי תמיכה במצבים המאפיינים את אוכלוסיית היוצאים, הקושי הטבעי בשירות הופך לעיתים לבלתי נסבל. מה היתרונות בהתמדה בשירות, על אף הקשיים? אילו חוויות ייחודיות ליוצאים? מה אפשר לעשות במקרה שרוצים לשפר את הציונים במבחנים לפני הגיוס ולהשפיע על השיבוץ? האם כדאי להתגייס גם בגיל מאוחר יחסית, ומה השיקולים שכדאי להביא בחשבון לפני שבוחרים "להילחם על ביטול הפטור"? עטקא דיקשטיין (29) לא חלמה להתגייס. היא גדלה בקהילת חב"ד, למדה במוסדות הקהילה, יצאה לשליחות באוקראינה, ושם החלו לפעפע בה ספקות על הדרך. כשחזרה ארצה לא מצאה את עצמה וכעבור כמה חודשים עזבה את הבית ועברה לגור בשכונת נחלאות בירושלים. הרצון להתגייס החל בעקבות היציאה לשוק העבודה. "בכל מקום שאליו הלכתי שאלו אותי מה עשיתי בצבא, ככה הבנתי ששירות צבאי לבנות הוא דבר מקובל והתחילו אצלי המחשבות שגם אני רוצה". העבודה הראשונה שלה הייתה בקפיטריה באוניברסיטה, ורוב חברותיה לעבודה היו לפני שירות או מייד אחרי שירות. השיחות, הסיפורים והאווירה הכללית בקפטריה חיזקו אצלה את ההחלטה להתגייס בשביל כניסה חלקה וטובה לעולם החדש. "רציתי לרכוש ידע, שייכות, ניסיון וחיבור חזק לחברה הישראלית, ואת כל זה אפשר להשיג רק בצבא", היא מסבירה את החלטתה להתחיל לפעול, בגיל 21, לביטול הפטור שהוענק לה כתלמידת סמינר. "לא גדלתי על שנאת חיילים או שנאת צה"ל", היא מדגישה. "בחב"ד אוהבים חיילים. הרבי קרא לפצועי צה"ל 'מצויני צה"ל', ובאופן כללי היחס כלפי הצבא הוא יחס טוב ומוקיר". אביה של עטקא ממשיך לשרת במילואים (הוא התגייס כחרדי לאחר שנישא והקים משפחה), ואחד מאחיה משרת בקבע בתפקיד בכיר. שאר אחיה בחרו שלא להתגייס. אף שלבישת מדי זית לא הייתה חריגה במשפחה, שירות לבנות היה בגדר גזרה שאין ההורים מוכנים לעמוד בה. "ידעתי שתהיה התנגדות", מספרת עטקא, "ולכן ביקשתי להעביר את התיק שלי מלשכת הגיוס בבאר שבע ללשכת הגיוס בירושלים". לדבריה, היא הבהירה לפקידות הצבאית שהנושא רגיש וצריך להיעשות בדיסקרטיות, ולכן אין להתקשר להוריה ולבשר להם על כוונתה. בקשתה זו לא נענתה ומלשכת הגיוס התקשרו להורים, לספר להם על בקשתה של עטקא לבטל את הפטור. "הם עשו כל שביכולתם כדי לשכנע אותי לוותר על הרעיון", נזכרת עטקא, "סיפרו לי שאין תפקידים טובים לבנות בצבא, שאני אעשה קפה כל היום ואזיז ניירות מכאן לכאן. כשזה לא עזר, אבא שלי ניסה לטרפד את הגיוס בכך שטען בלשכת הגיוס שאני סובלת מבעיות נפשיות שיקשו עליי ועל המערכת. הייתי צריכה להיפגש עם הפסיכיאטר הראשי כדי להוכיח שאני פיקס". מהרגע שבו היא החלה בתהליך לביטול הפטור עד לביטולו בפועל עברה כשנה, וכעבור עוד כמה חודשים, סוף סוף, זכתה להיכנס בשערי הבקו"ם. בזמן הזה קיבלה עצות מכאן ומכאן, היו שאמרו לה לוותר על הרעיון משום שהצבא הוא מסגרת לא מתאימה ליוצאים. אחד מהם הוא שי (39) מתל אביב. שי התגייס בגיל 19 מחוסר ברירה. "העיפו אותי מהישיבה, בבית לא הייתי יכול להיות, אז התגייסתי". שי שובץ לתפקיד קרבי בחטיבת גבעתי, ומהרגע הראשון הרגיש חוסר התאמה. בצבא לא ידעו להתמודד עם החייל הרגיש, שלא היה יכול לחזור לביתו בחופשות, שהיה זקוק לכסף כדי לשלם שכירות, שלא הצליח להתחבר לשאר החיילים בעלי הרקע השונה כל כך משלו. הוא הועבר מתפקיד לתפקיד, ניסה להסביר מה הם הצרכים המיוחדים שלו, ולא נענה. לבסוף, בהחלטה משותפת, הוא שוחרר מהצבא לפני תום תקופת השירות הסדיר. עטקא, לעומת זאת, התרגשה מניצחונה במאבק הפרטי שלה, וכשהיא מלאת מוטיבציה ורצון לשרת שירות משמעותי, שובצה לתפקיד סמב"צית, רכשה חברים וסיגלה לעצמה כלים והתנהגות שסייעו לה רבות גם בהמשך, בחיים האזרחיים. רוב המפקדים הזוטרים בבסיס היו צעירים ממנה, אך לדבריה הדבר לא הפריע לחוויית השירות הטובה. "זה תרם לי, להיות מעט מבוגרת יותר מכולם. הייתי האוזן הקשבת לחיילות ולמפקדים והרגשתי שהגיל שלי מפצה מעט על חוסר הפז"ם שלי בדברים אחרים". בחיוך היא נזכרת בכינוי שהוצמד לה "סבתא עטקא". כעבור זמן מה כחיילת גם הוריה השלימו את החלטתה, היא ביקרה בביתם בעודה במדים ובחנוכה הגיעו אביה ואחיה לשמח את ליבה ואת לב חבריה בסופגניות ובחנוכיות. עבורה – זו הייתה סגירת מעגל מרגשת. גורלו של תום (29) ממרכז הארץ לא שפר בעניין זה. במשך שנה שלמה אחיו לא ידעו שאחיהם הגדול, הנערץ, משרת בצבא. הוא היה מחליף בגדים לפני שנכנס לרחובות המובילים לביתו, ואימו נהגה להסתיר את המדים שכיבסה עבורו בין סדינים ארוכים שהתנופפו בחבלי הכביסה. אסור היה לאיש לדעת שהבן המוכשר, גאוות המשפחה, שנה ופירש. תום למד בישיבה ליטאית וסומן כעילוי. הוא הקפיד על קלה כבחמורה, ואף הקפיד להוסיף לעצמו חומרות מחומרות שונות. בגיל 17.5 התחילו תהיות וספקות בקשר למקומו בעולם החרדי. הוא הסיק שהוא לא מעוניין להמשיך בישיבה הנחשבת, ולחיות חיים מוכתבים מראש. באחד הלילות טייל עם חבריו ליד מחסום צבאי, ושם פגש חייל דתי, חובש כיפה סרוגה. לדבריו, השיחה הקצרה עם אותו חייל הייתה נקודת המפנה בחייו, ובעקבותיה הוא החליט להתגייס. "החייל שאל אותנו למה אנחנו לא ישנים. הוא אמר שאם הייתה לו אפשרות לישון עכשיו, המפגש הזה קרה באחת וחצי בלילה, זה בדיוק מה שהוא היה עושה ולא משוטט ברחובות. השאלה הזאת העירה אותי, פתאום הבנתי שאני חי בבועה, שיש אנשים ששומרים עליי ומשוועים למיטה, בעוד אני מסתובב ללא מטרה. השאלה השנייה שהוא שאל הייתה, 'מה פרשת השבוע?' וזאת בכלל הייתה התקלה, כי לא ידענו. פתאום תפסתי שאני מבזבז את הזמן שלי, מדבר גבוהה-גבוהה אבל מה פרשת השבוע איני יודע". את השנתיים הבאות העביר תום בניסיונות לשכנע את אימו לא להתנגד לגיוסו, והיא, מצידה, שיגרה אליו רבנים, אנשי ציבור – "מאורי זוהר ועד חיים ולדר" כדי להניע אותו מהרצון להתגייס. מסע השכנועים לא הועיל, ולאחר עיכובים מעיכובים שונים היום המיוחל הגיע ותום עבר שרשרת חיול. את השירות תום התחיל במסלול החרדי. "הייתי חרדי, שחור-לבן, הקפדתי על הכול, אבל בתוכי הרגשתי שהאמונה מתחילה להתערער, וזה היה קשה", אומר תום, כיום סטודנט לתואר במדעים מדויקים. "אני זוכר שהלכתי לכותל, החזקתי את האבנים ובכיתי להשם שיציל אותי מלאבד את האמונה. אני רגיל לדבר עם אלוהים 3 פעמים ביום, ופתאום אני מתחיל להרגיש שאין לי על מה לדבר איתו. זה היה מפחיד לחשוב שבמשך כל כך הרבה שנים התפללתי סתם, שאין שם כלום. לא הייתי יכול להכיל בכלל את המחשבה הזאת. תוך כדי תפילה הבנתי את הפרדוקס, אני מתפלל לאלוהים, שאני לא בטוח שהוא קיים, ומבקש ממנו שיעזור לי להאמין בו". במהלך השירות התחזקו הספקות והפקפוקים, עד שתום הרגיש שאמונתו אבדה לחלוטין. לאחר שסיים קורס קצינים הבין שגם הכיפה הסמלית שהשאיר לראשו חסרת משמעות עבורו, והחליט לוותר עליה. סיפורו המיוחד הגיע לאוזניה של אשת חינוך מהעיר מודיעין, ולאחר שתום סיפר לה שהוא מוכרח להתחפש לחרדי כדי לחזור הביתה, היא הציעה לו להגיע לביתה בחופשות, לבוש במדים ומעוטר בדרגות. משפחתו, עד היום, אינה יודעת על כך. גם המסלול שעשה יואל (35), כיום עובד הייטק בתחום רגיש, הוא דוגמה ומופת לאפשרויות הרבות הטמונות בשירות צבאי משמעותי. יואל נולד וגדל בקהילה חרדית-ספרדית בדרום הארץ. מהישיבה פרש בגיל צעיר, בגלל ספקות באמונה, והחל לעבוד. תחום המחשבים קרץ לו, ובהיותו אוטודידקט לימד את עצמו אנגלית, טכנאות מחשבים ורשתות תקשורת, ובעיקר – השלים השכלה שלא במסגרת קונבנציונלית. גם את ההחלטה להתגייס קיבל יואל, כדרכו, באופן מושכל. הוא התייעץ עם שני חברים שייצגו, לדבריו, שתי אסכולות בקרב היוצאים. "לפי אסכולה אחת, הצבא יעזור, יתרום, יפתח דלתות, הזדמנויות וכן הלאה, והדעה האחרת היא, המדינה לא עזרה לך, לא תרמה לך, לא נלחמה עליך כאזרח שמגיעות לו זכויות בסיסיות כמו השכלה רלוונטית והכנה לחיים, ולכן אין שום סיבה לתת למדינה. בפרט שכאשר תגיע לצבא המעמד שלך שם יהיה נמוך מאוד, בגלל אותם חוסרים, שהם, כאמור, באשמת המדינה". יואל התבונן בחייהם של שני החברים, זה שצידד בשירות וזה שהתנגד לו, והחליט שהוא שואף לחיות כמו החבר שעשה צבא, עבד ולמד והתברג היטב בחברה נחשבת, ואינו מעוניין בחיים כדוגמת אלו של החבר שהתנגד לשירות, שגם דעותיו בנושאים אחרים אחרות משלו, ושהוא "עדיין מחפש את עצמו". נקודת הפתיחה של יואל בצבא הייתה גרועה למדי. כיוון שהרצון להתגייס התעורר אצלו אחרי שעשה מבחנים שבהם טעה בכוונה מתוך מטרה להיפטר מהשירות הצבאי, וכיוון שנשר מהישיבה, נתוניו במערכת הצבאית היו נמוכים מאוד. הוא שובץ למסלול שלא הייתה בו כל אפשרות להתקבל לתפקידים משמעותיים. יואל יצא למאבק על זכותו לשרת שירות משמעותי. בעצמו רקם קשרים, כתב מכתבים, התראיין שוב ושוב, ובעיקר, הוכיח את עצמו כחייל מצטיין בכל מסגרת שבה שירת. המאמצים נשאו פרי, הוא שובץ לתפקיד משמעותי ביותר, יצא לקצונה ובסופו של דבר שירת בקבע כקצין באחד החילות הנחשבים. הכלים שקיבל בצבא, תפקידיו המגוונים, הקשרים שיצר סייעו לו רבות בחיים האזרחיים. למרות זאת, יואל אינו ממהר להמליץ לכל יוצא להתגייס, אלא רק לאלו הרואים בשירות בצבא הזדמנות טובה ותקופת חיים מכוננת, שבה הם מתכוונים להשקיע ולהיות נכונים לבקש ולקבל כל מה שהצבא יכול להציע למשרתים. אחרת, הוא מדגיש, "חבל על הזמן. לכו ללמוד". הדגשה נוספת שלו נוגעת למקרים שבהם היוצא מבקש להתגייס לאחר שטעה בכוונה במבחני הסיווג. "עדיף לפעול כדי לשפר את הציון לפני הגיוס בפועל. זה אפשרי, תתייעצו עם גורמים מקצועיים המבינים היטב את נבכי הבירוקרטיה הצבאית, תעשו שיעורי בית ותשפרו את הציון. יהיה קשה הרבה יותר להיבחן שוב לאחר שהתחלתם כבר את השירות. אם החלטתם לפעול כדי לשפר את הציונים, קחו את זה כפרויקט חייכם והשקיעו בהכנה בכל הרצינות. המבחנים האלה יקבעו גורלות עבורכם". מוטי דסקל, רכז תחום "יוצאים לצבא" התגייס בגיל 23, בהיותו נשוי ואב ל-2. גם הוא, בדומה לתום, התחיל את השירות בתוכנית ייעודית לחרדים והמשיך במסלול כללי. סיפורו האישי, המסלול שעבר בצבא והמסלול שלו ב"יוצאים לשינוי" הובילו אותו להיות אוזן קשבת ותומך פעיל למען מיצוי הזכויות של חיילים בוגרי החינוך החרדי, וזאת בלי קשר לרמת הדתיות שלהם כיום. המענים המרכזיים עבור אוכלוסייה ייחודית זו הם: הכרה כבוגרי החינוך החרדי, מיונים מותאמים לפני השירות, הכרה כחייל בודד, דבר המעניק שכר גבוה יותר, פתרונות מגורים ומלגות לאחר השחרור, וכן אפשרות לצאת ללימודים לקראת סוף השירות, הטבה שזכאים לה חיילים חרדיים. אומנם רשויות הצבא מכירות היום בצרכים המיוחדים של חיילים יוצאים, אך לדברי מוטי, המצב רחוק מלהיות משביע רצון והמאבקים להשוואת זכויות חיילים יוצאים לאלו של חיילים חרדים עדיין נמשכים, כמו גם ההכרח הבהול להכיר בצרכים המיוחדים של חיילות יוצאות, ולהשוות את התנאים שלהן לאלו של חיילים יוצאים. כל המרואיינים דיברו על הצורך בהכנה טובה לפני הגיוס, וזו אחת המטרות של תחום "יוצאים לצבא". "תקופת השירות אינה דומה לשום דבר אחר, שום דבר המוכר ליוצאים מחייהם הקודמים, והכנה טובה תסייע להם להיות חיילים טובים יותר ולהפיק מהשירות את המרב", מסביר מוטי, וממשיך לפרט את התוכניות לליווי, קידום ותמיכה במועמדים לגיוס (מלש"בים) ובחיילים המשרתים בפועל. "אני רוצה לתת להם כל מה שלא היה לי", הוא אומר, ושי מסכם, "בזמני לא הייתה שום תוכנית ושום מענה לנער חרדי שנזרק מהישיבה ומהבית. אם היה לי למי לפנות, אם מישהו היה מקשיב לי, הכול היה נראה אחרת".

תקופת אמצע בית שני, הזרם הדתי המרכזי נמצא בשלבי בנייה. האיסיים ברחו למדבר, חיו בפרישות ולא נותר מהם שריד, כמה שנים לאחר מכן, גם הצדוקים ותפיסת עולמם נעלמו. חורבן הבית שירת היטב את חז"ל, והביא לניצחונם במלחמת הדעות. לא לחינם אמר רבי יוחנן בן זכאי "תן לי יבנה וחכמיה".[1] הוא הבין שבירושלים העסק אבוד. ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. עובדה זו מוצאת ביטוי רב בנוגע לצדוקים; הקבוצה שהשפיעה על חז"ל יותר מכל קבוצה אחרת בישראל, ואף על פי כן איננו יודעים עליהם כמעט מאומה. ניתן ללמוד זאת מהעובדה שחז"ל הודו בחצי פה שמרבית הכוהנים בזמן בית שני היו צדוקים.[2] במקום אחר מציינים חז"ל, כמעט בהבלעה, שהיה בית דין שלם שהיה בשליטת הצדוקים.[3] זאת מלבד ימי חג שנתקנו על ידי חז"ל כמזכרת לניצחונם על מנהגי הצדוקים.[4] יתירה מזו, חז"ל, לאחר ניצחונם על הצדוקים, התחילו לערוך מפגני ראווה לשיטתם. למשל, שריפת פרה אדומה הפכה למאורע מפורסם, שבו חז"ל הקפידו לטמא את הכהן הגדול לפני שריפת הפרה, כדי להראות שהם חולקים על דעת הצדוקים.[5] גם קציר העומר[6] וקידוש החודש[7] וניסוך המים[8] הפכו להיות חגיגות המוניות, בשביל להראות שההלכה לא נקבעה לפי דעת הצדוקים. העובדה שרוב המידע על-אודותיהם נלקח מכותבים עוינים, כגון חז"ל והברית החדשה, בשילוב היעדר כתבים עצמיים,[9] גרמו לבלבול גדול בקרב הבאים לחקור את חיי הצדוקים, פעילותם ומורשתם. יש מי שטוען שהצדוקים התנגדו לחכמי ישראל ממניעים פוליטיים,[10] ויש הטוענים שהם שיתפו פעולה עם הגויים, וזה מה שגרם להיעלמותם.[11] מלבד מחלוקות מעניינות שהיו לצדוקים עם חכמי ישראל, (בכל אותן מחלוקות ניתן לראות שהצדוקים היו בעלי סברא ישרה יותר מאשר חז"ל; למשל במחלוקת על ירושת הבת,[12] ובמחלוקת על ענישת עד זומם,[13] ובאופן ביצוע מיתת שריפה[14]; היו לצדוקים ויכוחים עם חכמי ישראל גם בענייני אמונה, שאם נעצום עינינו וניסע במכונת הזמן אלפיים שנה לאחור, נגלה דעות רלוונטיות מאוד גם לימינו. על פי פרופסור דוד פלוסר, "הצדוקים התנגדו לתורה שבעל-פה ולאמונה בחיים שלאחר המוות. הם דגלו בבחירה חופשית וצמצמו את האמונה בהשגחה. בן-אדם אחראי למעשיו, אם הוא נוהג בחוכמה, הוא שומר את התורה שבכתב, שהייתה התורה היחידה שבה הכירו, ויקבל, בעולמנו אנו, את השכר והעונש מתוך סיבתיות ארצית ברורה. לפי אמונתם, היה אל רציונליסטי, שנתן את התורה, ואשר מבחינה מסוימת הוא יכול להרשות לעצמו לנוח, לתת לבני-אדם שישחקו את המשחק ואם יהיו חכמים – יצליחו."[15] לעומת זאת, חכמי ישראל העבירו את נקודת הכובד ממעשי האדם לבחירת האל. מסקירה היסטורית זאת אפשר ללמוד כי הצדוקים היו חריפי מוח, יראי השם ופיקחים. אלא שהם היו מציאותיים יותר מאשר חז"ל. אולם, כאמור, ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים וחז"ל הם שניצחו במלחמת הדעות שהתחוללה לאחר חורבן הבית. האמונה בעולם הבא העניקה נחמה ליהודים השבורים, יותר מאשר החשיבה הריאלית והמפוקחת של הצדוקים.   [1] בבלי גיטין נו, ב. [2] בבלי יומא ט, א; יומא נג, א; סוכה מח, ב. ויעויין שם עוד בדברי הגמרא (יומא יט, ב) שמקורם בתוספתא (שם פ"א ה"ז): "ת"ר מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס, ביציאתו היה שמח שמחה גדולה, פגע בו אביו, אמר לו בני אף על פי שצדוקין אנו מתייראין אנו מן הפרושים. אמר לו כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפורת אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, עכשיו שבא לידי לא אקיימנו". [3] בבלי סנהדרין נב, ב. [4] בבלי מנחות סה, א. [5] פרה פ"ג משנה ז. [6] בבלי מנחות סה, א. [7] על פי בבלי ראש השנה כב, ב; כג, ב. הביטוי הקיצוני לתפיסת חז"ל המנותקת ממציאות גרמי השמים וכוללת בתוכה מתן סמכויות מפליגה לדבריהם, מופיעה שם בדף כה, א. "אתם ואפילו מזידין". [8] המתואר באריכות במסכת סוכה נא, א ואילך. [9] אמנם היו שרצו לומר שמגילות קומראן שנתגלו לפני כשבעים שנה במדבר יהודה הם כתביהם האבודים של הצדוקים. ראו למשל אצל: רחל אליאור, זיכרון ונשיה, סודן של מגילות מדבר יהודה, ירושלים תשס"ט. אבל דעתה לא מתאימה למה שידוע לנו אודות דעות הצדוקים במספר מחלוקות מרכזיות. [10] לא מפתיע שאת טענה זו טוען יצחק אייזיק הלוי בחיבורו האפולוגטי 'דורות הראשונים' שהקדיש לכך כרך שלם. בו טען שהם היו אנשים תאבי שלטון ושררה, שזלזלו במצוות ללא כל אידיאולוגיה ממשית. אך מדברי חז"ל שהובאו כאן נראה שפני הדברים היו שונים בתכלית. חז"ל לא היו מקדישים עמוד שלם בגמרא (ב"ק פג, ב - פד, א) כדי להוכיח שעין תחת עין פירושו ממון ולא ממש; וכן לא היו מקדישים עמוד נוסף בגמרא (יומא פה, א - ב) כדי להוכיח שפיקוח נפש דוחה שבת; ועוד עמוד שלם (סנהדרין צ, ב) כדי להוכיח שיש תחיית המתים; אם החולקים עליהם היו אנשים בורים וריקים. [11] הנ"ל. [12] מחלוקת זו מופיעה בבבלי ב"ב קטו, ב. תמצית הדיון הוא במקרה שאדם מת והותיר אחריו בת ונכדה. הצדוקים טענו שבאופן שאין זכרים יורשים צריכים הבת והנכדה לחלוק את כספי הירושה ביניהם, לעומת זאת חכמי ישראל טענו שבאופן שהנכדה באה לירש במקום אביה, היא לבד יורשת את כל הירושה. כיון שזכותו של אביה המת מנצחת את זכות הבת לירש. חז"ל הוכיחו שם את טענותיהם בצורה דחוקה מאוד, ובניגוד לשכל הישר. [13] בבלי מכות ה, ב. הצדוקים טענו שעד שנענש אדם על ידו והוברר הדבר שהוא עד זומם, כלומר שהוא שיקר בעדותו, נענש הוא באותו עונש שנענש נשוא הדיון. לעומת זאת חז"ל טענו שרק אם עוד לא נענש הנאשם בפועל מענישים את העדים, אבל אם הנאשם כבר נענש, נפטרים העדים מעונש. על אף שהדין הוא לא מובן מסברא, היאך יתכן להעניש עדים שרצו לגרום נזק ולפטור אותם כליל במקרה שהם גרמו נזק. [14] בבלי סנהדרין נב, ב. הצדוקים פירשו את מיתת שריפה האמורה בתורה כפשטה, בתוך מדורת אש. לעומת זאת חז"ל דחקו שם בלשון הכתובים וביארו שמיתת שריפה נעשית על ידי השלכת עופרת רותחת לגרון הנאשם. [15] ראו: כתות בימי בית שני: צדוקים, פרושים ואיסיים.

הדבר שאני משתתף בו הוא אני / כותבות וכותבים בעקבות פרננדו פסואה המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה (1888–1935) כתב לאורך השנים בקולות רבים ובשמן של יותר משבעים דמויות בדיוניות. הוא היה רב-אומן בזיהוי שינויים העומדים ביסוד כל קביעוּת ועמד על תנאי היציבות השורדת בתום כל התפרקות; ברבגוניות קולותיו היטיב להמחיש את כוחה של השפה בפתיחת אופקים נפשיים חדשים, שכולם שכנו זה לצד זה וחסו תחת זהות אחת. בטקסט הבא, הלקוח מספרו "ספר האי נחת", פסואה מתאר איך דרך הכתיבה הוא מזהה את המופע שנקרא "אני", זה שלא משתנה גם כשהפעולות משתנות והשנים חולפות. בהשראת הטקסט של פסואה, משתתפות ומשתתפי סדנת הכתיבה של הסלון בתל אביב כתבו על העבר האישי שלהם, שמתחבר ומתנגש עם ההווה, העתיד ומה שביניהם – אני.   האי נחת / פרננדו פסואה  הכול מתאייד לי. חיי כולם, זיכרונותיי, דמיוני ומה שהוא מכיל, אישיותי, הכול מתאייד לי. אני חש כל העת שהייתי אחר, שחשתי אחר, שחשבתי אחר. הדבר שאני משתתף בו הוא מופע עם תפאורה אחרת. הדבר שאני משתתף בו הוא אני. לעיתים אני מוצא, בבלבול ההמוני של מגירותיי הספרותיות, ניירות שנכתבו על ידי לפני עשר שנים, לפני חמש- עשרה שנה, אולי לפני שנים רבות יותר. ורבים מהם נראים לי של אדם זר; אינני מזהה את עצמי בהם. היה מי שכתב אותם, וזה היה אני. אני חשתי אותם, אך זה היה כמו בחיים אחרים, שכעת אולי התעוררתי מהם כמו מחלום של מישהו אחר. לעיתים קרובות אני מוצא דבר שכתבתי כשעוד הייתי צעיר מאוד – קטעים מגיל שבע-עשרה, קטעים מגיל עשרים. ולאחדים מהם יש עוצמת ביטוי שאינני זוכר שיכולה הייתה להיות לי בשלב ההוא בחיי. יש במשפטים מסוימים, בתקופות שונות, מתוך דברים שנכתבו במרחק צעדים ספורים מגיל ההתבגרות שלי, שנראים לי תוצר של מי שאני היום, לאחר שחינכו אותי שנים ודברים. אני מזהה שאני אותו האדם שהייתי. ולאחר שחשתי שהיום אני אחרי התקדמות גדולה לעומת מה שהייתי, אני שואל היכן נמצאת ההתקדמות אם הייתי אז אותו אדם שאני היום. יש בכך מסתורין שמפשיט אותי ממעלותיי ומדכא אותי. (תרגם מפורטוגזית יורם מלצר, בבל הוצאה לאור, 2000)   מילה זו מילה / מירי אברמוביץ מחכה / התלבשתי יפה / ככה יצא היא מאחרת / אני קצת מתעצבנת קבענו שעה / תכבדי. מילה זו מילה. מנסה להרפות / מתרכזת בנשימה והיא עדיין לא מגיעה / תמיד הייתה לה נטייה להבריז. נזכרת שהכרנו / בכיתה א' / תחילת שנה היא קורצת בחיוך שובבי / אני בחזרה הרגשתי קירבה... התחברנו / אהבנו / רבנו / נפרדנו / חזרנו / נפרדנו / חזרנו.   עכשיו שוב מחכה / בקפה של השכונה המלצרית פוזלת / אני מבינה אמריקנו קר / מזמינה / שותה מדליקה מחשב מנסה לכתוב פרק בסדרה והיא עדיין לא מגיעה שולחת אנרגיות חמלה אולי תבוא בכוח המשיכה. פותחת ספר / לשיקום היחסים: "מה מונע מכם קירבה?" הסופרת שואלת – אני עונה: הפחד שתגידו –" מירי, את ילדה קטנה וטיפשה". לא תראו שאני / חשפתי בשביל לגעת נגעתי בשביל לתת נתתי בשביל להיטיב.   שוב ללא הגנה / שוב פוחדת / אז אל... תאמינו למילה / אני לא באמת עירומה זה סתם תרגיל כתיבה.   בשם המעשים הטובים / בשם היצירה שובי אליי שובי אליי כתיבה.   העבר ממני והלאה / יענקי גולדברג יום יבוא ויתחולל זעזוע. ההווה כבר טעון בארוטיות תקיפה של מבשר בשורה. האילמות האלימה של מה שעדיין נוכח ממשיכה להתקשט בואכה בקיעה. פירורי הזמן ממשיכים להימתח עוד ועוד לקראת לְשַׁד מזומן מראש. כל עוד העתיד לא כאן אין אלא להתנועע בתוך פי הטבעת של הכאן ועכשיו, ולו כדי לדמות צליל של תנועה. כרגע אפשר רק לצחוק את ההתפרצות המתנקזת, עוד לא לבכות עונג בר קיימא. נותר העבר הנוטר טינה. טינה המקבעת בקשר בלתי ניתן להתרה. קל יותר לחזות פני עתיד מאשר אחורי עבר. קל יותר לחרוץ את גזר הדין על המשפט שטרם החל מאשר להעריך את השפעתו של העונש שכבר בוצע. קל יותר להכריע שמה שהיה לא יהיה, אבל איך ניתן להכריע את מה שכבר היה?   אני היום. אני אז / אביה אל הכול התאייד לי. הכול הרגיש כל כך לא יציב, כאילו נעקר לי מתחת לרגליים. כל מה שלמדתי להאמין בו התברר לי כלא אמיתי. התהליך קרה בהדרגה, אך ההלם נשאר לאורך זמן ולקח לו זמן לפנות את הדרך. האמונה התחילה לפקוע, ואיתה עזבו אורחות חיי החרדיים. לבושי ומעשיי שינו צורתם. מסתכלת על איפה הייתי אז. בחורה תמימה שמאמינה בכל ליבה כי יש אלוהים והוא טוב. ואם רק אגיד לו מה אני רוצה אז יהיה בסדר. אבל אף פעם לא היה בסדר. יש משהו באמונה שהוא נורא נוח, ואתה משליך מעליך אחריות לחיים. ובעצם, ככה ניתבו אותך. ככה חינכו אותך. ולא תקום להגיד אחרת בגיל שבע-עשרה, כי לא יכול להיות שמשקרים לך, ומה תעשה אם תישאר לבד. ואתה ממשיך כי ככה אתה רגיל. ואז, בשלב כלשהו, הבנתי שאני לא יכולה להאמין. לא יכולה להמשיך. כי אני לא מאמינה שאלוהים הוא טוב. ואם באמת אלוהים שסיפרו לנו עליו הוא אבא טוב, למה הוא מביא רע לעולם. הרי במצב תקין אבא מתעלל יושב בכלא ולא ממשיך להיות אבא. אז אני מבינה שמשהו לא תקין. וזה הרגע שהחיים כאילו מתחלקים לשניים. לא באמת, אבל יש משהו בקו הזה שהוא קצת כמו קו גבול. שני אנשים שונים באדם אחד. אני של "אז" ואני של "היום". וזה קצת מפחיד. זה מזעזע את מה שגדלת עליו. זה מפחיד להפסיק להאמין שמא יכה אותך ברק וזה מפחיד לחלל שבת שמא תידרס ביום למחרת. אבל אתה מבין שאתה של אז הוא לא אתה של היום. ואז, כמו במילותיו של פסואה, חיי כולם מתאיידים. זיכרונותיי מעט מיטשטשים, אישיותי משתנה. אני לא רק חשה אחרת. אני אחרת. וטוב לי להיות אחרת.   אהבת הכתיבה – אהבת החיים / ידידיה וייסברג תמיד תמיד אהבתי לכתוב. כשהעט היה מגיע לידיים שלי הוא היה יוצא במחול, רוקד ורוקד ללא הפסקה. לא תמיד היה קשר בין המילים, לא תמיד הן היו ברורות, אבל תמיד הן הביעו רגש, זעקו משהו. כשהייתי צעיר ובן ישיבה הייתי כותב המון, חידשתי חידושים, חיברתי ספרים (על ה"תלמוד בבלי" בעיקר) ובגדול, ניסיתי תמיד להיות עבד נאמן. העמוד האהוב עליי היה השער, אף שכביכול לא היה בו שום חידוש, רק קצת מילים אישיות והתפייטויות. הייתי מצטט שירים ומודה לאלוהים בכל מיני מילים רומנטיות. כנראה זה היה הדבר היחיד שבאמת עניין אותי. אני לא זוכר כלום ממה שכתבתי בשנים האלה, כאילו מלאך נגע בי והשכיח כל תלמודי. את כל מה שכתבתי אחרי הישיבה אני זוכר. הדברים שכתבתי בתהליך היציאה כנראה נגעו בי באמת, כל הרגשות שיצאו לי מהלב הם עדיין פה, חרוטים עמוק-עמוק. בכל פעם אני חווה מין תחושת מראה על החיים שלי. 23 שנים מהם נעלמו, 23 שנה לא הייתי אני, לא הרגשתי. ולהרגיש זה טעם החיים.

יש קווים מקבילים רבים בין עזיבת הקהילה החרדית ליציאה מהארון. תחושת השונות שמלווה אותך מגיל צעיר, המחשבה שכולם "נורמליים" חוץ ממך, שאלת הזהות שאינה נותנת מנוח, הפחד מלהמשיך לחיות חיים שאינם החיים שלך, החשש מפני חשיפה טרם זמנה, והשיא – השיחה עם ההורים וההצהרה – זה מי שאני. עבור מי שנדרש לעבור "יציאה כפולה", גם יציאה מהחברה החרדית וגם יציאה מהארון מדובר באתגר מורכב ביותר. אם בשולי-השוליים של החברה החרדית כבר אפשר לגלות סימנים של סבלנות, קבלה והכלה של אלו שבחרו באורח חיים שונה, הרי שבעניין היציאה מהארון אנו נוטים להניח שיש טאבו מוחלט; חוסר קבלה, חרם והתנגדות מוחלטת. האומנם? קשה להפריז בעוצמת האתגרים שנלווים ל"יציאה כפולה", ולצורך הכתבה הזאת בחרנו לראיין יוצאות ויוצא שמוכיחים כי מעז יצא מתוק, שהקשיים והמהמורות חיזקו אותם, עיצבו אותם ועשו אותם למי שהם – גדולים מהחיים! וכן, יש להם הרבה מה לומר על ההתמודדות המורכבת מכול, האינטראקציה עם המשפחה החרדית. ריקי רוטר, בת 24, חיה בזוגיות מאושרת, סטודנטית לקולנוע – סרטה הקצר זכה בפרס בתחרות שנערכה בשיתוף "פסטיבל קאן" – והיא הבעלים הגאה של "רוטר מדיה", עסק משגשג לצילום, עריכה, ניהול מדיה, שיווק ייעוץ אסטרטגי ועוד. כמה משגשג? בין לקוחותיה נמנית לא אחרת משרת התחבורה מרב מיכאלי, הפוליטיקאית הבולטת ביותר בטיקטוק. החיבור ביניהן החל כשמלשכתה של מרב ביקשו מריקי להצטרף לצוות התיעוד לפני הבחירות האחרונות (2021), במפגש שלהן ריקי שאלה את מרב אם יש לה טיקטוק. "מרב אמרה לי – 'הו, בדיוק לך חיכיתי!'. הסרטון הראשון התפוצץ בטיקטוק, תוך שבוע 20 אלף עוקבים. והיום, שנה אחרי, מדובר ב-50 מיליון צפיות לסרטונים של מרב, ו-72 אלף עוקבים. בשנה הזאת הכול נהיה גדול, העסק גדל, יש לי עשרות לקוחות ופרויקטים נכנסים כל הזמן. יזמים, סטרטאפים, ראשי עיריות, סוכנויות בינלאומיות. המון תחומים." המסלול של ריקי, שמשפחתה משתייכת לפלג הירושלמי, מהוויכוחים שניהלה בסמינר, ושדעותיה החריגות הובילו לבסוף להרחקתה, עד לכיתת הסטודנטים בבית ספר לקולנוע "מנשר" וללו"ז עמוס בפרויקטים מגוונים עבר דרך יציאה חשאית מהבית, שוטטות ברחוב, שירות משמעותי במג"ב ושיחה מכוננת עם אביה. "המשפחה שלי לא מקבלת אותי בגלל שאני לא דתייה, לא בגלל שאני לסבית", היא מבהירה ונזכרת בשיחה ההיא: "אבא שלי אמר לי 'אם זה נכון מה שמספרים עלייך, את תלכי ישר לגיהינום. ואני כל כך אוהב אותך שאני מאחל לך שמחבל ירצח אותך, כי רק כך את תזכי להגיע לגן עדן'". במילים אלו נפרד ממנה, מהבת שעימה היה לו קשר מיוחד וקרוב. ריקי מספרת שתמיד הייתה ילדה סקרנית. "השונה עניין אותי, לאו דווקא החילונים. חסידים, לצורך העניין, עניינו אותי מאוד. הייתי הולכת לטישים. אבל לא רק קבוצות ששונות מהפלג עוררו אצלי סקרנות ועניין, הייתי עוצרת ליד לוחות המודעות, קוראת הכול, הייתי מתפלחת ל'צומת ספרים' בקניון ובולעת ספרים. הייתי מוצאת עיתונים שנשארו תחובים בין הכיסאות לחלון, וקוראת. לא חששתי לשאול שאלות. פעם אחת שאלתי את המורה שלי, למה היא אומרת על בן גוריון 'יימח שמו וזכרו', והיא אמרה לי לעוף מהכיתה'. הייתי סקרנית יותר מכל ילדה אחרת בכיתה ובפער עצום". הסקרנות העצומה של ריקי לא עמדה בסתירה לאמונתה ולתחושת הקשר העמוק שלה עם הקהילה, עם המשפחה ועם אלוהים. "אומנם הייתה לי איזו פנטזיה להיות חילונית, אבל גם ידיעה ברורה שזה לא יקרה לעולם", היא נזכרת. "הייתי בטוחה שהמשפחה שלי תקבל את זה מאוד קשה ובהחלט לא רציתי למוטט אותם. אבל לא רק זה, גדלתי בבית חרדי-אליטיסטי במלוא מובן המילה. החינוך היה מתבדל ומתנשא, כל מי שהוא לא משלנו הוא פסול. והחילונים – בכלל, הם ריקים, בהמות. ואני, כילדה, יישרתי קו עם התפיסה הזאת. אבל גם באמת האמנתי בכל ליבי. אפילו חילול השבת הראשון שלי נבע מאמונה, באחת השבתות היה מאוד חם ואני הדלקתי מאוורר מתוך מחשבה שאלוהים ודאי לא רוצה שבשבת אסבול מהחום". במשך שנים ריקי חשבה שהיא תינשא לבחור חרדי "מודרני" ושתגור רחוק מהוריה ותוכל לנהל אורח חיים פתוח יותר, וזאת מבלי לפגוע במשפחה. אולם עם הזמן הספקות הלכו וגברו. ביום שהיא הורחקה מהסמינר, קצת לפני גיל 18, הוריה דיברו ביניהם על הצורך לחתן אותה בהקדם, וריקי הבינה שעליה לעזוב את הבית לפני שיהיה מאוחר מדי.   ריקי הייתה נחושה לבחור לעצמה חיים חדשים, טובים יותר. היא התעקשה להתגייס למג"ב, למרות נתוני הפתיחה שלה, והצליחה. שם, חמושה ביוזמתיות ובביטחון עצמי פילסה את דרכה, נעשתה צלמת צבאית, הייתה חיילת מצטיינת, וכשהשתחררה מיהרה לנצל את שלל המיומנויות שצברה בצבא ופתחה עסק לצילום ולעריכה, בד בבד עם לימודי קולנוע במכללת "מנשר". העסק הלך וגדל במהירות וריקי נעשתה יזמית מבוקשת, כל זאת תוך כדי הגשות של סרטים ותסריטים ללימודים, בניית זוגיות עם אנה ומציאת משפחה חלופית, עוטפת ואוהבת. המסר של ריקי ליוצאים וליוצאות: "אל תשבו ותחכו להזדמנויות, הן לא ייפלו עליכן. אל תפחדו ליזום, לדבר, להציע, ליצור, אפילו להתנדב. תיצרו קשרים ותטפחו אותם. אף אחד לא יפרוס לכם שטיח אדום, רק אתם תעשו את זה בשביל עצמכם".   "עומק רגשי ואינטליגנציה גבוהה מאפיינים את החניכות והחניכים שלנו", מסבירה פנינה אדלר, מדריכה ב"איגי" ובקבוצת "יוצאות בגאווה". "היוצאים עוברים מסע עמוס בתגליות על עצמם ועל העולם. קבלת הזהות המינית מחייבת התבוננות פנימית כנה. באופן גורף, אפשר לומר שאצל כולם ניכרת יכולת של חשיבה עצמאית ומעט מרדנות".   יעל (שם בדוי), בת  23, מנהלת מערכות מידע בחברת סייבר, תמיד הרגישה חריגה. "היו לי שאלות לא מקובלות, עניינו אותי תחומי ידע שבנות אחרות אפילו לא שמעו עליהם. הסקרנות שלי והתפיסה האחרת שלי אתגרו מאוד את הגורמים החינוכיים סביבי. הייתה לי הרבה ביקורת על הדרך, ברמה האידיאולוגית. כשהובן שיש עולמות ידע רבים מחוץ לקהילה שאני מעוניינת לחקור אותם, הראו לי את הדרך החוצה". יעל עזבה את הבית והתחילה לעבוד בתחום שהיא עוסקת בו גם היום. "מישהו שהכיר מישהו נתן לי הזדמנות", היא צוחקת. "לא למדתי מחשבים בבית הספר, מן הסתם. לימדתי את עצמי". גם יעל הבינה שהדרך להשתלבות מוצלחת בחברה הישראלית עוברת דרך הצבא. בשל הניסיון שצברה היא עברה מיונים והתגייסה ליחידה טכנולוגית, שם זכתה לקבלה ולהכלה. "מגיל צעיר ידעתי שיש אצלי משהו אחר בעניין הזהות המינית. אם הייתי נשארת מאמינה ברור לי שהייתי מוצאת דרך להתנהל עם הדיסוננס. אחרי שעזבתי והתגייסתי יצאתי עם בנות שאין להן שום קשר לדת והרגשתי שמשהו חסר, שהן לא מבינות אותי עד הסוף, כל מיני ניואנסים ורפרנסים שמי שלא מכירה לא מתחברת. עם זאת, ברור שככל שיעבור הזמן לדבר הזה תהיה פחות משמעות, ואני אביא לקשר הרבה יותר דברים חוץ מהחבילה של 'חרדית לשעבר'. החיים שלי כרגע מאוד יציבים, השתחררתי מקבע, התקבלתי לעבודה טובה, ואני מעבירה את הזמן הפנוי ברכישת פלאנצ'ות למטבח, אפילו שיש לי כבר 3, ובגדול אני חיה על כרטיס ה-תןביס מהעבודה. על פניו – בדרך הבטוחה להתברגנות טיפוסית נטולת קשיי הסתגלות חומריים ומנטליים שאפיינו את תהליך היציאה שלי בעבר. וכך, מן הסתם, עניין היציאה הולך ומתקהה עם הזמן". יעל, בת זקונים במשפחה גדולה, שירתה כחיילת בודדה. אולם בשנים האחרונות הקשר עם המשפחה הולך ומשתקם. עם זאת, השיח הפתוח שלה עם הוריה ומשפחתה נעצר סביב הזהות המינית שלה. "הם יודעים", היא אומרת, "היו הרבה רמזים מטרימים ואני לא מצנזרת את עצמי ברשתות החברתיות. אז הם בטוח יודעים. אבל אף פעם לא באתי ואמרתי להם. גם כשאהיה בזוגיות ייקח הרבה זמן עד שנעשה משהו שיצריך מעורבות או ידיעה ברורה של המשפחה. אני לא חושבת שיש סיבה לפתוח את הנושא מול ההורים אם אין על הפרק חתונה או הבאת ילדים". "יש סוגים שונים של התמודדות", מסבירה פנינה, "אבל הכי חשוב לדעת שאני בסדר בדיוק כמו שאני. אין נוסחה אחת שטובה לכולם. התפקיד שלי, כמדריכה, הוא לאשר לכל אחת מהחניכות שלי שזה בסדר להיות את. אני מבינה את ההתחבטויות, עם חלק אני מזדהה מאוד, אבל מה שחשוב לי הוא שהן ידעו שלא משנה מה – הן בסדר בדיוק כפי שהן".   אליאור מור יוסף, עובד סוציאלי ומטפל רגשי, רואה לעצמו מטרה ושליחות להיות גשר בין החברה החרדית לקהילה הגאה. אליאור, בן 27, בזוגיות ארוכה, מטפל ופעיל חברתי, גדל בקהילה חרדית ברחובות. "גיבוש הזהות המינית שלי התחיל בגיל 14, בישיבה. מובן שהדברים לא התקבלו בהבנה בשום צורה. עברתי מישיבה לישיבה, ובסופו של דבר בחרתי להתגייס. לא רציתי להיות אברך. אומנם הייתי עדיין חרדי בגישה, אבל רציתי לעבוד ולפרנס את עצמי. היה לי ברור שהדרך לשם עוברת בשירות צבאי מלא. התעקשתי, נלחמתי, ובסופו של דבר שירתי כמש"ק ת"ש בגדוד חרדי. ביום העצמאות קיבלתי 'חייל מצטיין', וזו הייתה הכרה מאוד מרגשת. בצבא אזרתי אומץ לצאת מהדת ולצאת מהארון. המשפחה החרדית לא קיבלה את זה. אפילו הייתה תקופה של נתק בקשר. את היציאה מהדת הם עוד איכשהו קיבלו, אבל היציאה מהארון הייתה צעד אחד יותר מדי עבורם". הדרך לחיבור הייתה ארוכה, אך משתלמת. כיום הקשר של אליאור ומשפחתו טוב ואיתן, בן זוגו מגיע איתו לארוחות בחגים, ולפעמים אפילו קופץ לבקר ולאסוף שניצלים ביום שישי, בזמנים שאליאור עסוק ולא יכול להגיע. מייד עם השחרור נרשם אליאור ללימודי עבודה סוציאלית. "בזמן שהייתי בין ישיבות היה לי קשר מאוד טוב עם עובד סוציאלי בשם אבינועם. הוא ליווה אותי ועזר לי בקונפליקטים מול ההורים ומול המסגרות. בתוך כל הטירוף הזה שהיה עם העסקנים למיניהם וכל מיני מטפלים מפוקפקים, הגיע עובד סוציאלי חילוני, מהרווחה, רגיש מאוד, ואמר לי, תקשיב, איך שאתה – זה בסדר'. הוא היה האדם הראשון שאמר לי שאני בסדר. אבינועם הסביר לי שלהורים שלי קשה, אבל הקושי זמני ושאני אצליח בחיים משום שהאתגרים שאני חווה יבנו אותי, העתיד שלי לא הרוס, כפי שניסו להפחיד אותי העסקנים והמטפלים למיניהם. הוא נטע בי תקווה. הוא כל כך סייע לי שרציתי להיות גם אני האדם הזה, שנמצא במקום הנכון ובזמן הנכון". אליאור הגשים את חלומו. הוא סיים תואר ראשון בהצטיינות, לומד לתואר שני ומתמחה בטיפול בילדים ונוער. המאבק בטיפולי המרה הוא נושא קרוב לליבו, והוא מרצה על סיפור חייו. במהלך השנים אליאור פתח קליניקה והוא מטפל בלא מעט צעירים להט"בים מהחברה הדתית והחרדית, בדגש על קבלה עצמית והקשר עם המשפחה. "גם רבנים וראשי ישיבות מתקשרים אליי ומתייעצים איתי, כי הגישה שלי אחרת. אני חושב שהמשפחה צריכה לקבל ולכבד את היציאה מהארון, אבל גם היוצאים צריכים לנהוג ברגישות ובכבוד. ההכלה צריכה להיות דו-כיוונית. תמיד".   מושקא קורקוס, בת 26, נולדה בבני ברק וחיה היום ברמת גן. היא מדריכה באיגי וב"יוצאות בגאווה", ובוגרת תואר שני בלימודי מגדר. "הדחיפה שלי לעזוב את הקהילה הייתה כשאבא שלי התחיל לדבר איתי על שידוכים", היא נזכרת. "שאלתי את עצמי אם אלו החיים שאני רוצה, להתחתן ולהביא ילדים ולגדל אותם בקהילה, וידעתי מייד שאני לא בכיוון. תמיד הייתה לי חשיבה פמיניסטית, ביקורתית, אבל הייתי מאוד מאמינה וחסידית. אהבתי את האידיאולוגיה. בכלל לא חשבתי על יציאה, היו לי כמה מודלים של אנשים שהכרתי מקרוב ויצאו, והיה נראה שהיציאה לא בנתה אותם. אולי אפילו להפך. התהליך שלי היה מאוד איטי ומדוד. את התואר הראשון שלי עשיתי במסלול החרדי במכללה בקרית אונו". החיבוטים וההתלבטות הבשילו לבסוף ליציאה. מושקא עזבה את הבית, נרשמה ללימודי מגדר, כלכלה את עצמה בעזרת עבודה ומלגות – ויצאה מהארון. "כחרדית מודרנית נפגשתי עם בחורים, אבל הרגשתי שזה לא נדבק. אחרי שכבר החלפתי את החצאית במכנסיים הכרתי מישהי, והיא סיפרה לי שהיא לסבית. למעשה, היא פתחה לי צוהר להבין שגם אני כזו. דרכה הכרתי קהילה של בנות והזהות המינית שלי הלכה והתגבשה. הסדרה שהכי האירה לי הייתה "ג'נטלמן ג'ק" על הלסבית המודרנית הראשונה", היא מוסיפה המלצת צפייה. "הייתי מרותקת לסדרה – ואז נפל לי האסימון". מרוגשת מההבנה החלה מושקא לפעול באופן שנראה לה הולם את זהותה, היא קיצצה את השיער והצהירה על יציאה מהארון בפני כל מי שהכירה, כולל המשפחה. "מאוד שמחתי בגילוי הזה ולא התמהמהתי בשיתוף. דיברתי עם אימא שלי, זה היה בתקופה שהכרתי את אותה בחורה והייתי מאוהבת. אימא שלי קלטה שאני בעננים ושאלה, 'את יוצאת עם מישהו?' ואני אמרתי, 'לא, אני יוצאת עם מישהי'. מאוד חשובה לי הכנות מול ההורים שלי ולא רציתי להסתיר מהם. אימא שלי הגיבה לא טוב, כמובן, הייתה שיחה קשה. אבל הזמן עשה את שלו. אבא שלי עדיין מברך אותי בכל שבת שאני אצלם שאזכה להתחתן עם בחור ולהקים בית, ואני אומרת לו, 'אבא, שחרר, אני אחתן עם אישה'. זה לא ממש עוזר לשנינו, הוא בשלו, אני בשלי," היא צוחקת. "גם האחים שלי יודעים. אחרי שסיפרתי לאחותי היא ביקשה שלא אדבר איתה יותר על זה. גם לאחיינית הבוגרת שלי סיפרתי והיא הייתה המומה. אני לא יכולה לומר שאני חווה קבלה מצידן. אחותי וגיסי ממש מנסים להשתיק אותי. זה מקומם אותי. לא רצחתי אף אחד. לא אנסתי. הם צריכים לשמוח מזה שאני יודעת מי אני ושאני אהיה בזוגיות שמתאימה לי. זה לא דבר עצוב. אני מאוד מוקירה את העובדה שאני בקשר טוב עם המשפחה, ועם כל ההבנה שיש לי, חשוב לי לא להחביא שום חלק ממני. אני מכבדת אותם וחשוב לי שיכבדו אותי, כמו שאני".   בתהליכי יציאה – אל תהיו עם זה לבד! לייעוץ, הכוונה ורישום לקבוצות המפגש: bit.ly/3I8siTJ קבוצת “יוצאות.ים בגאווה” תל אביב: bit.ly/3Id9djo

ביום חמישי, כט תמוז תשע"ב התקבלה הידיעה "גדול הדור הרב אלישיב נפטר!" אחד מן הניסים הגדולים שאירעו בהלוויית הרב אלישיב היתה העובדה שהיא נערכה בלילה. אלמלא זאת הרי אנו ובנינו ובני בנינו נצלים היינו בחומה היוקד של השמש הירושלמית בשלהי תמוז בואכה חודש אב. מעודי תמהתי, עוד בהיותי אברך – סמוך ונראה לקבלת כושר לדיינות - מה ראה הציבור הליטאי להכתיר לראשו את הרב אלישיב המסוגר, שמעולם לא למד בישיבה, ולא חיבר שום ספר? יתירה מזו, זוכר אני את אותם פעמים שנכנסתי לקודש פנימה; פעמיים ביחידות, ועוד פעמיים עם בני הכולל לדיינות שבו למדתי; ההתרשמות שלי היתה שהנוכחות שלנו מעיקה עליו, הוא מעדיף שנצא ונלך משם. התמיהה אם כן מתעצמת, מה ראה הציבור הליטאי לקחת אדם מנותק חברתית ולהכתיר אותו כפוסק הדור? כאשר אנחנו קוראים את תולדות חייו מתעוררת בנו תחושת אי נוחות. וכי כך היא דרכה של תורה? הרב אלישיב היה אדם מסוגר במיוחד. על פי הסיפורים אודותיו הוא לא הכיר את בנותיו. הפעמים היחידות שהוא שוחח עמם היה לפני תפילת ערבית במוצאי שבת, שאז היה יוצא להליכה קצרה (הבית אז היה חשוך בשל הקפדתו לא ליהנות מחשמל בשבת). גם כשנפטרו ילדיו לא הזיל דמעה, רק החליף את ספר הלימוד שלפניו להלכות אבלות, בשל האסור על האבל ללמוד פרט להלכות אבלות. ניתן לשער שאם היה מותר ללמוד כרגיל גם אקט סמלי זה לא היה נעשה. במאמר מוסגר, זו היתה הסיבה שבגינה לא השתתפתי בהלווייתו. מלבד הרתיעה הטבעית שלי מהתחככות המונית, ומשמיעת פרקי תהילים ברמקול מיושן, תוך כדי יללות באידיש; הצטרפה לכך התחושה שבנקודה זו אני מאמץ את דרכיו והנהגותיו, ולא משנה מסדר יומי במאומה. על פי המסופר בקרב בני המשפחה, רעייתו של הרב אלישיב התקשתה להסתגל לאורח חייו הסגפני והמסוגר. היא גדלה בבית הוריה – ר' אריה לוין ורעייתו, שהיה בית תוסס ושמח, ומיד לאחר חתונתה נשארה עגומה ובודדה בביתה. אביה, ר' אריה, היה נכנס לביתה לשוחח עמה ולהשיב את רוחה. בימי ערב פסח העמוסים והמבולגנים היה יוצא הרב אלישיב לבית מרגוע, כדי שיוכל ללמוד שם ביישוב הדעת. וכאן הבן (או הבת) שואל: וכי זו הדרך? אלמלא שהציבור החרדי היה מגדיר אותו כמנהיג הדור, היה ניתן להגיב למעשיות אלו בסלחנות ולתלות במבנה אישיות, ישנם אנשים סגורים רגשית, וישנם קרי מזג בעולמנו. אבל משעה שהציבור הליטאי ענד את הנהגותיו כנזר לרגליו, מוכרחים אנחנו להתחקות על שורשה של התופעה. אסור לנו לפטור הנהגות אלו בהינף יד. אנשים רבים חונכו לראות בדרך חייו אידיליה נכספת, משאת חיים. נראה שהנהגותיו של הרב אלישיב תאמו את אורח החיים הליטאי, המעודד התנזרות וסגפנות, פרישות וצמצום. זו הסיבה שבמקום להעלות על נס את רבי משה פיינשטיין הידוע במידותיו התרומיות ובליבו הרחב; בחר הציבור הליטאי ללכת אחרי הרב שך, התקיף והקיצוני (כמובן שלאחר מותו הפכו אותו לסבא חביב, רק בני דורי זוכרים את הקרבות שהוביל); לאחר פטירתו של הרב שך הוכתר הרב אלישיב על הנהגותיו הבלתי מתפשרות וחסרות האנושיות והרגש, לשמש כאב-טיפוס מייצג ליהדות הנאמנה "כזה ראה וקדש". הרב אלישיב התאים למשרת הדיינות ככפפה ליד. דיין צריך להיות תקיף ובלתי מתפשר, אבל לעמדת הנהגה צריך משהו אחר, ועם תוצאותיו של הפער הזה אנחנו מתמודדים עד היום. המלחמה הנחושה באקדמיה, שיש מקום לתהות עד כמה הבין את משמעותה; ההתערבות החד-צדדית בסכסוך בישיבת פוניבז' ועמידתו לצד ה"מחבלים", שגרמה למחלוקת להתמשך עוד ועוד; המאבק על עיתון משפחה, שנראה היום כל כך מגוחך, שגרם לעיתון למתן את דעותיו. לשבחו יאמר, שהוא ניסה ללחום נגד אפליית הסמינרים בקבלת בנות מעדות המזרח, אבל מנהלי הסמינרים לא צייתו ל"דעת תורה", שהרי דעת תורה נועדה לאנשים הפשוטים.

תניא: בשעה שיצאה הגזירה מלפני הקיסר, באו חכמי ישראל אצל רבי ישמעאל כהן גדול, והיו מפצירים בו להיכנס לפני ולפנים להקטיר קטורת, ולשאול אם מאתו יצא הדבר. אמר להם רבי ישמעאל, "כלום לא אמרה תורה, 'ואל יבוא בכל עת אל הקודש?' והיאך אכנס אל הקודש מבלי שעירים וגורלות'" והיו עונים, "מה לך שעירים ומה לך גורלות? והלוא נפל הפור ואנחנו השעירים!" נענה רבי ישמעאל ואמר, "צדקתם ממני," והחל מטהר עצמו, ומניח קטורת במחתה ומהלך אל בית קודשי הקודשים. ביקשו הלוויים שומרי משמרת הקודש למנוע בעדו. אמרו לו, "כלום לא לימדתנו שאין לבוא אל מאחורי הכפורת אלא פעם אחת בשנה?" והיה רבי ישמעאל מפגיע בהם להניחו  ולא שמעו בקולו עד אשר יצאה בת קול ואמרה להם, "הניחו לו לרבי ישמעאל ששליח ציבור הוא." הדליק רבי ישמעאל את הקטורת ויכנס מבעד לפרוכת. ובהזכירו את השם בסילודין עלה למרום, והנה אכתריאל יה ה' צבאות יושב על כיסא רם ונישא. ויקרא רבי ישמעאל לאיש לבוש הבדים, "כלום נגזרה כבר הגזרה?" והאיש שותק ומחריש. ציווה עליו רבי ישמעאל, "אמור לי מה שמעת מאחורי הפרגוד." וינאם לו האיש, "קבלו עליכם צדיקים וידידים, כי בזאת אתם נלכדים." באותה שעה החלו מלאכי מרום זועקים, והיו מרהיבים מלפניו, "זו תורה וזו שכרה?" גער בהם הקדוש ברוך הוא ואמר, "גזרה היא מלפני, קבלוה משעשעי דת יומיים." נשא רבי ישמעאל עיניו אל קונו ולא דיבר. וישמע קול עולה מן הכיסא, "ישמעאל, ברכני." והיו עיניו של רבי ישמעאל דומעות, ולא יכול להשיב מפני הצער. והייתה השכינה מבכה כנגדו ומבקשתו, "ישמעאל, בני, ברכני." עמד רבי ישמעאל על רגליו ואמר, "יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותיכנס להם לפנים משורת הדין." ירד רבי ישמעאל, ונקבצו עליו חבריו לשמוע אם עלתה בידו. סיפר להם רבי ישמעאל את כל הדברים. אמר להם, "כה וכה בירכתי לו ולא ענה לי." שמעו חבריו של רבי ישמעאל שנגזרה הגזירה, והתקינו עצמם לקבל עליהם עול מלכות שמיים. ובשעה ששמעה בתו של קיסר את רבי ישמעאל מבכה את רבי שמעון, ביקשה מאת אביה לשמר את פניו למענה. שלח קיסר את קלגסיו והיו מפשיטים את עור פניו של רבי ישמעאל מעליו. ובשעה שהגיעו למקום תפילין צרח רבי ישמעאל בקול מר כשופר.   בקהילות אשכנז, בתום תפילת המוסף של יום הכיפורים, נוהגים לשורר את הפיוט "אלה אזכרה". פיוט זה מגולל את סופם העצוב של עשרת הרוגי מלכות: חָלוּ וְזָעוּ וְנָעוּ כֻּלָּמו עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כּהֵן גָּדול נָתְנוּ עֵינֵימו לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם לַעֲלות לַאֲדונֵימו לָדַעַת אִם יָצְאָה הַגְּזֵרָה מֵאֵת אֱלהֵימו טִהֵר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עַצְמו וְהִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּסִלּוּדִים וְעָלָה לַמָּרום וְשָׁאַל מֵאֵת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים וְנָם לו קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם צַדִּיקִים וִידִידִים כִּי שָׁמַעְתִּי מֵאֲחורֵי הַפַּרְגּוד כִּי בְזאת אַתֶּם נִלְכָּדִים יָרַד וְהִגִּיד לַחֲבֵרָיו מַאֲמַר אֵל וְצִוָּה הַבְּלִיַּעַל לְהָרְגָם בְּכחַ וְלָאֵל וּשְׁנַיִם מֵהֶם הוצִיאוּ תְּחִלָּה שֶׁהֵם גְּדולֵי יִשְׂרָאֵל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כּהֵן גָּדול וְרַבָּן שִׁמְעון בֶּן גַּמְלִיאֵל נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל כְּרת ראשׁו תְּחִלָּה הִרְבָּה מֶנּוּ לִבְען וְנָם לו הָרְגֵנִי תְחִלָּה וְאַל אֶרְאֶה בְּמִיתַת מְשָׁרֵת לְדָר בְּמָעון לְהַפִּיל גּורָלות צִוָּה צִפְעון וְנָפַל הַגּורָל עַל רַבָּן שִׁמְעון לִשְׁפּךְ דָּמו מִהֵר כְּשׁור פָּר וּכְשֶׁנֶּחְתַּךְ ראשׁו נְטָלו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְצָרַח עָלָיו בְּקול מַר כַּשּׁופָר אִי הַלָּשׁון הַמְּמַהֶרֶת לְהורות בְּאִמְרֵי שְׁפָר בַּעֲונות אֵיךְ עַתָּה לוחֶכֶת אֶת הֶעָפָר מַה מְּאד בָּכָה עָלָיו בַּחֲרָדָה בַּת בְּלִיַּעַל לְקול בְּכִיָּתו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עָמְדָה תּאַר יָפְיו בְּלִבָּהּ חָמְדָה וְשָׁאֲלָה מֵאֵת אָבִיהָ חַיָּתו לְהַעֲמִידָה נִאֵץ בְּלִיַּעַל דָּבָר זֶה לַעֲשותו לְהַפְשִׁיט עורו מֵעַל פָּנָיו שָׁאֲלָה מֵאִתּו וְלא עִכֵּב דָּבָר זֶה לַעֲשותו וּכְשֶׁהִגִּיעַ לִמְקום תְּפִלִּין צָרַח בְּקול מַר לְיוצֵר נִשְׁמָתו שַׂרְפֵי מַעְלָה צָעֲקוּ בְמָרָה זוּ תורָה וְזוּ שְׂכָרָהּ עוטֶה כַּשַּׂלְמָה אורָה אויֵב מְנָאֵץ שִׁמְךָ הַגָּדול וְהַנּורָא וּמְחָרֵף וּמְגַדֵּף עַל דִּבְרֵי תורָה עָנְתָה בַּת קול מִשָּׁמַיִם אִם אֶשְׁמַע קול אַחֵר אֶהֱפךְ אֶת הָעולָם לְמַיִם לְתהוּ וָבהוּ אָשִׁית הֲדומַיִם גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי קַבְּלוּהָ מְשַׁעְשְׁעֵי דַת יומָיִם   פיוט זה, המוכר גם בשם "טיהר רבי ישמעאל עצמו", העלה אצלי אסוציאציה למדרש (ברייתא) המובא ברכות דף ז' עמוד א': תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע. פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונישא, ואמר לי ישמעאל בני ברכני. אמרתי לו, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עם בניך במידת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו. לא ידוע לי על מקור המקשר בין שני הסיפורים, אך זהותה של הדמות הראשית בשני הטקסטים הללו (רבי ישמעאל, הכהן הגדול) והדמיון בין הסיטואציות המתוארות בהם (דין ודברים לא שגרתי עם אלוהים או נציגו), מזמינים, לטעמי, יצירת קישור שכזה. הפיוט "אלה אזכרה" נחשב בקרב קהילות רבות ליצירה בעלת עומק רגשי ולנקודת שיא בתפילת יום הכיפורים – בייחוד בביצועו של החזן זבולון קוורטין. בפיוט, הכתוב בשפה מליצית ושופעת אמצעים פיגורטיביים, מתוארים רגעיו האחרונים – הקשים מנשוא – של רבי ישמעאל, היודע בוודאות שסופו קרב, ונורא מזאת, סופם של חבריו. המשך הפיוט מתאר כיצד ר' ישמעאל החזיק מעמד בגבורה עד אשר תלייניו פשטו את העור של מקום התפילין. הדגשה זו ממחישה כי מבחינת ר' ישמעאל לא הכאב הפיזי היה מושא סבלו אלא יחסו של אלוהים למקרה. ואילו במדרש הקצר שהובא לעיל, מתואר רבי ישמעאל ברגע שיא חיובי שלו, כשהוא נכנס למקום שאליו מותר רק לאדם אחד להיכנס ורק פעם בשנה. וכך, בעומדו במקום הקדוש מכול, מול אלוהים, הוא מתבקש לברך את אלוהים! והוא אכן עושה זאת. מדרש זה נחשב תמוה וחריג בנוף התלמודי. הארציות המבוטאת בפועל "ראיתי", וכן הכינוי "אכתריאל" – בין שזהו שמו של מלאך ובין שזהו אחד משמותיו של אלוהים – אינו מקובל, ומעל לכול – מערכת היחסים בין האדם לאלוהים אינה כוללת, על פי רוב, בקשת ברכה הפוכה, של האל מהאדם. נקודות מעניינות נוספות: אופי הברכה שבירך ר' ישמעאל – ברכה שממוקדת בבקשת הכברת רחמיו של האל, הסבטקסט זועק, טמון פה מסר שר' ישמעאל לא מעז לומר באופן מפורש, וגם תגובתו של האל – נענוע הראש – עמומה למדי. האם נענוע הראש הוא ביטוי להסכמה או למעשה מביע דבר מה אחר? הטקסט המדרשי שהוצג כאן ממזג את שני הקטעים ומאיר אותם באור חדש. לפי חיבור זה, הנענוע בראש אינו הסכמה, אלא איתות להקשבה וקבלת הדברים, ולא בהכרח אישור שלהם. במקרה של עשרת הרוגי מלכות, אפשר להניח שנענוע הראש, כפי שהצעתי, כמותו כאמירת "קיבלתי, ועם זאת איני יכול לשנות את החלטתי." פרשנות כזו מדגישה את האמור במקורותינו במקום אחר, ובהקשר לשליט אחר: "את אשר נכתב ביד המלך אין להשיב."  

בשנה הבאה ימלאו 100 שנים למותו של פרנץ קפקא (בשמו היהודי: אנשיל), הסופר שנחשב לאחת הדמויות המרכזיות – בעולם הספרות בפרט ובאומנות בכלל – של המאה ה-20, היוצר המורכב שכמעט שלא היה מוכר בימי חייו הקצרים, הרומנטיקן שאהב לכתוב מכתבי אהבה, אבל נדמה שמעולם לא הצליח לממש את אהבתו, והילד שיחסיו המורכבים עם אביו הקשוח השפיעו עליו, שיתקו אותו והיו מרכיב מרכזי בדימויו הציבורי – אמן חרדתי. קפקא נולד בפראג, ועד גיל 31 גר עם הוריו. לאחר שסיים את לימודיו וקיבל תעודת דוקטור למשפטים, עבד רוב שאריות חייו בעבודות משרדיות. בתחילה היה פקיד, ולאחר מכן מזכיר בחברת ביטוח. היה מאורס שלוש פעמים לשתי נשים שונות, אבל לא התחתן ולא היו לו ילדים. הוא נפטר בגיל 40 ממחלת השחפת. קפקא כתב באחד מיומניו: "אני עשוי מספרות. אין אני דבר אחר, ואינני יכול להיות דבר אחר". רוב יצירותיו הספרותיות של קפקא לא פורסמו בימי חייו. חברו הטוב, מקס ברוד, פרסם אותן חרף בקשתו המפורשת של קפקא להשמידן לאחר מותו. לאורך השנים לא מעט מיצירותיו עובדו לסרטים והצגות, וספריו מככבים בכל רשימה מכובדת של דירוגי הספרים הטובים בכל הזמנים. ביצירותיו מרבה קפקא לעסוק בתחושות הניכור של האדם הקטן מול העולם הבירוקרטי, דרך משלים ודימויים שמזמינים את הקוראים למצוא את הפשר והמשמעות שאפשר להוציא מהם לחיים עצמם. קפקא הפליא לתאר ו"לטפל" ביצירותיו בחוויות המסויטות והקיומיות שכולנו מכירים, אך מעדיפים להתעלם מהן בשגרה. עד היום נחשב קפקא לסופר נחקר ביותר, כולל ניסיונות לקשר בין דמויותיו הספרותיות המסתוריות לאירועים שחווה בחייו. לפני ארבע שנים, ובתום מאבק משפטי ממושך, הציגה "הספרייה הלאומית" כתבים, יומנים ורישומים של קפקא, בהם מחברת ללימוד עברית. בין האוצרות שנחשפו נמצא גם מכתב בן 47 עמודים שכתב קפקא לאביו. במכתב הוא מגולל מסכת של התעללות רגשית מצידו של האב, וטוען שהיא השפיעה עליו לאורך כל חייו. קפקא מעיד כי: "איני יכול להעלות בדעתי שהייתי סורר במיוחד", ולמרות זאת הוא מתאר איך כל מחשבה או יוזמה שהיה מספר לאביו זכו לתגובה עוינת. קפקא הפקיד את המכתב בידי אימו, אך מכתב זה מעולם לא הגיע לנמען המקורי. גם מי שלא נחשף ליצירותיו של קפקא, ככל הנראה נתקל בביטוי הנפוץ "קפקאי", המתאר מצב אבסורדי, לא צודק וכזה הגורם לתחושה קשה של עליבות. הביטוי הזה תקף גם לדמותו של קפקא עצמו, לפחות כפי שהיא מצטיירת בידי חלק מחוקרי הספרות. קפקא "זכה" אולי יותר מכל יוצר אחר לדימוי הקלאסי של האמן הסובל, וגם אם לא בצדק גמור, יש לכך לא מעט סיבות הנעוצות בחייו הפרטיים של קפקא. היומנים שפורסמו לאורך השנים, מכתביו רוויי ההאשמה העצמית, נוסף על העובדה שהיה תקוע במשרה פקידותית, שהיה אדם בודד, וסופר מוכשר שהתגלה רק אחרי מותו. אולם חרף היותו טיפוס נוירוטי וחרדתי, קפקא היה גם אדם סקרן מאוד. ואולי התמהיל הזה הוא שיצק תוכן ייחודי כל כך לדמות ה"קפקא". כך הוא מעיד על עצמו, שנתיים לפני מותו: "אני עצמי לא כיוונתי את חיי הכוונה שהיה בה איזה ממש. כאילו סומן גם לי, כמו לכל אדם אחד, מרכז המודל, ואז היה עליי ללכת במחוג הקובע ולהתוות את המעגל היפה. במקום זה זינקתי שוב ושוב אל המחוג, אבל שוב ושוב נאלצתי לקטוע אותו מיד (דוגמאות: הפסנתר, הכינור, שפות, פילולוגיה גרמנית, אנטי ציונות, ציונות, עברית, גננות, נגריה, ספרות, ניסיונות נישואים, דירה משלי)". (מתוך "רופא כפרי", תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד)   יצירותיו של קפקא סיפוריו של קפקא מתארים חוויות סיוטיות שנעות ונדות בין מציאות לבדיון. אחת הפתיחות המפורסמות והמסויטות בתולדות הספרות היא של הרומן "הגלגול", המתאר את קורות חייו של אדם שנהפך בוקר אחד לחרק. כך מתחיל הרומן: "בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הנוקשה כמין שריון, ומדי הרימו מעט את ראשו היה רואה את כרסו החומה והמקומרת, העשויה חוליות נוקשות ומקושתות, עד שהכסת כמעט שאינה יכולה להיאחז בה עוד ועומדת לצנוח מעליה לגמרי. רגליו המרובות, הדקות ועלובות לעומת מותר גופו, ריצדו לעיניו בחוסר ישע". (מתוך "הגלגול", תרגם ישורון קשת, ספריית תרמיל) קפקא אהב לשלב חיות בסיפוריו, והן שימשו להגברת החידתיות והעצמת תחושת הניכור. הוא ציווה בפירוש שלא לצייר את החרק שבספר בשום צורה שהיא. כשהמו"ל שלו ביקש לשים על עטיפת הספר איור של חיפושית, כתב לו קפקא, "רק לא זה. הכול, רק לא זה. החרק עצמו אסור שייראה. אסור שייראה גם מרחוק". קפקא גם כתב סיפור קצר על בית כנסת בו הוא מתאר חיה בגודל נמיה שהפכה לחיית המחמד של בית הכנסת. גם בשני הרומנים הארוכים הנוספים של קפקא אפשר לזהות את המוטיב הקפקאי המסויט: "המשפט", שמתאר הליך משפטי שמתנהל נגד פקיד בכיר בבנק בשם יוזף ק'. לכל אורך הרומן ההאשמה נגד ק' אינה ברורה. המערכת שמאשימה את ק' היא לא מערכת המשפט הרגילה, אלא מערכת מיוחדת, סבוכה ועמומה, שמותירה אותו חסר אונים. הרומן הנוסף הוא "הטירה", המתאר את חוסר האונים של מודד קרקעות המוזמן לטירה על ידי השלטון המקומי. בזמן שהוא מנסה להבין את מהות עבודתו, כל הדמויות שהוא פוגש לא מצליחות לתקשר איתו, והוא, מצידו, לא מבין אותן ואת תפקידן.   חיי האהבה של קפקא לקפקא היו קשרים רומנטיים מורכבים וסבוכים, שביטאו את תשוקתו לאהבה ולקשר אנושי, אך גם את פחדיו העמוקים, בדיוק מכך. ארוסתו (פעמיים) הייתה פליצה באואר – קפקא נלחם על שימור היחסים איתה, ובה בעת לא הפסיק לטרפד אותם. כך הוא מתאר ביומנו את המפגש הראשון עם באואר: "האמת היא שחשבתי אותה למשרתת... פנים גרומות ריקות, שלא הסתירו כלל את ריקנותן. צוואר גלוי. חולצה מוטלת ברישול... אף כמעט שבור, שיער בלונדי, נוקשה מעט, מחוסר חן, סנטר חזק". קפקא ובאואר היו בקשר במשך חמש שנים. מאות מכתבים הוא כתב לה במהלך השנים, וגם הם יצאו לאור ("מכתבים אל פליצה". הוצאת עם עובד). לאחר שסיים באופן סופי את מערכת היחסים עם באואר, קפקא פיתח רומן אינטנסיבי עם העיתונאית והסופרת הצ'כית מילֶנָה יסנסקה, שאף תרגמה אחדים מכתביו לצ'כית. מילנה הייתה אז בת 24, קפקא בן 38. הם החליפו ביניהם יותר משלוש מאות מכתבים. "אני חושב שיש לנו תכונה אחת משותפת, מילנה", הוא כותב. "אנחנו כל כך ביישנים וחששנים שכמעט כל מכתב הוא אחֵר, כמעט כל מכתב מבוהל ממה שנכתב בקודמו ומבוהל אף יותר ממכתב התשובה" ("מכתבים אל מילנה", הוצאת כרמל). קפקא תיאר את אהבתו העמוקה למילנה בתיאורים המזכירים אהבת אם. בין היתר כתב על תשוקתו: "לכבוש את פניי בחיקך, לחוש במגע ידך על ראשי וכך להישאר לעולמי עולמים". בשלביו הסופיים של הקשר תהה: "ואולי אין זו אהבה ממש, זה שאת אהובה עלי יותר מכול; אהבה פירושה שאת לי הסכין בה אני מנקר בתוכי (הספר "שתהיי לי הסכין" של דויד גרוסמן, נקרא כך כפרודיה על ביטויו של קפקא). באחד ממכתביו האחרונים למילנה כתב קפקא כך: "כל האסון של חיי... בא ממכתבים, או מהאפשרות לכתוב מכתבים... הרי זה שיח עם רוחות רפאים, ולא רק עם רוח הרפאים של הנמען אלא גם עם רוח הרפאים שלך עצמך, שמתפתח תחת ידך במכתב שאתה כותב". בסוף ימיו עבר קפקא לזמן קצר לברלין, שם התאהב בדורה דיאמנט, גננת בת 25, ממשפחה של חסידי גור. הוא אף הציע לה נישואין, אך אביה שאל את הרבי מגור האם לאפשר זאת, וזה השיב בשלילה. מכתביו של קפקא מיטיבים להמחיש את המורכבות הרגשית שהניעה אותו להיאחז בקשרי האהבה ואף לרצות למסד אותם, אל מול הפחד והמאבק שלו עצמו בבורגנות המחייבת. חוקר הספרות דן מירון, שכתב ספר על יהדותו של קפקא, מתאר במאמר בעיתון "הארץ" את הפחד של קפקא מחיי קבע לצד אישה, חרף תשוקתו לחיים נורמטיביים ומסודרים: "לילה שבו ייאלץ לשכב במיטה זוגית לצד אישה נראה לו בעת ובעונה אחת מטרה נאצלת וגיהינום עלי אדמות. הן הלילה, וכמעט רק הלילה, נועד למחשבות, לקריאה ובעיקר לכתיבה, בעוד שהיום נועד לעבודה (עד הצהריים), לשיטוטים ברחובות, לבילוי עם חברים, לשיחות עם מקס ברוד ופליקס ולטש, לביקורים אצל אוסקר באום הסומא, ואפילו לשחייה בבריכה העירונית (הוא היה שחיין מנוסה)".

לשושי הותר לבחור רק כשהגיעה לגיל שלוש-עשרה. עד אז לא הייתה לה זכות בחירה. הוריה עשו הכול עבורה, הם ידעו היטב מה היא אוהבת ומה טוב לה ונקטו פעולות מרובות בשמה. ברור שהיא ידעה, כבר מגיל צעיר, מה היא אוהבת, במה היא טובה ומה גורם לה להיות הכי מאושרת, חוץ מהעניין הקטן ההוא... שזאת לא היא שבחרה את כל הדברים הללו. אבל אימא שלה לא תמיד דייקה. בימי ההולדת של שושי, למשל, אימא הייתה מספרת לכולם בהתרגשות שהעוגה בצבע ורוד עתיק כי זה הצבע האהוב על שושי, ללא ספק. רק ששושי חשבה שהעוגה היא בכלל בצבע שקוף.   בוקר אחד, כשבועיים לאחר בת המצווה של שושי, הוריה קראו לה לפגישה חגיגית. לבסוף רק אימא הגיעה, אבא הבריז כי הוא היה צריך ללכת לבחור לאחיה הקטן נעליים כחולות, כי זה הצבע שהוא הכי אוהב – כמו כל הבנים. אימא הושיבה את שושי על כיסא "כתר", מול שולחן עמוס בכל טוב: עוגיות עבאדי ומבחר סוכריות עטופות בהכשר מהודר. שושי פזלה לעבר סוכרית דבש אחת, ואימה הנהנה לאישור. שושי לקחה את הסוכריה, קילפה את העטיפה בהיסוס, בירכה ומייד החלה לכרסם. איזה אושר! אימא פתחה: "שושי יקירתי, בהגיעך למצוות רציתי לבשר לך, שנוסף על המעבר שלך מילדה לנערה עצמאית דיה כדי להיות אחראית על כל מעשיה, ובזאת את משחררת אותי מן התפקיד, בעוד שנה יחול יום הבחירה שלך!" היא נשמה נשימה ארוכה, מניחה לדממה להימשך עוד קצת, בשביל הפאתוס. שושי הצטמררה מהתרגשות. מילות הפסוק "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע" חלפו לנגד עיניה כבני מרון, בקטע טוב. היא לא האמינה שהרגע הזה יגיע, סוף כל סוף. היא ידעה שיום הבחירה מגיע לכולם מתישהו, אך חשבה שהיא, בהיותה נערה רגישה ובוגרת מעל הממוצע, תקבל את האחריות לבחור בעצמה יחד עם עול המצוות, במעין עסקת חבילה.   השנה זחלה לאיטה, כי ככה הזמן עובר כשמצפים. ביום הבחירה עצמו שושי התעוררה נרגשת עד כדי קשיי נשימה. לאחר שאמרה בכוונה "מודה אני", התיישבה בקצה מיטתה לכמה נשימות ארוכות וקצובות. כשנרגעה, לבשה את בגדי השבת החגיגיים ביותר שלה ויצאה מהחדר. הבית כולו קושט בבלונים ובשלטים. "מתי אלמד לבחור נכון", "טול בחירה כי אין ברירה", ו"בחירה הבאה לידך אל תחמצנה" נכתב בטושים מנצנצים. היא פסעה בחרדת קודש ובלב פועם, הוריה צועדים משני צידה, נרגשים לא פחות. אימה אחזה בכף ידה המיוזעת ואמרה בקול מבודח: "יקירתי, אני שומעת את הלב שלך עד פה." שושי שאלה את הוריה היכן תתבצע הבחירה. אביה חייך כממתיק סוד ולא ענה (מפאת המתקת הסוד), ושושי הניחה להוריה לכסות את עיניה ולהוביל אותה. כל המשפחה נכנסה לסובארו החבוטה והצטופפה בה, נרגשת וחבוטה. לא כל יום הוא יום הבחירה! הרכב נעצר, כולם ירדו, וכיסוי העיניים הוסר. שושי הופתעה לגלות כי הם עומדים מול פתח הצרכנייה המעטירה הידועה בקהילתם: "אימפריית החסד". "כאן תתרחש הבחירה שלך!" הודיעה אימא בקול רשמי. שושי פסעה מדודות על השטיח האדום, המקושט, נאחזת בהוריה. אחיה ואחיותיה וכל המשפחה צעדו בעקבותיהם. וכך פסעו לאורך המסלול המקושט, עד שהגיעו אל תוככי החנות. שם, בתוך ארון ויטרינה מוזהב, ניצבו להם בנחת, זה לצד זה, שני ילקוטים חדשים ומבהיקים, מדיפים ניחוח טרי של "שהחיינו". שושי הביטה בילקוטים בהשתאות אין קץ; עיניה התעגלו והיא לא התיקה מבטה מהם. כה יפהפיים, כה חדשים ונאצלים. על חזית אחד מהם דוגמת אגרטל חמניות על רקע צהוב, ועל השני דוגמת עפיפונים צבעוניים על רקע סגול שושי לא האמינה שהגיע התור שלה לבחור ביניהם! פשוט לא הייתה מסוגלת להאמין. היא המשיכה לבהות בהם ממושכות. אימה, המבינה והמכילה, קלטה בחושיה החדים כי בתה נזקקת לזמן עיכול של הרגע האיום והדגול הזה. היא הרכינה ראשה ואפשרה לשושי לשהות בתוך ההוויה העצומה הזאת. והרי גם היא זוכרת את יום הבחירה שלה כיום משמעותי מאוד בחייה. כעבור זמן מה התקמט מצחה בדאגה, שושי עדיין דוממת.   חלפו דקות ושעות ארוכות כנצח, חלף גם הנצח. אנשים הלכו לישון, ובאו וחלפו, והגיעו אנשים חדשים. אחיה הקטנים של שושי גדלו, נישאו וילדו ילדים. בחירות רבות נעשו במחולות בהרבה-הרבה מקומות, השמש הפציעה ושקעה אינספור פעמים, כדור הארץ הסתובב עד כדי סחרחורת, אבל שושי – היקרה והרגישה, שמעולם לא הצליחה לגבש איזו החלטה לגבי שום דבר – לא הרגישה מאום. כחולמת ומשתאה המשיכה לעמוד מול ארון הוויטרינה המוזהב. רק לאחר שנים רבות מאוד, ביום סגריר אחד, שושי התעוררה. אף אחד לא יודע לספר בדיוק איך ומה קרה, אולי זאת השלכת הצולפת בחלונות הצרכנייה או שמא חיוך ממיס של ילד קטון. קמטי הזמן שנחרשו בפניה של שושי זעו קמעה, היא הסיטה שערת שיבה מפניה, ולאט לאט התקרבה לעבר הארון המאובק, הושיטה יד רועדת לכיוון ילקוט העפיפונים הדהוי, שצבעו הסגול האפיר כמו פניה. וצלעה לעבר היציאה, בעודה מתחרטת על שלא לקחה את שניהם ודי.  

אז הנה הגיע הרגע הזה, שנייה אחרי שהספוטפיי נשבע שכולנו היינו המאזינים הכי הרפתקניים, ועם התנדפות ניחוח הסופגניות והחנוכיות, הולכת ומעוררת ההבנה: גם השנה הזו עברה. 2022 הגיעה ליומה האחרון, והדרך הטובה ביותר לציין זאת היא להצטייד ברשימת סרטים להעברת החורף הארוך. אלו עשרת הסרטים שיישארו איתי מ-2022.   Joyland (ג'וילנד) במאי: סאים סאדיק שחקנים: עלי ג'ונג'ו, ראסטי פארוק, אלינה חאן, סרוואט גילאני, סלמאן פארזאדה, סוהיל סמיר, סניה סעיד ז'אנר: דרמה טריילר ג'וילנד הוא בין הסרטים היחידים שנדמה שאיש לא היה יכול לכתוב ולביים אותם חוץ מהבמאי של הסרט, כי הוא נוגע ללב ומקורי בו זמנית. הסרט עוקב אחר הדייר רנה, בנו הצעיר והשקט של אב תובעני מאוד. הדייר נשוי ואביו לוחץ עליו להביא לעולם בן. אולם הדייר מתחיל לעבוד כרקדן גיבוי במופע ארוטי ומתאהב בבוסית הטרנסג'נדרית שלו. אם שאלתם את עצמכם איך סרט כזה יצא מפקיסטן, אז התשובה היא כן, הסרט הוחרם על ידי הממשלה הפקיסטנית. ג'וילנד הוא גם הסרט הפקיסטני הראשון שהגיע לפסטיבל קאן, ואף זכה בפרס השופטים. הסרט שובץ ברשימה הקצרה של המועמדים לאוסקר (נחזיק לו אצבעות!) 10/10 במדד החרד"לשיות יש בו משפחה מסורתית, דמות אב דומיננטית, ארוחות משפחתיות, מסע לחופש, גילוי מיניות מאוחר וגיבור שמתעקש לרצות.    Triangle of Sadness(משולש העצבות) במאי: רובן אוסטלונד ("הריבוע", "כוח עליון") שחקנים: וודי הארלסון, האריס דיקינסון, שארלבי דין, דולי דה ליאון ז'אנר: קומדיה שחורה סאטירית טריילר כשרובן אוסטלונד מנסה לחנך זה מגיע עם הרבה צחוק. "הלוטוס הלבן", סדרה בת שתי עונות לעת עתה, לימדה אותנו שב-2022 צוחקים על העשירים. הסרט פתח את פסטיבל ירושלים, ולא היה דבר כיף יותר בעולם מלנחור מצחוק עם עוד ארבעת אלפים איש בבריכת הסולטן. הסרט מחולק לשלושה – הוא מתחיל במבט על הזוגיות של קראל ויאיא, שמנסים להבין את התפקידים המגדריים שלהם כגבר ואישה מודרניים, ממשיך אל שייט בקרוז מפנק שיאיא מקבלת בחינם בשל היותה דוגמנית ואושיית רשת, ומשם הדברים מסתבכים. כמובן. הסרט זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן. הרגעים שפחות עבדו לי: כשרובן אוסטלונד לא בטוח שהוא חינך מספיק את הצופים בסצנה הקודמת, הוא מוודא זאת גם בסצנה הבאה. וכן, אני יודעת, קשה להיות גבר לבן. 2/10 במדד החרד"לשיות מלא פריווילגיה לבנה, פוסט מודרניזם ואובר מודעות.    Emily(אמילי) במאית: פרנסס או'קונור שחקנים: אמה מקי, פיון וויטהד, אוליבר ג'קסון-כהן, אמליה גטינג ז'אנר: דרמה טריילר הסרט עוקב אחר חייה של אמילי ברונטה, הילדה המוזרה והשקטה במשפחה של כומר כפרי, שאיכשהו הצליחה לכתוב את "אנקת גבהים", אחד הספרים הקלאסיים הטובים בהיסטוריה. הסרט פתח את פסטיבל טורונטו. מה שמבדיל ומייחד את הסרט מסרטים קלאסיים בהפקת ה-BBC היא המחשבה שהאחיות ברונטה וג'יין אוסטין לא היו נשים ויקטוריאניות חמודות, וגם אם הגיבורות שלהן בסוף הספר קמו והתחתנו עם מיסטר דארסי, הכותבות עצמן מעולם לא נהגו כך. אולי אין לנו ביוגרפיות שיאשרו מה באמת קרה בחייהן, כי כל תיעוד כזה היה הורס את מעמדן בחברה, מה שאנחנו יודעים הוא שהן הצליחו לכתוב על גברים ואהבה באופן שמעורר תהיות על חייהן של הרווקות הבתולות הוויקטוריאניות האלה. יכול להיות שזוהי רק משאלת לב של דור שרוצה את הגיבורות שלו מורכבות יותר, אבל האם המציאות רלוונטית כדי לספר סיפור? אמה מקיי (המוכרת מהסדרה "חינוך מיני") לראשונה בתפקיד ראשי בפיצ'ר, מגלמת את אמילי ברונטה ומובילה את הסרט עם הרבה אהבה, רגישות וייחודיות שיוצרות דמות חד-פעמית על המסך. הרגעים שפחות עבדו לי: סצנת המסכה והמהלך הרגשי שעוברת דמותו של ויליאם ויטמן, השינויים הרגשיים אצלו פתאומיים ומערערים, ונוצרה ההרגשה שהם מעט מתוסרטים. 8/10 במדד החרד"לשיות דמות אב נוקשה – יש. מערכות יחסים משמעותית עם אחים ואחיות – יש. עולם רגשי עצור – יש. רומנטיקה אסורה בעולם נוקשה – יש.   How to Save a Dead Friend (איך להציל חבר מת) במאית: מארוסיה סירוצ'קובסקאיה משתתפים: מארוסיה סירוצ'קובסקאיה, קימי ז'אנר: דוקו טריילר סרט דוקו שצולם במשך 12 שנה. הבמאית התחילה לצלם אותו כתיעוד של החיים וכדרך להתמודד איתם. מארוסיה וקימי, בן זוגה, מתגוררים בפרבר מתפורר ברוסיה. פוטין בשלטון, המדינה בהידרדרות, דור ההורים כבר לא מאמין שהשינוי יגיע, רק הצעירים עדיין מנסים למרוד ולהילחם במשטרה ובשלטון. בתוך כל הבלגן הזה יש להם זה את זה, דיכאון, סמים ומוזיקה. זה סרט מחוספס על המציאות, על אהבה ועל הצורך להיאחז במשהו, גם אם זו רק מצלמה. 7/10 במדד החד"לשיות לא כולם עברו את שלב המרד והסמים, מי שכן ימצא כאן חברה מנותקת מדור המבוגרים, חורים שחורים, חברות אמיצה ורגעים של אושר.   The silent twins במאית: אגניישקה שמוצ’ינסקה שחקניות: לטישה וויט, תמרה לורנס טריילר הסרט מבוסס על סיפור אמיתי. סיפורן של תאומות שמתקשרות זו עם זו בלבד, ולא מוכנות ליצור קשר עם אף אחד מלבדן. יחד הן יוצרות לעצמן עולם עשיר צבעוני, שמנותק לגמרי מהעולם האמיתי. צפיתי בסרט בהקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן. בסיום ההקרנה הקהל נעמד ובמשך כעשר דקות נשמעו מחיאות הכפיים לבימאית. הכול עבד בסרט הזה: הסיפור, המשחק (בגילומן של שחקניות לא מוכרות), אבל בעיקר התכנון. נראה שאין רגע בסרט הזה שלא תוכנן בקפידה, בכל סצנה וסצנה נבחר השוט הנכון, הזווית הנכונה, הארט הנכון. דבר  בסרט הזה לא נעשה כלאחר יד. דברים שפחות עבדו לי: ההרגשה שהשחקניות בוגרות יותר מהדמויות. 6/10 במדד החרד"לשיות חברה סגורה שמנותקת מהעולם החיצון.   RRR (המרד הגדול RRR) במאי: קודורי סריסילה רג'אמולי שחקנים: ננדמורי טארקה ראמה ראו, ראם צ'ארן, אליה בהט, אג'אי דווגן ז'אנר: דרמת פעולה אפית טריילר דרמת פעולה אפית פוגשת סרט גיבורי-על, שפוגש אגדת עם הודית – והכול עטוף במגוון האפקטים המיוחדים שקיימים. זהו סיפור בדיוני על שני מהפכנים הודים מהחיים האמיתיים, אלורי סיטארמה ראג'ו וקומרם בהיים, ועל מאבקם בראג' הבריטי. העלילה מתרחשת בשנת 1920, ומתחילה בכפר קטן לאחר שחיילים בריטים חוטפים ילדה מקומית. הסרט הזה לא דומה למשהו שאי פעם ראיתם, הכול בו בחוץ – הסיפור, הרגשות, המשחק, ואם בהתחלה כל המוחצנות הזאת עשויה להעלות גיחוך (קולוניאליסטי) על השפתיים, מהר מאוד הקצב סוחף, והצופים מצפים לראות מה הדבר הבא שיתפוצץ ואיזו חיית C.G.I נוספת תעמוד בדרכם של הגיבורים, שמצוידים באין-ספור קוביות בבטן, מעט מאוד נשק, אבל אש בעיניים ושיר בלב. 1/10 במדד החרד"לשיות בקטע טוב אבל.    Love According to Dalva (אהבה על-פי דאלבה) במאי: עמנואל ניקו שחקנים: זלדה סמסון, אלכסיס מאנטי, פנטה גיראסי ז'אנר: דרמה טריילר הסרט מתחיל כאשר דאלבה נלקחת בכוח מבית אביה, ומועברת למקלט לקטינים. דאלבה אומנם רק בת 12, אבל היא מתלבשת ומתנהגת כמו אישה מבוגרת. היא נדרשת ללמוד מחדש מה המשמעות של אהבה ויחסים בינאישיים, אך היא לא מעוניינת בכך, אלא רוצה להמשיך את חייה כמו שהיו לפני שניתקו אותה מאביה. מדובר בסרט מורכב רגשית, שנעשה בעדינות מפוארת, בלי ליפול לקלישאות. הוא שואל איך אנחנו לומדים לאהוב, או מה זו אהבה ואיך אפשר, לאט לאט, לשנות את נקודת המבט ולהחלים. זלדה סמסון משחקת תפקיד לא פשוט, והכול עטוף באסתטיקה קטנה, עדינה ומדויקת. 5/10 במדד החרד"לשיות יש בו החלמה מפצעי עבר ושינוי נקודת מבט על המציאות.   jeen-yuhs (קניה ווסט: טרילוגיה) במאי: קודי סימונס, צ'ייק אוזה משתתפים: קניה ווסט, דונדה ווסט ז'אנר: דוקו מוזיקלי טריילר רגע לפני שקניה ווסט יבוטל סופית ונטפליקס יורידו את המיני-סדרה העוסקת בשני עשורים בחייו – זה הזמן לדבר עליה. דוקו מוזיקה נוטה לחזור על אותה הנוסחה: זמרת מפורסמת, סיבוב הופעות, הרבה לטקס, הפרעות אכילה, אסתטיקה של הצלחה ואפס שאריות של אנושיות. כאן אפשר לראות משהו אחר, יוצר הסרט התחיל לעקוב אחר קניה עוד לפני ההצלחה שלו. הסרט עוקב אחרי קניה מאז שעבר לשיקגו כדי לנסות לשחות עם הכרישים של עולם המוזיקה, הרבה לפני סאגת קים ק'. הסדרה מציגה את קניה כנרקיסיסט צעיר, אך חסר ביטחון, שמתקשה לגרום לאנשים לקחת אותו ברצינות כזמר ולא כמפיק. זהו קניה ביישן, שאומר דברים מוזרים (כמו היום), ומאוהב בביטים וביצירה, אוהב את אימא שלו, שמאמינה שהוא הדבר הכי טוב בעולם, ומנסה להיות גבר בחברה שבה גבריות וטריטוריה הן הכול. זה מרגש, מלא בכנות, ומספק מבט על קניה לפני שהתקפי המאניה שלו צוטטו בכותרות הראשיות והסעירו את מדינת ישראל. מדד החרד"לשיות 1/10 לא הכול קשור אלינו, וטוב שכך.   Nobody's Hero (לא גיבור של אף אחד) במאי: אלן גירודי שחקנים: ז'אן-שארל קלישה, נעמי לבובסקי, אילייה קאדרי ז'אנר: קומדיה סוריאליסטית טריילר מדריק, איש שיווק בן 35 ממרכז צרפת, מתאהב באיזדורה, אישה נשואה שמתפרנסת מזנות. כשהוא סוף-סוף מצליח להיפגש איתה, בערב חג המולד, הדייט נקטע בשל פיגוע טרור. זמן קצר לאחר מכן צעיר חסר בית, מהגר מוסלמי בשם סלים, מחליט להתנחל בבניין שבו מתגורר מדריק. בניגוד לשכניו, מדריק דווקא חומל על חסר הבית האומלל ומזמין אותו לישון אצלו על הספה. במקביל, הוא מפתח אובססיה כלפי איזדורה. הרגש, בסרט הזה, אף פעם לא מתעורר במקום הצפוי, וזה מפתיע ומצחיק. אחרי כמה הפתעות כאלה אפשר לשחרר ולתת לבימאי הסרט להוביל. מדריק הוא מצד אחד גבר עם לב זהב שנראה די אבוד בעולם, ומצד שני - מתעקש ללא לאות לזכות באיזדורה. בניגוד למשולש העצבות, הביקורת החברתית כאן על ההגירה ועל גזענות אינה דידקטית, נראה שהבמאי צוחק עלינו בגובה העיניים. 3/10 במדד החרד"לשיות יחסי שכנות משפחתיים.   The Wonder (הפלא) במאי: סבסטיאן לליו שחקנים: פלורנס פיו, טובי ג'ונס, סייראן היינדס, איליין קאסידי ז'אנר: דרמה טריילר שנת 1862. אירלנד. אחות (במקצועה) אלמנה מגיעה מאנגליה לכפר אירי נידח ולקהילה שמרנית מאוד, כדי לברר כיצד ילדה מקומית נשארת בחיים באורח פלא, אף שלא אכלה כבר ארבעה חודשים. הסרט מזדחל באיטיות אך מותח. הוא שקט, איטי, מצולם בשוטים רחבים, לא מתקרב, לא לוחץ. כמו התמה שלו, הוא שומר מרחק, אבל בה בעת מעורר רגשות חזקים. בלי לומר זאת באופן מפורש, הסרט מסביר שכולנו זקוקים לסיפורים כדי להמשיך ולהתקיים. 7/10 במדד החרד"לשיות קהילה דתית, שמרנות, ניסים, מנהגים חסרי אחריות. עקבו אחרינו בפייסבוק