תוצאות חיפוש

לפי התפיסה הרווחת, שיעור היוצאים מההחברה החרדית המתמודדים עם תחושות של דיכאון, לחץ ובדידות גבוה יותר משיעור המתמודדים עם תחושות כאלו בחברה הכללית. אולם ממצאי מחלקת המחקר של "יוצאים לשינוי" מלמדים כי שיעור המדווחים על תחושות כאלו בקרב יוצאות ויוצאי החברה החרדית דומה לשיעורם בקרב יהודים שאינם חרדים. נוסף על כך, לפי הנתונים, אוכלוסיית היוצאים בולטת באופטימיות שלה באשר ליכולת לשיפור המצב הכלכלי בעתיד.[1] עם כל זאת, אין חולק כי השנים הראשונות ליציאה מאופיינות בקשיים ייחודיים סביב קשרים חברתיים וחיי פנאי, מציאת אפיק ומקום בעולם האקדמיה והתעסוקה, צמצום פערים, בדידות ועוד.[2]יש אשר יקראו לשנים הראשונות של היציאה "חורבן של ממש", אך כפי שהנתונים מראים, היוצאים מצליחים להפוך את החורבן לתקומה, לנצל את המשבר לטובת צמיחה. הפעם נצטרף לסקירת מסעותיהם של אליאור מור יוסף, טס מאיר ונפתלי יעב"ץ, שיצאו מהחברה החרדית, עברו דרך החורבן והביאו את עצמם לתקומה גדולה.   סיפור התקומה של אליאור          צילום: סיון שחור   אליאור מור יוסף (29) גדל ברחובות להורים חוזרים בתשובה ממוצא מזרחי. כחרדי, למד במוסדות חינוך בבני ברק. לימים, יצא באומץ משני ארונות: ארון החברה החרדית וארון הזהות המינית. חרף כל הקשיים התגייס אליאור לצה"ל, וביום העצמאות קיבל אות "חייל מצטיין". אליאור סיים בהצטיינות לימודים לתואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, וכיום הוא פעיל חברתי בקהילה הגאה, עובד סוציאלי המתמחה בטיפול בילדים ובני נוער, מטפל רגשי בעזרת בעלי חיים, מטפל CBT ומדריך הורים בקליניקה ברחובות. לשרוד לבד אליאור מספר על הקושי באיבוד הקהילה: "היציאה מהחברה החרדית היא לא משהו שקורה ביום בהיר אחד, אלא תהליך שלוקח זמן, ואתה תמיד נמצא על איזשהו רצף. כששיניתי את הלבוש, התגובות מהסביבה שבה חייתי לא היו פשוטות. הן גרמו לי להרגיש שאני עושה משהו שהוא לא בסדר. החברים מהישיבה וגם ראש הישיבה נרתעו. כולם ניסו להפחיד אותי – וצדקו. הם אמרו לי: 'אתה תצא ותהיה לבד', וזה באמת מה שקרה. אני אדם שמחובר לקהילה ומאוד חברותי, ופתאום, כשיצאתי והתגייסתי, הרגשתי בודד. אתה מוותר על משהו שהיה כל כך חשוב לך, תמורת חופש ובחירה, וזה לא קל. כשאתה יוצא אף אחד לא מסתכל עליך. אני זוכר שאמרתי לעצמי, 'וואו, זה בדיוק כמו שאמרו לי'. הפחד היה מזה שלא אצליח להסתדר לבד, שלא יהיה לי כסף או שאהיה חולה. החשש הטבעי לשרוד בעולם מתגבר מאוד כשאין תמיכה. התחושה הייתה של חוסר אונים ושל חרדה קיומית. כשהייתי חרדי הייתי רגוע, וחשבתי שגם כשאצא הכול יהיה בסדר. אבל המציאות באמת כאבה". אליאור בגיל 13   אין ברירה, צריך עזרה! אליאור מתאר רגעים של התמודדות נפשית לא פשוטה, ומשתף בדרך שעשה בניסיון לשחזר את המקום הקהילתי החם שאותו נאלץ לעזוב: "הייתי צעד מלהישבר, הבנתי שלבד אני לא יכול. מצאתי את עצמי עובד בשלוש עבודות ולומד תוך כדי. הבנתי שאין לי ברירה אלא לקבל עזרה. התחלתי לכתוב על עצמי בפייסבוק וזכיתי לתמיכה ואהדה. לא תמיד קל להיחשף, אבל מרגע שהעזתי להיעזר באחרים, הצלחתי להתקדם. בצבא הוכרתי כחייל בודד וקיבלתי סיוע, ובלימודים חברות עזרו לי עם שיעורי הבית. בהמשך, הלכתי לטיפול פסיכולוגי שכמובן עזר לי מאוד. זה היה ממש לא פשוט ברמה הנפשית, להגיד 'אני רוצה חבר, אני צריך מישהו כדי לדבר ולהתייעץ איתו', אבל ככה הכרתי חברים. הם גם עזרו לי להתגבר על הבושה שהרגשתי בגלל שהיו לי חורים בהשכלה, ופשוט לימדו אותי. לשמחתי, יש היום הרבה מנגנוני תמיכה שעוזרים ליוצאים ויוצאות להשתלב בחברה, אבל בתקופתי לא הייתה מעטפת טובה מספיק. האתגר הגדול הוא חוסר הוודאות. אתה שואל את עצמך, 'מתי הקושי ייגמר ויהיה אפשר לנשום אוויר ולהתרווח?' בגלל הבעיטה במוסכמות של החברה החרדית, אתה לא שייך לשום חברה ומרגיש תלוי באוויר במשך תקופה ארוכה, חודשים או שנים. אנחנו, היוצאים, צריכים לבנות לעצמנו רשת תמיכה. למזלי, היה לי מספיק אומץ לבקש עזרה. אני זוכר שהלכתי לקחת תנור יד שנייה שמישהו תרם. הבנתי שמותר לי להגיד שאני צריך לדאוג לעצמי. בזכות העזרה שקיבלתי אני יכול היום לעזור לאחרים. אני מבין שאני לא יכול לבטל את הכאב. האקטיביזם החברתי והעזרה שלי לאחרים עוזרים לי לצמוח". לקריאה על הפעילות של אליאור בתחום בריאות הנפש לחצו כאן. להרגיש שלם ומסופק "היו מצבים שהרגשתי חרטה על היציאה מהדת. אמרתי לעצמי: 'למה בכלל הייתי צריך את זה?'. עד היום, כשאני כבר בן 29, אני עדיין אומר לעצמי לפעמים: 'אולי היה עדיף להישאר בחברה החרדית...' ומנהל עם עצמי דיאלוג בקשר לחיבור ולשייכות. אבל באופן כללי, אני שלם ומרוצה. כמו יוצאים רבים, הדרך שעברתי לא הייתה קלה, לא הבנתי בהתחלה כמה קשה ומורכב יהיה המסע, אבל למרות הכול אני לא מתחרט. אני חושב שיוצאים ויוצאות הם גיבורים. רבים מהם מבינים שהם חייבים לוותר על המשפחה, זה משהו כמעט מובנה בסיפור שלנו. המסר שאני רוצה להעביר להם הוא: אין במה להתבייש, כדאי לבקש עזרה ולחתור להיות שלמים עם עצמנו. ברור שבתחילת הדרך נתהה לא מעט אם הצעד שעשינו היה נכון, אבל אי אפשר להתחרט ולאכול את עצמנו כל הזמן. צריך להשלים עם מי שאנחנו ועם ההחלטות שלנו".     סיפור התקומה של טס צילום: לאור דנון   טס מאיר (29), מחזאית ושחקנית, גדלה בשכונת רמות בירושלים. היא אחת מעשר אחים ואחיות, וכיום מתגוררת בתל אביב.   ככה יצאתי "תמיד ידעתי שהעולם החרדי הוא לא המקום שלי ושלא אשאר שם. היה לי רע בבית, לא היו גילויי חיבה. חוויתי אלימות ויחס קשה מבחינה רגשית, והיו לי המון ויכוחים וריבים עם ההורים. בגיל 18 כמעט התארסתי דרך שידוך, אבל אז גיליתי שאני והחתן המיועד בעלי רצונות שונים בתכלית: הוא רצה ילדים מייד אחרי החתונה, ואני לא רציתי להיות כמו ההורים שלי ולגדל ילדים מתוך חובה. באותו רגע הבנתי שתפיסת העולם שלי היא לא חרדית, ושאני חייבת לצאת ולהבין אם יש מקום אחר שאוכל להשתלב בו. ארזתי את החפצים שלי ומצאתי דירה. הודעתי להורים שאני עוזבת. אימא שלי ניבאה לי שחורות, כאילו אין סיכוי שאמצא לי מקום אחר טוב. אבל בתוכי הרגשתי שאני חזקה. התחלתי ללמוד לבגרויות ולפסיכומטרי. הייתי מסתכלת על ההורים שלי ברחמים, מבינה שהם תקועים ולא מסוגלים להכיל שינוי, אבל לי יש הזדמנות ואני חדורת מטרה. התחלתי להגשים את החלום להיות שחקנית ונרשמתי ללימודים בבית ספר למשחק בירושלים". טס מאיר בילדותה   בית ספר למשחק – חורבן ראשון המציאות הקשה של פערי תרבות רבים והמצוקה הכלכלית נחתה על טס במלוא עוצמתה, ולרגעים היה נראה שנקלעה לדרך ללא מוצא: "לא הצלחתי להסתדר כלכלית ולא הייתה לי שום תמיכה. לא קיבלו אותי בחברה, כי השפה וההתנהגות שלי היו שונות. לא הצלחתי להבין על מה מדברים. בבית הספר למשחק חוויתי תחושת זרות תמידית. כל השאר, מגיל צעיר מאוד, נחשפו לתרבות של תיאטרון, משחק ויצירה, ואני לא הכרתי שום דבר מכל אלו. הייתי חייבת להדביק את הקצב. הרגשתי זרה, בודדה ומנותקת, לא קשורה, ובאופן תמידי חוויתי חוסר ותחושת פספוס. כעסתי על העולם שממנו באתי ועל מערכת החינוך שלא לימדה אותי את הדברים האלה. נוסף לכול, היו לי קשיים כלכליים. לא הבנתי איך להסתדר בחוץ, איך משלמים שכירות, איך אפשר לעבוד וללמוד במקביל. נקלעתי לחובות מעיקים. ואם כל זה לא מספיק, ההוויה שלי הייתה מודחקת. העניין המרכזי בלימודי משחק הוא להתחבר לילדה שהיית, אבל לי זה לא עבד, לא הייתה שם ילדה שיכולתי להתחבר אליה. היו שנים שבהן לא זכרתי בכלל את הילדות שלי, ממש מסך שחור, נתק מוחלט במחשבות וברגשות. בשלב מסוים אמרתי לעצמי, אני בתחתית. ולזה כנראה אימא שלי התכוונה כשאמרה, 'או שתחזרי או שתתאבדי'. היא תמיד אמרה שאנשים שיוצאים מהדת לא מסתדרים בחוץ, ואז או שהם חוזרים או שהם מתאבדים. היא הייתה אומרת את זה כדי שלא נצא, העדיפה שנישאר בחברה החרדית, גם אם זה נובע מפחד וגם אם ממש רע לנו בפנים. היו לי חברות שיצאו, והייתי שומעת עליהן שהן התאבדו. עוד אחת ועוד אחת, וזה לא ממש עזר לי... באותו זמן הייתי רגע לפני למאוס בחיים. הרגשתי שאין לי כוחות, ראיתי שחור והייתי מדוכאת. כמעט שלא אכלתי, עישנתי המון, בכיתי בהיסטריה, בלי סוף, וסבלתי מהתקפי חרדה. היו ימים שלא הצלחתי לקום מהמיטה, לא ללימודים ולא לעבודה. לא יכולתי להזיז את הגוף שלי. קיוויתי שאמות בשנתי. לא רציתי להמשיך להילחם, כי זה היה קשה מדי. ואז פתאום אמרתי לעצמי שיותר נמוך מזה לא אוכל לרדת. הבנתי שאין מישהו אחר שייקח אחריות על החיים שלי, ורק אני זו שיוצרת ובוחרת. היה לי ברור שהבחירה בידיי, שאני יכולה לסיים את החיים אבל אני יכולה גם להתאמץ, לעבוד קשה כמו שלא עבדתי מעולם, ולבנות את החיים שלי מחדש. הבנייה הזאת תדרוש ממני עבודה מטורפת, לקום מהמיטה ולעשות דברים, להיכנס בהם בכל הכוח, אבל יכול להיות שאצליח. ואם לא אצליח, האופציה השנייה, לעזוב באמת, תמיד קיימת." טס מאיר בנערותה   בית ספר למשחק – חורבן שני "החלטתי לקחת את לימודי המשחק צעד אחד קדימה, וללמוד בבית ספר מהשורה הראשונה. הבנתי מה אני צריכה לעשות בשביל זה, ועשיתי את זה. עברתי לגור בתל אביב והתקבלתי למכינה של בית הספר למשחק 'ניסן נתיב' – שם חלמתי ללמוד. הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לכסות את החובות וכדי לממן את הלימודים, ומצאתי עבודה כמלצרית בחוף. העבודה הייתה קשה אבל השכר הטוב השתלם, והמשמרות הסתדרו לי מצוין עם הלימודים. בשנה השלישית ללימודיי המסעדה נסגרה, ושוב נקלעתי לקשיים. היו לי חובות, הייתי בדיכאון ולא הצלחתי לתפקד. ושוב הגעתי למחשבות ויתור על החיים. למזלי, הייתי במקום אחר, כבר הייתה לי תעודת שחקנית, היו כמה הצגות ששיחקתי בהן, ואיכשהו שרדתי את השנה השלישית. אבל החלום הזה, שיבוא איזה במאי תיאטרון ויקטוף אותי, היה לי בראש כל הזמן. האמנתי שזה יקרה, שאעבוד במשחק ולא אצטרך לקרוע את עצמי כל כך. אבל זה לא קרה. הייתי במצב קשה, כי לימודי משחק דורשים המון מאמץ פנימי וכוחות נפש, ועדיין לא זכרתי את הילדות שלי בגלל הטראומות. ופיזית – היה לי קשה לשחק. כל העומס הזה שבר אותי. לא הייתה לי תמיכה בשום צורה, לא משפחתית ולא חברית. עבדתי קשה כדי להסתיר מהחברים שלי לכיתת המשחק שאני יוצאת החברה החרדית. לא ממש הצלחתי, והשוני שלי הרחיק אותי מהם".   מחורבן כפול לשחקנית יוצרת מצטיינת טס עברה כברת דרך עד שהפנימה שצברה כלים לחיים כיוצאת החברה החרדית, ובעקבות התובנות שהגיעה אליהן היא הצטרפה לצוות היצירה של ההצגה "ככה יצאתי", ואף משחקת בה בתפקיד הראשי. "לקח זמן עד שהבנתי שאין בושה ביציאה. להפך, זו גאווה, ואני יכולה להשתמש במסע החיים שלי לטובת היצירה. יש לי תוכן שאין לאף אחד אחר בסביבה שלי. אין הרבה שחקנים-יוצרים שכותבים על היציאה מתוך חוויה אישית. ואז הגיעה ההצעה להיות שותפה ליצירת 'ככה יצאתי' יחד עם עדי גורל – במאית ההצגה, ואבי אופיר, הפרטנר שלי לבמה. כמובן שלקחתי את ההצעה בשתי ידיים. שנתיים לפני כן הייתי מסרבת להשתתף ביצירות כאלו, כי ממש לא רציתי להתעסק ביציאה. לא ראיתי את התהליך שעברתי כיתרון אלא כחיסרון, וכשהמחשבה הזאת השתנתה, הגיעה ההצעה. משם הכול כבר התנהל ממקום בריא. התרגשתי לחזור לשחק אחרי שבתקופת הקורונה בקושי שיחקתי. משם רק נפתח לי עוד: הלכתי ללמוד מחזאות, כתבתי מחזה קצר בשם 'נעולים בלילה' יחד עם בן דוד שלי, וזכינו במקום הראשון בתחרות באוניברסיטת תל אביב. בנוסף. המחזה תורגם לשפות נוספות. מאז התחילו לזרום עוד תפקידים קטנים, בכל מיני יצירות, ואני מרגישה שהחיים שלי עלו על המסלול. אני עדיין יוצאת לפעמים לעבוד בשליחות, במלצרות, ובכל מיני חלטורות במשחק כדי לסגור את החודש, אבל אני כבר במקום טוב ובתהליך של צמיחה". את ההצגה תוכלו לראות כמעט בכל מקום בארץ, ואפילו בסלון ביתכם. לפרטים נוספים שלחו הודעה בדף הפייסבוק של ההצגה. מתוך ההצגה "ככה יצאתי"   לכתוב את שיקום הקשר עם המשפחה "כשסיימתי ללמוד החלטתי להתעמת עם ההורים שלי לגבי העבר וטראומות הילדות. אבל כשהבנתי שהם לא יודו במה שעשו, החלטתי לנתק איתם קשר, ולהאמין לעצמי בלי לקבל את ההסכמה החיצונית שלהם. מאז אני לא בקשר איתם, ויותר שלמה עם עצמי. כשהתחלתי לכתוב, מצאתי שדרך הכתיבה אני גם משחקת, אני ממציאה דמויות ומרגישה את החיות של המשחק. כתבתי מחזה על היציאה שלי, התעסקתי בטראומות שלי דרכו, והכתיבה עזרה לי להתמודד איתן ולא להיות מולן בחוסר אונים. תוך כדי הכתיבה, כדי לבנות דמויות עגולות, נתתי להורים שלי רגשות אמיתיים וסיבות להתנהגות שלהם. כך הבנתי שהם לא רעים, אלא מוגבלים. הם בחרו ללכת עם הראש בקיר, וזה מה שיצר את מי שהם, אבל אני בוחרת להתמודד עם הכאבים, לפתור את האתגרים, וליצור לעצמי מציאות חדשה! סיפור התקומה של נפתלי נפתלי יעב"ץ (35), גדל בירושלים. בגיל צעיר מאוד הבין שמקומו לא בחברה החרדית, והחל את מסע היציאה שלו ממנה. בגיל 14 נזרק מהבית והתגורר בסטודיו של מי שלבסוף פגע בו מינית. הוא עבר בין מסגרות, השתמש וסחר בסמים, וכן היה מעורב בקטטות רחוב. למרות כל זאת, הוא נאבק למען בני נוער חסרי מסגרת, ארגן מחאת ענק שבה ריכז סביבו מאות נערות ונערים שנפלטו לרחוב ודרשו למצוא עבורם מענה הולם. בשלב מסוים נפתלי נתפס על עבירות סמים, שהה במעצר, לאחר מכן עבר לחלופת מעצר ולמוסד גמילה. בגיל 18 וחצי השתחרר לחופשי. סיפורו של נפתלי תועד בסרט "נאף ילד רחוב". כיום נפתלי נשוי ועובד סוציאלי במקצועו. עד סוף שנת 2022 שימש כראש מטה מינהל סיוע לבתי משפט ותקון במשרד הרווחה והביטחון החברתי, וניהל את תחום הטיפול ביוצאות ויוצאי החברה החרדית במשרד הרווחה. סיפור התקומה של נפתלי נפתלי יעב"ץ (35), גדל בירושלים. בגיל צעיר מאוד הבין שמקומו לא בחברה החרדית, והחל את מסע היציאה שלו ממנה. בגיל 14 נזרק מהבית והתגורר בסטודיו של מי שלבסוף פגע בו מינית. הוא עבר בין מסגרות, השתמש וסחר בסמים, וכן היה מעורב בקטטות רחוב. למרות כל זאת, הוא נאבק למען בני נוער חסרי מסגרת, ארגן מחאת ענק שבה ריכז סביבו מאות נערות ונערים שנפלטו לרחוב ודרשו למצוא עבורם מענה הולם. בשלב מסוים נפתלי נתפס על עבירות סמים, שהה במעצר, לאחר מכן עבר לחלופת מעצר ולמוסד גמילה. בגיל 18 וחצי השתחרר לחופשי. סיפורו של נפתלי תועד בסרט "נאף ילד רחוב". כיום נפתלי נשוי ועובד סוציאלי במקצועו. הוא משמש כממונה על פניות הציבור של משרד הרווחה, ועד סוף שנת 2022 שימש כראש מטה מינהל סיוע לבתי משפט ותקון במשרד הרווחה וניהל את תחום הטיפול ביוצאות ויוצאי החברה החרדית במשרד.   אם אין אני לי, מי לי? "הרצון שלי תמיד היה לפעול למען הסביבה והחברה, כמו שניסיתי לעשות עם מחאת ילדי הרחוב. באותה תקופה לא הייתי בקשר עם המשפחה, בעיקר בגלל הפער הדתי-אמוני. כשהשתחררתי מהכלא, מצאתי את עצמי שוב בודד ודי מהר חזרתי לכיכר ציון בירושלים, לחברים, לסמים ולבלגן. ואז הבנתי שאם אני רוצה לבנות את עצמי, אני חייב להתרחק מירושלים. נעמדתי בטרמפיאדה לכיוון תל אביב וניסיתי לתפוס טרמפ. אסף אותי מי שהיה אז סמנכ"ל בחברת אוסם. סיפרתי לו קצת על עצמי, והוא אמר שיעזור לי. במרבית מקומות העבודה לא רצו לקבל אותי, בגלל הרישום הפלילי. והוא, מהעמדה הבכירה שלו, עזר לי להתקבל למקום עבודה – אנשים טובים באמצע הדרך". מהר מאוד נפתלי הבין שהשינוי שלו ושל נערים כמוהו יגיע דרך כניסה למערכת פנימה. אז התחיל לגבש את החלום, להיות עובד סוציאלי ולעבוד במשרד הרווחה: "הייתי מדוכא. ניתקתי קשר מהחברים שהכרתי ברחוב, כדי לאפשר לעצמי להתחיל חיים חדשים – אבל נותרתי לבד. לא היה מבוגר אחראי בסיפור, שום איש טיפול. הפסקתי לעשות סמים, קיבלתי פטור מהצבא בגלל הרקע הפלילי, והתחלתי את דרכי אל עבר משרד הרווחה. בגיל 21 עברתי לגור בשדרות. למדתי שנה במכינה של מכללת ספיר, ואחרי זה התקבלתי ללימודים. תוך כדי הלימודים אמרו לי שגם אם אסיים את הלימודים ותהיה לי זכאות לתואר, לא אוכל לקבל רישיון של עו"ס כי משרד הרווחה לא מאפשר זאת לאלו שיש להם רישום פלילי. הבנתי שיש לי מאבק נוסף. אספתי מכתבי המלצה וביקשתי חנינה מהנשיא. פיצלתי את הלימודים לארבע שנים, והמתנתי לתשובה". נפתלי קיבל חנינה מלאה מהנשיא וזכה בהזדמנות שנייה. נפתלי יעב"ץ כיום   יגעת ומצאת תאמין "העבודה הראשונה שלי כעו"ס הייתה ברשות לשיקום האסיר. אחרי פחות משנה התקבלתי למכרז של צוערים לשירות המדינה, והייתי בתוכנית שנה וחצי. לאחר מכן ביקשתי להשתבץ במינהל תקון – המינהל שאחראי על אוכלוסיות קצה במשרד הרווחה. היה לי ברור שאני רוצה להיות במקום שבו הייתי כנער שקיבל שירות, ולהפוך לקובע מדיניות. עד לפני כמה חודשים הייתי שם בתפקיד ראש מטה ומנהל פרויקטים. זה היה סיפוק גדול, להגיע לעמדה משפיעה ולקדם נושאים שבוערים בי. נוסף על כך, ניהלתי את תחום הטיפול ביוצאים בשאלה והגדלתי את התקציב בתחום מ-3 מיליון ל-8 מיליון בשנה, בעבודה משותפת מול הארגונים שמסייעים ליוצאים״.   להתעטף במשפחה נפתלי, כמו האחרים, מדגיש את חשיבות התמיכה, ומציע לשלב יוצאים במשפחות מאמצות, כדי שיקבלו את המעטפת החמה: "בהרבה מאוד מקרים מה שהכי חסר הוא מעגל תמיכה משפחתי. אימא לדבר איתה כשעובר עלינו יום קשה וצריך לפרוק, אבא, אחים, מסגרת משפחתית עוטפת. כל זה מתנתק לגמרי אצל רוב היוצאים, והם מוצאים את עצמם מנותקים ובודדים. אם היו שואלים אותי, הדבר האופטימלי הוא להקים מערך של משפחות מאמצות עבור היוצאים. לאו דווקא להתגורר אצל אותן משפחות, אבל כן להתארח אצלן בסופי שבוע, מעין שילוב של תוכנית מנטורינג, אבל עם ליווי יותר עוטף. הקשר הבינאישי הוא הדבר הגדול שיכול לצאת מזה. אם תהיה עמותה שתרים את הכפפה ותלווה את המשפחות בתהליך, זה ייתן מענה טוב מאוד להרבה יוצאים".   חיבור מחדש למשפחה "למרות כל הכאב והכעס מול המשפחה, למרות שעשו דברים שאין עליהם מחילה, כמו זריקה של ילד לרחוב, בחרתי לאורך השנים לחזק איתם את הקשר. אני מתקשר אליהם בכל יום שישי, גם אם זה רק לשתי דקות. זה חשוב לי, אני רוצה שלילדים שלי יהיו סבא וסבתא. כשאני ואשתי רצינו להתחתן, היה לי חשוב שהמשפחה שלי תגיע לחתונה, אבל הם לא הסכימו להגיע לאירוע שאינו מופרד. החלטנו להתחתן פעמיים. עשינו חתונה אחת מופרדת באולם 'זופניק', בשכונה החרדית 'בית ישראל', ולאחר 50 ימים עשינו חתונה שנייה בגן אירועים. שם כבר ערכנו טקס אישי עם נדרים ועוד דברים מרגשים. לקח עשר שנים מהיום שעזבתי לרחוב עד שהתחיל האיחוי בקרע עם המשפחה. בסופו של דבר הבנתי שאני לא יכול לשנות אותם. אימא שלי, מבחינתה, השקיעה את כולה ועשתה את המיטב עבור המשפחה. צריך לזכור שגם לה היו לחצים קהילתיים שניהלו אותה". חתונה מספר 1 – בעלת אופי חרדי חתונה מספר 2 – בעלת אופי חופשי   אמונה עצמית ועבודה קשה "מה שעזר לי לצלוח את התהליך זה הרבה כוח רצון. אני מאמין באמונה שלמה שאין דבר שעומד בפניו. לאורך כל הדרך אמרתי לעצמי 'אתה תהיה במטה הארצי של משרד הרווחה'. חזרתי על המנטרה הזאת שוב ושוב, ועשיתי צעדים ממשיים כדי להגיע לשם. האמנתי שבעבודה קשה אני יכול להשיג כל מה שארצה. לאורך השנים גם הצלחתי להוכיח זאת: אם זו חנינה מהנשיא, ואם זה להגיע לעמדת כוח זו או אחרת. מה שדחף אותי, למרות הקושי, הם גם האופי שלי וגם הניסיון האישי. אחרי שישנתי ברחוב, מה זה כבר בשבילי לשנן חומר למבחן? בקטנה. יחסית למה שעברתי הכול מתגמד. וכמובן, הצלחתי לצמוח גם בזכות אנשים טובים שפגשתי באמצע הדרך, כמו אותו אדם מהטרמפ. הוא ליווה אותי לאורך השנים, והוא והמשפחה שלו נתנו לי הרבה יותר ממה שכל עמותה יכולה לעשות".   יוצאים לטיפול כמי שחווה מצוקה וכאב בנעוריו, נפתלי ממליץ ליוצאות וליוצאים ללכת לטיפול, כדי ללמוד לתת מקום לכאב ולרגשות הקשים – דבר שגברים בחברה שלנו, במיוחד יוצאים מחברה שלא נותנת מספיק ביטוי לרגשות, אינם מורגלים בו: "הליכה לטיפול היא קריטית בעיניי. אבל לא בטוח שזה הדבר שצריך לעשות בשלב הראשון של היציאה. כדאי למצוא קודם מסגרת יציבה, עבודה, חברים וקהילה, ואז להתחיל לגעת במקומות הכואבים. אני, למשל, התחלתי ללכת לטיפול רק בשנות העשרים שלי, במקביל ללימודים. בסוף האדם צריך להיות מודע לעצמו ולתת לעצמו להרגיש. כשאנחנו חווים כעס, בדידות, דיכאון, עצב וחוסר אונים, אפשר לשים את כל התחושות האלה תחת כותרת של 'היה לי יום רע', אבל אפשר לבחור להיות מודעים, להכיר ברגשות, לבחון אותם ולהבין איך להתמודד איתם. היום אני יכול לומר ליוצאים בפה מלא: אם אתה יוצא ומתנתק, יש סיכוי גדול שבשנה הראשונה תחוש בדידות ותלישות, גם אם יש חברים פה ושם. לא צריך להיות בשוק מזה, אלה תחושות טבעיות ונורמטיביות לגמרי ביחס למצב. זה בסדר שכל הרגשות קיימים, זה חלק מהתהליך, אבל זה לא יישאר ככה".   יוצאים לשינוי יחד ארגון "יוצאים לשינוי" מפעיל מרכזים קהילתיים ותוכניות פרטניות מגוונות בירושלים ובתל אביב, ובימים אלו הפעילות הגיעה גם לצפון הארץ ולדרומה. ברוריה אברהם-לבנון, סמנכ"לית פרט וקהילה בארגון ויוצאת בעצמה, מדגישה: "אחד הדברים המשמעותיים שאנו פועלים למענם הוא ליצור תחושת שייכות, הן ברמה האישית, הן ברמה החברתית והן ברמה של התנועה כולה, תחושה של היותנו חלק מתנועה חברתית הולכת וגדלה, מלאה בכוחות ומעוררת השראה. אנו עושים זאת באמצעות הפעלת תוכניות פרטניות, שמסייעות לכל אחד להתמודד עם הקשיים הרבים בדרכו, ולממש את הפוטנציאל במלואו. וכן באמצעות מתן במה ליוצאות ויוצאים שעשו דרך ויכולים לספק ליוצאים חדשים מודל של תקווה ושאיפות גבוהות. מענה נוסף הוא מערך של קורסים, סדנאות ופעילויות חברתיות שונות ומגוונות, המסייע לצור רשת חברתית טובה וחזקה. דבר משמעותי מבחינתנו הוא לקבל כל יוצאת ויוצא בתחילת דרכם באיחול: 'ברוך בואך לתנועת היציאה, תנועת הבחירה'". ברוריה מוסיפה: "הדרך ארוכה, יש בה שמחה, סיפוק, כנות ומימוש, והיא גם רצופה באתגרים, כאב וקושי. אל תהססו להיעזר בחבר, שכן, בוס או ארגון, אך שימו לב שהעזרה תהיה כזו שמספקת לכם 'חכה' ולא 'דגים'. שאפו לעזרה שמטרתה לתת לכם כלים ודחיפה להמשך הדרך, ולא עזרה המשמרת אתכם נזקקים".   [1] שנתון "יוצאים עם נתונים 2022". [2] הורוביץ, 2018, "יציאה בשאלה: סיכון, סיכוי, ומדיניות חברתית".   עקבו אחרינו בפייסבוק

אדם מחפש שייכות אחד הדברים הזכורים לי במיוחד מהתקופה הראשונה של היציאה מהחברה החרדית הוא מסע החיפוש אחר שייכות, אחר קהילה שאיתה אוכל להזדהות. אחרי הכול, ביום בהיר אחד היגרתי למקום חדש, עם תרבות חדשה, שפה חדשה ונורמות שלא הכרתי, וביקשתי את שכולנו מבקשים: להיות מוקפים באנשים שמבינים אותנו, שנוכל לנהל איתם שיחות עמוקות ופשוטות, שיבינו את הבדיחות שלנו ושיחשבו שהבגדים שלבשנו תואמים או מיוחדים. בקיצור, רציתי להרגיש כמו כולם. ישראלי מן המניין. לאורך השנים מצאתי לי קהילות קטנות, שבאמצעותן ניסיתי לספק לעצמי את הצורך הזה, והן השתנו בהתאם לשינויים שחלו בחיי. בתקופת הצבא התגוררתי בבית החייל והתחברתי לשאר החיילים הבודדים; צחקנו על גורלנו המשותף, חלקנו תחושות דומות והסתכלנו מבעד למשקפיים ענקיים אל עתיד שנראה קרוב ורחוק בו-זמנית. זו הייתה הקהילה שלי. לאחר הצבא הקהילה התחלפה; חבריי המלצרים היוו עבורי מעגל קרוב. חלקנו טיפים, עצבים על לקוחות ועוד כל מיני חוויות של מלצרים, שברור להם שהעבודה הזאת נכונה ביותר עבורם. בתקופת הלימודים הייתה זו הפקולטה לפסיכולוגיה; 140 גברים ונשים חוקרי נפשות שנהנים לחשוב, לנתח ולדבר. זרענו יחד בדמעה וקצרנו יחד בשמחה. בכל הקהילות הקטנות האלה הרגשתי יחסית שייך; חלקנו תחומי עניין וכולנו היינו, פחות או יותר, באותה שכבת גיל. אבל השפה שבה דיברנו לא ממש הייתה זהה. אומנם דיברנו עברית, אך היו ניואנסים שלא כל כך הבנתי, למרות שכבר הייתי די עמוק בתהליך היציאה. בפקולטה, לדוגמה, היו לא מעט סיטואציות של חוסר שייכות; כולם יושבים על הדשא מלוכדים באווירת ישראליות, שאני לא ממש מצליח לשאוף. אנשים דיברו שם על חוויות מתנועת הנוער, זרקו בדיחות מסדרות טלוויזיה מוכרות כמו "הפיג'מות" ו"השמיניה", ושרו בהתלהבות ילדית שירי ילדים שלא הכרתי. שאר הסטודנטים, ככל הנראה, לא חוו את הרגעים האלה כישראליים במיוחד, אך אני הרגשתי צביטה קטנה בלב, תזכורת לכך שאני עדיין סוג של מהגר. מחוץ לשערי האוניברסיטה היו סיטואציות הפוכות ששימרו את תחושת ההגירה. אחת מהן, שעדיין חוזרת על עצמה שוב ושוב, מתרחשת בימי שישי, כשאני מאזין לשירי שבת בהברה חסידית. מקובל לומר שהנשמה היהודית נשארת לנצח, ושגם בן סורר ומורה מתרפק על הגירסא דינוקתא שלו. אני די מסכים עם אמרה זו. כשאנשים חולפים על פניי ושומעים אותי שר שירי שבת אני חש חוסר נוחות. כשהאנשים שסביבי רואים פתאום את החרדי שבי יוצא החוצה, אני מתקשה לצלול למקומות העמוקים, וחיש מהר משתיק את המוזיקה החסידית ומפעיל אלבום קלאסי בעברית או באנגלית. אני עושה זאת בתחושת געגוע למוזיקה ביידיש, ומחכה להזדמנות הבאה שאוכל לצלול לתוכה. לרוב, אני נוהג לשתף את אותם מבקרים בתחושות שלי, ומספר להם כמה המוזיקה הזאת משמעותית עבורי. הם, כמובן, מעודדים אותי להמשיך להאזין ולצלול כרצוני, אך אני מסרב בנימוס. אחר כך השיח מתגלגל לשאלות נוספות וסיפורים מרתקים על תהליך היציאה. על פי רוב, התגובות מחמיאות על הבחירה האמיצה שלי, ואני מרגיש מוערך מאוד. אולם בה בעת, אני גם מרגיש קצת לא שייך, שוב קיבלתי תזכורת לכך שאני מהגר בעל סיפורים מעניינים. אני מורגל בתחושות האלה, הן נוכחות בחיי גם בימים אלו, אך הזמן עושה את שלו. למידה טבעית מתרחשת ככל שמספר האינטראקציות עם אנשים מהחברה הכללית הולך ועולה. בשבועות האחרונים ניסיתי לנתח את תחושת השייכות הישראלית שלי ושל אחיי ואחיותיי מתנועת היציאה, במטרה לשפוך אור על מרכיבי תחושת השייכות ואף למצוא דרכים להעצימה.   יוצאים לתרבות חדשה מקובל לתאר את היציאה מהחברה החרדית כהגירה פנימית, זאת מאחר שעל היוצאים להתאקלם בעולם שבו אורח החיים שונה מאוד ממה שהכירו עד היציאה.[1] לכן, סביר להניח שהחוויות הפסיכולוגיות של היוצאים יהיו דומות לחוויות של אנשים שהיגרו למדינה אחרת. מובן שחוויית ההגירה ממדינה למדינה שונה מחוויית היציאה מהחברה החרדית, אך במובנים מסוימים המהגר והיוצא יוכלו למצוא מכנה משותף במגוון נושאים. למשל, הצורך בתחושת שייכות. מחקרים מצאו כי מהגרים מזדהים פחות עם הרגש הלאומי למדינה שאליה היגרו, ועל כן תחושת השייכות שלהם לאותה מדינה פחותה. אם כי, נמצאו הבדלים בתחושת השייכות בין קבוצות שונות של מהגרים, לפי מידת ההתאקלמות במדינה החדשה.[2] לדוגמה, במחקר שבחן את תחושת השייכות הלאומית של ילידי טורקיה ומרוקו שהיגרו להולנד, נמצא כי בהשוואה לילידי הולנד המהגרים הזדהו פחות עם הרגש הלאומי, וכי מידת ההזדהות שלהם עם תחושת הלאומיות קשורה לפרמטרים שונים כמו מידת השתלבותם בשוק התעסוקה וטיב הקשרים החברתיים שלהם עם המקומיים.[3] על בסיס ממצאי מחקר זה, ננסה להתבונן במרכיבי ההתאקלמות בחברה הישראלית: השתלבות בשוק התעסוקה, שירות בצה"ל ורכישת חברים חדשים, ונבחן את השפעתם לתחושת השייכות והזהות.   כיצד מגבירים את תחושת השייכות? 1. השתלבות באקדמיה ובשוק התעסוקה ממצאי המחקר מראים כי מהגרים שהשתלבו בשוק התעסוקה חווים תחושת שייכות לאומית חזקה יותר בהשוואה למהגרים מובטלים. יתרה מזו, תחושת השייכות מתגברת ככל שהמהגר מטפס בסולם התפקידים. הממצאים הללו מובנים למדי: ברור לכול שהשתלבות בשוק התעסוקה מספקת תחושת שייכות, מאחר שהיא מובילה למעורבות גבוהה באוכלוסייה שאליה המהגר מעוניין להשתייך. אם כך, ניתן לשער כי גם בקרב יוצאי החברה החרדית נקבל ממצאים דומים. כלומר, יוצאים שהשתלבו בשוק התעסוקה יחוו תחושת זהות חזקה יותר, ותחושת זו תגבר ככל שיתקדמו בסולם התפקידים. לפי אותו היגיון, ניתן לשער כי ההשתלבות באקדמיה תגביר את תחושת השייכות משני טעמים: הרחבת המעגל החברתי ויצירת קשרים עם סטודנטים ומרצים, וכן שיפור התנאים לקידום ולהשגת משרה טובה. שני אלו, כמובן, משפיעים לטובה על תחושת השייכות.   2. שירות צבאי בהתבסס על ממצאי המחקר, סביר להניח שיוצאים ששירתו בצבא חווים תחושת שייכות חזקה יותר ל"ישראליות" בהשוואה לאלו שלא שירתו. השירות הצבאי הוא מרכיב מרכזי בהוויה הישראלית וטומן בחובו חוויות ייחודיות ושפה ייחודית שמשתמרות גם שנים לאחר השחרור מהצבא. יוצאים שלא שירתו בצה"ל עלולים לחוש זרות בסיטואציות חברתיות מסוימות, בעיקר באלו שבהן שאר הנוכחים מעלים זיכרונות מתקופת השירות, זאת לעומת יוצאים ששירתו בצבא ויכולים לתרום לשיח ולהרגיש חלק מהקבוצה. ההבדל הוא הדדי, גם הקבוצה תחוש קרבה רבה יותר כלפי יוצאים ששירתו בצבא ותעריך את הרצון להשתלב בחברה לפי המסלול הרווח בחייו הבוגרים של הישראלי המצוי.   3. הרחבת המעגלים החברתיים (ושמירה על קשר עם חברים מקהילת המוצא) בדומה למהגרים, גם אצל היוצאים אפשר להבחין בשלוש קבוצות: יוצאים שמבלים בעיקר עם יוצאים, יוצאים שמדירים רגליהם מקהילת היוצאים ומעדיפים להקיף עצמם באנשים מהחברה הכללית, ויוצאים המשלבים בין שתי הקהילות הללו. ניתן לשער כי תחושת השייכות לחברה הישראלית הכללית בקרב הקבוצה הראשונה, יוצאים שמבלים בעיקר עם יוצאים, תהיה פחותה בהשוואה ליוצאים הנמנים עם שתי הקבוצות האחרות. הסיבה לכך ברורה: ככל שנבלה זמן רב יותר עם חברים מהאוכלוסייה שאליה אנו רוצים להשתייך, כך תגבר תחושת השייכות. השערה זו מבוססת על ממצאי המחקר. על פיהם, תחושת השייכות בקרב המהגרים עולה בהתאמה למספר הקשרים החברתיים שנוצרו עם התושבים המקומיים.[4] יתרה מזו, הממצאים מראים כי בהקשר לתחושת השייכות, כמות האזרחים ההולנדים שהמהגרים הכירו היא פקטור משמעותי יותר מעומק הקשר שנוצר. ובהשלכה אלינו, יוצאים המעוניינים להשתלב בחברה הישראלית הכללית אינם צריכים להיות מודאגים מטיב הקשרים שלהם, אלא לפעול להגדלת מספר ההיכרויות והרחבת המעגלים החברתיים, גם אם באופן שטחי. עומק היחסים יגיע. בחלק הבא נדון בהצעות פרקטיות ליוצאים ולמנהלי קהילות היוצאים, בנוגע לאיזון בין המעגל החברתי הכללי והמעגל החברתי של קהילת היוצאים.   4. הזמן עושה את שלו... הממצאים מראים כי תחושת השייכות מתגברת עם הזמן. מהגרים ותיקים דיווחו על תחושת שייכות חזקה יותר בהשוואה למהגרים חדשים. היכרות עם האוכלוסייה המקומית, למידת אורחותיה, אינטראקציות אלו ואחרות ומעורבות בחיי האוכלוסייה מגבירות את תחושת השייכות ונרכשות עם הזמן. [5] אפקט הזמן משמעותי גם בתחושת השייכות בקרב היוצאים. בדרך כלל, ככל שעוברות השנים מתחילת מסע היציאה מהחברה החרדית כך מתעמעמת תחושת הזרות ומתחזקת תחושת השייכות. תוך פרק זמן כזה או אחר רוב היוצאים מתערים בחברה – אם באמצעות שירות בצבא, השתלבות בשוק התעסוקה, רכישת השכלה גבוהה – ויוצרים קשרים מסוגים שונים. כל אלו, כאמור, משפיעים לטובה על תחושת השייכות.   5. קשר אל הדת מבלי להתבסס על נתונים אלא רק על חוויה אישית, ניתן לומר כי תחושת השייכות לישראליות הקונבנציונלית בקרב יוצאים שנשארו דתיים חזקה יותר בהשוואה ליוצאים שהטילו ספק באמיתות התורה. אמירה זו מסתמכת על הכרה בזיקה בין הזהות הישראלית למסורת היהודית, ועל מקומם של חגי ישראל בתרבות בארץ. רוב היהודים בארץ אינם חרדים אלא נעים על הרצף שבין חילוני למסורתי-דתי, החגים הם חלק מהפולקלור הישראלי ונחגגים כאירועים משפחתיים/קהילתיים ולא דווקא דתיים. יוצאים שמצליחים להתחבר לתרבות הזו נהנים מתחושת שייכות גבוהה יותר. להמחשת הטיעון, ניקח כדוגמה שני יוצאים ותיקים באופן יחסי. אחד מגדיר עצמו "חילוני" והאחר "מסורתי-דתי". שני היוצאים בוחרים לציין את החגים. אצל היוצא "החילוני" ציון החג, ככל הנראה, יהיה ספוג בגעגוע ובנוסטלגיה לחיים הקודמים. כיוון שהוא כבר לא מאמין באמיתות התורה, הוא יתקשה להתחבר לציון החג באופן הרווח בציבור הכללי, ואף יחוש רתיעה מכך. לעומתו, יוצא שנותר מאמין ייהנה מחוויית חגים עדכנית ומלאת משמעות. החגים, עבורו, הם מרכיב חשוב בשייכות בשני האספקטים, הדתי-אמוני והישראלי. נוסף על כך, יוצאים דתיים נוהגים, בדרך כלל, להתאגד בקהילות או להצטרף לקהילות דתיות, דבר שמגביר את תחושת השייכות ומעמיק את הגדרת הזהות החדשה-ישנה. מדובר, כמובן, בהערכה כללית ולא בטיעון עובדתי. לגופו של פרט, ודאי שנוכל למצוא יוצאים חילוניים שתחושת השייכות שלהם להוויה הישראלית חזקה מאוד, ומאידך – נוכל לראות יוצאים דתיים שלא מצליחים להתחבר לחוויה הישראלית הכללית ולא נהנים מתחושת שייכות מעובדת ועדכנית. לעיתים אפילו להפך, דווקא המעבר מחרדיות לאורח חיים דתי מבלבל ולא תורם לחיזוק תחושת הזהות והשייכות. עם זאת, באופן כללי אפשר להניח שציון החגים וחגיגתם בחיק המשפחה/קהילה – דבר שכאמור הוא חלק אינטגרלי מהתרבות הישראלית – תורם לתחושת השייכות לחברה הישראלית הכללית.   6. המרחק מקרב גם סעיף זה מסתמך על תחושתי האישית, ולא על ממצאים מחקריים. כפי שאני רואה וחווה, יוצאים השוהים בחו"ל חשים תחושות זהות ושייכות חזקות יותר לחברה הישראלית הכללית. באופן טבעי, אנו נוטים לשייך את עצמנו למדינת המוצא. בין השאלות הראשונות שכמעט כל תייר נתקל בהן היא: “Where are you from?”, וכשאנו משיבים: "Israel", אנו מפנימים את הזהות הישראלית כמעט ללא כוונה. בנוסף, בחו"ל, השפה והניואנסים הישראליים מחברים בין מטיילים ישראליים מכל קצות הקשת הדתית/פוליטית/גאוגרפית, וההבדלים שבארץ נתפסים כמשמעותיים, מיטשטשים. בחו"ל מתחברים להם מצביעי ימין ושמאל, תושבי מרכז ואנשי הפריפריה. המכנה המשותף מאחד את הישראלים השוהים בחו"ל – כולנו מתגעגעים לעברית, חולקים תשוקה לחלה בשישי ולסביח של עובד (עם הרבה טחינה!). מכאן, אפשר להניח שיוצאים השוהים בחו"ל חווים תחושת שייכות לישראל ולזהות הישראלית באופן מודגש יותר מהחוויה שלהם בארץ.   סיכום: יציאה מהחברה החרדית דומה להגירה, ולכן ניתן להסיק ממחקרים העוסקים בחוויית ההגירה ותחושת השייכות הלאומית על חווייתם של היוצאים ותחושת השייכות שלהם לחברה הישראלית הכללית. ניתן לשער כי יוצאים המשרתים בצה"ל / סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה / עובדים עם אנשים מהחברה הכללית נהנים מתחושת שייכות חזקה יותר. יצירת קשרים עם אנשים מהחברה הכללית תורמת לתחושת השייכות, בדגש על כמות הקשרים ולא על איכות מערכות היחסים. ככל שעובר הזמן מתקופת היציאה, כך מתחזקת תחושת השייכות. יוצאים שבחרו להישאר דתיים נהנים מתחושת שייכות חזקה ועמוקה יותר. תחושת השייכות לישראל מתגברת דווקא בזמן השהייה בחו"ל.   הצעות ליישום: הצעת מחקר תיאוריה זו והשערותיה מבוססות על מחקרי מהגרים שהובאו לעיל ועל החוויות שלי ושל חבריי לתנועת היציאה. כדי לבחון את נכונותן יש לערוך מחקר עומק ולבדוק אם תחושת השייכות בקרב היוצאים אכן שונה מתחושת השייכות של ישראלים שאינם יוצאים. בנוסף, יש לבחון מה השלכות תחושת השייכות – או היעדרה – על תהליך ההשתלבות בחברה הכללית, והאם הן משפיעות על תחושת הרווחה (well-being) ובאיזו מידה. ממצאי מחקר כזה יכולים לסייע רבות ליוצאים עצמם ולמנהלי הקהילות ארגוני היוצאים. הקריאה למחקר אינה מפחיתה מהמסקנות שעלו כאן, אלא נועדה לחזק אותן. כלים שלובים נוסף על שלל יתרונותיה, השתלבות במערכות השונות של החברה הישראלית – צבא, אקדמיה ושוק התעסוקה – מחזקת את תחושת השייכות. על כן יש להגביר את המאמצים ואת הקצאת המשאבים בנושא זה, הן מצידם של היוצאים והן מצידם של ארגוני היוצאים. מסקנה נוספת נוגעת בתכנון רוחבי: כיום, ארגוני היוצאים עורכים אירועים חברתיים רבים ומציעים ליוצאים שלל קורסים וסדנאות במגוון תחומים, החל מהשלמת השכלה בסיסית ולימודי מקצוע ועד לסיורים מודרכים במוזיאונים ומעגלי שיח בנושאי מיניות, זהות ועוד. המטרה היא לסייע ליוצאים לגשר על הפערים ולהשתלב באופן מיטיבי בחברה הישראלית, אך כיום הקורסים והסדנאות מטעם ארגוני היוצאים מיועדים ליוצאים בלבד. הממצאים והמסקנות שהובאו כאן מעודדים כיוון חדש: לאפשר ליוצאים ללמוד חלק מהקורסים הללו בסביבה מעורבת. לדוגמה, אם הארגון בוחר לספק ליוצאים אפשרות כניסה לעולם הדיגיטל באמצעות השתתפות בקורס בניית אתרים, ייתכן שבמקום שהקורס יהיה מיועד ליוצאים בלבד (כפי שקורה כיום), עדיף להציע מלגות לקורס כזה בבית ספר ייעודי. כך היוצאים יוכלו ליהנות מכל העולמות: גם ירכשו מקצוע, גם יקיפו עצמם באנשים מהחברה הכללית וגם יצברו חוויות לימודיות וחברתיות שישפיעו על שילובם בחברה. את תחושת הקהילה והחיבור ליוצאים אחרים אפשר לספק באירועים חברתיים, כדוגמת ארוחות שישי. כמובן, לא כל סדנה ולא כל פעילות מתאימות ל"מיקור חוץ" שכזה. בנושאים מסוימים יש ערך גבוה למוצאם המשותף של הלומדים. סדנת "מיניות בריאה לגברים", לדוגמה, העוסקת בנושא כה מורכב ורגיש, ראוי שתהיה ליוצאים בלבד, שכן המשתתפים חולקים רקע וחוויות פסיכולוגיות, שאנשים שאינם יוצאים יתקשו להבין אותם ולהתחבר אליהם. אך גם בנושא זה אפשר לשלב. למשל, יוצאים שחשים יציבות במסע המיניות שלהם דווקא יעדיפו להשתתף בסדנת מיניות שאינה מיועדת ליוצאים בלבד אלא פתוחה לכולם. במקרה כזה, במקום לארגן סדנה מתקדמת עבור יוצאים, הארגון יכול לשקול מענק מלגה להשתתפות בסדנה חיצונית.   טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך נחתום את הדיון בפנייה ליוצאים עצמם, המתלבטים בין מגוון אפשרויות של אירועי חברה וקהילה. ההמלצה היא למצוא את השילוב המתאים בין השתתפות באירועים המיועדים ליוצאים להשתתפות באירועים שאינם ייעודים ליוצאים. אומנם, השהות בסביבת יוצאים בלבד עשויה להקל על תחושת הבדידות, אך הדבר עלול לבוא על חשבון הגברת תחושת השייכות לחברה הכללית ועל השתלבות מיטבית בעולם החדש. התמהיל המדויק שונה מאדם לאדם, ועשוי להתעדכן עם הזמן. הבחירה לא קלה ופעמים רבות נעדיף את המוכר והידוע. עם זאת, לאור הממצאים ממחקרי מהגרים וההשערות הכתובות לעיל, ולאור ניסיוני האישי וניסיון חבריי – המאמץ בהחלט עשוי להשתלם!     [1] הורוביץ, 2018, "יציאה בשאלה: סיכון, סיכוי, ומדיניות חברתית". [2] Elkins, Z., & Sides, J. (2007). Can institutions build unity in multiethnic states?. American Political Science Review, 101(4), 693-708.   [3] De Vroome, T., Verkuyten, M., & Martinovic, B. (2014). Host national identification of immigrants in the Netherlands. International Migration Review, 48(1), 1-27.   [4] De Vroome, T., Verkuyten, M., & Martinovic, B. (2014). Host national identification of immigrants in the Netherlands. International Migration Review, 48(1), 1-27.   [5] Nesdale, D. (2002). Acculturation attitudes and the ethnic and host‐country identification of immigrants. Journal of Applied Social Psychology, 32(7), 1488-1507.

אתמול היה ללא ספק יום למרק בצל. מרק בצל אמיתי. כזה שמריחים אותו מתחילת הרחוב. כזה שחודר את האף הגדוש והסתום שלי (עניין של קבע בחורף). אני חושבת שיצאתי ונכנסתי מהבית משהו כמו שבע פעמים רק כדי להתרגש מהריח הזה שהציף את הבית וחדר לי אל הלב והזכיר לי טקסט ישן על ריחות וחיים אחרים. אז מצאתי אותו, וקראתי אותו תוך שאני מכורבלת על הספה עטופה בעננים משכרים של ריחות. קצת מחייכת וגם בולעת דמעות בגרון. מרק הבצל לא יצא טעים כמו שדמיינתי, אז בינתיים אני לא נותנת את המתכון, אבל קבלו את אסופת המילים הזאת ומתכון למרק תירס שתמיד מצליח.   אני רוצה נורא להריח טוב. אז אני מורחת על עצמי שלושה קרמים בחדר מול המראה: קרם פנים, קרם גוף, קרם שיער. לכולם יש את אותו ריח שמנוני תעשייתי מבחינתי וכולם נועדו לדבר אחד – לסמל את יציאתי מעולם הרחוב וכניסתי הריחנית לעולם הזה – העולם הבורגני, עולם שבו אנשים נמדדים לפי ריחם ותקציב מותרות הבושם שלהם. בתור ילדה שגדלה עם פוליפים גדושים, אף סתום ואבא שעישן שתי קופסאות של טיים בתוך הסלון הסגור – לא ממש בא לי לדבר על ריחות. אני רוצה לדבר על אף סתום. בצורה מאוד מוזרה אני מבינה פתאום שכנראה לא אכתוב קטע נוסטלגי ומרגש על ריח משום שהמפלט מריחות היה ההישרדות שלי. לברוח מריח השתן והמחנק של חדרי ילדותי. לברוח מריח הסיגריות של אבא. לברוח מריח שקיות השמיטה שהעלו צחנה במרפסת השירות. לברוח מצחנת הקירות העבשים בסקוואט (דירה נטושה) באגריפס. לברוח מטחב המצעים בזולות ובמדבר. לברוח מריח החנק במערה ההיא באילת. לברוח מריחות גוף שלא ראה מים עידן ועידנים. לברוח מהבל פה חמוץ וארסי בעשרות נקודות ומפגשים שונים. לברוח מהבל פה מצחין שלי אחרי לילות ארוכים נטולי צחצוח שיניים ושינה טרופה וקימה בהולה וגנטיקה מחורבנת. בתנועה העדינה הזאת של אטימת החלק האפי והמריח שלי מתקפלים כל חיי בפרקים פרקים, ניע קל, קימוט של קצה האף ויצירת מחיצה עדינה בין פה לאף לגרון – והנה יצרתי לי עולם אחר, בועה ניטרלית בלי שום ריח שיזכיר, שיפצע. לא הייתי בן אדם של ריחות וגם לא אהיה אף פעם כנראה. אז אני יושבת באמצע השוק – קלישאתי ככל שיהיה – מוקפת דוכנים עבשים, ריחות של לחם וקפה טרי ועץ מיושן, אוטמת את חלקת הריח שבי ונכנעת לניטרליות של המחשב שלי, לפלסטיק של המקשים הלבנים שלי ששום ריח לא נטמע בהם. רק ככה זה מצליח לי. רק ככה זה הצליח לי עד היום. מריה 2015   מרק תירס שתמיד מצליח רכיבים: - כ-400 גרם גרגרי תירס (טרי, קפוא או משומר) - 1 כרישה בינונית קצוצה גס - 1 שורש סלרי מקולף וחתוך לקוביות (נשתמש גם במקלות של הסלרי חתוכות לטבעות וגם בעלים) - 3 שיני שום כתושות - 1 גמבה אדומה חתוכה לקוביות קטנות - כ-3 ס"מ של שורש ג'ינג'ר מקולף וחתוך גס - 1 תפוח אדמה בינוני חתוך לקוביות בינוניות - ביצה אחת או שתיים - שמן זית, מלח פלפל, רוטב סויה, צ'ילי מתוק הצעת הגשה: כוסברה קצוצה או תלתלי בצל ירוק   הוראות הכנה: בסיר בינוני בעל תחתית כבדה מחממים כשלוש כפות שמן זית. מוסיפים את הכרישה, השום, הג'ינג'ר, הגמבה ושורש הסלרי ומזהיבים היטב. מוסיפים את תפוח האדמה, גרגרי התירס וגבעולי הסלרי. מכסים במים וכשמגיעים לרתיחה הגונה מתבלים כטוב ליבכם במרק – רוטב סויה, צ'ילי מתוק, מלח פלפל ואפשר גם כף אבקת מרק. קוצצים היטב את עלי הסלרי, מוסיפים ומנמיכים את האש. נותנים למרק לבעבע בעדינות כשעה ורבע. טוחנים מעט בעזרת בלנדר מוט עד לקבלת מרקם גס ועשיר של המרק. עכשיו החלק הכיפי – כשהמרק רותח עדיין טורפים היטב ביצה לתוך הסיר כדי לתת סמיכות, טעם ומרקם נהדר לכל הסיפור הזה. בוחשים היטב עד שהביצה נטמעת כלא הייתה במרק ומתקבל מרק סמיך ומפתה. יוצאים מהבית לרגע רק כדי לחזור ולהתפעל מהריח שיוצא ממנו. יוצקים מרק לקערה וזורים מעט כוסברה קצוצה או בצל ירוק. זהו. ניצחתם את החורף.

החו"ל הראשון שלי היה בגיל חמש. אלו היו זמנים אחרים. נתב"ג היה בית נתיבות קטן וישן, טיסה הייתה אירוע חגיגי ונדיר, ואני – אני הייתי ילדה חב"דניקית נרגשת לקראת המפגש עם נציג אלוהים עלי אדמות, הרבי מליובאוויטש, במקום שהוא "בית רבינו שבבל", שברבות הימים הפך ל"בית משיח". החוויה נצרבה אצלי בזיכרונות רבים, מראות, ריחות, רגשות ואפילו פציעה קלה בברך. לטיסה לבשתי סרפן קורדרוי בצבע כחול עמוק, שעליו היה רקום סמל "צבאות השם", ומתחת חולצת גולף לבנה. חגיגית הייתי. המטוס המריא. זמן קצר לאחר מכן הדיילות עברו וחילקו מנות כשרות, ואז הצעידו עגלה גדולה עם המנות הרגילות. לטשתי עיניים אל המנה של האישה שישבה במושב האמצעי. היה שם מעדן חלב. במנה הכשרה לא היה מעדן חלב. אני חושבת שבאותן שנים לא היו בארץ בכלל מעדני חלב כשרים בכשרות המאוד-מאוד ספציפית שהייתה מקובלת במשפחתי. האישה הבחינה בעיני העגל הבוהות שלי והציעה לי את הגביע הנכסף. אמרתי לה שאני לא יכולה לאכול את זה, כי זה לא כשר ואסור לי, ופרצתי בבכי. אימא, שישבה לצידי, לבושה בחגיגיות גם היא, הבטיחה שאצל הרבי אקבל הרבה ממתקים כשרים, ואני ניגבתי את הדמעות. "ממתקים מהרבי" הם חוויית ילדות בפני עצמה. אבא הקפיד על נסיעות תכופות לרבי, וגם זיידע לא הדיר רגליו מ-770. טעמם של נחשי הגומי השחורים והסוכריות הצבעוניות שהיו מביאים עימם בחזרה, ספוגים טוב-טוב במרינדת הקדושה וההתחזקות, שמור בחכי עד היום. החו"ל השני שלי היה כ-12 שנים לאחר מכן. שוב נסעתי לניו-יורק, שוב נסעתי לרבי. אדמו"רנו שליט"א כבר היה בר-מינן, ואני התנדנדתי בין משיחיסטיות אדוקה לתחילתו של פיקחון. כרטיס הטיסה הובטח לי כשנה מראש, אבא אמר שאם ציוניי במקצועות הקודש – והרי מקצועות הקודש תופסים כ-90% ממערכת השעות – יהיו מעל 95, אקבל כרטיס ל"תשרי". בזמן ההבטחה הייתי עוד כול-כולי בעניין, חסידית מאוד, מקושרת לרעבע (כך קראתי לו אז, בדבייקוס הראויה), מדקלמת תניא וחולמת שיחות קודש. החלטתי לא לוותר על הנסיעה, על אף הערעורים שסדקו את חומות האמונה הבצורות, אלא לתפוס זאת כהזדמנות להתבוננות מקרוב, ממש מקרוב, וקבלת החלטה. הייתי בצומת דרכים אידאולוגי, והזדקקתי לחוויית הכרעה. נסעתי עם קבוצה גדולה של נשים ונערות, נרגשות ומתוחות לקראת ההצפה הרוחנית הצפויה. הגעתי ל-770 ורציתי להיבלע באדמת הקודש שם. תחושת חוסר השייכות הדהימה אותי בחריפותה, האקסטזה בשירים ובתפילות נראתה לי כטירוף פגאני, האלהת הרבי הכאיבה לי, ממש. ניסיתי להתחבר, ביום כיפור אפילו הרגשתי התעלות נפש, אך היא התרסקה מייד, כבר בימי חג הסוכות. הסתובבתי ברחובות ניו יורק בלב שבור ובקיבה הומייה. לאכול בחדר האוכל הגדול לא הייתי מסוגלת, האווירה שם לא התאימה לי, ולהיכנס לאחת ממסעדות המזון המהיר והזול היה באותם זמנים רעיון שאין להעלותו על הדעת בשום פנים ואופן. החודש הזה היה נורא, כשחזרתי ידעתי שנכרתי מעמי, מקהילתי וממשפחתי – שאיבדתי מוטיב מרכזי בהוויתי ובאמונתי. שש שנים אחר כך זועזעה נפשי שוב, כשהבנתי שגם האמונה באלוהים התפצפצה לאלפי רסיסים ונעלמה. החו"לים הבאים שלי היו מסעות. נסעתי המון ולהרבה מקומות, את סיני פקדתי עשרות פעמים, בפעמים הראשונות עוד תחבתי לתיק קופסאות שימורים וקרקרים. כשאבדה אמונתי גם ההקפדה על אוכל כשר נעלמה איתה. לא סחבתי אוכל מהארץ ולא ביקשתי בטיסות KOSHER MEAL. בממלכה המאוחדת ביליתי כמה חודשים וגם במוסקבה, באוסטרליה גרתי כשנה ומשם קפצתי לניו זילנד ואז תאילנד, הסתובבתי רבות במרכז אירופה, במזרחה ובצפונה. בסך הכול ביקרתי בכ-50 מדינות, לפחות עד שהפסקתי לספור. אורח החיים העכשווי שלי הוא נוודות דיגיטלית, העבודה שלי יכולה להתבצע מכל מקום שיש בו חשמל וחיבור לאינטרנט. תכננתי את חלום הנדודים במשך זמן רב, ובשנתיים האחרונות הוא מוגשם ועוד איך. צמצמתי את חפציי למינימום שנקלט בטרולי וילקוט, ואני נודדת בין ארצות, חוצה אוקיאנוסים ויבשות, מתמלאת בחוויות, מראות, ריחות וטעמים. בהחלט הרבה טעמים. הטעם הקולינרי מתמזג בטעם החופש המנטלי שהושג בעמל רב. וכן, עדיין, אף שעברו יותר מ-15 שנים מאז באה אל פי טעימת עכו"ם הראשונה, האפשרות לאכול בחו"ל מרגשת, מלהיבה, ולא מובנית מאליה. מדי פעם, פה ושם, בעיקר ביעדים קלאסיים, אני רואה אותם, ונזכרת בעצמי. הם חובשים כובעי קסקט, פאותיהם מגולגלות מאחורי האוזניים, לובשים חולצות פולו לבנות במקום המכופתרות הקשיחות, מביטים במסעדות הרבות והססגוניות בתמהיל של תאווה-רתיעה-סקרנות-הימנעות-שכנוע עצמי. האמיצים ייכנסו ויזמינו מנות ניטרליות כשרותית, והרוב יחזרו לחדר במלון ויחתכו סלט בכלים שהביאו עימם, ויוסיפו טונה ותירס מקופסה. חוויית החו"ל שלהם אחרת כל כך משלי, נתח עצום ממנה לא יגיע אל בלוטות הטעם שלהם. גם אני לא בולעת כל מה שמגישים לי, מן הסתם. לדוגמה, על הארוחות במטוס ויתרתי מזמן, לא בא לי על העונש הזה. אבל מדי פעם אני מגניבה מבטים אל המנות של הנוסעים האחרים, ומספרת לילדה בת החמש שבי שאין יותר אסור, שהכול מותר, מותר לך.

חג הסוכות שונה בנוף החגים. הוא ארוך כמו חג הפסח, אך קליל ממנו בהרבה; מסורות שונות נקשרו אליו, אך קדמוניותו מוטלת בספק; הוא נחגג ברוב שמחה והשתטות בזמן שבית המקדש היה קיים, אך ברבות הימים חז"ל הסתייגו מכך; טקסי ניסוך מים היו חלק ממנהגיו אך ייתכן שהם קשורים בכלל למקום שממנו יצאו בני ישראל – מצרים. אמיר שטיין יצא למסע היסטורי לגילוי מקורותיו של חג הסוכות ומה נותר לנו כיום משלל גלגוליו. כשהתחלתי לקרוא וללמוד על חקר המקרא, נתקלתי בחוקרים הסבורים כי שלושת החגים המרכזיים ביהדות – הלוא הם שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות – היו במקור חגים חקלאיים־פגאניים ועם השנים התפתחו לכדי פולחן יהודי. הרעיונות הללו נשמעו לי הגיוניים. אם נבחן את חג הסוכות, כפי שנחגג בתקופת המקדש, נגלה שהוא צוין בין השאר בניסוך מים. ביתר ימות השנה היו מנסכים – כלומר שופכים/מוזגים – יין למזבח עם הקרבת הקורבנות, ואילו בבקרי חג הסוכות, נוסף על היין היו מנסכים מים. ניסוך המים היה אל התהום שעליה מושתת העולם כולו. בדמיוני ראיתי אמת מים קדומה שאליה שופכים את המים ומבקשים גשם. חג מודרני או חג קדום? בשנים האחרונות גיליתי שחג הסוכות, במתכונתו הנוכחית ובשמו "סוכות", כנראה אינו חג כה קדום. לפי האמור בספר נחמיה, שבי ציון לא הכירו את חג הסוכות. בפרק ח, פסוקים יג עד טו, מתואר כיצד גילה העם על חג הסוכות: וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב. וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד. מהפסוקים עולה ששבי ציון לא הכירו את חג הסוכות, וכי גם הצמחים שבהם ציינו את החג שונים מעט מארבעת המינים המוכרים לנו היום. ההבדל הראשון הוא מספר הצמחים: ארבעה לעומת חמישה המוזכרים בפסוק, וההבדל השני הוא סוג הצמחים: כיום ארבעת המינים הם אתרוג, לולב, הדס וערבה, ואילו ברשימת הצמחים המוזכרת בספר נחמיה עלי זית ועלי עץ שמן מחליפים את האתרוג. לכאורה, לפי ספר נחמיה, העם לומד על חג הסוכות ומנהגיו רק כשעזרא הסופר מספר להם על כך. מתיאור זה עולה כי מאז ימיו של יהושע בן נון, החג צוין שוב רק בשנת 457 לפנה"ס, שכן זה הזמן שבו עזרא הסופר הגיע לירושלים (לפי תולדות ארץ ישראל א', בעריכת יואל רפל). אם תקראו כמו פסוקים לפני הציטוט שהבאתי, תגלו כי עזרא הסופר סיפר לא רק על חג הסוכות, אלא שהוא גילה לעם על ראש השנה ועל בריאת העולם, וגם אסר על יהודים להתחתן עם נשים נוכריות. העובדה שעזרא הוא הדמות המקראית הראשונה שמציגה חלקים מהיהדות כפי שאנו מכירים כיום, גרמה לפילוסוף ברוך שפינוזה לשער כי עזרא הסופר הוא שכתב את התורה. חוקרים בני זמננו אינם מסכימים עם טענה זו, אך הדעה הרווחת היא שעזרא הסופר היה חלק ממסורת ארוכת שנים של כהנים שערכו ותיקנו את הכתבים שמרכיבים את ספר התורה (להרחבה: אילון גלעד, ההיסטוריה הסודית של היהדות, הוצאת עם עובד).   האבולוציה של חג סוכות העדות המוקדמת ביותר לציון המוני של חג שאפשר לזהותו כחג הסוכות היא בתיאור אותו "חג" שירבעם בן נבט הזיז לחודש מאוחר יותר, כפי שכתוב במלכים א' פסוקים לב עד לג: וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר. ההשערה שמדובר בחג סוכות מבוססת על התארוך הכתוב בפסוקים, חמישה־עשר בחודש השמיני (חשוון) במקום בחודש השביעי (תשרי), כפי שמצווה התורה וכפי שמקובל לחגוג עד ימינו. לפי האמור בחומש, החג במקור היה חג חקלאי, בספר שמות כינויו הוא חג האסיף: "...וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שמות פרק כג, פסוק טז), ואת המנהג לשבת בסוכות נמצא בחומש ויקרא "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא פרק כג, פסוק מב). ניתן לקשור את הישיבה בסוכה להתנהלות חקלאית שהייתה רווחת בעונה זו של השנה, לשהות בשדות בתקופת הקציר והבציר. כשם שלפי התיאור במגילת רות בועז ישן בגורן בתקופה שבה אוספים את התבואה, סביר להניח כי בתקופה של חג האסיף עוסקים באיסוף פירות ובעיקר ענבים, החקלאים שהו בסוכות גפנים. אפשר להסביר את התפתחותו של חג הסוכות כך: בהתחלה היה חג חקלאי שנחגג בשדה בתוך סוכה, בזמן שבו היו אוספים את הבציר. לכן החג המקורי נקרא "חג האסיף". לאחר מכן עניין הבציר והחקלאות נזנח, ועניין הישיבה בסוכות הושם במרכז, כולל הפרשנות התיאולוגית שמקשרת בין סוכות לבין יציאת מצרים והליכה במדבר. כיוון שהמוקד עבר מן האסיף אל הסוכות, השם השתנה מחג האסיף לחג הסוכות. טקסי ניסוך המים החלו בשלבים מאוחרים יותר.   שמחה רבה חג הסוכות וטקסי ניסוך המים מקושרים לשמחה מיוחדת. התורה מצווה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים, טז, יד–טו). וכך, בזמן שבית המקדש עמד על תילו הייתה שמחה גדולה בימי סוכות, קרנבל של ממש, הידוע בשם "שמחת בית השואבה". אירועי שמחת בית השואבה נחגגו כל הלילה והגיעו לשיאם לפנות בוקר, בטקס שאיבת מים ממעיין השילוח. הצדוקים התנגדו לעריכת החגיגות, שאין להן כל מקור בתורה, ואילו הפרושים היו שותפים מלאים להן. בתוספתא (מקור תנאי מקביל למשנה) מתואר כך: "מעשה ברבן שמעון בן גמליאל, כשהיה מרקד בשמונה אבוקות של אור, ולא היה אחד מהם נוגע בארץ, וכשהוא משתחווה מניח אצבעו בארץ על גבי הרצפה שוחה ונושק וזוקף מיד" (תוספתא סוכה, ד, ד). למקרה שהעברית של לשון חכמים לא נהירה די הצורך, רבן שמעון בן גמליאל היה עורך מופע ג'אגלינג עם אבוקות בוערות, במופע שאולי היה מזכה אותו במדליה בתחרות התעמלות אומנותית. חשוב לציין כי אומנם הפרושים היו שותפים לאירועי שמחת בית השואבה, אך ייתכן שחז"ל לא רוו נחת מכך, בדיעבד. ניתן להסיק זאת כיוון שתיאור הקרנבל הוא בתוספתא ולא בתלמוד עצמו. כיוון שידוע לנו כי הפרושים נחשבו לדת עממית יותר לעומת האליטה הצדוקית, אפשר להניח כי אירועי שמחת בית השואבה היו חג עממי במהותו. כשחז"ל עצמם הפכו לאליטה, הם ניסו להתרחק מהטקס העממי, שאין לו מקור תורני, ולכן תיאור היקף החגיגה נשמר בתוספתא התנאית ולא בגמרא האמוראית.   פרדוקס המים ניסוך המים אינו רק בקשת גשמים, אלא גם בקשה להפסיק להיות תלויים במי הגשמים. לפי רבי עקיבא, הסיבה לניסוך המים בחג היא בקשה לירידת גשמים: "הֲבֵא נִסּוּךְ הַמַּיִם בֶּחַג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ עָלֶיךָ מִי גְּשָׁמִים" (התוספתא למסכת סוכא, פרק ג, הלכה יח). מצד שני, באותה תוספתא כתוב מוקדם יותר שמטרת ניסוך המים בחג היא עליית מי התהום: "לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'שַׁעַר הַמַּיִם'? שֶׁבּוֹ מַכְנִיסִין צְלוֹחִית שֶׁלְּמַיִם שֶׁלַּנִּסּוּךְ בֶּחַג. רַבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בּוֹ מַיִם מְפַכִּין. מְלַמֵּד שֶׁמְּפַכִפְּכִין וְיוֹצְאִין כמֵי הַפַּךְ הַזֶּה, וַעֲתִידִין לִהְיוֹת יוֹצְאִין מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת." (התוספתא למסכת סוכא, פרק ג, הלכה ג). לפי שני ציטוטים אלו מתגלה פרדוקס, מצד אחד אנו מבקשים גשם, ומצד שני כמהים להיות עצמאיים מהגשם. לפי ישי רוזן ("ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל", בהוצאת כנרת זמורה דביר) הסיבה לפרדוקס זה היא גאוגרפית: ארץ ישראל שוכנת ליד ארץ מצרים, ארץ שאינה תלויה בגשמים אלא במחזור הנילוס. הנילוס, שמקורותיו בארצות טרופיות שיורדים בהן גשמים עזים, נתפס בעיני המצרים כנהר קסום המתמלא מאליו. וכך, כשהיהודאים הקדומים ניסכו מים לתוך המזבח, הם למעשה ביקשו שהמים הללו יימזגו לתוך מי התהום, יעלו את המפלס ויצרו נביעה שתספק מים בשפע. המים הקסומים הללו לא רק יחליפו את מי הגשם, אלא גם יקימו לתחייה את ים המלח וסביבתו. כמו המצרים שאינם תלויים במי גשם, לכאורה, כך גם היהודים מבקשים להתברך במי תהום רבה.   המתקת הדין או עליצות של חג? ומה נותר כיום משלל הגלגולים של חג הסוכות? לא מעט. כתחליף לטקס ניסוך המים, בתום החג מתחילים להתפלל לגשם. אירועי שמחת בית השואבה נחגגים בעוז ברחבי הארץ. ייתכן שגם ההקפות ושאר מנהגי חג שמחת תורה, שבמקור נקרא בכלל "שמיני עצרת" הם זכר לשמחת בית השואבה. במקום עלייה לרגל למקדש, המוני בית ישראל מגיעים לכותל המערבי, ובמקום לצפות בכהנים מנסכים מים, מתקיימת במקום "ברכת כהנים" רבת משתתפים. ומה בנוגע לחגיגות עד אור הבוקר? בלילה האחרון של סוכות, שנקרא "ליל הושענא רבה", נוהגים להישאר ערים כל הלילה. לפי המסורת הנוכחית, הסיבה לכך היא שימור האפשרות האחרונה לקבל גזר דין מיטיב מאלוהים (בראש השנה ישפטון, ביום כיפור יכתבון וביום הושענא רבה יחתמון – כך לפי חלק מגרסאות פיוט "ונתנה תוקף"). אומנם הסיבה כיום למנהג להישאר ערים כל הלילה קשורה לדין, אך אני תוהה אם לא חל כאן שיבוש והסיבה המקורית הייתה לחגוג, לרקוד ולשמוח כל הלילה, למצות את שמחת חג הסוכות עד תום.

שלום וכמה כיף להיפגש. אני מריה אסטריכר, בת 31 מתל אביב טבחית, שחקנית ובעיקר – יוצרת יש מאין. יוצאת בשאלה מהמגזר הליטאי, אחת מ-12 ילדים, וכבשה שחורה לנצח...   במדור כאן אחלוק הגיגים, סיפורים ומתכונים ששזורים במסע האישי שלי. נתחיל? הימים ימי חמסין וצנע בפנימית "קוממיות", לשם התגלגלתי אחרי תחינות והפצרות מצד אימא ושתיקה רועמת מצד אבא. אני כבת 15 וכבר יודעת משהו על העולם הזה. אחרי כמה סיבובים לא מוצלחים במיוחד בסמינרים קונבנציונליים ודירות אומנה, נפל הפור על הפנימייה הנידחת הזאת, בדרום הצחיח. הגעתי מזיעה וחוששת, חמושה במשקפיים חמורי סבר ובסנדלי כסף שזיכו אותי בצחקוקים ובכמה כפכופים מצד הבנות שהיו, איך לומר... מעט יותר גבריות. מובן שמהר מאוד זנחתי את המשקפיים, הספרים והסטייל לטובת "אבו עגילה" ("קוקס" גבוה ומתוח, כצו האופנה), חצאית פליסה כעורה בגובה הברך, ומתחת ירכונים מרובי דנייר. וגולת הכותרת: גרבי ספורט לבנים וקצרים, שנתנו תחושה מדומה כאילו ח"ו אני גרובה גרביים קצרים בלבד. את ההופעה סגרו נעלי פומה מחרידות בצבעים שחור ואדום. כל זה לא עזר, עדיין הייתי חריגה עד מאוד בנוף. הייתי חייבת משהו להתבלט בו. לטובה. לא הייתי מגניבה מספיק, לא יפה מספיק ולא נועזת מספיק. אבל מהר מאוד נמצאה החוזקה שלי: אוכל! ובכן, קשה מאוד לקרוא לדברים הדלוחים והתפלים שהוגשו במשורה בחדר האוכל "אוכל", אך אני למדתי חיש קל איך לשדרג ארוחות בוקר חיוורות מראה, איך לגנוב מעט חמאה מהמקרר המוסדי ולזרות תועפות מלח ופלפל על כל דבר. מסתבר שהמומחיות שפיתחתי כבר מגיל צעיר, לשדרג את האוכל התפל של אימא, השתלמה ובגדול. כיום אני יודעת להכין ארוחה נהדרת ממינימום מצרכים ותבלינים, ואחת האהבות שלי היא ליצור ארוחות מופת ממקררים עצובים בדירות רווקים של חברים, אבל זה כבר לסיפור אחר... בכל אופן, באחד הביקורים בבית לקחתי לי טוסטר משולשים קטן, ובפנימייה התחלתי בניסיונות שכללו את הפרודוקטים הבסיסים ביותר: פרוסות לחם אחיד, עגבנייה, בצל, וכמובן – חמאה גנובה. אני יודעת שזה לא נשמע מדהים, אבל נשבעת שהטוסטים שיצאו היו הכי טעימים ומוצלחים שאכלתי. בחיי! השמועה שאסטריכר (במלרע מודגש כמובן, כפי שנהגו לקרוא לי בפנימייה) יודעת להפוך את האוכל הבלתי נסבל למשהו שעומדים בתורות בשבילו, רצה במהירות במסדרונות. אפילו הבנות הסקפטיות ביותר, אלו שלא האמינו שאפשר להוציא טוסט מדהים בלי גבנ"צ – מרכיב שעליו יכולנו רק לחלום – היו משכימות קום ונעמדות בתור בכניסה לחדרי, כדי לאכול את אותם טוסטים מופלאים. פרק הפנימייה בחיי הסתיים תוך זמן קצר, אבל אספתי לי כמה חברות נפש שעד היום מתענגות על זכר הטוסטים של אסטריכר, ובימים שהכבשה השחורה שבי מרימה את ראשה, אני נעמדת ומכינה לי ערמת טוסטים אסטרייכרים, שחומים ומנחמים, ונזכרת שהכול מתהפך לטובה. ואחרי כל הלרלרת, הנה המתכון: (נשמע פשוט נורא, מבטיחה שזה טעים למות) מצרכים: 2 פרוסות לחם לבן אחיד (לי היה פטיש לקצוות השמנמנים, אבל לא חייב) עגבנייה קטנה בצל חמאה שעמדה בחוץ והתרככה מלח פלפל שחור.   הוראות הכנה: מורחים בנדיבות את פרוסות הלחם בחמאה, מבפנים ומבחוץ. פורסים את העגבנייה ואת הבצל דק-דק ומסדרים על אחת הפרוסות. זורים מלח ופלפל בנדיבות. מניחים את הפרוסות זו על זו ומעבירים לטוסטר לחיץ. לוחצים על הטוסט בלי רחמים, נותנים כמה דקות יפות של השחמה, עד שמתקבל טוסט זהוב ופריך מבחוץ ורך ומענג בפנים, והאוויר מתמלא ניחוחות עזים של עגבנייה, חמאה ובצל. אם בא לכם ממש שחיתות, אפשר לטגן ביצת עין, להניח מעל ולהגיש.   בתאבון!

ח. בן 38, אב ל-7: למדתי במוסדות חינוך ליטאים, אבל המשפחה שלי נחשבת חסידית. הוריי לא שייכים לקהילה ספציפית, הם חסידים כלליים. הפוזיציה הזאת, בטווח בין ליטאים לחסידים, נתנה לי פרספקטיבה ייחודית; ראיתי איך כל קבוצה בטוחה שהיא-היא יחידת העילית, הצודקת, נושאת דגל האמת. כל קבוצה משתלחת בלעג כלפי הקבוצה השנייה. עוד כנער שאלתי את עצמי האם האמת היחידה יכולה להיות אצל כולם? ואם כן, למה שהיא לא תהיה באסלאם לצורך העניין? זה גרם לי לצאת, לבדוק ולחפש תשובות. הייתי בחור צו"ל (צדיק ורע לו) מפוחד וצייתן מאוד. אפילו לספרייה העירונית לא העזתי ללכת, בניגוד לחבריי שהיו הולכים לשם באופן קבוע. החקירה שלי הסתכמה בקריאת ספרי מחשבה והגות יהודית. ניסיתי לקרוא את החלקים האסורים, ההוכחות לכאן ולכאן. ניסיתי לחשוב בכוחות עצמי. היו לי הרבה שאלות. לא האמנתי בכלום, אבל כלפי חוץ המשכתי לשחק את המשחק. רק חבריי הקרובים ביותר ידעו שאני לא ממש שם. הם ידעו שאני חוטא בהאזנה לרדיו (מה שנחשב לחטא גם ביום חול, כל שכן בשבת). חבר אחד אמר לי – אתה רוצה להיות חילוני בשביל להתחיל עם בנות? אבל אתה הרי לא תדע לעשות את זה... אז מה העניין? האמת היא שלא התעניינתי בנשים ולא הצלחתי להבין למה אנשים מתחתנים. ניסיתי לשאול את חבריי מה הדחף להתחתן בגיל צעיר כל כך, ואחד מהם, מעט מודרני, הודה בחוסר נעימות שזה "בשביל הסקס". אמרתי לו "אז לך לזונה". לא נשמע לי סביר לסגור את עצמך לשארית חייך בשביל הנאה כזו. חבר אחר אמר לי שהוא מתחתן מהפחד על החטאים שהוא עובר כל עוד אין לו אישה (זרע לבטלה). אני לא הייתי מוטרד מהעברות האלה כך שגם זו לא הייתה סיבה. לא רציתי להתחתן, לא רציתי להביא ילדים לעולם. ניסיתי לדחות את הצעות השידוכים ככל יכולתי. הצלחתי עד גיל 23, והייתי מזקני השכבה שלי. לתומי, ולגודל הפסימיות שבי, חשבתי – "אין לי הרבה אפשרויות, אני לא אעז לעזוב, המצב כיום דפוק, ואם אתחתן, כנראה שהמצב ימשיך להיות דפוק, אבל אולי המצב יהיה דפוק מספיק שאוכל להתגרש... וכגרוש יהיה לי יותר מרחב להשתנות ולגיטימציה לצאת בסופו של דבר". אני יודע, זה נשמע מוזר, אבל רק מי שנפשו נלחצה לתוך משבצת שלא מתאימה לה, יוכל להבין. כבחור חרדי – הנישואים הם בחירה פסיבית בעוד ההימנעות מהם זו בחירה אקטיבית. לא יכולתי להילחם בזה לאורך זמן. את הבחורה הראשונה הצלחתי להוריד בתירוצים שונים אבל בבחורה השנייה נחלתי כישלון חרוץ. הפגישו אותי עם בחורה צדיקה ויראת שמים בצורה מוחלטת. עשיתי כל שביכולתי לגרום לה להגיד לא. אבל כמה שאני הייתי צייתן היא הייתה צייתנית הרבה יותר. היום, כשאני מכיר את אביה, אני מבין שלא היה סיכוי שהיא תגיד לא. התארסנו. לא היה בי גרם אחד של הנאה או אושר. אחרי החתונה המשכתי לחלל שבת, אבל בדברים ממש מינוריים כמו לחתוך נייר טואלט. עיגלתי פינות. הייתי קם בבקרים מוקדם, מזיז את הכפתור בטייפ ומפעיל רדיו בווליום נמוך, שהיא לא תשמע. הרדיו היה החלון שלי לעולם החיצון. יש לי שבעה ילדים. שבעה יותר מדי. לא עזבתי כי לא היה לי לאן. משמעות העזיבה היא לצאת לעולם ברמה של ילד בכיתה ג', חסר כישורים. היום אני רואה אנשים עושים את זה, אבל אז – לא הכרתי אנוסים אחרים, הייתי עם עצמי, לאן אצא? לאיזה עולם? אחרי שנחשפתי בפייסבוק לעולמם של היוצאים הגיעה תחושה של החמצה גדולה, אבל אני לא רואה שיש לי דרך לשנות את זה.

איך נחוות יציאה מארון הקודש החרדי + מהארון המיני והמגדרי? שיחה כנה ופתוחה על ההתמודדות של יוצאות.ים להט"ב מול עצמם.ן, מול הקהילה ומול המשפחה, התמודדות שנמשכת הרבה אחרי היציאה עצמה, ובאופן מצער גם מול החברה החילונית. במגזר החרדי שוררת דממה מוחלטת בכל מה שקשור ללהט"ב, למשיכה לבני אותו המין, ובטח ביחס לנושא הרגיש של שינוי מגדרי. עוד הרבה לפני חוסר הקבלה למגדר פחות מובחן ולמיניות נזילה, קיימת מראש מחיקה של כל שיח אפשרי בנושא. כשאני יצאתי מהמגזר החרדי, המשכתי להיות דתייה וכך נחשפתי ליכולת של חלקים בציבור הדתי להנכיח את השיח ולקבל גם אותי. השתתפתי במצעד הגאווה הירושלמי, כחלק מהקהילה הדתית התומכת. זה היה מאוד מרגש. מה היה מרגש? האפשרות להיות גם שומרת תורה ומצוות וגם מחוברת לזהות שלי. יותר מזה, הידיעה שגם אם אין הסכמה, יש הבנה שמאחורי התגיות נמצאים בני אדם שצריכים לחוות קבלה ויחס מחבק. ומה עובר על אלו שבחרו לצאת מהארון וגם לצאת מהדת – איך הייתה היציאה מול החברים, מול הקהילה ומול המשפחה?   בן זילברמן ויהלי רוט משתפים. בן זילברמן, עובד סוציאלי, רכז הגיל השלישי והרביעי ב"בית הפתוח" ומנחה קבוצות של חרדים וחרדים לשעבר בקהילה הגאה, פעיל במאבק נגד טיפולי המרה וגיבור הסרט "בטיפול", שעוסק בטיפולי המרה.   איך יציאת הסרט השפיעה על המאבק בטיפולי ההמרה? אנשים שיצאו מהחברה החרדית, במיוחד להט"בים, מאוד התרגשו וכתבו לי המון הודעות תמיכה. קיבלתי משובים על אנשים שחשבו ללכת לטיפולי המרה, ולאחר הצפייה בסרט החליטו שלא ללכת. אפילו מטפלי המרה כתבו לי שאחרי הצפייה בסרט הם הבינו שהטיפול שהם נותנים הוא לא טוב, משום שהסרט המחיש להם את הבעייתיות בסוג הטיפול הזה. הסרט בא להזכיר שלכל אחד ואחת מגיע ליווי טיפולי בדרך שהוא סלל לעצמו, בלי תנאים ובלי התניות. ישנה אמונה רווחת בקרב חרדים, שאם הם ילכו למטפל וידברו איתו על נטיותיהם המיניות, הוא יעודד אותם לצאת מהארון. זה לא נכון. טיפול פסיכולוגי לא מסליל לכיוון מסוים. בטיפולי המרה, לעומת זאת, המטרה נקבעת מראש. במצב דחוק חברתית ואישית, עם כל האיומים החברתיים מסביב, טיפול כזה עלול להוביל לתהום של דיכאון ואובדנות. מה ההגדרה שלך את עצמך היום, והאם ההגדרה הזאת השתנתה במהלך הזמן מאז היציאה?  אני הומו, זו ההגדרה שלי. עזבתי את הקהילה החרדית בגיל 21, ו-3 שנים אחר כך עוד המשכתי ללכת לטיפולי המרה. יצאתי מהארון סופית בגיל 24, ואז סיפרתי לכולם, למשפחה ולחברים. עזיבת הקהילה הייתה שלב שאפשר לי זמן לחקירה פנימית, כי לא הייתי מחויב לנורמות ולחוקים מגבילים. אחרי היציאה מהדת הרגשתי שיש לי חופש אמיתי לבחור את החיים שלי בהתאם למה שאני מרגיש, אבל רציתי לתת צ'אנס נוסף לטיפולי המרה. כשהבנתי שזה לא עובד, הגעתי למצב אובדני. עליתי על גג של בניין, הסתכלתי למטה וממש לא פחדתי. אמרתי לעצמי, "טוב, אני אסיים עם זה..." ואז פתאום עברה לי מחשבה בראש: "בן, עוד לא ניסית לצאת מהארון".   מה היה יותר מאתגר, היציאה מהחברה החרדית או היציאה מהארון? שניהם היו קשים ודרמטיים. את היציאה מהדת המשפחה שלי עיכלה יותר טוב, את היציאה מהארון היה להם יותר קשה להכיל. אחרי שיצאתי מהחברה החרדית שמרנו על קשר, ואחרי היציאה מהארון היה נתק ולא דיברו איתי תקופה ממושכת. גם מול עצמי היה קושי. על כך שהפסקתי להיות חרדי לא התביישתי לדבר, אולי קצת פחדתי מהתגובות ומהיחס. אבל היציאה מהארון הייתה מלווה בהרבה בושה, וזה משהו שלא קיים בכל יציאה מסוג אחר.   איך שיתפת את המשפחה? הראשון שסיפרתי לו על היציאה מהארון היה אבא שלי. הוא ידע כל השנים על טיפולי ההמרה, כי הוא שילם עליהם. יום אחד הזמנתי אותו לקפה ופשוט אמרתי לו שאני לא מתכוון להמשיך עוד בטיפול ושאני יוצא מהארון. הוא לא ידע איך לאכול את זה, ופשוט קם והלך. לאחר מכן, במשך שנה, הוא לא דיבר איתי. הקשר התחדש כי לא הייתי מוכן להמשיך במצב הזה. באתי הביתה בלי להודיע ואמרתי לו שאני מתכוון להמשיך לבוא איך שאני, בלי כיפה, ואני לא מוכן להסתיר שאני הומו. אמרתי לו, "אתה הבאת אותי לעולם, ולכן הבית שלך תמיד יהיה גם שלי". קבעתי עובדות בשטח, הבנתי שהם לא מסוגלים לתת לי אישור מפורש ולהגיד שזה בסדר, כי יש להם מגבלות ערכיות, אמוניות, הלכתיות. הם לא מסוגלים להגיד לי "תבוא איך שאתה", אז פשוט הגעתי והם התמודדו. זה לא היה קל, כמובן. אנשים אמרו לי שההורים שלי לא יעמדו בזה ושאני צריך להתחשב בהם. אבל צריך להפסיק לחשוב שלהורים אין כוחות להתמודד. גם אם קשה להם, הם מסוגלים להתמודד. אם נצא מנקודת הנחה שהם לא מסוגלים להכיל, אז אנחנו נהיה אלו שמתמודדים עם הכאב – וניפגע. אם צעירים יגידו לעצמם שהם לא יצאו מהדת או מהארון כדי לא לפגוע בהורים, הסיכוי לאובדנות או לפגיעה עצמית יעלה.   איך המשפחה התמודדה עם השיתוף שלך? עיקר הקושי של ההורים היה מול האחים שלי. אנחנו 14 ילדים, יש לי 11 אחים מתחתיי, וההורים לא רצו שהאחים הצעירים יותר ידעו שקיים דבר כזה. דיברתי עם האחים והאחיות הבוגרים, חלקם ביקשו שלא אדבר על זה בקרבת ילדיהם, וחלקם לא רצו שאדבר על זה בכלל. ברגע שהם ביקשו דבר כזה הודעתי שאני לא בא לבקר, כי מבחינתי להטיל וטו על חלק כל כך מרכזי בזהות שלי הוא למחוק את מי שאני, ואני לא מקיים שיח עם אנשים שמוחקים אותי. לעומת זאת, אימא שלי קיבלה את זה יחסית בסדר. אומנם לפעמים היא אומרת לי שזה יעבור ושאני בסוף אתחתן עם אישה וכל מיני אמירות שכאלה, אבל אני סלחני כלפיה כי היא אוהבת אותי ומקבלת אותי. יש לה בחדר סטיקר של "ואהבת לרעך כמוך" עם דגל הגאווה. פעם היא אמרה לי, "אתה יודע, יש פה כמה בחורים שגרים למעלה ואני חושבת שהם כמוך". היה לי מאוד נעים לשמוע שהיא מכירה בכך שיש אנשים "כאלה", והמחישה לי שיש אצלה הבנה ורצון לקבל.   האם חל שינוי בשנים האחרונות ביחס של החברה החרדית ליציאה מהארון? אני מדריך קבוצה של יוצאי החברה החרדית בירושלים, שמשתייכים לקהילה הגאה. רובם לא יכולים לבקר את ההורים והקשר רעוע. אני מנחה גם קבוצה של חרדים להט"בים, מטעם עמותת "חברותא", זו עמותה עבור להט"בים מהחברה הדתית. מדובר בקבוצה שנפגשת בתל אביב, דיסקרטית מאוד. חוויית החיים בארון שם הרבה יותר חזקה, חלק מהאנשים שם הלכו לטיפולי המרה ועל האחרים מופעל לחץ ללכת. זו קבוצה מעניינת כי יש בה אנשים מאמינים שרוצים להישאר חרדים, אבל ברור להם שהם לא מעוניינים לחיות בארון, ובשקר.   מה צריך לקרות בשביל שהחברה החרדית תעשה את השינוי?  אני חושב שצריך לרתום את הרבנים, כי בחברה החרדית הרבה מגיע מלמעלה. צריך מאסה קריטית של חרדים להט"בים שיצאו מהארון ויגידו בגלוי, "אנחנו חרדים להט"בים ולא מתנצלים על זה". זו תהיה תחילת הדרך. ברגע שיהיו פנים ושמות לתופעה, אנשים יצטרכו להביע דעה לכאן או לכאן. זה תהליך שייקח זמן, ואני מאמין שהוא אכן יקרה. צריך להבין שהחברה החרדית עוברת שינויים, וחרדים מודרניים הם כבר לא תופעת שוליים. אני לא נאיבי, אבל עצם התפתחות שיח בנושא תהיה התחלה טובה. ואם הדיון ינדוד גם לתקשורת המגזרית – זה יהיה שיפור משמעותי.   האם יוצאים להט"בים מרגישים בטוחים לאחר היציאה? לצערי, גם המרחב של היוצאים הוא לא מרחב בטוח ללהט"בים, משום שבקרב היוצאים עצמם יש גילויי הומופוביה ולהט"בופוביה. אומנם הארגונים של היוצאים מכירים באתגר הייחודי של הלהט"בים, אך המענה לא מספק. בפתרונות הדיור, לדוגמה, לא מוודאים שהדירה תהיה "להט"ב פרנדלי" ושהיוצא הלהט"ב ירגיש שם בנוח ובטוח. לדעתי, צריך לעשות יותר פעילות ולפתח מענים מדויקים יותר ללהט"בים יוצאי המגזר.   מה הטיפ שלך ליוצאים להט"ב? להיעזר בארגונים. בארגונים יש אנשי מקצוע שיודעים ורוצים לעזור: איגי, חברותא, בת קול, הלל, יוצאים לשינוי, הבית הפתוח בירושלים, בית הקהילות, המרכז הגאה, האגודה למען הלהט"ב ועוד. במידת הצורך, לבקש גם עזרה פסיכולוגית, העיקר לא להתמודד עם זה לבד. יהלי רוט, חבר.ת הקהילה, יוצא.ת המגזר החרדי   מה ההגדרה שלך את עצמך היום? אני על הקשת הטרנסית. מבחינה מגדרית, אני ג'נדר קוויר. מבחינת נטייה מינית, אני לסבית ונמשכת לנשים או לנקבות לא בינאריות אחרות. כשלמדתי על ההבדלים בין נשים לגברים, לא הרגשתי בת. כשנכנסתי לקהילה הגאה ולמדתי שמגדר זה לא מין ביולוגי, הדברים הסתדרו לי. כשההורים שלי התחילו לדבר על שידוכים, לקחתי קורס על בחירת בן זוג במכון טל. אחרי חודשים של מחשבות ושיחות עם חברים הגעתי לבית הפתוח. הזדהיתי כאישה, כי לא הכרתי שום דבר אחר. לקח לי המון זמן להבין שמה שאנשים טרנסים מרגישים דומה מאוד למה שאני מרגיש. וההרגשה שלי היא שאני לא אישה ולא גבר. ואני עדיין בארון בהרבה מקומות, כי כל אדם חדש שאני פוגש אני צריך לצאת מולו מהארון, או שלא – ואז זה סבל.   מה היה תהליך היציאה שלך? גדלתי ברמת אשכול, ההורים שלי הם סוג של חרדים מודרניים, ואני אף פעם לא הייתי דתייה באמת. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מחרימה את התפילות כי לא הבנתי למה זה טוב. יצאתי מהחברה החרדית, ובמשך שנה הייתי בארגון "בת קול", ארגון של לסביות דתיות. בזמנו, לא קיבלו שם את הקשת הטרנסית ולא הרגשתי שייכת כל כך לשם, וגם בפן הדתי הבנתי שאין טעם לקיים דברים שאני לא מאמינה בהם והם לא נוחים. היום ב"בת קול" יש קבוצת צעירות ויש פתיחות לקוויריות, אבל אני כבר לא שם.   האם גם היום יש קושי סביב ההכרה והקבלה?  אני שומעת כל הזמן אמירות כמו: "את סתם לסבית שחושבת שהיא צריכה להיות גבר", "את סתם מבולבלת", "זה כי החרדים לא נתנו לך ללבוש מכנסיים". לדעתי, זה נובע מכך שאנשים לא מאמינים למה שהם לא מרגישים בעצמם. בהקשר הזה, היציאה מהדת לא פתרה לי בעיות, היא שינתה אותן. במקום שיכעסו עליי או יתעלמו ממני בחברה החרדית, אנשים מתעצבנים עליי בפייסבוק או בעבודות שאני מגיע אליהן. בעבודות קודמות קיבלתי הרבה הערות טרנספוביות. פעם נכנסתי בלוק גברי לשירותי נשים, והעירו לי. אבל אין לי ברירה כי אין שירותים א-בינאריים. פעם זוג שעמד לידי תהה בקול, "זה בן או בת?"   מה היה מאתגר יותר, היציאה מהחברה החרדית או היציאה מהארון? לא אמרתי להורים באופן מפורש שיצאתי מהדת. הם יודעים שאני לא דתי, הם גם הגיעו לבקר אצלי ויודעים שביליתי שבתות בחברת משפחה לא דתית, אבל אין על זה שיח. לעומת זאת, היציאה מהארון הייתה נוראה ואיומה. זה קרה פעמיים, כי יצאתי כלסבית ואז כא- בינארית.  כשעוד גרתי אצל ההורים פרסמתי משהו על הקהילה הגאה בסטטוס בווטסאפ, והם ניסו להחזיר אותי לארון. לא רצו שאדבר על זה. יש להם טענות הומופוביות, כמו "למה צריך לדחוף את זה לאנשים בפנים?"   מה הכי חשוב לך שהחברה או המשפחה תבין? שכבוד צריך להיות הדדי, כמו שאנחנו מכבדים אותם ואת האמונות שלהם הם צריכים לכבד את הבחירות שלנו. רובנו, היוצאים, לא מצפים שיאמינו למה שהם מרגישים, רק רוצים שיכבדו את הבחירה ויתנו לנו לחיות כמו שאנחנו רוצים. יש לחרדים נטייה לרצות שכולם יהיו כמוהם, כמו במפעל.   מה החלק הכי קשה באתגר הכפול של להיות יוצא מהחברה החרדית ומהארון?  אין שייכות אמיתית לשום מקום, כי המשפחה לא מקבלת ממיליון סיבות. לפעמים אני תוהה מה יותר גרוע עבורם, לצאת מהארון או מהדת. לפעמים הם שונאים אותך כי אתה הומו ולפעמים כי אתה לא דתי. לאימא שלי הכי חשוב עניין הדת, ושלא יראו שאני שונה, אבל היא מקבלת את הרגשות שלי. אבא שלי חושב שהדברים האלה לא קיימים, ושהכול שטויות. הוא לא מאמין שיש דבר כזה, להט"ב.   מה עזר לך בהתמודדות? הקבוצות של "יוצאים לשינוי" וקבוצות הצעירים של "הבית הפתוח". ספציפית, הקבוצה של יוצאים לשינוי עזרה לי המון. זו קבוצה ייחודית, כי החברים בה הם יוצאים מהמגזר. כולם מבינים את האתגרים שלי, שזה לגדול בחברה שוביניסטית, עם הבניות שמרניות וחוסר שיח מוחלט בנושא. אני מרגיש לבד פעמים רבות, והידיעה שיש אנשים בקבוצה שאכפת להם ממני היא משמעותית מאוד עבורי ועוזרת בהתמודדות.   מה הטיפ שלך ליוצאים להט"ב? אם המשפחה שלך לא מקבלת אותך, יש מספיק אחרים שיקבלו. וכמה שזה קשה, לפעמים צריך לחתוך. כדאי ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לדעת איך להתמודד עם הקשיים ועם הבדידות, ללמוד ולדעת מתי אתה עלול להגיע למצבים לא טובים, ולהכיר קבוצות רלוונטיות כדי שתמיד יהיה מישהו שאפשר לפנות אליו, או מישהו שיבדוק שאתה בסדר.

על פי נתוני המחקר של "הסקר החברתי", 45 אחוזים מיוצאות ויוצאי החברה החרדית מגדירים את עצמם בנקודות שונות על הרצף הדתי, בין דתיים לדתיים מאד (מנתוני ”הסקר החברתי“ של הלמ“ס לשנים 2017-2020). ישנם מחקרים אחרים שאף מדברים על למעלה מחצי מכמות היוצאים. בכתבה זו נביא את הדילמות ואת התובנות של חמישה גברים ונשים שיצאו מהעולם החרדי ובחרו להישאר על הרצף הדתי. נחשוף את הקולות החיים מאחורי הסטטיסטיקה היבשה. מה גורם לאותם אנשים להמשיך לדבוק בשמירת תורה ומצוות למרות שעזבו את החברה החרדית, ועד כמה משפיע הרצון למשמעות או לשייכות על המשך דרכם? איך זה מרגיש מבעד לעיניהם של אלו שיצאו אך עיצבו ומעצבים לעצמם דרך מורכבת שמשלבת בו זמנית הכל מהכל?   הבחירה היא רב גונית ופנים רבות לו למסע בנפתולי הדת: "אני לא רוצה אלוהים שכועס כמו בן אדם. אני רוצה אלוהים גדול יותר מזה" אדווה היא בת 32 מירושלים, נשואה ואמא לשלוש בנות. היא יצאה מהחברה החרדית בשל פוסט טראומה מאירוע תקיפה מינית בתוך המשפחה, שהתפרץ לאחר שהפכה לאמא. אדווה מתארת בגילוי לב את השבר שחשה מול העולם החרדי שבחר להתעלם ממצוקתה ולהצדיק את הפוגעים: "עברתי פגיעה במשפחה וכל ההשתקה סביב זה היא זו שגרמה לי להישבר. זה שרב שהוא כאילו צדיק, פוגע בילדים, גרם לי להבין שזו תחפושת יפה אבל מאחוריה מתחבאים אנשים פוגעים, ואם החברה לא מוקיעה אותם, זה קו אדום עבורי. הורדתי את הפאה ועברתי למכנסיים כדי שיהיה ברור מאוד שאני לא חרדית". למרות המשבר שחוותה, ולמרות שבן זוגה יצא בשאלה, אדווה מצאה את עצמה ממשיכה לקיים אורח חיים דתי. האמונה מהווה עבור עבורה מקור למשמעות ולשייכות: "אמנם האלוהים שלי הוא לא האלוהים של החרדים אבל כן קיימת בתוכי אמונה במישהו שמנהל את העולם. רציתי להמשיך להיות שייכת, לעשות לעצמי מסגרת. בתור פוסט טראומטית, הקטע של מסגרת חשוב מאוד. שמתי לעצמי גבולות משלי, וזה נובע מהרצון להיות שייכת למשהו טוב שאני מאמינה בו". כשאני שואלת אותה "מי האלוהים שאת מאמינה בו?", היא מספרת על אלוהים אחר, לא משהו שאנחנו מכירים מהחברה החרדית: "ההתגלות האלוהית שלי היא כשאני שותה קפה ויש לי הרגשה חמימה בלב. מי אמר שלא זה האלוהים?" אדווה כועסת על הקולות השיפוטיים שלא מקבלים את אורח החיים שבחרה לה וטוענת בתוקף: "הוא נמצא גם בחדרי חדרים עם הפושעים הכי גדולים ונותן להם לחיות, אז מי אלו שיטיפו לי וחושבים שהם יודעים יותר טוב מאלוהים מה הוא רוצה? אני לא רוצה אלוהים שכועס כמו בן אדם. אני רוצה אלוהים יותר גדול מזה". אדווה בחרה לחיות את הדרך הייחודית שלה בלי קהילה לצידה: "חשוב לי לא להשתייך כי אני רוצה שאף אחד לא יכתיב לי. אני לא רוצה להיות חלק מהקהילה, גם לא חלק מקהילת היוצאים. יש לי חברים מכל צבעי הקשת, חילונים ודתיים, גם יהודים וגם כאלה שלא". נראה שהדת נתפסת אצל אדווה כסוג של מסגרת שטובה לגידול ילדים, תמימה ומוגנת. מה גם, שלא פשוט לילדים לחוות מהפך שכזה. אני שואלת אותה אם זה גם היה חלק מהשיקול בבחירת אורח חיים דתי, והיא משיבה בחיוב: "אני כן רוצה שהם יאמינו במשהו שאני מאמינה בו, ובנוסף גם לא רציתי שתהיה להן את החוויה של 'דור ראשון ליוצאים בשאלה', אז להישאר במגזר הדתי זה כן משהו שקל לי להתאים את עצמי אליו. הילדות הולכות לבית ספר דתי". היא משתפת על הקשיים שהבנות חוו עם השינוי: "היו אמירות של "מה אנחנו אשמות?" אבל דאגנו להסביר להן את המורכבות, ובסוף זה בעיקר להיות שם בשבילן ושתדענה שהן יכולות לבוא אלינו ולדבר על הכל". לסיום, אדווה משתפת במחשבותיה על העתיד ועל הדרך שבחרה: "אני לא יודעת אם יום אחד אהיה חילונית או שאחזור בתשובה. אני בתהליך ועושה דרך. לפני 12 שנים לא הייתי מאמינה שאיראה כמו שאני נראית היום, אבל אני מחפשת ובודקת ולא עומדת במקום רק כי זה נוח. יש לי תחנות בדרך ואני לא מחויבת לאף אחד, רק לעצמי ולאלוהים שבתוכי שהוא איתי והוא שלי, הוא עובר שינויים - הוא לא בנה את העולם שחור או לבן אלא צבעוני".   ***** גם אלישבע שלא ממש הסתדרה עם הלכות הצניעות מדברת על הקשר המיוחד שלה עם אלוהים ועל הצורך הבסיסי שהוא מספק לה: "יש לי צורך שכרגע רק אמונה באלוהים יכולה למלא גם אם זו לא האמת האבסולוטית" נושא הצניעות, והמדידה דרך המראה החיצוני הם חלקים משמעותיים בחברה החרדית. דבר ידוע הוא שלחוזרים בתשובה יש קושי ממשי בקבלת הקודים של הלבוש בחברה החרדית. אלישבע מספרת לי איך תמיד מצאה את עצמה נאבקת מול נוקשות התקנות ואיך זה מה שגרם לה בסופו של דבר לצאת מהחברה החרדית. אלישבע היא אם חד הורית טרייה, בת 31 מירושלים, ובת למשפחת עולים מצרפת. "הדבר הראשון והעיקרי שהכי הפריע לי בעולם החרדי היה נושא הצניעות, זה הפריע לי מאז שהייתי ילדה קטנה. תמיד חלמתי לרכוב על אופנוע, ולא יכולתי, כי אני בת. גם אהבתי לעשות דברים שקשורים ללבישת מכנסיים, כמו סקייטבורד, כדורסל ואומנויות לחימה. מצאנו פתרונות לכל דבר, למשל חוג קראטה וחוג כדורסל ייעודי לבנות. אבל עדיין אם מסתכלים על ציורים שלי מהגיל הזה, אם יש דמות שמאפיינת אותי בציור, היא לבושה במכנס. וזה הדבר הראשון שעשיתי, להתחיל ללבוש מכנסיים." אלישבע משתפת גם בשוני המחשבתי שלדבריה היה קיים בה מאז ומעולם ונבע מהזלזול שהרגישה כלפי ההתנהלות בחברה החרדית: "אף פעם לא הרגשתי חלק, ההשקפות שלי היו שונות מאז שאני קטנה. אם היו שואלים אותי, לי תמיד היה קצת זלזול לעולם הזה כי הרגשתי שהם חיים בעולם מזויף שמתעסק בטפל ולא בעיקר, ובעולם שהוא לא מכיל, וזה תמיד הפריע לי". אלישבע מספרת על תהליך ארוך שבו הפסיקה לשמור הלכות מסוימות שלא מצאה בהן עניין עד שגיבשה לעצמה דרך שאיתה היא שלמה. למשל, אלישבע שומרת שבת אבל מתלבשת כרצונה: "יש גבולות שנובעים מתוך תחושה, אם אני מרגישה שיש בגד שהוא חשוף מדי לא אלבש אותו כי זה לא מכבד בעיניי". היא נאמנה לתחושות שלה בנושא הצניעות ולא בהכרח להלכות. אלישבע משתפת בגילוי לב על הסיבות שגרמו לה להישאר דתייה, למרות הסלידה מהחברה החרדית. גם עבורה, התקווה שיש משמעות לחיים והצורך הבסיסי בשייכות למשהו גדול יותר משחקות תפקיד מרכזי: "עברתי תקופה קשה של היריון יחידני, בלי תמיכה, ויש את הצד השכלתני שאומר שאת חייבת להאמין במשהו כדי להצליח לשרוד את הכול. אני בוחרת להאמין מתוך הרצון שלי לשרוד כי אחרת המורכבות של המציאות והמשמעות של החיים פשוט לא מספיקה כדי לתת לי מוטיבציה לחיות, ולהיות מאושרת ומסופקת. יש לי צורך שכרגע רק אמונה באלוהים יכולה למלא, גם אם זו לא האמת האבסולוטית. זה כמו שאיזה פילוסוף יווני אמר: "אם אלוהים לא היה קיים הייתי ממציא אותו". אני מאמצת את האמרה הזאת". "ומה לגבי העתיד?", אני שואלת. "האם יבואו שינויים נוספים?" "הכול מאד מעורבל ומורכב אצלי. אין לי תשובה חותכת וברורה. יש חלקים שאני אוהבת במסורת גם בלי קשר לדת כי זה חלק מלהיות שייכת לעם היהודי אבל זה לא שחור או לבן אצלי".   ***** ומה קורה כשהנטיות המיניות שלך לא תואמות את המקובל לפי הקהילה שלך? אבי משתף באומץ בתהליך שעבר: "אם היה לי בן זוג חרדי והייתה לנו אפשרות לחיות בקהילה חרדית, הייתי נשאר שם. זה לא היה מזיז לי" לא תמיד השינוי נובע מתוך בחירה רעיונית או מחאה על התנהלות מסוימת של החברה החרדית. לפעמים פשוט אין ברירה. אבי הוא בן 24, גדל ברכסים, כיום סטודנט למשחק וריקוד ומורה ליוגה. הוא מגדיר את עצמו כגיי וכדתי, שנמצא במסע של מציאת הדרך הנכונה בדת ובחיים: "התהליך עדיין לא הסתיים, אני מגדיר את עצמי דתי ללא השתייכות. לקח לי זמן גם לקבל את זה שאני גיי. אני חושב שזה תמיד היה שם ובערך בגיל 18 ידעתי לומר את זה לעצמי ללא היסוס. בזמנו, הייתי במקום חרדי, לא דיברו על הנושא ולא הכרתי יותר מדי אבל ידעתי שיש דבר כזה וידעתי להגדיר את עצמי אבל זה היה מאד מודחק. יש משקל לעזיבה של המסגרות החרדיות מבחינת ההגעה שלי לשלמות הפנימית." אבי משתף בגילוי לב שעזב את החברה החרדית כי הרגיש שאין לו מקום בתוכו: "אין כל כך מקום להומואים בעולם החרדי. אם היה לי בן זוג חרדי והייתה לנו אפשרות לחיות בקהילה חרדית, הייתי נשאר שם, זה לא היה מזיז לי. אני מחפש פתיחות וקבלה ולכן אני לא יכול להשתייך כיום לחברה החרדית." אבי מצליח להתמודד גם עם הדיסוננס שבלהיות גיי דתי, ומתאר את השקפתו בנושא בהיגיון משכנע למדי: "אני חושב שאיסור תורה הוא על פעולה ספציפית וכל השאר לא אסור. אין איסור לחיות עם גבר, לאהוב גבר. יש כמובן את המצוות של להתחתן עם אישה, ובהקשר הזה אני חושב שיש הרבה מצוות ולא את כולן אנחנו עושים. מי שלא יכול לא יכול. יש דברים שהייתי רוצה להשתפר בהם דתית אבל זה שיש דברים שאני פחות טוב בהם, לא אומר שאני לא דתי." אבי עזב את החברה החרדית לא מזמן ועדיין מחפש את הדרך, הוא בוחר לשמור על אורח חיים דתי מאחר שהוא רואה את החיוביות ואת הערך שבה: "אני אדם מאמין. אני חושב שביהדות יש הרבה דברים יפים, ערכים וחוכמה. זה נותן כיוון ודרך לחיים. הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו דתיים."   ***** למוטי בר לב לקח 10 שנים להכיר בצורך הבסיסי באמונה: "חווייתית אני אדם דתי כי אני זקוק לתפיסה שיש משהו מעבר לעולם הקטן שאנחנו חיים בו" מוטי בר לב הוא בן 40 מירושלים, מרצה ומדריך טיולים, נשוי בשנית ואב לשלושה. מוטי גדל להורים חוזרים בתשובה ויצא מהחברה החרדית לפני יותר מעשרים שנה, כשתופעת היציאה לא הייתה נפוצה כמו היום. מוטי מתאר קושי אמוני וערכי שהביא אותו לפריקת עול מוחלטת, לפחות בהתחלה: "יצאתי בשאלה לפני 20 שנה, כשהייתי בן 21 ונשוי עם שני ילדים, אבל התהליך התחיל כבר בגיל 16. חוויתי אז אובדן אמוני, במסגרת התבודדות שקיימתי בשל השתייכותי לחסידות ברסלב. מבחינתי, ההבנה שאין משמעות אמיתית לכלום הייתה אירוע טראומטי. היציאה בשאלה הייתה מוחלטת. הייתי חילוני לגמרי, לא שמרתי לא שבת ולא כיפור. נסעתי לתל אביב, עסקתי באומנות והייתה לי גם סוג של התפרקות מוסרית ונפשית. חייתי ככה כעשר שנים ואז בגיל 30 בערך חוויתי קריסה נפשית גדולה שהובילה אותי למצוא גישה חדשה אל הדת." האתגר האמיתי הוא מספר, הוא על חזרה לאמונה כשחווים משבר כל כך רציני עם הדת: "חווייתית אני אדם דתי כי אני זקוק לתפיסה שיש משהו מעבר לעולם הקטן שאנחנו חיים בו. אני לא יכול להגיד שחזרתי להאמין לגמרי, יש רגעים שאני גם אומר לעצמי שאני מרמה את עצמי, שאני מאמין רק כי אין לי כוח להיות אתאיסט, אבל אני מקבל את זה, אני לא נאבק עם זה. יש לי צורך רגשי ואני מכבד אותו". מוטי בחר דווקא להתחבר לפן החסידי שעליו גדל. כמו יוצאים רבים, ההתרפקות על המסורת הרגשית היא עזה. "אימצתי את הפרקטיקה של ברסלב, אני מתפלל לאלוהים בשפה שלי מדי יום. אני חי שבתות חרדיות כמעט לגמרי, עם השירים והניגונים". גם מוטי פחות מוצא את עצמו בקהילה דתית, ומודע לכך שהבחירה שלו להישאר דתי היא מעין פשרה אישית עם עצמו: "אני סוג של דתי, אבל לא שייך לקהילה. אני לא מוצא את עצמי, אני דתי פרילאנס. אני יכול גם לחלל שבת אם זה מתאים לי. אני לא מגדיר את עצמי. דתיים יגידו שאני לא רציני. אני זוכר שכשלפני שנים היינו יוצאים ביום כיפור כמה חבר'ה דתל"שים לקרוע את תל אביב, המחיר הנפשי עבורי היה כבד מאד. אמרתי לעצמי אז שאם אני מאמין או לא, זה לא משנה. נפשית אין לי יכולת לשלם את המחיר".   ***** אצל חיים, המרואיין האחרון שלנו, האמונה היא עניין הרבה יותר פרקטי: "אמרתי לילד שלי ששבת בשבילנו זה יום משפחתי אבל כשיגדל זה כבר החלטה שלו" גם חיים הוא יוצא ותיק מאד, מעל עשרים שנה. הוא בן 40, נשוי ואב לשניים, כיום גר בברצלונה אבל במקור הוא לא פחות מאשר מבני ברק. "החלטתי לצאת מהחברה החרדית בגיל 19. לא התאמתי למגזר, ורציתי להתגייס לצבא. זה היה הרבה פחות נפוץ אז מאשר עכשיו. כשהתגייסתי לצבא הכרתי פחות או יותר את כל החרדים שנמצאים בצבא". חיים מספר על חוויה אישית של ילד שלא מצא את עצמו בשום מסגרת: "אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הדת, אלא עם החברה, לא התאמתי לה באמת. הייתי ילד עם הפרעות קשב וריכוז ואף פעם לא הצלחתי להיות חלק מההווי החברתי. הייתי מוכשר מספיק בשביל להיות זה שלומד טוב אבל לא הצלחתי להשתלב. לא עניין אותי ההווי החרדי כמו להסתובב בהקפות שניות או להיות ישיבישער אמיתי". כמו רבים אחרים, חיים מצא את עצמו מפסיק להקפיד על הלכות כשהיה בצבא, ומשם השינוי התרחש במהירות: "בהתחלה שמרתי שבת והתפללתי. בטירונות, התפילה בבוקר היא זמן של שקט, אז המשכתי עם זה. לאט לאט זה התחיל לרדת. בצבא, קל יחסית לאבד את המעשים הדתיים, אבל לא בהכרח את האמונה עצמה. עם זאת, קל יותר להיות דתי בצבא מאשר בישיבה, כי אתה מייצג משהו, אז לא תעשה דברים שלא מתאימים כי מסתכלים עליך כדתי. לא עשיתי מעבר חד מהמגזר החרדי לדתי, עשיתי מה שנכון לי וטוב לי. רוב הזמן הייתי עם כיפה אבל לא הגדרתי את עצמי". גם חיים עבר דרך החילוניות עד שמצא את המקום שלו: "פריקת העול האמיתית הגיעה אחרי הצבא, אז הורדתי את הכיפה ורשמית הגדרתי את עצמי כלא דתי, נסעתי בשבת והכול. בתחילת לימודי התואר חזרתי להיות דתי. היה לי חשוב בשלב מסוים למצוא את הדרך שלי אחרי שהתנסיתי בהרבה דברים שרציתי. המטרה שלי הייתה לזרוק את כל מה שהחרדים נתנו לי כדת ולמצוא את הדת שלי. תמיד הייתי מאמין גדול בעובדה שיש מישהו למעלה ולכן תמיד ידעתי שאחזור להיות דתי. כשחזרתי מדרום אמריקה אחרי הצבא, החזרתי את הכיפה, ידעתי שהיא תחייב אותי ללכת בקו מסוים. הפסקתי לעבוד בשבת, וחזרתי להניח תפילין בבקרים. כשרות כבר גם שמרתי". חיים שלא כמו מוטי ואבי, דווקא ניסה בתחילה להשתלב בחברה הדתית, אבל הפער היה גדול מדי: "חיפשתי בחורה דתיה להתחתן איתה. זאת שהתחתנתי איתה היא דתייה לאומית לייט. ניסיתי להתחבר לתפיסה הדתית לאומית, אבל לא הרגשתי שאני שם באמת. לדעתי אפשר להתקרב מאד אבל לא באמת להתמזג כי זה דבר שמושרש מגיל אפס. זה בדברים הקטנים, לא הבנתי את הדקויות". כשאני שואלת אם האמונה מעניקה לו כוח ומשמעות, חיים מתוודה שלא, אבל ההשתייכות למסגרת דתית עושה בשבילו שכל: "אני מאמין ריאלי, מאמין שהעולם מורכב ויש הרבה דברים שאי אפשר להסביר בלי נוכחות של מישהו מלמעלה. זה נותן לי להיות חלק ממסגרת כלשהי, חוק, דת, זה מסגרת מסוימת. בסוף, בשורה התחתונה גם אם אלוהים לא נתן את הדת כמו שהיא היום, אני כן חושב שאלוהים התווה דרך". לסיום, חיים מספר לי על שאיפתו לגבי הילדים שלו, ועל הבחירות שלהם אם להיות דתיים או לא: "אני מנסה להנחיל להם את הדרך אבל חשוב לי שהם יעשו מה שטוב ובריא להם. הילד שלי בן ה-8 למשל מתלונן על השבת, הוא רוצה טלוויזיה וכבר הכריז שכשהוא יהיה גדול הוא לא ישמור שבת. אמרתי לו ששבת בשבילנו היא יום משפחתי אבל כשיגדל זאת כבר החלטה שלו". ***** מהשיתופים האלו אפשר להתרשם שהמניע העיקרי להישאר בדת נובע מהרצון למשמעות, לשייכות ולמשהו גדול מאיתנו, לצד השאיפה לגדל ילדים לעולם טהור יותר, פחות חומרי ופחות מבלבל. ישנם גם רבים כמו אדווה שלא בחרו אקטיבית להתרחק מהחרדיות, אלא הפגיעות המיניות שחוו, וההשתקה וחוסר התמיכה שמסביב כפו עליהם למצוא לעצמם מקום מכיל ובריא יותר. אין ספק שמשמעות הבחירה טמונה לא רק ביכולת לעזוב ולהתרחק, אלא גם בבחירת הדרך האישית והמתאימה באופן אינדיבידואלי. יש אומץ רב לאנשים שמסוגלים להתרחק מחשיבת "השחור או הלבן", ולהבין שבאופן אירוני אכן קיימים שבעים פנים לתורה, ואפשר ורצוי למצוא את המקום שהכי נוח לנו בו ומרגיש לנו נכון ומדויק. כמה מדהים להבין שהחברה החרדית והדת לא אחד הם. נראה שהמסע של יוצאי החברה החרדית לחקר האמת לא נעצר לעולם.