תוצאות חיפוש

פודקאסט "שאלה טובה" נולד מתוך הצורך לענות על השאלות הטובות שהיוצאים והיוצאות נשאלים בכל מקום שאליהם הם מגיעים. לכל יוצא ויוצאת יש את הסיפור הייחודי שצובע את תנועת היציאה בצבע חדש ומיוחד, סיפור שמהווה מודל מיוחד להשראה. חלי עובדיה - יוצאת החברה החרדית, פרסומאית ואשת תוכן, ועדי גורל - חילונית מלידה, בימאית ויוצרת, משוחחות עם יוצאות ויוצאי החברה החרדית, על הדרך שעברו ועוברים, על הלבטים, על האתגרים, על הניצחונות הגדולים והקטנים ועל המקום שיצרו לעצמם בעולם. עדי, שגדלה בבית חילוני שמקדש את האינדיבידואליות, וחלי, שגדלה במשפחה חרדית שמקדשת את הקהילתיות, בודקות עם האורחות והאורחים מה דומה ומה שונה במסעות החיים של בנות ובני התקופה, וכיצד אפשר לצמוח ולשגשג דווקא מתוך משבר זהות ומעבר בין העולמות. כל פרק בפודקאסט מוקדש לנושא שכולנו עוסקים בו בחיינו: ערכים, משפחה, אוכל, תרבות, מיניות ועוד... אהממ, מומלץ להאזין בנחת עם כוס תה ועוגיות עד חצות ☕ פתיח הדמיון והמוח איך מגיעים מבית ספר "בית יעקב" למחקר במעבדת מוח? שאלה טובה! תמר טרוזמן עשתה את זה והתארחה כדי לספר. שומרת אחותי מה עושים כשאחותך הקטנה והחרדית מגיעה אלייך ורוצה לראות סרט? שאלה טובה! רסל דיקשטיין קפצה לאולפן כדי לדבר על זה עם חלי ועדי. מזון לנפש מה לבחור ישיבה ולתבלינים מהמזרח? שאלה טובה! חיים שולמן שף פרטי שסלל את דרכו בעולם הקולינריה, התארח כדי לספר. תאוריית הקשר האם אפשר לתקן דפוסי היקשרות שקולקלו בילדות? שאלה טובה! מיכל שוורץ פסיכולוגית, יועצת זוגית ומנחת קבוצות בשיחה מרתקת ומלאת תיקון ותקווה. העולם הוא במה איך נערה חרדית הצליחה להתקבל לבית הספר למשחק הנחשב בארץ? שאלה טובה! טס מאיר שחקנית ויוצרת, משתפת בדרך הארוכה מכיכר החתולות בירושלים עד לבמות התיאטרון. שירת חייה מה לשירי שבת ולבמות האופרה? שאלה טובה! שני אושרי זמרת אופרה ויוצרת עצמאית, מספרת על המסלול המרתק של חייה, על גילוי שורשים והתחברות למקורות מבלי לוותר על הדרך העצמאית, על שירת הנשים התימניות, על ניצול משברים לצמיחה ועל המוזיקה המרפאה. אבות ובנים מה עושה מעצב פנים חרדי שאינו מסוגל עוד להמשיך להעמיד פנים? שאלה טובה! יוסי ואבי בניש אב ובנו שיצאו מחסידות גור, מספרים על הנתיב שפילסו לעצמם מעולם של שחור-לבן לעולם של צבע ואינספור אפשרויות. תיקון עולם האם החברה החרדית עוברת שינוי בשנים האחרונות? שאלה טובה! יהודה שוחט עיתונאי, עורך, מרצה ומהפכן מלידה, בשיחה על הכוח המניע למהפכות ותיקונים. הבגד עושה את האדם? איך מאפשרים ליוצאות ויוצאי החברה החרדית לגלות את הסטיילינג האישי שלהם? שאלה טובה! תמי מונטאג צלמת וסטייליסטית יוצאת החברה החרדית, מספרת על המשמעות הגדולה שנמצאת דווקא בפרטים הקטנים. זמן לצלול מה מסמלים מים בחברה החרדית וכיצד הם יכולים לייצג חופש? שאלה טובה! חלי עובדיה מגישת הפודקסט בשיחה עם עדי גורל על בחירות טובות ועל הורות חדשה. פרק בונוס עם איזי פוליאס מין ומיניות - חקירה ודרישה.

השלבים הראשונים וחסרי הוודאות של תהליך היציאה מאלצים כל יוצאת ויוצא לקפוץ יותר מפעם אחת למים העמוקים ולקוות לתוצאות טובות, או לכל הפחות מספקות. "סימפטום העבודה הראשונה" ממחיש היטב את התסבוכת – שאם לא הייתה כל כך אמיתית ומטרידה היא הייתה יכולה להישמע כמו תקציר לסרט קומדיה מטופש: היעדר הכשרה מקצועית וחוסר היכרות בסיסית עם שוק התעסוקה פוגשים את הצורך המיידי להתפרנס ולהתקיים, ומעל כל אלו שוררים בלבול כללי של "מה אני רוצה לעשות" או לחלופין תסכול של "אני יודע בדיוק מה אני רוצה אבל אין לי מושג איך". המצב הבהול של "אפטר יציאה" לא תמיד מותיר יותר מדי מרחב לדיוק. הזמן קצר, הפועלים ממש לא עצלים וחשבון הבנק דוחק. והתוצאה? עבודה שאולי "מכבדת את בעליה" אבל לא את כישוריו ושאיפותיו ובעיקר לא את אישיותו. כך, מכורח הנסיבות, יוצאת שרוצה להגשים את היצירתיות שלה יכולה למצוא את עצמה בעבודה משמימה ומרוקנת, ויוצא שהיה רגיל "להמית את עצמו" באוהלה של תורה נאלץ להתמודד עם עבודה פיזית קשה ולא מותאמת.   "העבודה הזאת לא הייתה קשורה אליי בשום אופן וצורה" הסיטואציה מאתגרת. צריך להיות ריאליים. אבל לא פעם החלטה לא מושכלת יכולה להוביל לתוצאה כלכלית ורגשית מורכבת עוד יותר. רסל דיקשטיין היא עורכת לשון, עורכת ספרות, יועצת ומלווה תהליכי כתיבה ו"עורכת גאה ונרגשת של מגזין התקופה". לפני כעשרים שנה, מייד לאחר יציאתה מהעולם החרדי, נקלעה ל"משרה עם הילה". כמה ימים אחרי שהתחילה לעבוד, הלכה ההילה ונשארה העבודה. "התמיינתי והתקבלתי לעבודה במוקד המידע של ההוצאה לפועל", היא מספרת. "השכר, התנאים והילת 'עובד מדינה' קסמו לי ולא הבאתי בחשבון את טיב העבודה ואת הקושי המנטלי והרגשי הכרוך בשיחה עם אנשים שמתקשרים למוקד. נזרקתי מהמוקד אחרי שבוע וקיבלתי שכר חלקי על קורס ההכשרה שארך כחודשיים, מה שהוביל לתסכול עמוק ולהעמקת המינוס. "העבודה הזאת לא הייתה קשורה אליי בשום אופן וצורה. היה אסור – לפי הנהלים – להגדיל ראש, הסביבה הייתה לחוצה ומלחיצה, העבודה הייתה משמימה, לא מצאתי שפה משותפת עם אף אחד סביבי ולמעשה היה אפשר להחליף אותי ברובוט".   "אם זו רוטינה בלי תוכן - אני מתחיל להרגיש עול" במקרים אחרים, הניסיון התעסוקתי שכבר נרכש עומד גם הוא למבחן המציאות שהשתנתה. אדם, עורך תוכן ולשון מחיפה, עזב את החברה החרדית רגע לפני גיל 33, עם מקצוע אבל בלי תעודות. הוא איבד את מקום העבודה החרדי, חתם אבטלה עד שבן משפחה הציע לו עבודה בחברה המסחרית שבה הוא עצמו הועסק בתפקיד בכיר. "אמרתי שאין לי שום ידע והכשרה, אבל הוא אמר לי שזו משרה פקידותית ועם היכולות שלי אלמד אותה מהר מאוד". שלושה חודשים אחרי שאדם התחיל לעבוד הוא הבין שבן משפחתו צדק, אבל שלושה חודשים נוספים גרמו לו להבין שהוא ממש לא נהנה מהעבודה. "הייתי צריך להזמין סחורה ולהוציא הזמנות ללקוחות. ישבתי במשרד, בדקתי מלאי והזמנתי סחורה. אני זקוק ליצירתיות בעבודה, ואם זו רוטינה בלי תוכן – אני מתחיל להרגיש עול. בימים אלה אני מסכם שלושה חודשי אבטלה, ועדיין ממשיך לשלוח קורות חיים". אז איך לא נקלעים מראש לעבודה לא מתאימה ומה אפשר לעשות כדי שהעבודה הראשונה לא רק שלא תשחק את הכוחות, אלא שאף תהווה מקפצה לשלב הבא במסע התעסוקתי? שבילים – תוכנית ההכוון של "יוצאים לשינוי" נועדה בדיוק לשלב הזה. "מגיעים אלינו יוצאות ויוצאים שלא יודעים להגיד מה מתאים להם ובמה הם רוצים לעסוק בעתיד", אומר לנו דור בן דוד, מנהל התוכנית. "בשלב ראשון אנחנו ממפים יחד את הנטיות, הצרכים והיכולות ואז בודקים ברמה המעשית מהן האפשרויות - הן בכל מה שקשור לרכישת ידע כמו לימודים אקדמיים או הכשרה מקצועית לצד האופציות התעסוקתיות שרלוונטיות כרגע, כולל עבודה על כתיבת קורות חיים והכנה לראיונות".   האם כבר בשלב הכי ראשוני אפשר להתחיל לעבוד במה שבאמת מתאים לנו? "השאיפה היא שהניתוב המיידי לתעסוקה יהיה קשור ל'תוכנית הגדולה'. אנחנו בונים מסלול ארוך טווח שמתחיל עכשיו ומתפתח עם הזמן. יש לא מעט מקרים של יוצאים עם יכולות גבוהות אבל חסרי הכשרה מקצועית, למשל יוצא עם יכולות אנליטיות גבוהות שרוצה לעסוק בתכנות. במקרה כזה צריך לבנות את המסלול באופן מדורג, במקביל להכשרה המקצועית. מה שהכי חשוב לבדוק הוא האם בסל הכלים הנוכחי אפשר למצוא את העבודה שמתאימה ליכולות האישיות ושתהווה כבר עכשיו מצע להמשך. "יש לנו גם חיבור למרכזים בירושלים ובתל אביב, שמסייעים לנו בתחום התעסוקה וליווי יוצאים בשוק התעסוקה".   מגיע יוצא ואין לו עדיין את "החלום הגדול", מה עושים? "להרבה יוצאים אין את המודל הראשוני שיכול לכוון אותם ואת השאיפות שלהם למקום מוגדר. אבל כמעט אין מצב של חלל ריק של 'אין עם מה להתחיל ולעבוד'. אנחנו מקשיבים לסיפור החיים של היוצא.ת, וכך, ביחד, מגלים הרבה איכויות שיכול להיות להן ביטוי בעולם התעסוקה. לא מעט אנקדוטות אישיות משקפות משהו על האופי, על הנטיות ועל היכולות, התפקיד שלנו הוא למצוא אותן בהיסטוריה האישית של כל אחד ואחת ולאחר מכן להמיר ולתרגם אותן לשוק העבודה". לפרטים נוספים על תוכנית ההכוון "שבילים" לחצו כאן.   עשרת הדיברות לקורות חיים מדויקים / איתי אביתר, רכז תעסוקת יוצאים קורות החיים הם כרטיס הביקור שלנו וההזדמנות הראשונית לשווק את עצמנו, לעורר סקרנות ולגרום למעסיק הפוטנציאלי לרצות להרים אלינו טלפון. במקרה של יוצאות ויוצאים בתחילת דרכם לפעמים התחושה שאין באמת מה לכתוב, נכון, זה יכול להיות מאתגר יותר אבל לכל אחד ולכל אחת יש "קורות החיים" ייחודיים ורק צריך לדעת להציג אותם נכון על הדף. מבנה. שמרו על סדר ומבנה נכון, בהתאם לקורות החיים שלכם ולמשרה שאליה אתם שולחים אותם. קורות חיים בנויים ממספר חלקים וצריך להפעיל שיקול דעת ולבחור את הסדר בין ניסיון תעסוקתי, השכלה, שירות צבאי/לאומי, קורסים, הכשרות - לפי הרלוונטיות ולפי מה שמקדם אותנו מבחינת דרישות המשרה. ספציפיות. התאימו מילות מפתח למשרה המבוקשת – חשוב להדגיש ניסיון/מיומנויות/ כישורים רלוונטיים ולשתול מילות מפתח שהוזכרו במודעה ומתארות את מה שהמעסיק מחפש. נתחו שלוש-ארבע מודעות דרושים וזהו מהן מילות המפתח החשובות שיופיעו. נראות. בחרו עיצוב אחיד וברור, לכו על פונט אסתטי ובגודל נוח לקריאה (למשל david/ariel; גודל 11/12). הצגה עצמית. תמצית בראש הדף – כתבו שתיים-שלוש שורות שמסכמות את הניסיון שלכם תוך הבלטת היתרונות האישיים, המוטיבציה והמכוונות שלכם לתפקיד הספציפי. בטרם כתיבת התמצית שאלו את עצמכם/ן: במה אני טוב? מה הערך הייחודי שאני מביא? מה יש לי שיכול להוות יתרון? מה המוטיבציה שלי? לאילו תפקידים אני מכוון? מעורבות חברתית. ציינו ניסיון התנדבותי שקשור למעורבות חברתית, במידה ויש לכם. זה מעיד על ערך מוסף ובחלק מהמקרים יכול להיחשב כניסיון תעסוקתי למשרה מאותו תחום. "כל" ניסיון רלוונטי. גם אם הניסיון התעסוקתי מצומצם – הדגישו ופרטו על ניסיונכם ההתנדבותי, הצבאי, על פרויקטים לימודיים רלוונטיים, על תפקידים שמילאתם במוסד הלימוד או בקהילה וכיו"ב, וכל דבר שיכול להעיד על הכישורים שלכם והיכולת לבצע משימות שונות. ככלל, לפעמים יוצאים שהתנדבו או שעבדו בקהילה החרדית לא מחשיבים את זה כניסיון, אז דווקא כן חשוב לציין את זה. דברו במספרים. קל יותר לקלוט מידע כמותי. ציינו מספרים שממחישים את תחומי האחריות שלכם. במקום "אחריות על טיפול בפניות מלקוחות" – "אחריות על טיפול בכ-1000 פניות מלקוחות בכל חודש". חסכו פרטים לא רלוונטיים. אין צורך לציין פרטים אישיים שאינם רלוונטיים לתהליך המיון למשרה ועלולים ליצור הטיות כמו גיל, מצב בריאות, מצב משפחתי וכדומה. שפות. יש לציין את שם השפה ורמת שליטה – עברית, אנגלית, יידיש ועוד. שליטה ברמה "בינונית" יש לציין אם היא רלוונטית לדרישות התפקיד. כנ"ל לגבי יישומי מחשב. אם הרמה כרגע בסיסית אפשר לציין שאתם בתהליך למידה וחיזוק של מיומנויות אלו. 10. תחביבים. ספרו על תחומי עניין או תוכן שיש לכם. למשל: חובבי פילוסופיה, משחק, גלישת גלים, בישול וכדומה. אתם יותר זכירים כשיש לכם תבלין שאין לאחרים בקורות החיים, בפרט אם מדובר בתחביב רלוונטי למשרה שאליה אתם מתמיינים. להרחבה צפו בסדרת הרשת שלנו. הטור הראשון בסדרה - עבודת חלומות. הטור השלישי - עבודות זמניות.

הנחרצות של הכותרת הולכת ונעשית ממשית ומציאותית בכל נובמבר, בכל פעם שאני מטפסת שלב נוסף בסולם הגיל ורחמי נותר ריק. בעוד כמה שנים, לא הרבה, יופסק גם האורַח וחוסר השארת צאצא בעולם יהפוך לעובדה קיימת ובלתי ניתנת לשינוי. האם אני שלמה עם זה? יצאתי לבדוק, מסע פנימי עם שאלות לאחרים. גילוי נאות ומהותי, אני לא מאלו שידעו מגיל צעיר שילדים זה לא בשבילם (פגשתי כמה כאלה בקבוצות פייסבוק ובראיונות לכתבה הזאת) להפך. כשהייתי ילדה דמיינתי אותי כאם מסורה למספר לא גדול (אבל גם לא קטן) של ילדים, בוחרת בחינוך ביתי, מתווכת להם את העולם, מלאת אהבה וחיבוקים ורצון טוב ואוהב ומארגנת להם ילדות חלומית והתבגרות קלה וחיים טובים ונהדרים ועננים ורודים ודובוני אכפת לי. זה השתלב נהדר עם התוכניות שלי להיות שליחת חב"ד באיזה טיזנבי. שהרי חינוך ביתי הוא צורך נפוץ ולא יגונה בקרב משפחות של שלוחים. כך היה פעם, לפני שהמציאו בית ספר מקוון ובינלאומי לילדי השלוחים. יש כזה. בכל מקרה, ראיתי את עצמי שליחה מסורה ואם מסורה עוד יותר. הסימנים הראשונים לחוסר הרצון שלי להביא ילדים הגיעו שנים אחרי היציאה. בתקופה הראשונה הדבר בכלל לא עלה במחשבתי, היא הייתה תפוסה בדברים דחופים ובוערים יותר: מי אני, במה אני מאמינה ובמה לא, איפה לישון, כמה זמן אפשר להחזיק על חצי מנת פלאפל. גרתי אז בכל מיני חורים מסריחים שלא היה מצב להביא לשם שום נפש חיה שלא חטאה, בטח שלא ילד. ובכלל, ההיזרקות לעולם גילתה לי את פניו הכעורות, יחד עם שאלות קיומיות, תחושת תלישות וסוגיות זהות מהותיות – כל אלו ערערו אצלי את מה שנחשב לאקסיומה ותאווה אבולוציונית, השארת צאצאים. האינטרנט היה אז בחיתוליו ולא היה לי מושג שיש מגמה עולמית כזו, של מחשבה שנייה ושלישית בקשר להבאת ילדים לעולם, ושהטריוויאלי בעולם שממנו הגעתי הוא בהחלט לא מובן מאליו בעולם שמחוץ לחומות הקודש. הייתי לבד עם המחשבות שלי. מפעם לפעם יצרו עימי קשר אחיי, לבקש שאאשר להם להתחתן לפניי, כדי שלא תהיה קפידה ובעיות בשלום בית ובזרעא חיה וקימא שלהם. אישרתי להם ברצון. פרו ורבו ומלאו את הארץ, אם בא לכם. אני מחוץ למשחק הזה. לי זה לא מתאים. נצנוצי המחשבה האלה, קצת מכאן וקצת מכאן, הובערו לבסוף למדורה שורפת במיוחד כאשר התעברתי בטעות. אוקי, זו הפעם הראשונה שאני חושפת ככה את הטראומה המצלקת של ההיריון הלא-רצוי שלי. אז עדינות, בבקשה. כקלולסית גמורה לא הקפדתי על אמצעי מניעה. מטורף לחשוב על זה עכשיו, על חוסר ההקשר שהמטתי עליי בין יחסי מין להיריון. היריון זה דבר של מבוגרים, שעושים אחרי החתונה, של נשים שיודעות מה הן רוצות ומעוניינות במשפחה. מה לי ולכובד הזה. אני רציתי לפרוע הכול, לפרוץ הכול, תנו לי לחיות, תנו לי סקס ושטויות. כאמור, לא היה מספיק אינטרנט ולא היה לי שום חונך בתחילת הדרך, והטבע עשה את שלו ונקלטתי. קצת לפני גיל 24, גיל מבוגר מדי כדי לא לדעת איך הדברים עובדים ושאין דבר כזה באמת "משגל נסוג". אחרי כמה שבועות שהרגשתי מאוד מאוד רע, הלכתי להיבדק. הרופא שאל אם אני בהיריון. אמרתי שלא. ברור שלא. מה הקשר. היריון זה של נשים שקולות ובטוחות ויודעות. לא שלי. ואז התברר שאני דווקא כן בהיריון, ושאני חייבת להחליט מה לעשות כי בעוד שבוע כבר לא אוכל לעשות דבר. זאת הייתה כאפה מהדהדת, בעיטה מטלטלת וחד-משמעית שהכריחה אותי לעוף מהעולם חסר האחריות שבו חייתי ולהתאפס על עצמי תכף ומייד. בדמעות ובגרון חנוק ביקשתי מהרופא לקבוע לי תור להפלה. השלב שבו הייתי חִייב הרדמה מלאה. וכך היה, נסעתי לבית חולים, עברתי ועדה משפילה, נכנסתי לחדר מלא מיטות ונשים ששיקרו כדי שיאשרו להן להפיל, המרדים הזריק משהו, העיניים שלי נעצמו, והתעוררתי עם תחבושת מדממת ובלי הבוטן שצמח לי בבטן. מאז התינוק מופיע לי בסיוטים והחלל שהותיר בקרבי הוביל אותי למחשבות שאולי בעצם אני כן רוצה להביא ילדים, אולי זה משהו שאני הרבה יותר צריכה, פיזית, מכפי שחשבתי. בסדר, אבל בשביל להביא ילדים צריך כסף, נכון? אז אני צריכה מקצוע מכניס. ובשביל ילד צריך הורים, אז אני צריכה פרטנר. וילד צריך אימא שפויה, אז אני צריכה לטפל בעצמי. פתאום עניין השארת הצאצא הפך להיות משהו שהוא בין תרגיל מחשבתי לכוח מניע. לא הצלחתי להגיע לדעה נחרצת בנושא. בזוגיות הארוכה האחרונה שהייתה לי העניין עלה לא פעם, ולא הצלחנו להגיע לעמק השווה בנושאים רבים שקשורים לחינוך. נפרדנו. מייד אחרי הפרידה התחלתי בתהליכים של הקפאת ביציות ולהתעניין ברצינות בנושא תרומת זרע. הרגשתי שאני כבר מוכנה ורוצה, יותר ממה שאהיה כל חיי. ואז התחלתי לקבל מושג מה זה אומר כלכלית (המון כסף) ומה זה אומר מבחינת הגוף (לשגע אותו עם הורמונים, וזה עוד לפני ההיריון עצמו) והחלטתי לדחות את זה עד שארגיש שלמה עם הרצון להביא ילדים. תחושה שעדיין לא הגיעה. ספק אם תגיע. ואז היה איזה דיבור על הבאת ילד לזוג גייז וגידול משותף. שקלתי ברצינות, והחלטתי לוותר. זה מחייב מדי ואני מתקשה בעניין זה. גם כך ילד זה דבר מחייב באופן אבסולוטי, אז גם להתחייב לחיים בשלישייה. פחות. העובדה שאין לי ילדים מנסה להתביית אצלי בראש כבחירה. זה מורכב יותר, כפי שוודאי הובן עד כה, והביולוגיה כבר די הכריעה. ואז אני מוצאת צידוקים באמצעות התבוננות בחיי אנשים שיש להם ילדים. תשמעו, בפרמטרים שלי, חיי טובים בהרבה. אני נהנית מחופש מוחלט, הכישלונות, האכזבות, הדאגות, החרדות – כל אלו קשורים אליי וממוקדים בי. מטריף אותי רק לחשוב שיצורים חיים נוספים היו שותפים בזה. בעברית קוראים לאנשים כמוני, שבחרו לא להביא ילדים "אל-הוריים". אני לא מתה על הכינוי הזה, מעדיפה את התרגום החופשי מאנגלית "חופשייה מילדים". זו התחושה בדרך כלל, אבל לא אכחיש שאני לא מרגישה צביטות פנימיות כאלו ואחרות, שאריות מאותו היריון עקור, ולפעמים בא לי, ממש בא לי, להיות המבוגר המשמעותי והאחראי בחיי ילד, ואני גם טובה עם תינוקות. מאוד מאוד טובה. אחותי עטקא, לעומת זאת, נחרצת הרבה יותר ממני. היא מעולה עם ילדים, ממש ממש מעולה, לא רק עם האחיינים (אני, לדוגמה, נוטה להתחבר לילדים בעלי קרבת דם אליי או לתינוקות של חברות, כשהם כבר גדלים תניחו לי בבקשה ותתמודדו בעצמכם עם המפלצות שיצרתם) ובטוחה לחלוטין שלא תביא ילדים. בעוד אני מפחדת, ממש מפחדת, מהשמות שההיריון מחולל בגוף, המכאובים, הבחילות והדברים שצומחים והדברים שנושרים, היא לא מעוניינת לגדל משהו בגוף שלה. היא אוהבת אותו ככה ולא רוצה שישתנה. היא חושבת שהעולם מלא בילדים עוזבים ונטושים "כמו שאין סיבה להרביע כלבים ולהביא גורים, אלא חשוב לאמץ, ככה בדיוק עם ילדים". כחרדית היא לא חשבה על זה בכלל, אבל ככל שיצאה לעולם וגילתה את זוועותיו, היא החליטה לוותר על ילד משלה, וכאשר תימצא את הפרטנר המתאים – היא תאמץ. אין לה ספק. התפיסה הזאת, שלא להביא ילדים, קנתה לה שביתה בקהילת היוצאים. כך התגלה לי כשכתבתי פוסט בעניין באחת הקבוצות. יש לא מעט כאלה, נחושים בדעתם ונחרצים בנושא. מינה סיפרה לי שתמיד ידעה שאין מצב שתביא ילדים. היא, כמוני, זוכרת מילדותה הרבה חיתולים, מוצצים והררי כביסות. "היה לי ברור שזה לא מה שאני מאחלת לעצמי, והודעתי על זה כבר מגיל צעיר. כולם אמרו לי שאשנה את דעתי כשאגדל. גדלתי ודעתי לא השתנתה." מינה, כיום בת 29, בזוגיות עם גבר גרוש ואב לשניים. "לא פגשתי עוד את הילדים שלו, וזה לא בוער לי לפגוש אותם. אני שמחה שעניין הילדים הוא לא אישיו ביני ובין בן הזוג, כי ברור לשנינו שזה לא יקרה. הוא מבחינתו לא מעוניין בילדים נוספים." ולא מפריע לו שאת לא פוגשת את הילדים שלו? הקשיתי. "ממש לא. להפך. יש גבולות ברורים. הילדים שלו לא צריכים אותי, יש להם אימא. עדיף כך עבור כולם. שלא יהיו בלבולים." ריתק אותי להבין שיש כאלה שפשוט נולדו בלי רצון להביא ילדים. שזו לא סוגייה עבורם, לא שאלה שהם התחבטו בה, אלא פשוט ידיעה ברורה, גמורה ומושלמת. האם זהו מאפיין של יציאה? כמה חרדים חיים כך, אל-הוריים במהותם, אבל נאלצו לכוף את הראש וליישר קו עם המוסכמות החברתיות ולהביא ילדים רק כי – כי מה? כי צריך? כי ככה זה. כי מי שואל אותנו בכלל. דיברתי על ההתפכחות הזאת, מעניין המובן מאליו לבחירה אישית, עם גאיה. את גאיה הכרתי כשהייתה צחי, יוצא טרי שיצא עם בת הזוג שלו, והם היו מגיעים למפגשים המחתרתיים של היוצאים, הרבה לפני שלהיות יוצא היה דבר להתגאות בו. אז היינו נפגשים במקומות סודיים ומתגאים בכך שלא רואים עלינו שהיינו חרדים. צחי ואשתו היו זוג חרדי, מודרני אומנם אבל חרדי. זמן קצר לאחר הנישואים התחילו הלחצים מהמשפחה והמבטים על בטנה השטוחה של האישה. הזוג החל בסדרת טיפולים, שלא צלחו, אבל התקופה הותירה בהם טראומה קשה. "בגלל התקופה הזאת לא היינו מסוגלים לחשוב על ילדים אחרי שיצאנו," מסבירה גאיה את התהליך שעברה. הטיפולים והלחץ מהסביבה השפיעו קשות על אשתו של צחי, ואחרי כמה שנים הם נפרדו. כאמור, צחי הפך לגיא, בחור חילוני סקרן וחובב בעלי חיים ואנשים מעניינים. הסקרנות של גיא והמחקרים שאהב לעשות לגבי סגנונות חיים שונים הובילו אותו לסצנת הפסטיבלים ולהיכרות עם אישה אחרת, מבית דתי. כנראה שקשה לנו להתנתק לגמרי מהמקורות. סוגיית הילדים עלתה כבר בתחילת הקשר, וגיא הסביר שהוא לא מעוניין בילדים. עדיין התקשה להתגבר על המרורים שהואכל כחרדי נשוי ללא ילדים. עם התקדמות הקשר, ולאחר שהשנים נישאו, העניין צף שוב ושוב, וגיא נדרש להתבוננות פנימית ולחקר עצמי כן ועמוק – ילדים כן או לא, ואם לא – למה לא? "כך גיליתי שאני בעצם לא מעוניינת בילדים. לא קשור לטיפולים כאלה ואחרים, לא קשור לדת, לא קשור לאישה שאני נמצאת איתה, אני פשוט לא מעוניינת בילדים," מסבירה גאיה. אז עוד הייתה גיא, ושיתפה את האישה במסקנות שלה, ובני הזוג נפרדו. גיא המשיך לחקור את עצמו, את הרצונות הפנימיים האמיתיים שלו, את המהות שלו, את הזהות שלו, והמחשבות האלה הובילו אותו להבנה של הזהות הטרנסג'נדרית. גיא הפך לגאיה, אישה מקסימה שחיוכה זהב, רעמת שערה השופע בגון הכסף, שהואילה ברוב נדיבות וכנות לשתף בתהליך שלה. הבחירה לעסוק בכלל בשאלה אם להביא ילדים או לא, רק היא יכולה להוביל למקומות מהותיים מאוד, להיכרות עמוקה ויסודית עם מי שאנחנו, לניסוח מחודש של עקרונות, של רצונות, של התבוננות על העולם ועל הדברים שהופכים אותנו למי שאנחנו. אני הבנתי שעקרון החופש חשוב לי יותר מכול, ושאני מוכנה לשלם את מחיר הכאב והוויתור על הבאת ילדים, מאשר לעשות צעד שהוא בלתי הפיך. וחוצמזה, הייתי מספיק אימא במשך כל שנות ילדותי. עכשיו אני אימא של עצמי.

אבא של עטקא אמר לה "על גופתי את תתגייסי לצבא", וכעבור שנה הגיע אליה לבסיס, עם אחיה הצעיר וארגז סופגניות; שי נפרד מהצבא בהסכמה הדדית, כי באותן שנים שום דבר במערכת הצבאית לא היה ערוך ליוצאים חסרי עורף משפחתי; יואל טעה במבחנים בכוונה, כדי לקבל פטור, ולבסוף התגייס וטיפס בסולם הדרגות, תום החל לשרת כחרדי בעקבות שיחה קצרה ומשנת חיים עם חייל דתי, תוך כדי שירות הוריד את הכיפה ועבר להתגורר אצל משפחה מאמצת, ומוטי דסקל התגייס בהיותו נשוי ואב לפעוטות, והיום הוא רכז תוכנית "יוצאים לצבא".   ארבעת מסלולי יוצאים בצבא אין דבר הממחיש יותר את הפערים בין הקהילה החרדית לאוכלוסייה הישראלית הכללית כמו השירות בצבא. בעוד שברוב הקהילות החרדיות שירות בצבא הוא מוקצה מחמת מיאוס, עניין לענות בו, לריב עליו, לשרוף/להפגין/להימנע ממנו בכל מחיר – בקרב האוכלוסייה הכללית מדובר בחובה אזרחית, זכות מהמעלה הראשונה, מקור לגאווה ולסיפורי גבורה. הישראלי הממוצע ראה בשירות בצבא חלק בלתי נפרד ממסלול ההתבגרות של צעירי ארצנו, והפטור המוענק לחרדים הוא סלע מחלוקת שמזין מערכות בחירות ועימותים חברתיים לא מעטים. יוצאים רבים בוחרים להתגייס לצבא כדי להיטמע במהירות בחברה הכללית, וכדי לקבל את הכלים הבסיסיים הדרושים לכניסה נעימה ומוצלחת לשוק העבודה וההשכלה הגבוהה. "קודם כול, תתגייס", זו עצה ששומעים חרדים רבים ששוקלים יציאה. שירות בצבא מעניק מסגרת, תנאים, שייכות, חברה וקהילה, וכמובן, פותח שערים לחיים שלאחר השחרור. עם זאת, הקשיים העומדים בפני היוצאים הבוחרים במסלול זה הם רבים. בלי הכנה מתאימה, בלי מענים מדויקים ובלי תמיכה במצבים המאפיינים את אוכלוסיית היוצאים, הקושי הטבעי בשירות הופך לעיתים לבלתי נסבל. מה היתרונות בהתמדה בשירות, על אף הקשיים? אילו חוויות ייחודיות ליוצאים? מה אפשר לעשות במקרה שרוצים לשפר את הציונים במבחנים לפני הגיוס ולהשפיע על השיבוץ? האם כדאי להתגייס גם בגיל מאוחר יחסית, ומה השיקולים שכדאי להביא בחשבון לפני שבוחרים "להילחם על ביטול הפטור"? עטקא דיקשטיין (29) לא חלמה להתגייס. היא גדלה בקהילת חב"ד, למדה במוסדות הקהילה, יצאה לשליחות באוקראינה, ושם החלו לפעפע בה ספקות על הדרך. כשחזרה ארצה לא מצאה את עצמה וכעבור כמה חודשים עזבה את הבית ועברה לגור בשכונת נחלאות בירושלים. הרצון להתגייס החל בעקבות היציאה לשוק העבודה. "בכל מקום שאליו הלכתי שאלו אותי מה עשיתי בצבא, ככה הבנתי ששירות צבאי לבנות הוא דבר מקובל והתחילו אצלי המחשבות שגם אני רוצה". העבודה הראשונה שלה הייתה בקפיטריה באוניברסיטה, ורוב חברותיה לעבודה היו לפני שירות או מייד אחרי שירות. השיחות, הסיפורים והאווירה הכללית בקפטריה חיזקו אצלה את ההחלטה להתגייס בשביל כניסה חלקה וטובה לעולם החדש. "רציתי לרכוש ידע, שייכות, ניסיון וחיבור חזק לחברה הישראלית, ואת כל זה אפשר להשיג רק בצבא", היא מסבירה את החלטתה להתחיל לפעול, בגיל 21, לביטול הפטור שהוענק לה כתלמידת סמינר. "לא גדלתי על שנאת חיילים או שנאת צה"ל", היא מדגישה. "בחב"ד אוהבים חיילים. הרבי קרא לפצועי צה"ל 'מצויני צה"ל', ובאופן כללי היחס כלפי הצבא הוא יחס טוב ומוקיר". אביה של עטקא ממשיך לשרת במילואים (הוא התגייס כחרדי לאחר שנישא והקים משפחה), ואחד מאחיה משרת בקבע בתפקיד בכיר. שאר אחיה בחרו שלא להתגייס. אף שלבישת מדי זית לא הייתה חריגה במשפחה, שירות לבנות היה בגדר גזרה שאין ההורים מוכנים לעמוד בה. "ידעתי שתהיה התנגדות", מספרת עטקא, "ולכן ביקשתי להעביר את התיק שלי מלשכת הגיוס בבאר שבע ללשכת הגיוס בירושלים". לדבריה, היא הבהירה לפקידות הצבאית שהנושא רגיש וצריך להיעשות בדיסקרטיות, ולכן אין להתקשר להוריה ולבשר להם על כוונתה. בקשתה זו לא נענתה ומלשכת הגיוס התקשרו להורים, לספר להם על בקשתה של עטקא לבטל את הפטור. "הם עשו כל שביכולתם כדי לשכנע אותי לוותר על הרעיון", נזכרת עטקא, "סיפרו לי שאין תפקידים טובים לבנות בצבא, שאני אעשה קפה כל היום ואזיז ניירות מכאן לכאן. כשזה לא עזר, אבא שלי ניסה לטרפד את הגיוס בכך שטען בלשכת הגיוס שאני סובלת מבעיות נפשיות שיקשו עליי ועל המערכת. הייתי צריכה להיפגש עם הפסיכיאטר הראשי כדי להוכיח שאני פיקס". מהרגע שבו היא החלה בתהליך לביטול הפטור עד לביטולו בפועל עברה כשנה, וכעבור עוד כמה חודשים, סוף סוף, זכתה להיכנס בשערי הבקו"ם. בזמן הזה קיבלה עצות מכאן ומכאן, היו שאמרו לה לוותר על הרעיון משום שהצבא הוא מסגרת לא מתאימה ליוצאים. אחד מהם הוא שי (39) מתל אביב. שי התגייס בגיל 19 מחוסר ברירה. "העיפו אותי מהישיבה, בבית לא הייתי יכול להיות, אז התגייסתי". שי שובץ לתפקיד קרבי בחטיבת גבעתי, ומהרגע הראשון הרגיש חוסר התאמה. בצבא לא ידעו להתמודד עם החייל הרגיש, שלא היה יכול לחזור לביתו בחופשות, שהיה זקוק לכסף כדי לשלם שכירות, שלא הצליח להתחבר לשאר החיילים בעלי הרקע השונה כל כך משלו. הוא הועבר מתפקיד לתפקיד, ניסה להסביר מה הם הצרכים המיוחדים שלו, ולא נענה. לבסוף, בהחלטה משותפת, הוא שוחרר מהצבא לפני תום תקופת השירות הסדיר. עטקא, לעומת זאת, התרגשה מניצחונה במאבק הפרטי שלה, וכשהיא מלאת מוטיבציה ורצון לשרת שירות משמעותי, שובצה לתפקיד סמב"צית, רכשה חברים וסיגלה לעצמה כלים והתנהגות שסייעו לה רבות גם בהמשך, בחיים האזרחיים. רוב המפקדים הזוטרים בבסיס היו צעירים ממנה, אך לדבריה הדבר לא הפריע לחוויית השירות הטובה. "זה תרם לי, להיות מעט מבוגרת יותר מכולם. הייתי האוזן הקשבת לחיילות ולמפקדים והרגשתי שהגיל שלי מפצה מעט על חוסר הפז"ם שלי בדברים אחרים". בחיוך היא נזכרת בכינוי שהוצמד לה "סבתא עטקא". כעבור זמן מה כחיילת גם הוריה השלימו את החלטתה, היא ביקרה בביתם בעודה במדים ובחנוכה הגיעו אביה ואחיה לשמח את ליבה ואת לב חבריה בסופגניות ובחנוכיות. עבורה – זו הייתה סגירת מעגל מרגשת. גורלו של תום (29) ממרכז הארץ לא שפר בעניין זה. במשך שנה שלמה אחיו לא ידעו שאחיהם הגדול, הנערץ, משרת בצבא. הוא היה מחליף בגדים לפני שנכנס לרחובות המובילים לביתו, ואימו נהגה להסתיר את המדים שכיבסה עבורו בין סדינים ארוכים שהתנופפו בחבלי הכביסה. אסור היה לאיש לדעת שהבן המוכשר, גאוות המשפחה, שנה ופירש. תום למד בישיבה ליטאית וסומן כעילוי. הוא הקפיד על קלה כבחמורה, ואף הקפיד להוסיף לעצמו חומרות מחומרות שונות. בגיל 17.5 התחילו תהיות וספקות בקשר למקומו בעולם החרדי. הוא הסיק שהוא לא מעוניין להמשיך בישיבה הנחשבת, ולחיות חיים מוכתבים מראש. באחד הלילות טייל עם חבריו ליד מחסום צבאי, ושם פגש חייל דתי, חובש כיפה סרוגה. לדבריו, השיחה הקצרה עם אותו חייל הייתה נקודת המפנה בחייו, ובעקבותיה הוא החליט להתגייס. "החייל שאל אותנו למה אנחנו לא ישנים. הוא אמר שאם הייתה לו אפשרות לישון עכשיו, המפגש הזה קרה באחת וחצי בלילה, זה בדיוק מה שהוא היה עושה ולא משוטט ברחובות. השאלה הזאת העירה אותי, פתאום הבנתי שאני חי בבועה, שיש אנשים ששומרים עליי ומשוועים למיטה, בעוד אני מסתובב ללא מטרה. השאלה השנייה שהוא שאל הייתה, 'מה פרשת השבוע?' וזאת בכלל הייתה התקלה, כי לא ידענו. פתאום תפסתי שאני מבזבז את הזמן שלי, מדבר גבוהה-גבוהה אבל מה פרשת השבוע איני יודע". את השנתיים הבאות העביר תום בניסיונות לשכנע את אימו לא להתנגד לגיוסו, והיא, מצידה, שיגרה אליו רבנים, אנשי ציבור – "מאורי זוהר ועד חיים ולדר" כדי להניע אותו מהרצון להתגייס. מסע השכנועים לא הועיל, ולאחר עיכובים מעיכובים שונים היום המיוחל הגיע ותום עבר שרשרת חיול. את השירות תום התחיל במסלול החרדי. "הייתי חרדי, שחור-לבן, הקפדתי על הכול, אבל בתוכי הרגשתי שהאמונה מתחילה להתערער, וזה היה קשה", אומר תום, כיום סטודנט לתואר במדעים מדויקים. "אני זוכר שהלכתי לכותל, החזקתי את האבנים ובכיתי להשם שיציל אותי מלאבד את האמונה. אני רגיל לדבר עם אלוהים 3 פעמים ביום, ופתאום אני מתחיל להרגיש שאין לי על מה לדבר איתו. זה היה מפחיד לחשוב שבמשך כל כך הרבה שנים התפללתי סתם, שאין שם כלום. לא הייתי יכול להכיל בכלל את המחשבה הזאת. תוך כדי תפילה הבנתי את הפרדוקס, אני מתפלל לאלוהים, שאני לא בטוח שהוא קיים, ומבקש ממנו שיעזור לי להאמין בו". במהלך השירות התחזקו הספקות והפקפוקים, עד שתום הרגיש שאמונתו אבדה לחלוטין. לאחר שסיים קורס קצינים הבין שגם הכיפה הסמלית שהשאיר לראשו חסרת משמעות עבורו, והחליט לוותר עליה. סיפורו המיוחד הגיע לאוזניה של אשת חינוך מהעיר מודיעין, ולאחר שתום סיפר לה שהוא מוכרח להתחפש לחרדי כדי לחזור הביתה, היא הציעה לו להגיע לביתה בחופשות, לבוש במדים ומעוטר בדרגות. משפחתו, עד היום, אינה יודעת על כך. גם המסלול שעשה יואל (35), כיום עובד הייטק בתחום רגיש, הוא דוגמה ומופת לאפשרויות הרבות הטמונות בשירות צבאי משמעותי. יואל נולד וגדל בקהילה חרדית-ספרדית בדרום הארץ. מהישיבה פרש בגיל צעיר, בגלל ספקות באמונה, והחל לעבוד. תחום המחשבים קרץ לו, ובהיותו אוטודידקט לימד את עצמו אנגלית, טכנאות מחשבים ורשתות תקשורת, ובעיקר – השלים השכלה שלא במסגרת קונבנציונלית. גם את ההחלטה להתגייס קיבל יואל, כדרכו, באופן מושכל. הוא התייעץ עם שני חברים שייצגו, לדבריו, שתי אסכולות בקרב היוצאים. "לפי אסכולה אחת, הצבא יעזור, יתרום, יפתח דלתות, הזדמנויות וכן הלאה, והדעה האחרת היא, המדינה לא עזרה לך, לא תרמה לך, לא נלחמה עליך כאזרח שמגיעות לו זכויות בסיסיות כמו השכלה רלוונטית והכנה לחיים, ולכן אין שום סיבה לתת למדינה. בפרט שכאשר תגיע לצבא המעמד שלך שם יהיה נמוך מאוד, בגלל אותם חוסרים, שהם, כאמור, באשמת המדינה". יואל התבונן בחייהם של שני החברים, זה שצידד בשירות וזה שהתנגד לו, והחליט שהוא שואף לחיות כמו החבר שעשה צבא, עבד ולמד והתברג היטב בחברה נחשבת, ואינו מעוניין בחיים כדוגמת אלו של החבר שהתנגד לשירות, שגם דעותיו בנושאים אחרים אחרות משלו, ושהוא "עדיין מחפש את עצמו". נקודת הפתיחה של יואל בצבא הייתה גרועה למדי. כיוון שהרצון להתגייס התעורר אצלו אחרי שעשה מבחנים שבהם טעה בכוונה מתוך מטרה להיפטר מהשירות הצבאי, וכיוון שנשר מהישיבה, נתוניו במערכת הצבאית היו נמוכים מאוד. הוא שובץ למסלול שלא הייתה בו כל אפשרות להתקבל לתפקידים משמעותיים. יואל יצא למאבק על זכותו לשרת שירות משמעותי. בעצמו רקם קשרים, כתב מכתבים, התראיין שוב ושוב, ובעיקר, הוכיח את עצמו כחייל מצטיין בכל מסגרת שבה שירת. המאמצים נשאו פרי, הוא שובץ לתפקיד משמעותי ביותר, יצא לקצונה ובסופו של דבר שירת בקבע כקצין באחד החילות הנחשבים. הכלים שקיבל בצבא, תפקידיו המגוונים, הקשרים שיצר סייעו לו רבות בחיים האזרחיים. למרות זאת, יואל אינו ממהר להמליץ לכל יוצא להתגייס, אלא רק לאלו הרואים בשירות בצבא הזדמנות טובה ותקופת חיים מכוננת, שבה הם מתכוונים להשקיע ולהיות נכונים לבקש ולקבל כל מה שהצבא יכול להציע למשרתים. אחרת, הוא מדגיש, "חבל על הזמן. לכו ללמוד". הדגשה נוספת שלו נוגעת למקרים שבהם היוצא מבקש להתגייס לאחר שטעה בכוונה במבחני הסיווג. "עדיף לפעול כדי לשפר את הציון לפני הגיוס בפועל. זה אפשרי, תתייעצו עם גורמים מקצועיים המבינים היטב את נבכי הבירוקרטיה הצבאית, תעשו שיעורי בית ותשפרו את הציון. יהיה קשה הרבה יותר להיבחן שוב לאחר שהתחלתם כבר את השירות. אם החלטתם לפעול כדי לשפר את הציונים, קחו את זה כפרויקט חייכם והשקיעו בהכנה בכל הרצינות. המבחנים האלה יקבעו גורלות עבורכם". מוטי דסקל, רכז תחום "יוצאים לצבא" התגייס בגיל 23, בהיותו נשוי ואב ל-2. גם הוא, בדומה לתום, התחיל את השירות בתוכנית ייעודית לחרדים והמשיך במסלול כללי. סיפורו האישי, המסלול שעבר בצבא והמסלול שלו ב"יוצאים לשינוי" הובילו אותו להיות אוזן קשבת ותומך פעיל למען מיצוי הזכויות של חיילים בוגרי החינוך החרדי, וזאת בלי קשר לרמת הדתיות שלהם כיום. המענים המרכזיים עבור אוכלוסייה ייחודית זו הם: הכרה כבוגרי החינוך החרדי, מיונים מותאמים לפני השירות, הכרה כחייל בודד, דבר המעניק שכר גבוה יותר, פתרונות מגורים ומלגות לאחר השחרור, וכן אפשרות לצאת ללימודים לקראת סוף השירות, הטבה שזכאים לה חיילים חרדיים. אומנם רשויות הצבא מכירות היום בצרכים המיוחדים של חיילים יוצאים, אך לדברי מוטי, המצב רחוק מלהיות משביע רצון והמאבקים להשוואת זכויות חיילים יוצאים לאלו של חיילים חרדים עדיין נמשכים, כמו גם ההכרח הבהול להכיר בצרכים המיוחדים של חיילות יוצאות, ולהשוות את התנאים שלהן לאלו של חיילים יוצאים. כל המרואיינים דיברו על הצורך בהכנה טובה לפני הגיוס, וזו אחת המטרות של תחום "יוצאים לצבא". "תקופת השירות אינה דומה לשום דבר אחר, שום דבר המוכר ליוצאים מחייהם הקודמים, והכנה טובה תסייע להם להיות חיילים טובים יותר ולהפיק מהשירות את המרב", מסביר מוטי, וממשיך לפרט את התוכניות לליווי, קידום ותמיכה במועמדים לגיוס (מלש"בים) ובחיילים המשרתים בפועל. "אני רוצה לתת להם כל מה שלא היה לי", הוא אומר, ושי מסכם, "בזמני לא הייתה שום תוכנית ושום מענה לנער חרדי שנזרק מהישיבה ומהבית. אם היה לי למי לפנות, אם מישהו היה מקשיב לי, הכול היה נראה אחרת".

הפסקתי להגיד "מיינע צורעס" ואימצתי את "מגניב אש", החלפתי את הבגדים הצנועים בג'ינס וגופייה, אבל אני לעולם לא אהיה כמו כל החילוניים. אני יצור כלאיים, וזה לא משהו שהולך להשתנות. טור פרידה (לעת עתה) לקריאת הכתבה המלאה לחץ כאן   תגיות: טור, רסל, סיפור אישי, לבוש תאריך הכתבה: פברואר 2011

השינוי של יוצאים לשינוי מתבטא, בין השאר, בקבלת אחריות של היוצאות והיוצאים על חייהם, בתביעה לקבל את הזכויות המגיעות להם, לא כטובה, בדין, ובידיעה העמוקה והמכוננת – ליוצאים יש הרבה מה לתרום לחברה הישראלית. עזיבת העולם החרדי ופריצת הגבולות האישיים והקהילתיים לא מרוקנות את הזהות, להפך, הן מעשירות אותה.   דמיינו לכם תסריט: חבורת צעירים חדורת מוטיבציה אך נטולת ניסיון והכשרה, עוול זועק לשמיים, כוחות גדולים שמתנגדים לתיקונו, מאבק עיקש ורצוף דרמות שמתנהל במסדרונות בית המשפט, בתקשורת, באקדמיה, בצבא ובברים ברחבי העיר, גיוס דמויות מפתח מפה ומשם, ישיבות מחתרתיות, מהלכים מתוכננים, מהלכים בהחלט לא מתוכננים, והנה, תנועה מתעוררת וגדלה ומתרחבת, קוצרת הצלחות, הישגים ותעודות הוקרה, נעשית שם דבר בהוויה הישראלית וצומחת כל העת, מתמודדת עם ביקורת פנימית וחיצונית, מהלכת בין הטיפות בנושאים הרגישים ביותר, זהות ושייכות, מטביעה חותם ומשנה סדרי בראשית. ובכל זאת, ועל אף כל זאת, בשורה התחתונה, משאלתם הגדולה של המקימים ושל העומדים בראש העמותה כיום היא: להביא לסגירתה. בטח הייתם רוצים לצפות בסרט הזה. ברכות! אתם חלק ממנו.   נופלים בין הכיסאות קצת קשה להיזכר במציאות שבה נולדה יוצאים לשינוי, שהרי כל כך הרבה השתנה מאז, אבל ננסה. לצורך כך, אשתמש בסיפורי האישי: נערה חרדית מתבגרת מתחילה לעמוד על דעתה ולתהות על אמיתות, להרהר אחר מוסכמות ולבחון גבולות. אין באמת את מי לשאול ועם מי להתייעץ, אין שום הדהוד בסביבה לאפשרות ששאלות כאלה הן לגיטימיות, וכמובן – שום סימן להימצאותן של דמויות ששנו ופרשו. בעצם, היו כמה סיפורים, על אחת שעזבה והתאבדה, על אחד שיצא וחזר ונעשה חוזר בתשובה מוביל, ועל זו שיצאה ואיבדה את דעתה. אלו היו הסיפורים המוכרים. במחתרת סופר על יוצאים (למעשה, קראו להם "מקולקלים, אבל ממש") שהפכו לחסרי בית, למסוממים, לעובדים בעבודות כפיים קשות ולא מתגמלות, זרוקים אי-שם וסובלים, אוהו – כמה הם סובלים. היוצא המפורסם – כי הוא היה מפורסם – ישראל סגל ז"ל נחשב ליוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, והנה, אפילו הוא, תראו כמה הוא מתייסר. בעולם החרדי לא מכירים במושג "מורכבות", ובטח שלא ב"זהות מורכבת ואינדיבידואלית". על הרקע הזה, מה הפלא שלקח לי המון-המון זמן להגדיר, לעצמי קודם כול, שאני, כן גם אני, יוצאת? להכיר בכך ולמצוא לעצמי מעגלי תמיכה. אבל אלו היו מותרות, הקשיים היו בסיסיים הרבה יותר. בסמינר לא מכינים אותך לחיים שמחוץ למסגרת העוטפת של הקהילה, והיציאה אז הייתה מאופיינת בקשיי הגירה בלי שום פתרון שיכולתי לחשוב עליו. מאחר שלא תפסתי את עצמי כיוצאת והייתי עסוקה בענייני הישרדות, לא נעזרתי בעמותות שהצהירו שהן מסייעות ליוצאים שההחלטה לעזוב את הקהילה בשלה בקרבם. לצה"ל לא יכולתי להתגייס. הצבא לא ידע אז איך להתמודד עם צעירות וצעירים במצב רגיש כשלי. ביררתי על האפשרות להיחשב "חיילת בודדה", ולפי המידע שקיבלתי הדבר כרוך בפרוצדורה לא פשוטה. נודע לי שאין אפשרות להסתיר מההורים את דבר גיוסי ושאין שום מערך מתאים ומקדם לחיילות עם בגרות במקצועות קודש, ושתהליך ביטול הפטור ייקח זמן וכלל אינו מובטח, ובקיצור – רדי מזה. אחר כך, כשהתחלתי ללמוד, לא יכולתי לקבל מלגות שנועדו לבוגרי החינוך החרדי, כי כבר לא הייתי חרדית, ולא יכולתי לקבל מלגות שבין התנאים לקבלתן היה שירות צבאי. וכך, על אף המוטיבציה העצומה ותאוות הידע והחלום להתברג בעולם האקדמיה, החובות העצומים ופערי ההשכלה והתרבות ניצחו. נשרתי מהלימודים. במוסד אקדמי אחר, שנים ספורות לאחר שנאלצתי להשתעבד כל-כולי לסתימת הבור הכלכלי שנקלעתי אליו בשל היעדר תמיכה, הקושי של סטודנטים יוצאי הקהילה החרדית צד את עינו של ליאור קול, סטודנט ירושלמי לכלכלה וחשבונאות באוניברסיטה העברית, שהיה אז בן 24, נטול כל קשר לעולם החרדי וחסר כל היכרות עם קשיי היציאה. "עבדתי אז באיזו עבודה סטודנטיאלית, והכרתי שם סטודנט נוסף, יוצא החברה החרדית. מובן שהסתקרנתי לשמוע את סיפורו, ותוך כדי השיחה הוא אמר לי שהוא עובד בשלוש עבודות כדי לממן לעצמו את הלימודים. שאלתי אותו אם זה בנוסף על התמיכה שהוא מקבל מהמדינה, והוא שאל אותי, 'איזו תמיכה? על מה אתה מדבר?' בתמימותי חשבתי שכבוגר החינוך החרדי מגיעה לו תמיכה מהמדינה, והוא הסביר לי שמרגע שהוא הוריד את הכיפה הוא כבר לא זכאי לשום תמיכה. נחרדתי מזה". אני מקשיבה לליאור ומחייכת, כי כשהדברים נשמעים מפי אדם שאינו חרדי ושמעולם לא היה חרדי, האבסורד אכן זועק לשמיים והאפליה מומחשת במלואה. אבל אז, בזמנו, כאשר אני הייתי סטודנטית, המציאות המפלה נראתה לי ברורה מאליה, וההתנערות ממני, היוצאת, התקבלה על דעתי בהשלמה עצובה; הבחירה שלי הייתה לצאת, ובין הזכויות שנשללו ממני נמנית גם הזכות להשלמת השכלה ומיגור הפערים שנוצרו מכיוון שנולדתי למשפחה חרדית. סה לה וי. מחיר הבחירה. למרבה המזל, העין החיצונית של ליאור לא ראתה את הדברים באופן הזה. "הבחור שפגשתי אמר חצי בצחוק שהוא והחברים היוצאים שלו משתעשעים במחשבה לתבוע את המדינה, כגורם שהוביל למצבם. 'אז למה אתם לא עושים את זה?' שאלתי, והוא חייך ואמר שזה חסר סיכוי. כאן נדלקתי. 'אתה יודע מה', אמרתי לו, 'תן לי לבדוק כמה דברים. אתה יכול לארגן לי כמה יוצאים לתביעה?' הבחור, עדיין סקפטי, אמר שאין בעיה. הוא יארגן כמה מחבריו". זרע ראשון נזרע בערוגה ראשונה.   נפגשים אצל בוז'י במרחק כמה מסדרונות משם, באותה אוניברסיטה, רעיון דומה הדהד במוחו של משה שנפלד, יוצא שהתגייס לצבא, השלים בגרויות והתקבל למכינה קדם-אקדמית. "קיבלתי מלגות בגלל השירות בצבא. לא הופליתי במלגות אחרות, בגלל שפשוט לא הגשתי בקשה. ראיתי מלגות שמיועדות לחרדים ובכלל לא העליתי על דעתי להגיש בקשה. בשנה הרביעית ללימודים פגשתי בחור שלמד איתי בישיבה. בזמן שאני עשיתי צבא הוא התחתן ולמד תואר בפיזיקה באוניברסיטה הפתוחה, קיבל מלגה מקרן ידידות טורונטו ומלגה מהכולל – במקביל, כמובן. וזהו. הוא הסתדר. רק כשהוא סיפר לי על כך התחלתי להבין שמשהו לא תקין בכל הסיפור הזה". במבט לאחור, אפשר להניח שליאור ומשה, וצעירים נוספים שנפגוש בהמשך, היו האנשים הנכונים במקומות הנכונים ובזמנים הנכונים. התקופה הייתה פוסט מחאת 2011, אקטיביזם חברתי היה הדבר החם ביותר, ובזכות פורום היוצאים בפורטל תפוז (ז"ל) יותר ויותר בוגרי החינוך החרדי הכירו זה את זה, יצרו מעגלי תמיכה, שותפות ושיח, דיברו על האתגרים, הכאבים, הניצחונות הגדולים והקטנים, ההתמודדויות בצבא, באקדמיה ובתעסוקה. ההסתרה של היציאה הלכה והתפוגגה. אם בעבר מפגשי הפורום נערכו תחת מעטה חשאיות וכל המשתתפים נשבעו לשמור על סודיות גמורה, באותן שנים האווירה השתנתה והיוצאים הפסיקו להתחבא. גולת הכותרת הייתה מפגש שנערך בבית הספר לאומנויות "מנשר". אז, לראשונה, התקיים אירוע פומבי של יוצאים. בלי הסתרות, בלי כתובת עלומה שנמסרת רגע לפני תחילת האירוע, בלי חשש מחרדים שיבואו לפוצץ את המפגש ובלי לאסור על צילומים באירוע עצמו. השטח בעבע. המהפכה החלה. ובחזרה למסדרונות האוניברסיטה העברית. שנפלד, שהיה מעורב עמוקות בהווי היוצאים והכיר רבים מהם, מסביר שהרעיון להתאגד לעמותה עלה באמצע שנת 2012, והתנהל למעשה בכמה צירים. "בציר אחד שלמה פשקוס, אז כלכלן במשרד האוצר, מחליט לפעול למען היוצאים. כששלמה היה סטודנט הוא היה פעיל בתא אופק, והעיסוק בעניינים חברתיים כבר היה טבוע בו. בעקבות פקיחת העיניים הקולקטיבית גם הוא הסיק שזה לא בסדר שמפלים אותנו. הרעיון של שלמה היה לפקוד יוצאים למפלגות, וכך, כשיהיה לנו כוח פוליטי, נוכל להגיע לח"כים ולהתחיל לפעול. הוא פנה אליי מכיוון שאז ניהלתי את הפורום בתפוז והכרתי לא מעט יוצאים. ואכן, יצאנו למבצע התפקדות מהיר. מהיר כי תוך זמן קצר השגנו פגישה עם בוז'י הרצוג, אז חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה". לפשקוס ושנפלד, מארגני הפגישה, היה חשוב שיגיעו אליה כמה שיותר יוצאים. הם הפיצו את דבר הפגישה ברחבי האוניברסיטה והדהדו אותה ברשתות החברתיות. וכך ליאור, שכאמור באותה עת פעל כדי לגייס יוצאים ותורמים לטובת תביעה ייצוגית נגד המדינה בגין הזנחת חינוך, חבר ליוזמה המתגבשת, וב-27 ביוני 2012 כולם הגיעו, חדורי מוטיבציה ורצון לשנות, לפגישה ההיסטורית עם הח"כ. בין 50 היוצאים שהגיעו למפגש היה יוצא צעיר ולבוש מדים, יוסי קלאר. קלאר שירת אז ביחידה לגיוס חרדים. "הייתי במדור שאחראי על כתיבת המדיניות לשילוב חרדים", הוא משחזר, "משמע, הייתי במדור שאחראי למעשה על אפליית היוצאים בצה"ל. הייתי חתום על המדיניות שקבעה מתי חייל מודח משח"ר (מסלול שילוב חרדים. ר"ד), ואפילו בסוף השירות שלי אני זה שחתם על הדחות כאלה". קלאר, לדבריו, לא חש דיסוננס. "הבנתי מה דרישות המערכת והנחתי את האנשים לפעול בהתאם. לחבר יוצא שרצה להגיע למודיעין יעצתי לחבוש כיפה, ועדכנתי אותו שבעוד כמה חודשים אדיח אותו ממסלול שח"ר, והוא ימשיך במסלול רגיל. ליוצאים אז לא הייתה אפשרות להתגייס למודיעין, האופציה הזאת הייתה שמורה לחרדים בלבד. כשהתחילה ההתארגנות נגד אפליית יוצאים, היה לי ברור שאני רוצה להשתלב בזה. התחלתי להציק למפקדים שלי, הסברתי להם שזה לא הגיוני מה שקורה, למה חייל שמוריד את הכיפה מאבד אוטומטית את כל הזכויות שלו. מה הקשר?"   יוצאים עם נתונים המפגש עם חבר הכנסת הרצוג היה מוצלח. בסיומו ביקש הח"כ מהמארגנים להגיע אליו לפגישה מעשית יותר. "הגענו והוא התחיל לשאול שאלות ענייניות. כמה יוצאים יש? אילו תוכניות יש לחרדים שיוצאים לא נהנים מהן? במה בדיוק מתבטאת האפליה בצבא ובאקדמיה? אילו פערי השכלה ספציפיים יש ליוצאים? שאלות כאלה, בסיסיות למדי. ואז הבנו שלמעשה אין חומר. אין לנו נתונים מדויקים", נזכר שנפלד. "וכך, במקום להתכונן למבחנים של סוף התואר, ישבתי והכנתי נייר עמדה. קראתי, חקרתי, מצאתי מקורות, חפרתי בנתונים, בדקתי בנתוני הלמ"ס ובאתרים של קרנות ומכללות ואוניברסיטאות. לבסוף הגעתי לנייר עמדה מסודר וממצה שאנשים קראו, הזדהו והבינו את הצורך בשינוי". בדיעבד, שאלותיו של הח"כ הקשוב, שלימים מונה לנשיא המדינה, הניחו את אחד היסודות המרכזיים של עמותת "יוצאים לשינוי" – התבססות על נתונים.   יוצאים לשינוי משקיעה רבות במחקר על תופעת היציאה מהמגזר החרדי והבנתה וכן בהנגשתה לתקשורת בישראל ובעולם, מתוך ההבנה כי כדי ליצור מענים הולמים, חשוב להבין לעומק את הצרכים, ולאחר מכן להנגישם לכלל האוכלוסייה. (מתוך אתר "יוצאים לשינוי", אזור "מחקר ותקשורת")   מאחדים כוחות "במקביל להתארגנות לקראת הפגישה ההיסטורית עם בוז'י, ישבה באבולעפיה ביפו קבוצת אנוסים (אנשים החיים בחברה החרדית ושומרים בפומבי על אורח חיים חרדי, אך אינם מאמינים בדרך חיים זו. ר"ד), וחגגה על ערמת פיתות ודברים לא כשרים נוספים", ממשיך משה לתאר. "זה היה בפסח. בשולחן ליד ישבה העיתונאית והבימאית ענת גורן, ואחרי לבטים רבים היא ניגשה אליהם וביקשה להבין את פשר העניין, איך ייתכן שיושבים פה חרדים ואוכלים חמץ. הם הסבירו לה על מציאות חייהם ועל תופעת האניסות, והיא – התפוצץ לה המוח. בו ברגע החליטה לצלם על כך סרט דוקומנטרי וביקשה לשמור עימם על קשר. היא חיברה אותם לאנשים שלה, וככה גם הם התחילו לפעול למען היוצאים. בציר הנוסף – ליאור קול מנסה לקדם את עניין התביעה ההמונית. בוז'י קישר אותנו לקרן החדשה לישראל, ושם פגשנו את החבר'ה האנוסים מהמסעדה ביפו, והתחברנו כולנו למיזם משותף. הדברים התגלגלו לאיטם, היינו סטודנטים, והחבר'ה האנוסים בעלי משפחות. אבל התקדמנו. בסופו של דבר קיבלנו מהקרן סכום ראשוני, ובמרץ 2013 הוקמה העמותה". אחת היושבות בשולחן הפיתות המפורסם הייתה בת אדלר, שבאותה תקופה נאלצה לשמור על חזות חרדית בשל מאבק גירושין ארוך וחששהּ לאבד את בנה. בת מספרת על ילדות חרדית רגילה וחסרת תהיות אמוניות. "מבחינתי, היה ברור שיש מסלול חד-סטרי, לא היו שאלות. בגיל 19, אחרי כמה פגישות קצרות, התחתנתי ודי מהר הגיע ילד ראשון. אף פעם לא האמנתי באלוהים", היא אומרת ועיניי שלי מעט נפערות. "זאת אומרת, אמונה לא הייתה חלק מהחיים שלי", היא ממהרת להסביר, "אלא יותר המשימות שצריך לבצע, הדברים שצריך לעשות כחלק מהמרקם החברתי. לא חשבתי הגות". נקודת המפנה של בת התחוללה בעקבות משבר חריף בזוגיות. "בדיעבד, הגילויים הקשים שגיליתי והגירושין המאוד לא פשוטים שעברתי היו הדבר הכי טוב שקרה לי. חטפתי את הבעיטה שהייתי צריכה לחטוף כדי להעיף את החיים שלי קדימה". בת התמודדה עם לחצים אדירים מבית ומחוץ עד שהצליחה להיחלץ מהקשר המזיק. תוך כדי תהליך היא עברה מסע פנימי לגילוי מחדש. "רק אחרי שהוא עזב את הבית באופן סופי התחלתי לשאול את עצמי שאלות. למשל, למה אני בעצם לא מדליקה אור בשבת, הרי אני לא חושבת שיש אלוהים ואין עכשיו אף אחד בבית שיראה שאני מדליקה אור, אז למה לא להדליק? השאלות האלה מעולם לא צפו, כי התנהגתי כמו שהחברה סביבי דרשה ממני, וזה היה בסדר מבחינתי. הפעם הראשונה שבה התאפשר לי באמת לחשוב על הדברים התרחשה כשהייתי, לראשונה בחיי, אני מול עצמי בלי הורים, בלי אחים, בלי בעל".   מה יוצאים צריכים? בתקופה שבת טורטרה בדיונים ארוכים ומתישים בעניין הגט, תוך שהיא מגבשת לעצמה את זהותה החדשה ורוקמת תוכניות לחיים שלאחר הגירושין, היא ניהלה את פורום "חרדים בעל כורחם" בפורטל תפוז, ויזמה מפגשים של נשים וגברים כמוה, חרדים בתחפושת. מה היה החיבור הרעיוני שלך עם יוזמת "יוצאים לשינוי", שאז עוד הייתה רק רעיון במוחם של כמה אנשים? "החבר'ה שהתחברתי אליהם ואני הרגשנו שיש משהו לא תקין בתהליך היציאה כפי שהיה באותה תקופה. הרבה יוצאים התנהלו ממקום מתמסכן, וכזה שלא לוקח אחריות על הבחירות שלו. ולנו, כמי שמתמודדים עם הבחירה ומשלמים עליה מחיר גבוה מאוד, זה הפריע. דבר נוסף, הייתה לנו בעיה עם הסיוע שהיה מוצע אז, שהוא כלל בעיקר מעין קהילה חליפית לקהילה שהיוצאים עזבו, ולא היה שם דגש על מתן כלים לחיים עצמאיים. ולתפיסתי – זה מה שחשוב, וזה מה שקסם לי ביוזמה של יוצאים לשינוי. הרעיון הוא לתת חכה, לא להאכיל בדגים". בת רואה קשר ישיר בין התנהלות חרדית טיפוסית ובין הסרת אחריות. "יש משהו בחינוך החרדי ובהתנהלות החרדית שמוריד מאנשים את הדאגה האישית לגורלם, ולרבים זה מאוד נוח. אלוהים דואג לנו, הקהילה דואגת לנו, הרב דואג – חיים קלים ומתגלגלים. אנחנו רצינו לייצר מצב שלאנשים יש כלים להטיס את החיים שלהם קדימה. לדוגמה, אני רציתי ללמוד לתואר ולא יכולתי כי לא הייתה לי תעודת בגרות. האפשרויות שלי היו לעבור מסלול ארוך של השלמת בגרויות, או לחכות לגיל 30 וללמוד במכינה. רצינו שיכירו במצב של בוגרי החינוך החרדי ויקימו מכינות ייעודיות שאפשר להתקבל אליהן לפני גיל 30. רצינו שתהיה הכרה בצרכים הספציפיים של יוצאים, ושהסיוע יהיה יעיל באמת. ואז, כשפגשנו את פשקוס ואת ליאור ואת שאר החברים – זה היה בינגו. כולנו דיברנו באותה שפה, כולנו חלקנו אותן תובנות". החבורה התאחדה במטרה לפעול לקידום מה שנקרא לימים "תביעת הליבה", וכן כדי להניע תהליכי שינוי בתוך המערכות השונות: הצבא, האקדמיה ושוק התעסוקה. לראשונה בתולדות המדינה, יוצאי החברה החרדית התאגדו, הרימו ראש ותבעו זכויות בריש גלי, תוך הדגשת היתרונות שלהם כיוצאים והתועלת שהם מביאים לחברה הישראלית הכללית. "בגין התרשלות המדינה סיימו התובעים את לימודיהם כשברשותם ידע בסיסי בלבד במקצועות חיוניים, אולם לאחר שבגרו התברר כי חסרים להם הכלים הנדרשים לרכישת השכלה ומיומנויות אשר יאפשרו להם לעמוד על רגליהם ולהשתלב בהצלחה בחברה הישראלית" (מתוך "תביעת הליבה" שהוגשה לבית המשפט המחוזי בשנת 2015).   "יוצאים לשינוי הוקמה במטרה לשנות מדיניות, ולא כמקום שמעניק מענים מסוג רווחה", מחזק שנפלד. "יותר מכך, המשפט הקבוע שלנו היה 'המטרה העיקרית של יוצאים לשינוי היא שהעמותה תיסגר'. שנצליח לשנות את המציאות עד כדי כך שכבר לא יהיה צורך בעמותה. ככה פעלנו לאורך כל הדרך, עד שנדב (רוזנבלט, מנכ"ל העמותה כיום. ר"ד) ואיציק פשקוס, אח של שלמה, הגיעו עם הרעיון לפתח את תחום הסיוע הפרטני ולספק מענים קהילתיים. היו דיונים ארוכים מאוד, ויכוחים של ממש, בנושא. יוצאים לשינוי, ביסודה, לא חשבה לגעת בתחומי פרט וקהילה, אלא לפעול לשינוי מדיניות. ואכן, כמה חברי ועד פרשו בעקבות ההחלטה להרחיב את תחומי יוצל"ש מעבר לפעילות המאקרו".   תובעים ליבה הסיקור התקשורתי העצום והעיסוק הציבורי בתביעה של העמותה הצעירה אינם ברורים מאליהם. המייסדים בחרו, במודע וגם בהמשך הדרך, שלא לשים בחזית המאבק סיפורים אנושיים קורעי לב על התמודדות עם ניתוק מהמשפחה וקשיי התאקלמות גרפיים מדי, אלא לדבר על מהות, על אפליה ועל צורך בשינוי מדיניות. מדובר בריקוד עדין במיוחד שכולל ניסיונות ליישוב בין אינטרסים מנוגדים. בסופו של דבר, היוזמה המקורית והבועטת משכה תשומת לב רבה וסוקרה בהרחבה בכלי התקשורת הכלליים וגם באתרים חרדיים.   חרף הפערים – אחים אנחנו! השינוי שחוללה העמותה מתפרש למישורים רבים, לא רק פעילות לשינוי מדיניות, לא רק תחום פרט וקהילה הולך ומתפתח, לא רק העלאה למודעות הציבורית אספקטים נוספים של יציאה, אלא גם דחיפה לשינוי מנטלי שנוגע למרקם היחסים העדין בין יוצאים לחרדים. "אחד הדברים החשובים שיוצאים לשינוי עשתה בעשור החולף הוא לגרום לעולם להבין שיוצאים הם לא אנטי חרדים", אומר יוסי קלאר. "היציאה היא דבר שעשינו למען עצמנו, ולא נגד אף אחד. אנחנו בקשר עם האחים והאחיות שלנו, אנחנו אוהבים את המשפחות שלנו, ואנחנו לא נגדם. התנערנו מהתפיסה הרווחת שיציאה היא אקט פוליטי ומתריס. מבחינתי, יוצאים לשינוי היא ארגון חרדי. פילוסופית אפשר להתווכח על הקביעה הזאת, אבל עובדתית היא נכונה. חרדים הקימו את יוצל"ש, חרדים עובדים ביוצל"ש והלקוחות שלנו הם חרדים. אין לנו לקוחות חילונים. אז מה אם אנחנו לא נראים כמו חרדים? מלבד זאת, הרי ברור שגם המשפחות שלנו נהנות מפעילות העמותה, שבזכותה הילד שיצא יכול למצות את הפוטנציאל שלו ופחות סובל בתהליך היציאה. יוצאים וחרדים הם לא אויבים – הם אחים. והשינוי הספציפי הזה, שיוצל"ש היא חלק אינהרנטי בו, מורגש בשטח; אם במפגשים של הורים חרדים וילדים יוצאים, אם במעגלי שיח ואם בפעילויות נוספות שמתרחשות באופן מוצנע יותר".   רוקמים נרטיב חדש הקו הפייסני שמובילה העמותה, לצד הדגשת היציאה כסיפור הצלחה מעוררים תרעומת בקרב חלק מהיוצאים. האבות המייסדים של "יוצאים לשינוי" מודעים לכך ומסרבים להתנצל או לסגת מעמדותיהם. "יש מצב שהעמותה לא מתאימה לכל היוצאים, וזה בסדר גמור. 'ברוך השם', יש היצע של עמותות וארגונים, ויוצאים שלא מזדהים עם הקו של יוצל"ש יכולים למצוא לעצמם בית חם במקום אחר", אומרת בת, ומציינת שלדעתה העמותה התרחקה מעט מהכוונות המקוריות שהיו בעת ההקמה, וכבר אינה מתמקדת רק במתן כלים שיאפשרו ליוצאים סלילת דרך עצמאית. "הפוקוס שלנו מההתחלה היה להדגיש את הכוחות האדירים של היוצאים, להוכיח שאפשר להצליח למרות תנאי פתיחה קשים", מסביר ליאור קול, שמשמש כיום חבר בוועד המנהל ומייעץ לעובדי העמותה במגוון תחומים. "מן הסתם, ככל שגדלנו כעמותה התחלנו להכניס עוד ועוד פעילויות, דברים שקשורים יותר לענייני רווחה והיו רחוקים מאיתנו בעבר. אבל הקו הראשי בשום אופן לא השתנה. אנחנו רוצים להעצים את היוצאים, והדגש ימשיך להיות על סיפורי הצלחה והתמודדות מוצלחת, ופחות על הקשיים והכישלונות". לפי משה שנפלד, שאף הוא מעורב עמוקות בפעילות העמותה גם היום, הטענות נכונות בחלקן, אבל ביוצאים לשינוי יש מקום לכולם. "יש פה מתח מובנה. שהרי מעצם הגדרתם, מובילי תנועה חברתית הם אליטה, וככאלה – ייטו להדגיש את הדומה להם. עם זאת, יוצל"ש תמיד ראתה בעצמה נציגה של כלל היוצאים והתאמצה לייצגם נאמנה. זו שאלה קשה, איך מעבירים מסר שמעודד כל אדם למצות את יכולותיו, בלי ליצור רושם שמצופה ממנו להגיע לסטטוס חברתי זה או אחר. אני יודע שעוד לא מצאנו את הנוסחה, אבל אנחנו בוודאות מנסים". "גם אני ער לביקורת", מציין יוסי קלאר, ששימש במשך שנים בתפקידי מפתח בעמותה וגם היום הוא פעיל ומעורב בה. "ומבין שיש יוצאים שתופסים את יוצל"ש כמי שמנסה להכתיב מיהו היוצא הנכון ומיהו היוצא המוצלח, בזמן שיש כל מיני סוגים של יציאה. זה נכון. אנחנו מאדירים יוצאים שהגיעו רחוק באקדמיה, שקוצרים הישגים בצבא ובתעסוקה, ופחות מפנים זרקור לעבר אנשים שהקשיים שלהם הישרדותיים יותר. אנשים אומרים שאנחנו מתעסקים בעוגות בזמן שיש יוצאים שזקוקים ללחם. במובן מסוים אני מסכים עם הביקורת הזאת, אך חושב שלא הייתה לנו ברירה, ועדיין אין לנו ברירה. חשוב להזכיר באיזה אקלים צמחה יוצל"ש. התחלנו לפעול בזמנים שהייתה תדמית אחת של יוצאים, והיא של נחשלות, של כישלון, של מסכנות, של אובדנות ותלישות. יוצאים התביישו להודות שהם יוצאים, כדי לא להיות מזוהים עם התדמית הזאת. כדי לתקן את המצב המאוד לא אידיאלי הזה היינו צריכים למשוך את החבל לצד השני, ואפילו באגרסיביות. להראות שיש צד אחר, מואר יותר, של היציאה".   יוצאים לשינוי - מילים אישיות

לא מן ההפקר לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר, אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי, כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.   נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו – כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.   וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי, זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.   וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם, וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם, וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם. חיים נחמן ביאליק, תרס"ב   את השיר הזה נהוג לנתח באספקט ספציפי של ייסורי האומן. המשורר מתאר כיצד המילים נחצבות בליבו מבלי שתהא לו שליטה על כך, כיצד החרוזים פורצים ממנו, נמלטים ללבבות הקוראים, והמחיר שהוא, המשורר, משלם על כך. הקריאה שלי שונה במקצת. אני קוראת טקסט של יוצר יוצא, וידוי של מי שגדל בחברה חרדית, סגורה ושמרנית, כשניצוץ חי ויוצר מפעם בליבו. יצר יצירה בוער, רצון מובהק כל כך, חד, חזק כל כך, בלתי ניתן לכיבוש. פטיש צרותיו של ביאליק כבחור ישיבה שהתפקר – ודאי לפני כמאה ועשרים שנים, פוצץ אותו, מן הסתם. התיאור הציורי-מוחשי מעורר אצלי הזדהות עד דמעות: יתפוצץ לבבי, צור-עוזי (ומה עז לנו יותר מהלב, הלב שתבע מאיתנו ללכת בעקבות צוויו, על אף הררי הקושי וענני חוסר הוודאות) זה הניצוץ עף, ניתז אל-עיניי, ומעיניי לחרוזיי. בסוף השיר מגיעה שורת התשלום, מחיר היציאה. בחלבי ובדמי (הרפרנס לעבודת הקורבנות מנופף בדגל עצוב ומדמם) את הבערה אשלם. המחיר על סיפוק צורך הביטוי, על להיות אתה-עצמך, כפי שאנו היוצאים יודעים היטב, גבוה.   מה יפה ירושתנו ביאליק לא המציא את הז'אנר. פריחת הספרות העברית מאופיינת בטקסטים כאלו: שילוב ביטויים מן המקורות, רפרור לפסוקים ולאגדות חז"ל, להטוטי לשון שנשענים על הז'רגון היהודי-מסורתי-חרדי ומציעים להם פירושים חדשים ומרעננים. הטכניקה הזאת, העושר הלשוני הזה, מובע באופן גלוי ובסאבטקסט. הנאת הקריאה של טקסטים מסוג כזה היא עניין להרהור בו, והיא ודאי משתנה ואינדיבידואלית. לא רק בין עיניים קוראות אלו לעיניים קוראות אחרות, אלא גם בהקשר של תקופה בחיים. ככותבים, כתיבה שנתמכת בידיעת ספרות המקרא והתפילה, ובהיכרות עם ביטויים ששייכים לקהילה שממנה הגענו, מאפשרת לנו תרפיה כפולה; שימוש באוצרות לשון מובנים לנו ושיבה אליהם ממקום חוקר, הענקת פרשנות מרחיבה. לעיתים הגלישה תהיה לאירוניה, לעיתים להתרפקות נוסטלגית, לעיתים לזיקוק רעיון למשפט קצר וממצה. "גדליה," אני אומר, "היום יום שישי, וכבר ירד הערב. איפה אפשר למצוא כאן רקיק יהודי, כוס תה יהודית, ובתוך כוס התה קצת מן האלוהים הזה שיצא בדימוס?..." (מתוך היצירה "גדליה" מאת איסאק באבל)   ושמחתים בבית תפילתי בין סופרינו שזכו לתהילת עולם מצינו כמה וכמה שסגנון יצירתם הוא "ספרות יפה" בעלת מאפיינים יהודיים מובהקים. בחודש דצמבר בשנת 1966 הוכרז עגנון כחתן פרס נובל לספרות. הפרס ניתן לו, כפי שנכתב בהחלטת ועדת הפרס, "עבור יצירתו הספרותית האופיינית, השזורה מוטיבים מחיי העם היהודי." הפרס הוכיח, לא לראשונה ולא לאחרונה, כי היצירה היהודית מרתקת לא רק את בני דת משה, אלא גם רבים מאומות העולם. הוכחה נוספת: אורך החיים והפופולריות הרבה של היצירה "טוביה החולב/כנר על הגג". עלילות טוביה, אשתו ושבע בנותיהם החלו להתפרסם בשנת 1894. המחזה הראשון שהתבסס על סיפורים אלו הועלה בתיאטרון קרנגי בניו-יורק בשנת 1957, ומשנת 1964 – מאז הבכורה בברודווי – המחזה הועלה מאות פעמים בעשרות במות ברחבי העולם. הסיפור, שמשקף את חיי היהודים הפשוטים ברוסיה בסוף המאה ה-19, עובד גם לסרט מחזמר הוליוודי. מומלץ לצפייה, לפחות בגלל השירים והריקודים. הייחודיות של שלום עליכם, מתבטאת, בין היתר, בעיצוב הדמויות שלו. דמותו של טוביה עוצבה בעזרת אינספור ביטויים מהמקורות, רפרנסים וסילופים מכוונים. "ברוך המבדיל בין קודש למחול." "אני יודע, אני יודע. אנחנו העם הנבחר, אבל מדי פעם בפעם, אתה לא יכול לבחור מישהו אחר?" פרצ'יק: "הכסף זאת המחלה הגדולה ביותר של האנושות!" טוביה: "הלוואי שאלוהים היה מדביק אותי במחלה הזאת! ושלעולם לא אחלים ממנה!" מתן חרמוני, הסופר וחוקר הספרות, כתב על שלום עליכם: "אי אפשר לדבר על מלאכת הסיפור של שלום עליכם בלי להבין כי אימץ לחלוטין את נקודת התצפית של דמויותיו מתוך קרבה והזדהות. מתוקף כך נעלם השיפוט כלפי דמויותיו ונוצרה הזדהות עמוקה... הדמויות הן שבאות ומספרות לפניו, מעצבות במילותיהן את הפרוטוקול הנפשי שלהן. לא הוא." עיצוב דמויות, הטמעת סגנון כתיבה, התרפקות על העבר ויצירת משמעות חדשה – אלו רק חלק מהכלים שמצויים אצלנו, בתיבת האוצר של התרבות שאליה נולדנו.   המלצות קריאה מוטל בן פייסי החזן – שלום עליכם בינותיים – אורי ניסן גנסין שברירים – דבורה בארון רעם היופי – מיכה יוסף ברדיצ'בסקי קוצו של יו"ד – יהודה ליב גורדון  

תגידו, חשתם את החגיגיות המרחפת באוויר? התרגשות, שמחה, התחדשות – כל התחושות הנלוות לימי ראשית השנה? לא? יכול להיות שפספסתם שהיום הוא היום השני של ראש השנה? אל נא תקלו ראש. הרבי הרש"ב, האדמו"ר החמישי בשושלת אדמו"רי חב"ד, שקבע כי י"ט-כ בכסלו הם למעשה ראש השנה, ביאר את מעלת החג במילים אלו: "כשם שבראש השנה ניתנת החיות לכל השנה, כך בי"ט בכסלו נפתחים במרום אוצרות השפע והברכה של פנימיות התורה, וכל אחד ואחד מישראל יכול לשאוב כוחות חדשים ללימוד החסידות ולהליכה בדרכיה". שמעתם? כל אחד ואחד! היומרה החביבה הזאת התבטאה גם בדבריו של בעל הנס עצמו, האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד. לאחר שחרורו של הרבי מהכלא ביקשו החסידים להעלות על הכתב את סיפור המעשה ולהתקין את "מגילת י"ט כסלו". הרבי אסר עליהם לעשות זאת ואמר, "זה היום יוקבע למועד תמידי בישראל, אשר בו יתגדל ויתקדש שמי רבה ויתעוררו אלפי לבבות בישראל בתשובה ועבודה שבלב, כי סיפור המעשה חקוק בלב ישראל דלעילא וכתובה בלב ישראל דלתתא". את הסיבה האמיתית לסירובו של הרבי לכתיבת קורותיו לעולם לא אדע, אני מניחה שהיא נעוצה במזגו החרדתי משהו, ונבעה מחשש התגרות במלכות. אינכם סגורים על "סיפור המעשה"? הצטבר מעט אבק על האותיות החקוקות בליבכם? בסדר גמור – הבה ניישר קו. עלילת המאסר והשחרור – סליחה, הגאולה – בדומה לסיפור מגילת אסתר, מרתקת ורוויה בניסים נפלאות, הלשנות ונוכרי בעמדת מפתח, כאידיוט שימושי. גילוי נאות הכרחי: נקודת המבט שלי מוטה, מן הסתם. נולדתי למשפחה חב"דית – אבא שגילה את האור בגיל צעיר והפך חסיד שרוף ומקורב, ואימא בת למשפחה חב"דית שורשית. אהבתי להיות חב"דניקית, ולגמרי ראיתי עצמי חיילת בצבא השלוחים – עד הנגיסה בפרי עץ הדעת (הכינוי שהדביק אחי לתהליך היציאה שלי. אהבתי) וההתפכחות. ובכן, תנועת החסידות הוקמה באמצע המאה ה-17 והתפשטה בעיקר במזרח אירופה. בשלהי המאה ה-18 התעוררה תגובת נגד לחסידות – התנועה הליטאית, בראשות הגאון מווילנה. עם הזמן התפצלה החסידות ל"חצרות", כל חצר העמידה בראשה אדמו"ר והושתתה על תורה רוחנית משלה – וזאת על רקע ההתנגדות ההולכת וגוברת מצד החבר'ה מליטא. באופן מפתיע, ההתנגדות הליטאית העזה ביותר הופנתה אל חסידות חב"ד, חסידות שצמחה בליטא עצמה. כינויו של מייסד החסידות היה "הליטווקאס". המתח הגיע לשיא ביום שבו נעצר מנהיג החסידות, ר' שניאור זלמן, באשמת ריגול לטובת טורקיה. לריענון, בתקופה זו האימפריה העות'מנית נלחמה בשלטון הצארי, וריגול לטובתה נחשב מרידה במלכות ופשע שעונשו מוות. הרב נלקח אחר כבוד ב"מרכבה שחורה" – אמצעי הובלה מובחן למורדים, היישר לחדר החקירות. שם התברר כי נשמות טובות מקרב עמנו דיווחו שהרב מטיף נגד שלטון הצאר ואוסף כסף למען ביסוס שלטון הטורקים. האמת היא שהכסף שנאסף ונשלח נועד למשפחות החב"דיות שהתגוררו בארץ ישראל, שהייתה אז תחת שלטון הטורקים, וסבלו מעוני מחפיר. מבחינת השלטון, ההוכחות שסופקו היו חד-משמעיות: החסידות, שבאותה תקופה פרחה והתפשטה ברחבי מזרח אירופה, היא למעשה ארגון מרי שיש להכריתו ויפה שעה אחת קודם. אין מדובר במיתולוגיה חסידית, מכתבי ההלשנה המקוריים נמצאו בארכיון השלטון הצארי. אחד החתומים עליהם הוא רבה של העיר פינסק, הרב אביגדור בן-חיים. לגבי אמיתות המשך הסיפור – שפטו נא בעצמכם. בחול המועד סוכות הגיעו חיילי הצאר לחצרו של הרבי ודרשו ממנו להתלוות אליהם. הרבי ביקש להמתין עד צאת החג, ונענה. את הזמן ניצל הרב להתייעצות עם החסיד השנון, ר' שמואל מונקעס. החסיד אמר, "אם אתם 'רבי', הרי שלא יאונה לכם דבר. אם אינכם 'רבי' ראוי שתיאסרו ותיענשו בגין התחזות." מעודד מהדברים, יצא הרבי למסע. מפאת חומרת האישום, מלווה הרב למעצר היה דמות בכירה, השר האחראי בכבודו ובעצמו. העגלה השחורה היטלטלה בדרכים, הזמן חלף ויום שישי הגיע. הרב ביקש לעצור את השיירה ולשבות. הבקשה סורבה. כעבור זמן לא רב – נשבר אופן העגלה. התקלה תוקנה, אך כעבור רגע אחד הסוסים קרס תחתיו – מת. השר התמלא יראת כבוד וציווה לעשות כרצונו של הרב. הניסים המשיכו גם בתקופת המאסר עצמה, במבצר פטרופבלובסקיה שבפטרבורג, עד לנס הגדול – השחרור. הרבי וחסידיו הצליחו להוכיח שהכספים שנשלחו ייועדו למשפחות עניות וכי אין כל שחר באשמה שהטילו הליטאים, לפיה רעיונות חסידות חב"ד חותרים תחת השלטון הצארי וממרידים נגדו. לאחר 53 ימים – בדיוק כמספר הפרקים בספר "התניא", ספר היסוד של חסידות חב"ד (אנחנו משוגעים על סימבוליקה) האישום בוטל והרב שוחרר. יד החסידים על העליונה! אממה, במקום להישלח לביתו של חסיד חב"ד שהתגורר בפטרבורג, הובל הרבי בטעות לביתו של "מתנגד" חריף במיוחד, שכנו של אותו חסיד. לימים אמר הרב כי השעות שבילה בביתו של אותו מתנגד היו קשות יותר מכל תקופת המאסר. לפי המסורת החסידית, בזמן שבעולם הגשמי התמסרו הרבי וחסידיו לביטול ההאשמות הקשות, התחולל בשמיים מאבק איתנים. את הצד הליטאי יצגו מלאכים קפוצי תחת, שטענו שעל הרב להיענש בגין חשיפת סודות פנימיות התורה והפיכתם לזמינים לכול, בעוד הצד החסידי טען שהעת בשלה לכך, וכי על התורה להתגלות לבני האדם בשלל גווניה ויפעתה. חב"ד, במהותה, היא גישה רעיונית שמתכתבת עם תורת הקבלה. ראשי התיבות של החסידות, חכמה בינה ודעת, מדגימים את התבססותה על הבנה פנימית ועמוקה של הדת וקיום המצוות באופן שכלתני, ולא כמצוות אנשים מלומדה או מתוך רגשנות נטו. נוסף על כך, בחסידות מושם דגש רב על "עבודה שבלב", על היכרות עם כוחות הנפש ורתימתם לביסוס האמונה המושכלת. המטרה העליונה היא לכונן שליטה מלאה של השכל על הפעולות, הדיבורים והרהורים. המתנגדים למעלה טענו שמדובר בהיפוך היוצרות, שינוי מעשה בראשית. הפצת תורת החסידות תוביל את המאמינים להיות אנשי-על, יהודים שלמים וטובים ללא רבב. ואז – מה יהא על עולם המעשה הקטן והקטנוני, שכר ועונש וכל הג'אז הזה? סוגיה סבוכה. דיני נפשות של ממש. בסופו של דבר, הקדוש ברוך הוא, הפוסק העליון, הכריע לטובת המשך קיומה של החסידות, הפך את ליבו של השר וכתב האישום המוצק נגנז. רק שאת לבב הליטאים הוא לא טרח להפוך והיריבות בין המחנות נמשכה, במידה מסוימת, עד ימינו. מה באמת עומד מאחורי המתח הזה? האם מדובר בחילוקי דעות על רקע אידיאולוגי, או משהו עמוק יותר? פחד קמאי, או אולי – קנאה? תנועת המוסר, שקמה באמצע המאה ה-19, יכולה להיתפס כביטוי לצורך הליטאי ליצור תורת חב"ד משלו. עניינה של תנועת המוסר הוא עבודת המידות, בדיוק מה שמטיף לו ספר התניא. כאמור, אני לא באמת יודעת מה הליטאים חושבים על חב"ד, וכיצד הם מסבירים את רגשות התיעוב שלהם כלפי התנועה. התגובות החרדיות המפוחדות לכל מה שמדיף ריח של חדשנות וחשיבה רעננה יכולות להסביר, ממרחק הזמן והפרספקטיבה, מדוע חששו ראשי הקהילות היהודיות מהתנועה החדשה והסוחפת, אך במקרה של חב"ד שהגבול נחצה ועוד איך. ראבאק, כמעט רצחתם לנו מנהיג. אז תגידו לי, ליטאים יקרים, מה באמת מפריע לכם בחב"ד? חבריי היוצאים לא סיפקו לי הסבר מתקבל על הדעת – לפחות עד כה. כולם יודעים לספר על היחס השלילי המובע לחב"ד – החל מזלזול מופגן ועד חרמות. אחד היוצאים סיפר על שיחת ה"יציאה מארון הקודש" שהייתה לו עם אביו. כשהוא סיים להתוודות שכבר אינו מנהל אורח חיים דתי ואף אינו מאמין, אמר האב, "לפחות לא נעשית חב"דניק." וואלה – עד כדי כך?

עשרה בטבת, היום שבו – לפי המסורת ולפי הגננת – החל המצור על ירושלים, שלוש שנים לפני חורבן הבית הראשון, נקבע ב-1949 ל"יום הקדיש הכללי". האוקסימורון בולט לעין מייד, "קדיש", מילה שמהותה היא הקדשה ספציפית, הוצמדה באופן תותב למדי למילה "הכללי". לפי הכתוב ב"לקסיקון הכנסת", מתברר שיש דבר כזה, מדובר ביום לזכרם של נפטרים ונרצחים שיום מותם המדויק לא ידוע. ביום זה נוהגים קרובי הנפטרים להדליק נר נשמה, לומר "קדיש" ולהתפלל לעילוי נשמתם. לפי קביעת הרבנות הראשית לישראל, היום הזה מוקדש, בעיקר, לזכר קורבנות השואה – להבדיל באופן הכי-הכי מובהק מיום הזיכרון לשואה ולגבורה, שנקבע ביום שבו פרץ מרד גטו ורשה – כדי לשקף שחורבן יהדות אירופה הוא חוליה נוספת, אחרונה אולי, בשרשרת הרדיפות והחורבן שידע עם ישראל בכל אלפיים שנות. אני מתקשה שלא להיות צינית כלפי ההחלטה הזאת. ציניות במובן הפשוט והמילוני, תפיסה שמבוססת על אמונה שבני האדם פועלים מתוך רגש אנוכי בלבד. אין כמו להמשיך לדבוק בגישת "עשו שונא ליעקב" ולצמצם את מלחמת העולם השנייה לזווית היהודית בלבד, תוך התעלמות בוטה – שמתבררת בימים אלו במלוא עוזה – מהתהליכים שהובילו להשתלטות הנאצית על גרמניה. כאילו לא הייתה תורת הגזע, שלא כוונה נגד יהודים בלבד אלא כלפי שלל מיעוטים, כאילו לא טופחו שנאה ותיעוב כלפי כל מי ששונה, כאילו לא הייתה הסתה ופייק ניוז בגרסתו המוקדמת, שכונה אז "תעמולה". פשוט יותר, ומשמר הגמוניה ושלטון, להציג את הדברים באופן גס ודיכוטומי: תמיד שנאו אותנו, תמיד ישנאו אותנו. למה. ככה. כי אנחנו העם הנבחר וכולם מקנאים בנו ושונאים אותנו ורוצים להשמידנו. ולנו, כנרדפים תמידיים, מותר לעשות הכול. כך מונעים התערות בחברה הכללית, בעולם, בקדמה, במגמות העולמיות וביוזמות אוניברסליות. וסיפור המיסוי על כלים חד-פעמיים – שברוב ארצות אירופה שבהן ביקרתי בשנים האחרונות הם לא בנמצא, גם לא בתאילנד – הוא רק דוגמה לישראצנטריות ההולכת וגוברת. הספקנות וההרהור על מוסכמת השואה אינם טבעיים לי. לא בסביבה שבה גדלתי ובטח שלא כמי שנולדה בצילה הכבד של השואה, בהשפעת "פרו ורבו ומלאו את הארץ, כי את רוב העם היהודי הנאצים הרגו"; תפיסה חרדית העומדת בלב תופעת המשפחות ברוכות הילדים. גם בן גוריון וממשיכיו ראו ברחם האם העברייה מקור של כוח ועוצמה מספרית. בשנותיה הראשונות של המדינה הוענק "פרס ילודה", מענק על סך 100 לירות לאימהות לעשרה ילדים ויותר. המטרה: להשלים את שחיסרו הנאצים ועוזריהם. כך, טראומות מחנות ההשמדה חרוטות אצלי. לא המצאתי את זה. המחקר הוכיח שמצוקה הישרדותית, כמו זו שהייתה לסבי שברח ממחנות העבודה, ובהמשך ממחנות ההשמדה ונדד ביערות הקפואים של פולין, מועברת כמה דורות קדימה. על מאפייניהם של בני הדור השני לשואה נכתבו הררי מילים. בני הדור השלישי, ואני ביניהם, עדיין מצומררים, עדיין סרוטים, עדיין חשים באיום הקיומי האורב בכל פינה. מזל שנולדנו לעידן קצת יותר מודע. התפיסה הבדלנית והקורבנית הייתה מטה עונשין שהונף מולי פעמים אינספור. איך ייתכן שאני נוטשת את דרך האבות ביודעין ובמזיד, והלוא אני נצר לסב שהעדיף רעב אמיתי על פני אכילת מזון לא כשר. והלוא היהודים במחנות מסרו את נפשם למען שמירת השבת וקיום המצוות. איזו חוצפה ארורה היא זאת, רשעות של ממש. בעיטה ובגידה, חבירה לגרועים באויבנו, ועוד כהנה וכהנה. הלחיצה הבוטה על רגש המצפון היהודי הפכה אותי קהה לו. נעשיתי סרקסטית ועוקצנית. התקשיתי לברור בין אשדות המלל שהוטחו בי, לבחון מה ראוי לעיון ולחשיבה ומה קשור לעולמות הרגש בלבד, ועל כן – סובייקטיבי. בהמשך חיי הצלחתי לגבש תפיסה מורכבת. תפיסה שרואה באסון השואה אות קין נצחי על הטבע האנושי, הדגשת התוצאה של הידרדרות מוסרית, של יצירת המון מוסת ובעיקר – של חלוקת בני האדם לשווים ושווים פחות. כיום אני יכולה להתחבר לגבורת הנפש של סבי, שהאמין בדת ובאלוהים בכל ליבו ושילם על כך מחיר כבד, ולהנחיל עבורי ערכים דומים, שאינן קשורים לקיום מצוות. לדוגמה, להתעקש על דברים שחשובים לי, לא להתייאש גם כשהכול נראה אבוד, אהבת הזולת, צמיחה מתוך משבר ויצירת חיים חדשים, מתוקנים ומלאי משמעות ועשייה. אז אולי פחות "קדיש" וקצת יותר "כללי"?

ירושלים. קיץ 1882. סמטאות העיר העתיקה שקקו חיים. בשווקים סחורות החליפו ידיים, יהודים ותושביה המוסלמים של ירושלים נשאו ונתנו ומילאו את החלל שתחת הגגות המקושתים בשיחות ביידיש עסיסית, לדינו וערבית בניב מקומי. דו-קיום פרקטי שלא השתמר. במעון קטנטן ורעוע, בן שני חדרים, מעל שוק "עושי הכותנה" הנטוש הושלמו ההכנות לטקס ברית המילה של מי שיכונה לימים "הילד העברי הראשון", איתמר (בן-ציון) בן אב"י. האב, אליעזר בן-יהודה, נצר למשפחה חסידית שהתגוררה ב"תחום המושב", לחץ את ידו של המוהל שהסכים להגיע. זה היה מוהל מקהילה הספרדית. הנהגת הקהילה האשכנזית של ירושלים החרימה את בן-יהודה ואת מפעל החייאת השפה העברית שלו. נימוקי הרבנים: העברית שפה קדושה, והשימוש בה למטרות חולין, כמו שפה יומיומית, הוא חילול הקודש. המחאה נגד בן-יהודה לא התבטאה רק בטקס ההחרמה המחמיר. השמצות, הטרדות והתנכלויות היו לחם חוקו בכל שנות מגוריו בעיר העתיקה. המתנגדים אף הרחיקו לכת והתלוננו נגדו אצל השלטונות העות'מאניים, דבר שהוביל למאסרו. גם בנו של בן-יהודה, הרך הנולד מהפִסקה הראשונה, ספג את אדי השנאה והאיבה לאביו. חייו היו קשים. הוא סבל מבדידות חברתית, אימו מתה כשהיה בן 9 וכמה מאחיו נפטרו בגיל צעיר ממגפות שונות. אחד הסיפורים הנוראיים בתולדות חייו נגע לליבי במיוחד. בשל הבידוד החברתי שנכפה עליו, הרשה לו אביו הקפדן לגדל כלב. הכלב היה חברו היחיד של הילד. הוא קרא לו "מהיר", ובילה במחיצתו את רוב שעותיו. יום אחד שכח הילד לנעול את השער, והכלב, שמח וטוב לב, רץ אל הרחוב. בדאגה רבה נחפז הילד בעקבותיו, רק כדי לראות כיצד צעירים חרדים סוקלים אותו באבנים. הכלב מת וליבו של הילד נשבר. האירוע הזה מבטא לא רק את השנאה והתיעוב כלפי בן-יהודה ומשפחתו, אלא גם את הפחד מפניו, מהחדשנות שלו, מהערעור על המוסדיות ועל הסדר הקיים. המתח בין הנהגת היישוב הישן האשכנזי לבן-יהודה היה עמוק יותר, ובהחלט לא נסב סביב עניין אידיאולוגי בלבד. נלך כמה צעדים לאחור: מראשית המאה ה-19 היישוב הישן בירושלים החל לשנות את אופיו. עד אז הקהילה הייתה מורכבת, בעיקר, מיהודים ספרדים ויוצאי ארצות האסלאם. הס"ט'ים המוכרים. אולם גל עולים מארצות אשכנז הגיע גם לירושלים, על אף המגבלות, ואוכלוסיית היישוב הישן השתנתה. היהודים האשכנזיים התפצלו ל"כוללים" לפי המקומות שמהם הגיעו, תוך הקפדה על שימור מנהגי הגולה. קבוצת עולים מתלמידי הגר"א, שכללה מאות משפחות, ייסדו את "כולל הפרושים". הגעתם סימנה סופית את אופי היישוב היהודי בירושלים – קהילה חרדית-אשכנזית, שמרנית ואדוקה. פרנסתה של אותה קהילה הגיעה מכספי "החלוקה". מדובר במפעל תרומות אדיר ורב-זרועות. ביסודו, המפעל התבסס על הסכם "יששכר וזבולון" המפורסם. על פיו, יהודים אמידים, סוחרים וכאלה העוסקים במקצועות ששכרם הנאה בצידם, תומכים ביושבי בתי המדרש ובחברת הלומדים. הכספים נאספו בכל ארצות אירופה, הועברו לידי ראשי היישוב הישן, ואלו חילקו אותם למשפחות הרבות. בן-יהודה יצא חוצץ נגד מנהג זה. הוא כמובן לא היה הראשון. דור ההשכלה כולו התנגד לשיטה זו, בטענה שהדבר מעודד חיי תלות וחוסר יצרנות. אבל בן-יהודה היה מתנגד חריף ורהוט, שהתגורר בלב הקהילה ופרסם מאמרים רבים נגד ההנהגה. הוא תקף את הגישה השמרנית, טען לשחיתות, ודרש מראשי היישוב הישן להציג דוחות ומאזנים כספיים. במאמרו "החלוקה ותולדותיה" הציף בן-יהודה את הבעייתיות הגלומה ב"כספי החלוקה", גם מזווית המוכרת לנו כיום: מקור כל מידה רעה וכל מנהג נשחת אשר ראו ביהודים יושבי הארץ הזאת, ויאמרו כי היא הייתה ליושבי ארץ ישראל היהודים להיות נרפים ולשעות בדברי שקר וללכת בטלים כל היום ובכל מלאכה לא יחפצו, כי בחלוקה שמו חלקם ובה מאכלם בריא, ולמה אפוא יעמלו חינם, ופרנסתם מוכנת לפניהם בלי כל עמל ובלי כל דאגה? בן-יהודה הבין ש"תורתו אומנתו" היא מתכון לעצלנות, לנרפות ולחיים חסרי אחריות. בראותי כיצד אנשי ההנהגה החרדית כיום מזדעקים ומגינים בשצף-קצף על "לומדי התורה" – שכל מי שעברו חרדי יודע כמה אברכים אכן לומדים וכמה מעבירים את היום בין פינת הקפה לריכולים בחצר בית המדרש – ודורשים להגדיל את הקצבאות וחוסמים יוזמות שנועדו לעודד יצרנות ולקיחת אחריות, אין לי אלא להסיק שלא קדושת השפה העברית הייתה בראש מעייניהם של ראשי הקהילה לפני כמעט 150 שנים.