התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

תוצאות חיפוש

מצאנו 8 תוצאות עבור המונח "":

על "מי" אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צ'נדלר? האם אנחנו מדברים על צ'נדלר (מיוריאל), בן יחיד לנורה, סופרת מהז'אנר הארוטי, ולצ'ארלס, אישה טרנסג'נדרית ומלכת דראג, שעבר להתגורר בפרברים עם בת זוגו מוניקה, והשניים מגדלים תאומים מתוקים שאימצו, או שאנחנו מדברים על מת'יו (לנגפורד), בן לעיתונאית קנדית ושחקן אמריקאי, אח של מרי שיצא בעבר עם ג'וליה רוברטס, שבשנים האחרונות התגורר בבית מפואר ומבודד בלוס אנג'לס? האם אנחנו מדברים על מעבד ומנתח נתונים שחבריו הטובים, כולל בת זוגו, לא בדיוק יודעים מה הוא עושה ושבשלב מסוים מחליט להתפטר ולהתחיל מחדש כקופירייטר, או שאנחנו מדברים על שחקן וקומיקאי, מועמד לפרס גלובוס הזהב, שלפני כשנה פרסם ספר זיכרונות בשם "חברים, מאהבות והדבר הגדול והנורא" – שזכה למעמד "רב מכר" - ושהונו האישי מוערך ב-120 מיליון דולר? הרצף האישיותי מת'יו-צ'נדלר הוא גם אתגר מרתק של "מצאו את ההבדלים" בין משחק למציאות אבל גם רצף טרגי של שחקן מוכשר שפספס כל כך הרבה, של כוכב שהחמיץ את שנות ההצלחה הגדולה של "חברים" בגלל התמכרותו למשככי כאבים (מה שבא לידי ביטוי גם על המסך, דרך השינויים הפיזיים הקיצוניים במהלך העונות), ושאת רוב שנות הצילומים והשידורים הוא לא זכר ולחלק גדול מימי הצילום הגיע כשהוא מסומם לחלוטין, מדקלם את השורות שלו על אוטומט. כך הוא מתאר את מצבו בספר שכתב: "מייד אחרי החתונה עם מוניקה (עונה 7) הסיעו אותי בחזרה למרכז הגמילה. ברגע השיא שלי ב'חברים', ברגע השיא של הקריירה שלי, ברגע האייקוני בסדרה האייקונית, הסיע אותי טכנאי למרכז". מת'יו פרי אינו צ'נדלר בינג. זו עובדה מוכחת. עם זאת, קשה להפריד בין נסיבות חייו של מת'יו לקריירה שלו בכלל ולדמותו ב"חברים" בפרט. כי כשאנחנו מדברים על מת'יו, אלכוהוליסט מגיל 14 שהעביר כמחצית משנות חייו בבתי חולים ובמרכזי גמילה מסמים ואלכוהול, אנחנו גם מדברים על צ'נדלר המבוהל והחרדתי, שלא מסוגל לזוז 10 עונות, 236 פרקים בלי מאגרים בלתי נדלים של סרקזם. כשאנחנו מדברים על צ'נדלר, דוקטור למדעי הפאנצ'ים בזמן הנכון ובמקום הנכון, אנחנו גם מדברים על מת'יו, שמתאר בספרו את תחושותיו במהלך הצילומים לסדרה: "זה היה כאילו מישהו עקב אחריי במשך שנה, גונב את הבדיחות שלי, מעתיק את הגינונים שלי, מצלם את השקפת החיים השנונה שלי בעולם. זה לא שחשבתי שאני יכול לשחק את צ'נדלר. הייתי צ'נדלר". וכשאנחנו מדברים על צ'נדלר שמסיים את המסע שלו ב"חברים" עם זוגיות יציבה וחברים לכל החיים, אנחנו גם מדברים על מת'יו, שהעיד בספרו שאת השנתיים וחצי האחרונות לחייו הוא חי כ"אדם פיכח שעושה מדיטציה במרפסת מול הים ומודה על הכול". על "מה" אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צ'נדלר? כנגד שישה חברים דיברה תורה - מול החנוניות הממוקדת של רוס הפלאונתולוג, השיקיות הזוהרת של רייצ'ל, הצבעוניות הרוחנית של פיבי, הקפדנות האנרגטית של מוניקה והטמטום המתקתק של ג'ואי – יש את צ'נדלר, יצור "רגיל", נציגם של חסרי התחביבים, נעדרי התשוקות, כאלו שסתם קשה להם כי החיים, כי העבר, כי ההווה, כי העתיד. בעולם של סיטקומים רוויים בדמויות נוסחתיות בואכה קריקטוריסטיות, צ'נדלר זוכה למקום של כבוד דווקא בגלל האפרוריות שמפנה את אור הזרקורים לבנאליות היומיומית מעוררת ההזדהות. "צ'נדלר" עדיין חי וקיים, ולכן מותר לזכור ולהזכיר שמדובר גם בדמות עוקצנית, צינית ועצלנית. שמדובר גם בדמות בלתי נסבלת לעיתים שאפילו החברים הטובים שלה טורחים פה ושם להזכיר לה את זה (כשצ'נדלר היה נחוש להחליף את שמו [עונה 4, פרק 18] כי שכנע את עצמו שזה הגורם להצקות שחווה בבית הספר ולכך שלא הולך לו עם נשים – פיבי אומרת לו: "יש לך בעיות בגלל מי שאתה, לא בגלל השם שלך!"), שמדובר גם בדמות שבוחרת לענג את עצמה עם פורנו כרישים (לא באמת! זה היה מבחן. אם לא הבנתם את ההקשר ראו זאת כהזמנה לבינג' פריינד'ס חוזר). "צ'נדלר" עדיין חי וקיים. ובזאת נחמתנו. כי לעד נוכל להתעודד מרגעי השבירה שלו, שיזכירו לנו שלא חייבים כל הזמן להיות עם רגל על הגז; לעד נוכל להיזכר בליצן הרגיש וחסר הביטחון, שמשתמש בהומור ובציניות כדי לשרוד; לעד נוכל לצפות ביצור חרדתי ("היי, אני צ'נדלר, אני מספר בדיחות כשלא נוח לי") שלא מצליח לבכות (עד שזה משתחרר ואז הוא לא מצליח להפסיק), שלא מסוגל לספק חיוך אחד נורמלי בצילומי האירוסין עם מוניקה, שאוהב להתפנק באמבטיית בועות באמצע היום, שנאלץ לנסוע לתימן כי זו הדרך היחידה להתחמק מג'אניס (חוץ מהאופציה הלא בלתי סבירה להגיד לה בפנים שהיא "בלתי"); לעד נוכל לצפות ב"גברת צ'ננדלר בונג" שלא יודע איך להתמודד עם נשים ("עד שהייתי בן 25, חשבתי שהתגובה היחידה ל'אני אוהב אותך' היא 'אוי, חרא!'"), ושאם כבר קורה משהו עם מישהי אז מדובר באחת מהאופציות הבאות או בכולן: בת הזוג של ג'ואי, אחת משבע אחיותיו של ג'ואי, הבוסית של רייצ'ל. ואפרופו נחמה ונשים וצ'נדלר - בעונה השנייה, כשכולם עוד צעירים תמימים ויפים, השכן המעצבן, מר הקלס, מת בפתאומיות (רגע אחרי מריבת שכנים נוספת עם מוניקה ורייצ'ל). בזמן שפיבי מתקשרת עם הרוח של מר הקלס, ומוניקה ורייצ'ל רבות ביניהן על החפצים שהוא הוריש להן - צ'נדלר נחשף ליומן של מר הקלס ומגיע מהר מאוד למסקנה שגם הוא יסיים את חייו זקן ובודד, ולו בשל העובדה שהוא והקלס לא כל כך שונים – שניהם נבחרו ל"ליצן הכיתה" בתיכון, שניהם דחו נשים על הסף מסיבות קטנוניות. בצעד נואש הוא מנסה לחזור לג'אניס, האקסית הנצחית (OMG!) והיא בתגובה באה לבית הקפה כדי להפתיע אותו עם בטן הריונית שאמורה לסתום את הגולל ל(עוד) קאמבק. "אני אגמור לבד בדיוק כמוהו. אנחנו נוסעים באותו מסלול", מגיב צ'נדלר בנאום מיואש. "נכון, אני מאחר ב-30 שנה אבל התחנות הן אותן תחנות. עיר המרירות, כפר הבדידות, צומת העריריים... אתם כולכם תתחתנו ואני אגמור לבד". אז לתשומת לב כל המרירים, הבודדים, העריריים - כולנו יודעים איך צ'נדלר גמר. לפחות בסדרה.   סרטונים למזכרת: https://www.youtube.com/watch?v=p9P2RgZcY3s https://www.youtube.com/watch?v=EngkJ_xOk6s https://www.youtube.com/watch?v=XFpUXkugCus https://www.youtube.com/watch?v=-q-k84sNe08 https://www.youtube.com/watch?v=o3PEhc0USRM  

נעים מאוד, אני רייצ'ל. פעם קראו לי רחלי. מתישהו בין יום הולדת עשרים לקיץ שאחרי, חתכתי מסמטאות 'גאולה' בואכה מאה שערים ונפלתי אל העולם הגדול, שם התחיל המסע שלי לקריאת הכתבה המלאה לחץ כאן

הארי סטיילס, בראד פיט ורוברט פרינסטון צעדו בזה אחר זה על שטיחים אדומים וחייכו למצלמות. הם לבשו חצאיות, שמלות וסריגי סבתא, ולרגע לא איבדו מהסקס אפיל שלהם. להפך, הם הפכו אותו לבלתי מנוצח.   פעולת הצד הנלוות הזאת של התנועה הפמיניסטית והקווירית אהובה עליי במיוחד, כי היא לוקחת תיאוריות גדולות ומאבקים כועסים של שנים והופכת אותם לפיסת סאטן ורודה שמשחררת נשים וגברים מהנוכחות המעיקה של מה ששאפנו אליו כל השנים – "הפאלוס". ז'אק לאקאן, פסיכואנליטיקאי שתורתו המאוחרת השפיעה רבות על התנועה הפמיניסטית, התחיל בשנות ה־50 של המאה הקודמת להפריד בין המכוּנה "פאלוס" לאיבר המין הזכרי, הוא ראה בפאלוס מבנה סימבולי, דימוי המתייחס הן לגברים והן לנשים ואף פעם לא שייך לאף אחד מהם.   ה"פאלוס" הוא הדבר שאליו כולנו שואפים, הוא עמדת הכוח הבלתי מנוצחת. כל גבר בעולם, מרגע שנולד, הוכרח לשאוף אליו, להיות גברי, חזק ומוכן למלחמה. כל אישה למדה שהיא צריכה להשיג אותו כדי להרגיש מוגנת, אבל הוא עוד מנגנון הגנה שבחרנו לפתח כאנושות כדי להרגיש מוחזקים, שיש לנו אבא גדול, או בשם אחר שהענקנו לו: אלוהים. ואנחנו הקטנים, כל מה שנותר לנו הוא רק "השתדלות".   בואו נודה, המציאות קצת מלחיצה; העולם שלנו כאוטי, וברגע אחד המציאות יכולה להתהפך. פעם זו קורונה, פעם רעידת אדמה, פעם בחירות או אפילו מערכת יחסים שנראתה כאילו תימשך לנצח, אבל משהו קרה והיא הסתיימה לה.   אבל נראה שלאט לאט אנחנו מתחילים לשחרר את החרדה ולומר בפה מלא, אין שום דבר שמחזיק אותנו, וזה בסדר: גברים יכולים להשתחרר מהעול הכבד של להיות גבר קלאסי, חזק וכל יכול. ואם הבוקר הם קמו עם רצון ללבוש את הילדה הקטנה שבהם, גם אם באופן פיגורטיבי, הם יוכלו לעשות את זה ואפילו להיראות ממש טוב תוך כדי.   לא רק העולם החרדי סובל מהסללה מגדרית מגיל צעיר; בכל העולם בנים ילבשו כחול, ירביצו מכות ויחיו בסביבה תחרותית יותר שתצפה מהם להיות חזקים, להדחיק רגשות ולנצח, ואילו הבנות ישחקו בבובות ורודות וייצרו קשרים שירחיבו מגיל צעיר את יכולתן לדבר על הרגשות שלהן.   אבל מה הייתה ההסללה שלנו כחרדים/חרדיות? גדלנו בעולם שבו תסריט חיינו היה קבוע מראש, והתפקידים החברתיים שלנו כגברים וכנשים היו צרים עוד יותר מהמודל הגברי והנשי בחברה הכללית.   כגבר, נועדת ללמוד תורה, לעלות לתורה, לא לפספס אף תפילה, להעדיף תמיד את השכל על פני הרגש, לשאת אישה וללמוד עוד תורה. הרבה. כמה שיותר. כאישה, נועדת לפטפט קצת, לעזור בעריכת שולחן השבת, לגדל את האחים הקטנים שלך, לרכוש מקצוע שיסייע לך לפרנס משפחה ולהתחיל להביא ילדים משל עצמך.   היינו תקועות בתוך מחוך מאוד ספציפי: נאסר עלינו לרכוב על אופניים, ללבוש מכנסיים, לכעוס, ללמוד גמרא. לא הוצרכנו להקשיב לדבר תורה שנאמר מעבר למחיצה, לא היינו חייבות במצוות, כי לא לשם כך נועדנו. נועדנו להיות כוח עזר, וככזה, התכונות שהיו מואדרות אצלנו הן נשיאה בעול, הכלה וויתור.   גם היום, כשרוב הנשים חרדיות נמצאות בשוק העבודה, הן עדיין לא מפתחות קריירה, לפחות לא עבור עצמן. העבודה והקריירה לא נתפסות ככלי לפיתוח אישי, אלא ככלי לפרנסה עבור הבעל והמשפחה שמסתמכים על האישה.   אבל מה אם אישה בוחרת לסלול לעצמה דרך, לומר משהו חדש, להיות חלק מדיון הלכתי או שיח תיאולוגי, להרגיש שהיא עומדת בזכות עצמה ולא רק משרתת את האנשים סביבה? כל אלה הן תכונות שלא הוסללנו אליהן, וכל מרידה כזו מכריחה את האישה החרדית ללבוש צורה שהיא לא מזהה בה את עצמה, אלא כוח שהוא חיצוני לה, צורה של גבר.   מה יש בג'ינס הראשון שכולנו זוכרים את החוויה הזו? האם זו רק החוויה של ללבוש את כל מה שהוא סמל לחילוניות בעיני החברה החרדית? אני חושבת שיש במעשה הרבה מעבר, הוא מכיל בתוכו את השחרור שיש בלהתלבש נוח, לקום בבוקר וללבוש את אותו הג'ינס שזרוק על הכיסא מאתמול, לא להיות מתוקתקת, לא להתאפר, לא להחצין רק את הנשיות המתקתקה, המיופייפת, הרכה, הקלאסית, שמתעטפת בבד השמלה הנע סביבה, אלא להרגיש בנוח לבטא צדדים אחרים באישיות, כאלה שלא באים בריח ורדים מתקתק, כמו חוזק, קשיחות ופרקטיות יום-יומית.   עבורי, חלק מתהליך היציאה היה להחזיר את האישיות המודחקת שלי ולמצוא אותה בתוכי, להסתובב בתל אביב יום שלם במכנסי פיג'מה וגולגול בשיער ולהרגיש נשית ובנוח, להרגיש בנוח גם לצעוק כשאני כועסת, לטרוק דלתות כשצריך, להתווכח בלי להתנצל, לעמוד על שלי בלי להרגיש לא נעים אחרי זה, או להרגיש שעשיתי משהו שהוא "לא אני", שאני צריכה לשם כך ללבוש צורה של גבר.   וזה שיר אהבה לשמלה, שעושה לו את הבוקר: רן דנקר - השמלה החדשה

הצופה: שמעון יצא לפני: 6 שנים במאי: כריס קולומבוס שחקנים: דניאל רדקליף, רופרט גרינט, אמה ווטסון שנת יציאה לאקרנים: 2001 אורך: 152 דק' טריילר   מתי ואיפה צפית בסרט?  היינו בני תשע עשרה. זה היה מאוחר בלילה, בפנימייה. כשכולם נרדמו התיישבתי עם החברותא שלי על המיטה, חלקנו אוזניות וצפינו בשקט ובזהירות.   תאר את החוויה: עוצמתית! זו הייתה הפעם הראשונה שצפיתי בסרט. החשיפה התרבותית שלי עד אז התמצתה בקריאת ספרים והאזנה לשירים. הסרט היה משהו אחר לחלוטין, הגירויים החזקים הציפו לי את כל החושים וגימדו את החוויות מהספרים והשירים. היום, בדיעבד, אני חושב שהחשיפה לסרטים ביטלה אצלי את ההתרגשות מדברים אחרים. כיום אני קורא הרבה פחות.   מה עוד השתנה בך בעקבות הצפייה בסרט? פחדתי שהסרט יחדור לי לראש ויהיה לי קשה לבטל את ההשפעה שלו. כתלמיד ישיבה שמעתי הרבה אזהרות על הסכנות מחשיפה לתרבות זרה, שיכולה לערער את האמונה. בזמן הצפייה ניסיתי לסנן השפעות, להיות חכם ומודע, בעיקר בסצנות שהמסר שלהן היה אהבה. בעולם של הארי פוטר האהבה היא מעל לכול ומנצחת את הרוע. אני זוכר שאמרתי לעצמי, מנסים לעוות לך את הערכים. בפועל, בזמן הצפייה חזרנו להיות ילדים. פנטזנו על העולם הזה, של הארי פוטר, כמו שרק ילדים מפנטזים. עבורנו זה לא היה רק סרט. צפינו בו שוב ושוב, ובצפיות החוזרות שמתי לב לעוד ועוד פרטים. התמקדתי באוכל, בעיצוב, בארכיטקטורה, בחלוקת תפקידים, במשחקים של הילדים ובהתנהלות השונה כל כך של המבוגרים בסרט. עם הזמן למדתי את העולם של הארי פוטר, את התרבות, את אורח החיים של האנשים שם.   אילו סצנות זכורות לך במיוחד? רוב עלילת הסרט מתרחשת בפנימייה שבה חיים יחד בנים ובנות. האינטראקציות ביניהם עניינו אותי מאוד. הקשרים שנטוו שם נראו פשוטים ואנושיים. הילדים והילדות היו חברים, טיילו יחד, אכלו יחד, אבל ישנו בחדרים נפרדים. הבנתי שהגבולות יכולים להיות אחרים ממה שאני מכיר, פחות הרמטיים. סצנה נוספת שאני זוכר הייתה לקראת סוף הסרט. כשהמנהל דמבלדור, דמות שאמורה להיות חינוכית, הגיע לבקר את הארי במרפאה וטעם סוכרייה קסומה שגרמה לו להשתטות. זה אפילו קצת הביך אותי. הדמות הזאת גם כך הייתה שונה מכל הדמויות החינוכיות שהכרתי, הוא היה חביב, אנושי, ובעיקר נגיש.   צפית בסרט אחרי היציאה? כן, ראיתי אחרי כמה שנים. בצפייה החוזרת הוא נראה לי משעמם מכפי שזכרתי.   הערת המבקרת: כפוטרית מושבעת, אני ממליצה לכם לקרוא את סדרת הספרים שהשפיעה כל כך על דור שלם, ואז לפנות לעצמכם סופ"ש – או שרשרת חגים – לבינג' ארוך של כל הסרטים, לבד או עם חברים. להשלמת השכלתכם הקוסמית, האזינו לפודקאסט המושלם ההסכת שאין לומר את שמו, שבו שיר ראובן ודור סער קוראים ומנתחים את כל ספרי הארי פוטר. שנון. מעניין. פרוידיאני.   צפייה מהנה! רוצה לספר על הסרט הראשון שלך? אשמח! המייל שלי: [email protected]  

הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית. בלי שום קשר לאלוהים, כמובן. יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד. הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר. אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.   אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח? ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות. אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק. אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר. יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.   מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר? כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי. גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו. אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה. חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.   ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות. המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם. בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.   או כמו שכתבה המשוררת זלדה: "הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח גַּם אֵינֶנּוּ נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל – הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ בְּתוֹךְ הַהֹוֶה וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר – כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..." זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית. אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור. אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.   כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".   ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE

אז הנה הגיע הרגע הזה, שנייה אחרי שהספוטפיי נשבע שכולנו היינו המאזינים הכי הרפתקניים, ועם התנדפות ניחוח הסופגניות והחנוכיות, הולכת ומעוררת ההבנה: גם השנה הזו עברה. 2022 הגיעה ליומה האחרון, והדרך הטובה ביותר לציין זאת היא להצטייד ברשימת סרטים להעברת החורף הארוך. אלו עשרת הסרטים שיישארו איתי מ-2022.   Joyland (ג'וילנד) במאי: סאים סאדיק שחקנים: עלי ג'ונג'ו, ראסטי פארוק, אלינה חאן, סרוואט גילאני, סלמאן פארזאדה, סוהיל סמיר, סניה סעיד ז'אנר: דרמה טריילר ג'וילנד הוא בין הסרטים היחידים שנדמה שאיש לא היה יכול לכתוב ולביים אותם חוץ מהבמאי של הסרט, כי הוא נוגע ללב ומקורי בו זמנית. הסרט עוקב אחר הדייר רנה, בנו הצעיר והשקט של אב תובעני מאוד. הדייר נשוי ואביו לוחץ עליו להביא לעולם בן. אולם הדייר מתחיל לעבוד כרקדן גיבוי במופע ארוטי ומתאהב בבוסית הטרנסג'נדרית שלו. אם שאלתם את עצמכם איך סרט כזה יצא מפקיסטן, אז התשובה היא כן, הסרט הוחרם על ידי הממשלה הפקיסטנית. ג'וילנד הוא גם הסרט הפקיסטני הראשון שהגיע לפסטיבל קאן, ואף זכה בפרס השופטים. הסרט שובץ ברשימה הקצרה של המועמדים לאוסקר (נחזיק לו אצבעות!) 10/10 במדד החרד"לשיות יש בו משפחה מסורתית, דמות אב דומיננטית, ארוחות משפחתיות, מסע לחופש, גילוי מיניות מאוחר וגיבור שמתעקש לרצות.    Triangle of Sadness(משולש העצבות) במאי: רובן אוסטלונד ("הריבוע", "כוח עליון") שחקנים: וודי הארלסון, האריס דיקינסון, שארלבי דין, דולי דה ליאון ז'אנר: קומדיה שחורה סאטירית טריילר כשרובן אוסטלונד מנסה לחנך זה מגיע עם הרבה צחוק. "הלוטוס הלבן", סדרה בת שתי עונות לעת עתה, לימדה אותנו שב-2022 צוחקים על העשירים. הסרט פתח את פסטיבל ירושלים, ולא היה דבר כיף יותר בעולם מלנחור מצחוק עם עוד ארבעת אלפים איש בבריכת הסולטן. הסרט מחולק לשלושה – הוא מתחיל במבט על הזוגיות של קראל ויאיא, שמנסים להבין את התפקידים המגדריים שלהם כגבר ואישה מודרניים, ממשיך אל שייט בקרוז מפנק שיאיא מקבלת בחינם בשל היותה דוגמנית ואושיית רשת, ומשם הדברים מסתבכים. כמובן. הסרט זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן. הרגעים שפחות עבדו לי: כשרובן אוסטלונד לא בטוח שהוא חינך מספיק את הצופים בסצנה הקודמת, הוא מוודא זאת גם בסצנה הבאה. וכן, אני יודעת, קשה להיות גבר לבן. 2/10 במדד החרד"לשיות מלא פריווילגיה לבנה, פוסט מודרניזם ואובר מודעות.    Emily(אמילי) במאית: פרנסס או'קונור שחקנים: אמה מקי, פיון וויטהד, אוליבר ג'קסון-כהן, אמליה גטינג ז'אנר: דרמה טריילר הסרט עוקב אחר חייה של אמילי ברונטה, הילדה המוזרה והשקטה במשפחה של כומר כפרי, שאיכשהו הצליחה לכתוב את "אנקת גבהים", אחד הספרים הקלאסיים הטובים בהיסטוריה. הסרט פתח את פסטיבל טורונטו. מה שמבדיל ומייחד את הסרט מסרטים קלאסיים בהפקת ה-BBC היא המחשבה שהאחיות ברונטה וג'יין אוסטין לא היו נשים ויקטוריאניות חמודות, וגם אם הגיבורות שלהן בסוף הספר קמו והתחתנו עם מיסטר דארסי, הכותבות עצמן מעולם לא נהגו כך. אולי אין לנו ביוגרפיות שיאשרו מה באמת קרה בחייהן, כי כל תיעוד כזה היה הורס את מעמדן בחברה, מה שאנחנו יודעים הוא שהן הצליחו לכתוב על גברים ואהבה באופן שמעורר תהיות על חייהן של הרווקות הבתולות הוויקטוריאניות האלה. יכול להיות שזוהי רק משאלת לב של דור שרוצה את הגיבורות שלו מורכבות יותר, אבל האם המציאות רלוונטית כדי לספר סיפור? אמה מקיי (המוכרת מהסדרה "חינוך מיני") לראשונה בתפקיד ראשי בפיצ'ר, מגלמת את אמילי ברונטה ומובילה את הסרט עם הרבה אהבה, רגישות וייחודיות שיוצרות דמות חד-פעמית על המסך. הרגעים שפחות עבדו לי: סצנת המסכה והמהלך הרגשי שעוברת דמותו של ויליאם ויטמן, השינויים הרגשיים אצלו פתאומיים ומערערים, ונוצרה ההרגשה שהם מעט מתוסרטים. 8/10 במדד החרד"לשיות דמות אב נוקשה – יש. מערכות יחסים משמעותית עם אחים ואחיות – יש. עולם רגשי עצור – יש. רומנטיקה אסורה בעולם נוקשה – יש.   How to Save a Dead Friend (איך להציל חבר מת) במאית: מארוסיה סירוצ'קובסקאיה משתתפים: מארוסיה סירוצ'קובסקאיה, קימי ז'אנר: דוקו טריילר סרט דוקו שצולם במשך 12 שנה. הבמאית התחילה לצלם אותו כתיעוד של החיים וכדרך להתמודד איתם. מארוסיה וקימי, בן זוגה, מתגוררים בפרבר מתפורר ברוסיה. פוטין בשלטון, המדינה בהידרדרות, דור ההורים כבר לא מאמין שהשינוי יגיע, רק הצעירים עדיין מנסים למרוד ולהילחם במשטרה ובשלטון. בתוך כל הבלגן הזה יש להם זה את זה, דיכאון, סמים ומוזיקה. זה סרט מחוספס על המציאות, על אהבה ועל הצורך להיאחז במשהו, גם אם זו רק מצלמה. 7/10 במדד החד"לשיות לא כולם עברו את שלב המרד והסמים, מי שכן ימצא כאן חברה מנותקת מדור המבוגרים, חורים שחורים, חברות אמיצה ורגעים של אושר.   The silent twins במאית: אגניישקה שמוצ’ינסקה שחקניות: לטישה וויט, תמרה לורנס טריילר הסרט מבוסס על סיפור אמיתי. סיפורן של תאומות שמתקשרות זו עם זו בלבד, ולא מוכנות ליצור קשר עם אף אחד מלבדן. יחד הן יוצרות לעצמן עולם עשיר צבעוני, שמנותק לגמרי מהעולם האמיתי. צפיתי בסרט בהקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן. בסיום ההקרנה הקהל נעמד ובמשך כעשר דקות נשמעו מחיאות הכפיים לבימאית. הכול עבד בסרט הזה: הסיפור, המשחק (בגילומן של שחקניות לא מוכרות), אבל בעיקר התכנון. נראה שאין רגע בסרט הזה שלא תוכנן בקפידה, בכל סצנה וסצנה נבחר השוט הנכון, הזווית הנכונה, הארט הנכון. דבר  בסרט הזה לא נעשה כלאחר יד. דברים שפחות עבדו לי: ההרגשה שהשחקניות בוגרות יותר מהדמויות. 6/10 במדד החרד"לשיות חברה סגורה שמנותקת מהעולם החיצון.   RRR (המרד הגדול RRR) במאי: קודורי סריסילה רג'אמולי שחקנים: ננדמורי טארקה ראמה ראו, ראם צ'ארן, אליה בהט, אג'אי דווגן ז'אנר: דרמת פעולה אפית טריילר דרמת פעולה אפית פוגשת סרט גיבורי-על, שפוגש אגדת עם הודית – והכול עטוף במגוון האפקטים המיוחדים שקיימים. זהו סיפור בדיוני על שני מהפכנים הודים מהחיים האמיתיים, אלורי סיטארמה ראג'ו וקומרם בהיים, ועל מאבקם בראג' הבריטי. העלילה מתרחשת בשנת 1920, ומתחילה בכפר קטן לאחר שחיילים בריטים חוטפים ילדה מקומית. הסרט הזה לא דומה למשהו שאי פעם ראיתם, הכול בו בחוץ – הסיפור, הרגשות, המשחק, ואם בהתחלה כל המוחצנות הזאת עשויה להעלות גיחוך (קולוניאליסטי) על השפתיים, מהר מאוד הקצב סוחף, והצופים מצפים לראות מה הדבר הבא שיתפוצץ ואיזו חיית C.G.I נוספת תעמוד בדרכם של הגיבורים, שמצוידים באין-ספור קוביות בבטן, מעט מאוד נשק, אבל אש בעיניים ושיר בלב. 1/10 במדד החרד"לשיות בקטע טוב אבל.    Love According to Dalva (אהבה על-פי דאלבה) במאי: עמנואל ניקו שחקנים: זלדה סמסון, אלכסיס מאנטי, פנטה גיראסי ז'אנר: דרמה טריילר הסרט מתחיל כאשר דאלבה נלקחת בכוח מבית אביה, ומועברת למקלט לקטינים. דאלבה אומנם רק בת 12, אבל היא מתלבשת ומתנהגת כמו אישה מבוגרת. היא נדרשת ללמוד מחדש מה המשמעות של אהבה ויחסים בינאישיים, אך היא לא מעוניינת בכך, אלא רוצה להמשיך את חייה כמו שהיו לפני שניתקו אותה מאביה. מדובר בסרט מורכב רגשית, שנעשה בעדינות מפוארת, בלי ליפול לקלישאות. הוא שואל איך אנחנו לומדים לאהוב, או מה זו אהבה ואיך אפשר, לאט לאט, לשנות את נקודת המבט ולהחלים. זלדה סמסון משחקת תפקיד לא פשוט, והכול עטוף באסתטיקה קטנה, עדינה ומדויקת. 5/10 במדד החרד"לשיות יש בו החלמה מפצעי עבר ושינוי נקודת מבט על המציאות.   jeen-yuhs (קניה ווסט: טרילוגיה) במאי: קודי סימונס, צ'ייק אוזה משתתפים: קניה ווסט, דונדה ווסט ז'אנר: דוקו מוזיקלי טריילר רגע לפני שקניה ווסט יבוטל סופית ונטפליקס יורידו את המיני-סדרה העוסקת בשני עשורים בחייו – זה הזמן לדבר עליה. דוקו מוזיקה נוטה לחזור על אותה הנוסחה: זמרת מפורסמת, סיבוב הופעות, הרבה לטקס, הפרעות אכילה, אסתטיקה של הצלחה ואפס שאריות של אנושיות. כאן אפשר לראות משהו אחר, יוצר הסרט התחיל לעקוב אחר קניה עוד לפני ההצלחה שלו. הסרט עוקב אחרי קניה מאז שעבר לשיקגו כדי לנסות לשחות עם הכרישים של עולם המוזיקה, הרבה לפני סאגת קים ק'. הסדרה מציגה את קניה כנרקיסיסט צעיר, אך חסר ביטחון, שמתקשה לגרום לאנשים לקחת אותו ברצינות כזמר ולא כמפיק. זהו קניה ביישן, שאומר דברים מוזרים (כמו היום), ומאוהב בביטים וביצירה, אוהב את אימא שלו, שמאמינה שהוא הדבר הכי טוב בעולם, ומנסה להיות גבר בחברה שבה גבריות וטריטוריה הן הכול. זה מרגש, מלא בכנות, ומספק מבט על קניה לפני שהתקפי המאניה שלו צוטטו בכותרות הראשיות והסעירו את מדינת ישראל. מדד החרד"לשיות 1/10 לא הכול קשור אלינו, וטוב שכך.   Nobody's Hero (לא גיבור של אף אחד) במאי: אלן גירודי שחקנים: ז'אן-שארל קלישה, נעמי לבובסקי, אילייה קאדרי ז'אנר: קומדיה סוריאליסטית טריילר מדריק, איש שיווק בן 35 ממרכז צרפת, מתאהב באיזדורה, אישה נשואה שמתפרנסת מזנות. כשהוא סוף-סוף מצליח להיפגש איתה, בערב חג המולד, הדייט נקטע בשל פיגוע טרור. זמן קצר לאחר מכן צעיר חסר בית, מהגר מוסלמי בשם סלים, מחליט להתנחל בבניין שבו מתגורר מדריק. בניגוד לשכניו, מדריק דווקא חומל על חסר הבית האומלל ומזמין אותו לישון אצלו על הספה. במקביל, הוא מפתח אובססיה כלפי איזדורה. הרגש, בסרט הזה, אף פעם לא מתעורר במקום הצפוי, וזה מפתיע ומצחיק. אחרי כמה הפתעות כאלה אפשר לשחרר ולתת לבימאי הסרט להוביל. מדריק הוא מצד אחד גבר עם לב זהב שנראה די אבוד בעולם, ומצד שני - מתעקש ללא לאות לזכות באיזדורה. בניגוד למשולש העצבות, הביקורת החברתית כאן על ההגירה ועל גזענות אינה דידקטית, נראה שהבמאי צוחק עלינו בגובה העיניים. 3/10 במדד החרד"לשיות יחסי שכנות משפחתיים.   The Wonder (הפלא) במאי: סבסטיאן לליו שחקנים: פלורנס פיו, טובי ג'ונס, סייראן היינדס, איליין קאסידי ז'אנר: דרמה טריילר שנת 1862. אירלנד. אחות (במקצועה) אלמנה מגיעה מאנגליה לכפר אירי נידח ולקהילה שמרנית מאוד, כדי לברר כיצד ילדה מקומית נשארת בחיים באורח פלא, אף שלא אכלה כבר ארבעה חודשים. הסרט מזדחל באיטיות אך מותח. הוא שקט, איטי, מצולם בשוטים רחבים, לא מתקרב, לא לוחץ. כמו התמה שלו, הוא שומר מרחק, אבל בה בעת מעורר רגשות חזקים. בלי לומר זאת באופן מפורש, הסרט מסביר שכולנו זקוקים לסיפורים כדי להמשיך ולהתקיים. 7/10 במדד החרד"לשיות קהילה דתית, שמרנות, ניסים, מנהגים חסרי אחריות. עקבו אחרינו בפייסבוק

הצופה: ריקי יצאה לפני: שנתיים וחצי במאי: ג'יימס קמרון שחקנים: ליאונרדו דיקפריו, קייט וינסלט שנת יציאה לאקרנים: 1998 אורך: 194 דק' טריילר איפה ראית? אצלנו בבית ראו סרטים, לרוב סרטים מצוירים, תמימים של וולט דיסני. הסרט הראשון שראיתי בהיחבא שהיה שונה, היה טיטאניק. הייתי בת שלוש עשרה, היה לנו בסמינר שוק שחור של העברת סרטים ואני ועוד שתי חברות הצלחנו להשיג עותק שלו. תאר את החוויה: עוצמתית! זו הייתה הפעם הראשונה שצפיתי בסרט. החשיפה התרבותית שלי עד אז התמצתה בקריאת ספרים והאזנה לשירים. הסרט היה משהו אחר לחלוטין, הגירויים החזקים הציפו לי את כל החושים וגימדו את החוויות מהספרים והשירים. היום, בדיעבד, אני חושב שהחשיפה לסרטים ביטלה אצלי את ההתרגשות מדברים אחרים. כיום אני קורא הרבה פחות. איך היה המפגש הראשון שלך עם סרט קולנוע? היינו מאוד מובכות מסצנת הציור בעירום שהייתה שם, עצמנו את העיניים וחיכינו שזה יעבור, ניסינו לצחוק על זה בעיקר. אבל כשסיימנו לקחתי את הדיסק און קי שעליו היה הסרט וחיפשתי מקום שקט כדי לראות את הסצנה שוב. הרגשתי שאני לא יכולה לראות את זה בבית, שזה פסול. כשמצאתי מקום שקט ראיתי את הסצנה הזו שוב ושוב, לא מהמקום הפורנוגרפי שלה, אלא כי אף פעם לא חוויתי אישה ככה, הנשים סביבי תמיד היו צריכות להיות שקטות וקטנות והיא הייתה דמות חזקה ומינית שיודעת מה שהיא רוצה. הרגשתי הזדהות גדולה איתה, אני באה משושלת של אדמו"רים, במשפחה שלי יש הרבה חוקים בלתי כתובים של מה ראוי ואיך להתנהג והרגשתי שגם קייט גדלה בסביבה כזו והצליחה לשמור על האש בתוכה ולבסוף להוציא את האש הזו החוצה. התאהבתי בדמות שלה. אם היא מצליחה להיות אמיצה ועוצמתית גם באופן שקט, זה נתן לי גם תקווה. זה גם עזר לי להבין דברים על עצמי, שתי הבנות שראיתי איתן את הסרט ממש נמשכו ללאונרדו דיקפריו, ולי דווקא ממש צרם שהיא (קייט וינסלט) איתו, לא הבנתי למה אני חווה את הרגשות האלה כלפי השחקן וחשבתי שאולי אני מקנאה בה, אבל הבנתי שאני מקנאה לה ושאני בעצם נמשכת גם לנשים. היו רגעים שנשארו איתך? אני בעיקר זוכרת את האינטראקציה בין גברים ונשים, עולם שגברים ונשים נמצאים בו ביחד, חולקים את אותו החלל. יש סצנה בה אמא של קייט מדברת עם אבא שלה ואומרת לו מה לעשות, אצלי בבית לא היה מצב שאמא תגיד משהו לאבא או תחשוב להעיר לו ואמרתי לעצמי 'וואו ככה זה בעולם בחוץ'. רגע נוסף, כאשר כל האנשים על הסיפון יורדים לסירות ההצלה ואמא של קייט נוהגת באנוכיות ולא רוצה לחלוק את הסירות עם אנשי המחלקה השנייה והשלישית וקייט צועקת עליה, זו  בעצם הפעם הראשונה בסרט שהיא מתנגדת באופן אקטיבי ומצליחה למחות בקול על כללי החברה כנגד ההורים שלה. בהתחלה חיכיתי שכמו אצל קייט יבוא איזה קרחון שישבור משהו ויוציא אותי החוצה, אבל בסוף הבנתי שאם לא אאזור אומץ בעצמי ואקח אחריות על החיים שלי שום קרחון לא יתנגש בספינה שלי. אז יצאתי.   צפית בסרט אחרי היציאה? כן, הצטערתי שראיתי, כי כבר לא היה לו את הקסם של אז. הוא היה במקום כמעט קדוש עבורי כשראיתי אותו כחרדית וכשהייתי בחוץ נעלם ממנו הקסם. הערת המבקרת: אחד הדיונים שהתעוררו בעקבות "טיטניק" מתעסק בקרש עליו צפה קייט אחרי השקיעה של הטיטניק. לאור העובדה שהקרש נראה גדול מדי בשביל אדם אחד, השאלה שממשיכה להעסיק את כולם היא האם הגודל מעיד על החוזק? האם גם ג'ק היה יכול לעלות על אותו הקרש? הדיון הספציפי הזה לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של הקולנוע ולמחלקת ה-ארט, המחלקה שאחראית לעצב ולספק את התפאורה לסרט. כאשר מעצב התפאורה קורא את התסריט הוא כותב לעצמו איזה אביזרים כל סצנה דורשת כדי להתקיים, במקרה הזה למשל צריך לספק קרש לקייט. מכאן מתחילה העבודה שלו, לבחור את הקרש שישמש את הסרט בצורה המוצלחת ביותר. המעצב צריך לבחון את הקרש ברמה הפרקטית, הקרש חייב לשאת את השחקנית על פני המים. אבל גם בו זמנית לחשוב מה הדימוי של הסצנה ושל הדמות של קייט שצפה על קרש מוסיף לסרט, האם הוא מסמל משהו עמוק יותר שהוא צריך לרמוז עליו דרך העיצוב שלו? הוא גם לא יכול להזניח את הסביבה הריאליסטית, מאיזה חלק בספינה מגיע הקרש, למה דווקא הקרש הזה ולא כל קרש אחר, האם הוא שבור או שלם, איך הצבע הספציפי שלו משפיע על הצבעוניות של הפריימים, האם כדאי שהוא יבלוט בפריים או להפך שיתמזג ברקע. לאט לאט מעצב התפאורה ביחד עם הבמאי והצלם, עונה על השאלות האלו ומגבש את עולם העיצובי בו נמצא הסרט וממנו הוא יכול לגזור את ההחלטות שלו על כל חפץ וחפץ שנמצא בפריים במהלך הסרט. עוד על העבודה של מחלקת ארט. יש במאים שמקפידים מאוד על סגנון עיצובי שחוזר על עצמו בכל הסרטים שלהם והוא הופך כבר לשפה העיצובית המובחנת שלהם למשל פדרו אלמודובר, ווס אנדרסון, רוי אנדרסון, טים ברטון.

בסוף שבוע האחרון הצטיידתי בשתי חברות והלכתי לראות את הסרט 'נשים קטנות'. למי שלא מכיר נשים קטנות מבוסס על רומן אמריקאי משנת 1868 מאת לואיזה מיי אלקוט. הספר מספר את סיפורן של ארבע אחיות: מג, ג'ו ואיימי שמפלסות את חייהן כנשים צעירות בעולם, ומתאר את השאיפות, האהבות והפשרות שלהן. https://www.youtube.com/watch?v=iJoPhElbIIo אז למה הילדה הדוסית שחיה בתוכי התרגשה כל כך? בבית החרדי בו גדלתי היתה שידת ספרים אחת מכוסה ועמוסה בקלאסיקות. קצת ז'ול וורן, הרבה דיקנס, ברונטה, טולסטוי, הארדי ועוד. והעולם התחלק לשניים: בבוקר בזמן בית הספר כוננית הספרים היתה סוד אפל, אבל בצהריים, מיד אחרי שהייתי מחליפה את חולצת התלבושת האחידה, נפתחה הדלת לעולם השני- שידת הספרים. קראתי את אותם הספרים שוב ושוב, האופציות היו מוגבלות, אבל החוויות אף פעם לא, לכל סיפור היה את העולם שלו, החלום שלו, כל יום היה חדש. לפעמים נפרדתי מספר לשנה רק כדי לגלות אותו שוב, רגישה יותר.   'נשים קטנות' היה אחד הספרים האלה, האסורים. ואולי הם צדקו, החרדים, כי מעבר לסיפור ה'נקי' מכל איזכור של מיניות, הדפים תמיד הריחו כמו חופש, חופש שהשאירה בו המחברת. חופש מלהיות האישה הטובה, זו שיעדו אותי להיות. הנשים בספרים תמיד בחרו את מסלול חייהן, הן למדו מה שרצו, אהבו והתאהבו, גם בעולמן המוגבל. הן לא היו צריכות להיות חוליה בשרשרת של אמהות טובות, מאם לביתה וממנה לצאצאית הבאה, הן פשוט היו.   היום אני סטודנטית לקולנוע, חילונית, כמות הספרים שאני קוראת הצטמצמה וכמעט לא קיימת, אבל כשהגעתי לאולם הקולנוע ידעתי שאוהב את הסרט לא משנה איך הוא יהיה.    הוא היה גרוע. העלילה הלא לינארית לא הצדיקה את עצמה ושיטחה את הדמויות, הצילום היה 'בסדר' בלבד ומשום מה הקראת חלופת המכתבים בסרט נעשתה כאשר השחקנים מישירים מבט למצלמה ושוברים את הקיר הרביעי (הקיר הדמיוני המפריד בין הקהל לבמה), מאד ברגמני, מאד לא מוסבר. הכל היה עטוף בצעיף משי ורדרד ולא מהסוג החינני, הכל היה מתוק מידי, הסיפור, הדמויות, הקשרים ביניהן והמוזיקה שעטפה את הכל, אבל הכל. זה היה כמו להטביע עוגה יבשה בקצפת או מלפפון בטחינה (לצמחונים). פעם שמתם לב כמה חלקים מפסקול של סרט מרוחים במוזיקה? תשימו לב, לפעמים זה קורה משום שהבמאי עצלן מדי מכדי לביים סצנות רגשיות טובות, במקום זה הוא שם מוזיקה שמייצרת רגש מיידי.     סרטי מלמלות. כך באופן לא רשמי נקרא הז'אנר הקולנועי לסרטים שקהל היעד שלהם הוא ברור: נשים.  וכן, זה קונה אותי. כי… אני אישה. אבל אולי, אולי תכבדו אותנו קצת ותעשו גם קולנוע טוב? רק אל תשכחו להלביש אותן במלמלות.

דילוג לתוכן