תוצאות חיפוש

בעבר הלא רחוק היינו מתעללות בקטינים. מנהג היה לי ולחברתי אתי, חילונית טריה בעצמה, לומר כל אחת בביתה משפטי רהב בסגנון: "בת שבע הייתי וחיתלתי שלושה תינוקות", "בגילך סחבתי אחים קטנים בשלג עד החיידר", קודם תקרצפו מטבח שלושה ימים וארבעה לילות ואז תדעו מה זה לנקות ומה זה פסח", "חצי שעה והאוכל מוכן – אז מה קרה? אנחנו צמנו בחגים עשרים שעות ברצף", כך רקמנו אגדה מיתולוגית ושמה גיבורות השטעטל לעיני קהל מעריצנו הזאטוטים. אל תסתכלו עלינו ככה, כל אחד ממקסם רווחים כשהוא יכול. ובינינו, המשפטים מבוססים על סיפור אמיתי. כל זה היה ממשיך באין מפריע עד שיום אחד הילדים קיבלו חצ'קונים (לטענתם. לשיטתם.) והתחילו ללמוד מקרא במבט ביקורתי, שאלו שאלות סביב עקדת יצחק ועסקו בזכויות אדם בשיעור אזרחות. או אז התחלתי לזהות סביבי אפים מתעקמים ואפילו השתנקויות צחוק כל אימת שצייצתי "אצלנו היה"... "גם הפוחחים שלך לא מתרשמים עוד"? שאלתי את אתי בעצב. "אכן, הוסר הנזר ניטלה העטרה", היא ענתה בלשון נכאים הידועה רק לי. כשהרייטניג ירד בבית, סיפרנו את אגדות הגבורה זו לזו והנהנו בראשנו בהתלהבות לפי התור, כי אין למתחלנים אמיתיים הנאה כמו זו של סיפור עינויי השטעטל והאזנה להם. בכל זאת השתדלנו לדבר ברמקול של הסמרטפון, כך הקולות יישמעו בסלון הבית. ויום אחד בעת ויכוח שגרתי לחלוטין בין אם ובת, עניין עקרוני שקשור לשמפו במקלחת, נעמדה אחת, ממיטב בנותנו, באמצע הסלון, (לא נזכיר של מי) זקפה גב וענתה בטון נשי, מטעימה כל מילה: "אמא, זה לא עובד ככה. ביקום מקביל, בבני ברק, אני כבר אמא לתאומים, עכשיו, בגילי". שבוע ימים התאוששנו מהתקרית. זה היה תקדים מסוכן מידי. בסופו החלטנו לקפל ציוד.

מפגש בין האח הסורר לאח "הצדיק", לאחר שנים של נתק. סיפורם של שלומי ואלי שרייבר ynet יהדות.   תגיות: נתק תאריך הכתבה: דצמבר 2013

ביושבי היום על החוף הקשבתי לשיר של עידן רייכל ״מילים יפות מאלה״. (לאחרונה התאהבתי בו, מן הסתם זה גם יעבור לי) לפתע נפלה לי תובנה, הבנתי שאלוהים הוא האקסית המיתולוגית שלי. אותו אהבתי בכל ליבי ולו התמסרתי במשך שנים ארוכות. חייתי איתו וחשבתי עליו רבות, איך לעשות רצונו, איך לדבוק בו, להתקרב יותר ויותר. ואז נפרדנו. והיום הוא האקסית המיתולוגית. אליו אני מתקשר כשאני שיכור. הוא עדיין רשום באנשי קשר לשעת חירום. מידי פעם אני נזכר בו ומתגעגע. כמה חווינו יחד, כמה כייף עשינו, איזה מריבות היו לנו... וכמה גדולה האהבה שאחרי. לפעמים אני מתמלא דמעות. אך מערכת היחסים הפכה תובענית מידי, הוא דרש התמסרות מוחלטת, אך לא השיב באותה מטבע. ברגעים קשים הוא נטש אותי - כשהייתי צריך אותו יותר מכל. ויותר מכל, הוא הגביל אותי עם דרישות אין סופיות, האהבה הסוערת של ההתחלה הפכה יותר ויותר להתנצלות ורגשות אשם, עסקנים התחילו להתערב ולדבר בשמו, להציג דרישות שונות ומשונות. אך הוא נעלם, פתאום הוא מסנן... כמה הודעות קוליות השארתי אצלו? בבקשה אלוהים תענה! חיפשתיהו ולא מצאתי, יצאה נפשי בדברו. לבסוף מגיעה גם ההשלמה, אני מבין שזה נגמר. והגיע הזמן לעבוד קשה, לקחת אחריות על חיי, להבין שאם אין אני לי מי לי. לדאוג לעצמי, למשפחתי האהובה. יש לי אחריות, יש לי חיים. זה לא קל, להתחיל לצעוד בכוחות עצמך, לדעת שאינך יודע. לקבל החלטות למרות שאין לך שליטה על התוצאות. זה לא קל, זה מפחיד. אין את מי להאשים ואין על מי לסמוך, שום דבר לא מובטח או מובן מאליו. אבל זה גם מעודד, כי זה בידים שלי, אלו חוויות חדשות, זו הבחירה, זו ההנאה של לדעת שאינך יודע. זה האופק הרחב והחדש, הים האינסופי, זו הסקרנות, אלו החיים במלא עוצמתם. זה פרי עץ הדעת, זה להט החרב המתהפכת.