תוצאות חיפוש

כשעזבתי את הבית בגיל 16 רציתי לחיות הרחק מהחברה שבה גדלתי. התביישתי בזהות שלי ועשיתי הכול כדי לטשטש אותה. עבדתי בזה. למדתי מלא סלנגים חדשים, כמו "סבבה", "שיט", "מגניב", "קול" ועוד שלל מילים מפוצצות. אומנם לא תמיד הצלחתי לשלב אותן במשפטים באופן מדויק, דבר שהוביל למבוכות קלות, אבל בהחלט השתדלתי ללמוד את השפה החילונית. המגבלה המובהקת ביותר שעמדה בדרכי בניסיון טשטוש הזהות – הייתה, באופן לא מפתיע, השם שלי. במשפחה שלי נהגו לקרוא לתינוקות "על שם", על שם סבים וסבתות שנפטרו, או על שם רבנים ורבניות השייכים לזרם שלנו. אך כשנולדתי אימא שלי ז"ל החליטה למרוד במנהג וקראה לי בשמה של דמות שהופיעה בהפטרה של אותה שבת – פנינה. אבא שלי מאוד לא אהב את ההחלטה, אבל אמר "שלא מתעסקים עם יולדת". אחרי היציאה, כשהיו שואלים לשמי והייתי עונה "פניני", הייתי רואה מולי פנים משתאות. האנשים שפגשתי מעולם לא שמעו את השם הזה, ואני התכווצתי מבושה. הרבה שמות שמקובלים בחברה החרדית נשמעים מוזר באוזני האוכלוסייה הכללית. מוישי, רוחי, שמשי, לאה'לה – שמות שמבחינתי נורמטיביים לחלוטין נתפסים כמשונים מחוץ לחברה החרדית. החלטתי לחזור לשם המקורי שלי, "פנינה", אך גם השינוי הזה לא הועיל. תמיד נשאלתי אם אני דתייה, ובכך הושם קץ לניסיונות הסתרת הזהות שלי. לא אשכח מה קרה לי באחד הימים: הגיע לקוח למקום שבו עבדתי, אמר לקולגה שלי שאני מוצאת חן בעיניו ושאל אם אני פנויה. היא הצביעה עליי ושאלה, "אתה מתכוון לפנינה?" והוא ענה, "מה? פנינה?! עזבי, עזבי, קבלי ביטול. אני לא יוצא עם מישהי שקוראים לה פנינה". הקולגה באה לספר לי על כך – אפשר להתווכח על הכוונות שלה – ואני נחרדתי. בו ברגע החלטתי לגשת למשרד הפנים ולהוריד את ה-פ'. זו הייתה החלטה פזיזה, אך קלה. זה רק להוריד אות, חשבתי בליבי. הרבה חברות מהסביבה שלי שינו את שמן. מרים שינתה למריה, מיכל למישל ושרי לשרה. הרגשתי שזו החלטה לגיטימית. כלומר, על פניו, זו בהחלט החלטה לגיטימית, ואני לא נותנת משמעות כה רבה לשם. בסופו של דבר, האדם עושה את השם ולא ההפך. אבל בדיעבד, כיוון שההחלטה הגיעה ממקום של חוסר השלמה עם העבר והזהות שלי, הבנתי ששגיתי. לא הצלחתי לעמוד איתנה מול מי שאני, והפידבקים מהסביבה הצליחו להוריד לי את הביטחון. גם השם "נינה" גרר תגובות. שאלו אותי אם אני רוסיה, ספרדייה, ומניין השם הלא-שגרתי שלי. מצאתי את עצמי משקרת על זהותי ומספרת שנקראתי על שם סבתא, או שקר אחר, כדי שחלילה אף אחד לא יחשוד שגדלתי בבית חרדי בבני ברק. לאט לאט התרחקתי ממי שאני. הרגשתי שלא משנה מה אעשה, תמיד אתויג כשונה, בעוד כל מה שאני רציתי היה להרגיש שאני כמו כולם, לא להיות חריגה. היום, אחרי שהתבגרתי והשלמתי עם מי שאני, אני מבינה שהדרך שעשיתי לא הייתה בריאה ונכונה, ובהחלט יש דברים שאני מתחרטת עליהם. אימא שלי בחרה לי שם באופן שלא היה מקובל במקום שבו גדלתי, והיה נכון מצידי להישאר איתו, ולו כאות הערכה על הצעד האמיץ שלה. ומעבר לכך, הרי לא בחרתי להיוולד ולגדול בחברה החרדית, לא רצחתי, לא גנבתי ולא עשיתי מעשים שאינם מוסריים, ולכן אין מקום לבושה. להפך, יש מקום לגאווה גדולה על האומץ לעזוב הכול, למרות ההשלכות הקשות, ולחיות כפי שאני רואה לנכון. את עומק הסיבות שהובילו אותי לשנות את שמי אני עדיין מבררת על ספת הפסיכולוג, ומתוך המקום הזה אני מבקשת לפנות לכל אלו שנולדו וגדלו בחברה החרדית ועזבו אותה, ולהציע להם ללמוד מהמקרה שלי. אתם, אמיצים שכמותכם, לעולם אל תתביישו בעברכם. עמדו איתנים מול הסטיגמות הרבות שנדבקות לעוברים בין העולמות, ואל תשנו את עצמכם בחסותן. אתם צריכים להיות גאים במקום שממנו באתם ובדרך הייחודית שלכם אל עצמכם.  

פערי השפה, התרבות והמנטליות בין הציבור החרדי לחילוני מייצרים בשלבים הראשונים של היציאה מגוון רגעים מביכים ומוזרים, ולעיתים גם קומיים – הזוג שהתגנדר לכבוד יציאה לקולנוע, יעל שפחדה לחלות במחלת הציפורניים, ודודי, שלא ידע מתי אפשר להתחיל לאכול כשאין קידוש.   את המעבר מהעולם החרדי לחילוני אפשר להמשיל להגירה למדינה זרה שבה השפה, התרבות, הסלנג, המנטליות והחוקים שונים מאלו שהיו מוכרים עד כה והמהגרים נאלצים ללמוד הכול ולהתרגל לניואנסים שמאפיינים את המקום החדש. אולם בשונה מהגירה, ששם לרוב יש הבנה לקשיי ההסתגלות וההתאקלמות, לרבים לא מובן איך יכול להיות שהיוצאים גדלו כאן, בארץ, ובכל זאת הם אינם דוברים את השפה הישראלית הרווחת, לא מכירים כמעט את התרבות החילונית שלא לדבר על חוסר הבנה של הסלנג ושל המנטליות. ואיך הדברים באים לידי ביטוי? ברגעים קטנים של מבוכה, בהתנהלות שיכולה להתפרש כמוזרה, ובעיקר – בסיטואציות שבמבט לאחור הן פשוט מצחיקות!   איך מתלבשים לקולנוע בשבת?  מלכי הייתה מלאת התלהבות. לראשונה בחייה היא תלך לקולנוע ביום שישי בערב! ״בפעם הראשונה שהלכנו אני ובעלי לקולנוע בשישי בערב, חשבנו שגם חילונים מתלבשים חגיגי לכבוד שבת״, היא נזכרת. ״באנו מתוקתקים, מכף רגל ועד ראש, עקבים ובגדי שבת, ואז אנחנו רואים שכולם שם, בקולנוע, זרוקים בכיסאות, לובשים ג'ינס ונועלים כפכפים. הייתי בהלם. התפדחתי ממש. רק אחר כך הבנתי שבעולם החילוני לא מתלבשים חגיגי בשבתות ושזה מנהג של חרדים ודתיים בלבד״.   משינה – מי? יהודית הוזמנה להופעה של אחד ההרכבים מפורסמים בארץ: משינה. אבל לא היה לה מושג על מי ועל מה מדובר. ״עבדתי אז בחברת תקשורת, ובמסגרת אירוע חברה הייתה הופעה של משינה", היא מספרת. ״לא הבנתי בכלל מה זה משינה, ואני רואה שכולם סביבי מתלהבים ומתרגשים. בהופעה עצמה הקהל היה בטירוף, ואני לא הבנתי למה. כולם שרו את כל השירים, בעוד אני מתבוננת המומה בקבוצה המוזרה הזאת שעל הבמה. הייתי שוקיסטית לאורך כל ההופעה".   ענייני שפה נחמי לא הכירה את ההבדל בין המילים "מגניב" ל-"גנוב". "עבדתי באיזושהי חנות, וכשמנהל קלט שאישרתי ללקוחה קשת יום לחלק את סכום הקנייה ל-36 תשלומים, הוא אמר לי, 'תגידי, את גנובה או מה?' נהניתי מהמחמאה, אבל לא ממש הבנתי למה נאמרה בטון הזה..." גם ישראל גילה את פערי השפה בדרך לא שגרתית. "בצבא אמרתי שצריך להביא 'מסרטה' כדי לצלם את הטקס, ואף אחד לא הבין על מה אני מדבר. לקח לי כמה רגעים להבין שחילונים אומרים 'מצלמת וידיאו'". הפערים מתבטאים לא רק בשפה העברית אלא גם, אולי בעיקר, באי-ידיעת השפה האנגלית. שפרה הייתה חייבת כסף ונסעה לעבוד בעגלות בארצות הברית. "נסעתי בלי לדעת אנגלית בכלל. באחד הימים הראשונים שלי בדוכן הגיע אחד הלקוחות הוותיקים. הוא ראה שאני חדשה ושאל לשמי. אמרתי לו ומייד שאלתי לשמו. הוא אמר, Take a guess (תנחשי), ואני לחצתי את ידו ואמרתי לו, 'נייס טו מיט יו גס'. הוא נקרע מצחוק וסיפר את זה לשאר העובדים. הם לא הפסיקו לצחוק ועד היום מזכירים לי את זה". במקרה אחר, שקרה בארץ, שפרה נוכחה לדעת שפערי התרבות מונעים ממנה להבין רפרנסים בשיחת עבודה פשוטה. "הייתה לי פגישת עבודה עם לקוח והוא אמר לי בטלפון שיפגוש אותי ברחוב היקינטון", היא נזכרת. "אבל הקליטה בטלפון לא הייתה טובה ולא הצלחתי לקלוט את שם הרחוב. שאלתי שוב ושוב, ואז הלקוח אמר, 'יקינטון, כמו בשיר פזמון ליקינטון'. אמרתי מייד, 'אה, כן-כן', למרות שלא היה לי מושג. לבסוף נאלצתי לבקש ממנו לכתוב לי בווצאפ את הכתובת. אחר כך בדקתי בגוגל וגיליתי שזה שיר ישראלי מאוד מוכר".   המחלה ה"קשה" של הציפורנים היפות יעל חשבה שלק על הציפורניים זה סימן למחלה קשה. "באחד החופשים הלכנו לפארק, כל המשפחה, וראיתי אישה עם ציפורניים ארוכות ואדומות. שאלתי את אימא שלי מה יש לה על הציפורניים, והיא אמרה לי שהאישה הזו חולה במחלה מאוד קשה, שהציפורניים הופכות לצבעוניות. פחדתי שאני גם אחלה במחלה הזו. ברבות השנים, כשהייתי בין שני העולמות, למדתי במכללה והייתה שם מישהי מבית דתי-לאומי והיה לה לק על הציפורניים. כשהבעתי את השתתפותי בצערה על מחלתה הקשה, מחלת הציפורניים, היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. אפילו נפגעה קצת. אחרי בירור קצר הבנתי שהציפורניים הצבעוניות האלה הן תוצאה של מריחת לק, ליופי. כל כך כעסתי על אימא שלי, שבמקום להגיד את האמת היא שיקרה והנפיצה סיפור משוגע וגרמה לי למבוכה גדולה".   סכינים בבית הספר? ריקי הייתה בטוחה שילדים חילונים יוצאים לבית הספר חמושים היטב. "עבדתי במחסן ציוד והגיעה עובדת חדשה. קיבלתי אותה ואמרתי לה: 'אני חייבת לשאול אותך משהו, כשהיית ילדה והלכת לבית הספר, היית יוצאת מהבית עם סכין?' כי סיפרו לנו שילדים חילונים הולכים עם סכינים לבית הספר ורוצחים אחד את השני. העובדת החדשה התפוצצה מצחוק, ואני התביישתי מאוד. פתאום הבנתי כמה מגוחך לשאול שאלה כזאת וכמה שזה שטויות".   מתי אוכלים? יוסי התארח אצל משפחה חילונית לארוחת שישי וחיכה לסימן להתחיל לאכול. "ידעתי שהם לא נוטלים ידיים, אבל ציפיתי שתהיה איזושהי פתיחה לארוחה. שאלו אותי למה אני לא אוכל, ועניתי שאם אין קידוש איך אדע מתי אפשר להתחיל לאכול?"   הלכות קעקוע ליבי חלמה לעשות קעקוע. "נכנסתי למקעקע ואמרתי לו שאני רוצה לעשות קעקוע. הוא שאל אותי, ׳קעקוע של מה?׳ אמרתי לו, ׳לא יודעת, מה אתה שואל אותי כאלה שאלות? אתה תחליט, אתה המקעקע'. הוא הוציא אלבומים עם תמונות ושרטוטים של קעקועים וביקש שאבחר. לא ידעתי מה לבחור, איך לבחור. פתאום ראיתי ציור של פרחים ואמרתי, 'זה מה שאני רוצה'. הוא הסביר שזה קעקוע ארוך שייקח ארבע-חמש שעות. לא היה אכפת לי, וכך נוצר הקעקוע הראשון שלי, בלי צורה בלי כיוון".

איילת צפתה בטלוויזיה בסתר אצל סבה וסבתה, מלכי החביאה טלפון נייד בתחתונים, אסתי קנתה מכשיר רדיו והסתירה אותו מתחת לכרית, ונחמי צפתה בהיחבא בסרטי האחים גרובייס. יוצאות מכל המגזרים נזכרות באיסורים שהושתו עליהן. בעולם החרדי מקפידים על הפרדה מהעולם החיצון. זאת, בין היתר, כדי לשמור על חברה סגורה עם כללים ברורים של מה מותר ומה אסור. לעיתים קרובות נאסרו דברים שבפרספקטיבה בוגרת אנחנו לא מבינים את ההיגיון שעומד מאחוריהם, וכבר בתור ילדים ומתבגרים הרגשנו צורך למרוד בהם. איילת גדלה להורים חוזרים בתשובה, ואף שהייתה חשופה לעולם החילוני, הוריה התעקשו לאסור עליה פעילויות שונות. "דוד שלי היה עושה קייטנה לכל הילדים בחופש הגדול, וגם אני הצטרפתי. כמובן. אבל היו אוסרים עליי כל מיני דברים שבני הדודים שלי נהנו מהם. כולם היו רואים טלוויזיה, ואותי הוציאו מהחדר בהוראה של ההורים שלי. כשהייתי נוסעת לסבא וסבתא, הייתי צופה בטלוויזיה בהיחבא, מבלי שההורים שלי ידעו. כך הייתי עושה במשך שנים, כדי לפצות על מה שנאסר עליי". נחמי גדלה בבית חסידי אדוק, ללא מחשב וללא סרטים, אפילו לא סרטים חרדיים. "לא הרשו לנו לראות סרטים, אפילו של 'גרובייס', שהיו מותאמים לחברה החרדית. לדודים שלי היה מחשב בבית, ודודה שלי אפשרה לילדים לצפות בסרטים. הייתי בורחת אליה במוצאי שבת, כשכל המשפחה שלהם הייתה נאספת, ורואה סרטים חרדיים. תמיד פחדתי מהרגע שההורים שלי יגלו את זה. רק מזכירה שמדובר בסרטים עם גברים בלבד, שמספרים על מעשיות של צדיקים. לא משהו שהיה יכול 'חלילה' לדרדר אותי". נעמה חלמה להיות צלמת ולראות עולם, אך נאסר עליה להיחשף לתכנים מסוג זה. היא נהגה ללכת בחשאי לחנות הספרים בבניין כלל בירושלים, ולרכוש מגזינים של 'נשיונל גאוגרפיק' יד שנייה. ״במשך שעות הייתי מעלעלת בעמודים, קוראת בשקיקה כתבות על עולמות לא מוכרים. הדמויות המצולמות בעמודי הכרומו נשזרו בדמיונותיי, המצאתי להן סיפורי חיים וטיילתי איתן בכל קצוות תבל״. "אצלנו בבית היה אסור לשמוע רדיו, אפילו לא תחנות חרדיות", מספרת אסתי. "אני זוכרת איך אבא שלי התגאה בזה, שאפילו במלחמת המפרץ הם לא האזינו לרדיו. את המידע על מה שקרה הם היו מגלים רק למחרת, בקריאה בעיתונות החרדית. כשגדלתי איכשהו נודע לי שיש תוכניות רדיו מעניינות. קניתי בכמה שקלים מכשיר רדיו קטן בקיוסק בבני ברק, והתחלתי להאזין לתוכניות בתחנת 103 FM. ידעתי שאני מסתכנת והקפדתי להסתיר את המכשיר במגירה חבויה והוצאתי אותו רק בלילות, כשכולם הלכו לישון. הייתי מאזינה בשקט, אוזנייה אחת תחובה באוזן שצמודה לכרית, והמכשיר עצמו מוחבא מתחת לכרית". על אף המאמצים, סודה של אסתי התגלה. "יום אחד אבא שלי חיפש במגירה ומצא את הרדיו. לא אשכח את האכזבה ואת הכעס שהוא חש. כאילו רצחתי מישהו. מה בסך הכול עשיתי? רק האזנתי לתוכניות רדיו". אסתי מציינת שהיא מבינה את רצונם של הוריה שלא לחשוף את ילדיהם לתכנים שרחוקים מעולמם, אבל תוהה על ההקפדה והסגירות. " עד היום אני לא מצליחה להבין מה הבעיה שלהם עם רדיו חרדי. פשוט מוזר!" בבית שבו מלכי גדלה טלפון נייד היה אסור בתכלית האיסור. אולם היא רצתה ליהנות מתחושת עצמאות, ובסודי-סודות רכשה את המכשיר האסור מכסף שהרוויחה מתיקוני בגדים. "אני זוכרת איך רעדתי מפחד שיגלו שיש ברשותי טלפון נייד. המכשיר לא היה עם אינטרנט, אלא שימש לשיחות והודעות טקסט בלבד, ובכל זאת – זה היה סוד כמוס. הייתי מחביאה אותו בין התחתונים ומקווה שלא איתפס. בדיעבד, אני לא מבינה מה האיסור הגדול. הרי טלפון נייד יכול לעזור להורים לדעת איפה אני וליצור איתי קשר". בביתה של רחלי נאסר על הנשים והילדות לגרוב גרביים שחורים בשבתות ובחגים, אלא רק גרביים בצבע לבן. ועד היום היא לא מבינה מדוע. "תמיד הסתכלתי על השכנות והחברות שלי בקנאה רבה. לא הבנתי למה להן מותר לגרוב גרביים שחורים ולי אסור. בליבי התפללתי שהוריי יסכימו שאהיה קצת יותר 'מודרנית' ויאפשרו לי להסתובב בשבתות ובחגים כשרגליי נתונות בגרביים שחורים. אני זוכרת את עצמי עומדת בחדרי מול המראה, מודדת גרביים שחורים ומדמיינת איך אני יוצאת ככה החוצה, ונהנית מהתחושה שאני מעט יותר 'פתוחה'. עד היום אני לא מבינה את ההיגיון מאחורי האיסור הזה. הרי גרביים שחורים צנועים בהרבה מגרביים לבנים או מגרביים בצבע גוף". גם בבית הספר, כך לפי רחלי, ההקפדות בענייני לבוש לא היו הגיוניות. ״היה מותר לנעול סנדלים או נעליים שהסוליה שלהם בצבע כחול או שחור. וזהו. אני זוכרת ששכנעתי את אימא שלי לקנות לי סנדלים שסולייתם בצבע בז'. אבל בבית ספר אמרו לי שהסנדלים שלי מאוד מודרניים ומוחצנים, ושאוכל להגיע איתם לבית הספר רק אם אצבע את הסוליות לצבעים ה'מותרים'. לא נותרה לי ברירה. קשקשתי על הסוליות בלורד ארטליין שחור. זה היה מאוד מכוער, אבל העיקר שעמד בתקנון בית הספר״. "כל דבר שאיכשהו מזכיר את צבע ג'ינס היה אסור בתכלית האיסור," נזכרת יעל. "אני זוכרת שבחופש הגדול לפני כיתה ו' הלכתי עם אימא שלי לקניות לקראת החזרה ללימודים. רציתי קלמר ג'ינס, הכי פשוט שיש, שעלה כמה שקלים. אימא שלי ממש גערה בי שזה לא צנוע ושאנחנו לא משתמשים בצבע הזה. עד היום לא ברור לי מה העניין. כולה צבע כחול..."

גילי נאלצה להתפשר על הערכים של בנה, שסופג מאביו אמירות דתיות קיצוניות; הרב ישראל פרנקל לא היה בקשר עם ילדיו במשך שנים, ואין לו יד בחינוכם; ושמואל מגיע לאסוף את ילדיו בלבוש חרדי, כי בחיידר אמרו לו שהוא מבייש אותם: הורים יוצאים חושפים את אתגרי החינוך, המורכבות בקשר עם הילדים והמחירים שהם נאלצים לשלם על בחירותיהם.   "הסברתי לו שכולנו בני אדם..." גילי (30) התחתנה עם גבר שהכירה בגיל 17. שניהם הגיעו מבתים חרדיים, אך התחתנו כחילונים כמה שנים לאחר שהכירו, ואף הביאו ילד לעולם. לפני כשנה וחצי הפרידו גילי ובעלה כוחות, לאחר שהוא חזר להיות חרדי. השינוי יצר קונפליקטים רבים, שגילי נאלצת להתמודד איתם יום יום, בעיקר בכל הקשור לחינוך הילד. "כל אחד מאיתנו רוצה לחנך בסגנון שונה", מספרת גילי. "זה מתחיל בשאלה לאיזה גן נשלח את הילד: אני רוצה חינוך חילוני והוא רוצה חינוך דתי, ועד לנושא האוכל של הילד: למשל, אכלנו המבורגר והילד רצה לקנח בגלידה. זה מבלבל אותו מאוד שאחד ההורים מחנך אותו שאסור לאכול חלב אחרי בשר ולהורה השני לא אכפת בכלל. זה מתבטא גם בלבוש: הגרוש רוצה שהילד יחבוש כיפה, ואני לא. כשהילד אצלי הוא נראה כחילוני ועושה מה שהוא רוצה: אני לא אומרת לו ליטול ידיים או לברך על האוכל, וכשהוא הולך לאבא שלו, האבא מנסה להחדיר לו בכל הכוח את ענייני הדת. כל זה יוצר אצלו בלבול עצום." לא רק הבלבול של הילד מטריד את גילי, גם הידיעה על הערכים שהוא סופג מאביו קשה לה. "מדי פעם אנחנו אוכלים במקדונלד'ס. יום אחד הילד סיפר על כך לאביו, בתמימות ובהתלהבות ילדותית", נזכרת גילי. "ואבא שלו אמר: 'איך אתם אוכלים שם, זה אוכל של גויים׳. בפעם הבאה שהלכנו לשם הילד שאל אותי אם כל האנשים שאוכלים במקדונלד'ס הם גויים. הסברתי לו שאין דבר כזה גויים, כולנו בני אדם, וכל אחד מחליט איפה הוא רוצה לאכול. בשורה התחתונה, לתחושתי, המלחמה היא על הערכים של הילד". גילי ממשיכה בתיאור מורכבות הסיטואציה. היא, מצידה, לא מעוניינת לגרור את הילד למלחמת הערכים שהתפתחה בין הוריו, ומשתדלת שלא לתקוף את הדעות שהוא שומע מאביו. "נסענו בליל שבת אחד במכונית, והילד אמר לי שאסור לנסוע בשבת. הייתי צריכה להסביר לו שזה בסדר לנסוע בשבת, שאבא שלו לא נוסע בשבת ואנחנו מכבדים את זה, אבל כל אחד והבחירות שלו. אני מתאמצת ללמד אותו כלים לחשיבה ביקורתית, כדי שתהיה לו אפשרות לבחור את הדרך שלו כשיגדל. יש לי חשש שהוא יבחר ללכת בדרכו של אביו, אבל אי אפשר לדעת. אני מקווה שהוא ידע להחליט מה מתאים לו".   "הפיצו עליי כל מיני שמועות, כמו שיצאתי מדעתי..." הרב ישראל פרנקל (45) התחתן כחרדי, היה נשוי במשך 17 שנה, ולו ולאשתו לשעבר נולדו 8 ילדים. לימים החליט פרנקל להתגרש ועבר לחברה הדתית-לאומית. השינוי בסטטוס המשפחתי ובהשקפה הדתית גרר השלכות קשות. "גרושתי השתמשה בכל אמצעי הנשק הידועים של החברה החרדית. הגירושים שלי והמעבר לקהילה אחרת נתפסו כדבר פסול מאוד. הפיצו עליי כל מיני שמועות, כמו שיצאתי מדעתי. בית הדין אישר כל מה שגרושתי רצתה, כי כבר לא הייתי חרדי. זה הגיע למצב שנאסר עליי לקחת את הילדים אליי הביתה, כי הפסקתי להתלבש 'שחור לבן', ובשביל לראות את הילדים הייתי חייב להגיע לבית שלהם, ובלבוש חרדי. בשלב מסוים אשתי הפסיקה את הסדרי הראייה, וכל התלונות שהגשתי למשטרה בעניין לא הועילו". פרנקל היה מנותק מילדיו במשך תקופה ארוכה. לאחרונה הוא הצליח לחדש את הקשר עם חלקם. "אני חווה מורכבות גדולה מאוד. החברה החרדית חשדנית בקשר אליי, וגם חידוש הקשר שלי עם הילדים צריך להיעשות באופן עדין ומחושב. לא ראיתי את הילדים שלי מ-2018, ורק לפני כתשעה חודשים התחלתי להתראות עם חלקם. הבן שלי בן ה-21 כיום גר אצלי. שאר הילדים היו תחת ההשפעה של גרושתי וניתקו קשר, עם הקטנים אני נפגש פעם בשבוע למשך שעה". פרנקל מציין שהיה שמח אילו ילדיו היו לומדים במוסדות שבהם מלמדים לימודי ליבה, אך ידיו כבולות. "הילדים שלי לומדים במוסדות חרדיים. לפני שנים כבר רציתי להוציא אותם משם, המוסדות האלה מזיקים מאוד. לצערי, אין לי שום אפשרות לפעול בנושא. הכרעת בית הדין נישלה אותי מכל החלטה הקשורה לחינוך ילדיי".   "אני צריך להילחם על ההורות שלי..." שמואל (30) גדל בקהילת "שובו בנים", להורים בעלי תשובה. בגיל 14 החל ללמוד בישיבות חסידיות, בהמשך התחתן בשידוך, וכעבור חמש שנים ושלושה צאצאים – החליט להתגרש ולצאת מהחברה החרדית. "החוויה שלי מתהליך הגירושים הייתה כמו לנסוע ברכבת מהירה, וליפול מהקרון תוך כדי נסיעה", מספר שמואל. "סיכמנו על הסדרי ראייה. שכרתי דירה בקרבת מקום המגורים שלהם, אך כעבור כמה חודשים גרושתי לא אפשרה לילדים להגיע אליי". כיום שמואל נפגש עם ילדיו, אך הדבר עלה לו במאמצים רבים ובכאב נפשי לא מבוטל. מחשש לאבד אותם שוב החליט להמשיך להעניק להם חינוך חרדי, והוא מסביר זאת, "התחתנתי כחרדי, עם אישה חרדית, והבאנו ילדים כמשפחה חרדית. לא הוגן בעיניי לשנות להם את החינוך. עם זאת, היום הם יודעים שאני לא חרדי, אבל יש אצלי את כל התנאים לקיים אורח חיים חרדי. המטבח כשר, כל המרחב בבית כשר ואני מקפיד לשמור שבת כשהם אצלי. יש להם גישה לעולם החילוני, אם ירצו בכך". בעוד שמואל יוצא מגדרו כדי לשמר את הקשר עם ילדיו ולא לבלבל אותם, התנהלות הממסד החרדי יוצרת קרעים וניכור. "מוסדות הלימוד מנסים כל הזמן למדר אותי. אני צריך להילחם על ההורות שלי. לא מזמינים אותי לאסיפות הורים. אם אני מדבר עם המורים של הבנים, הם אפילו מנסים למתוח עליי ביקורת בפני ילדיי, מנסים להסית אותם נגדי. לאחר תקרית אלימה, שבה בעלה של גרושתי תקף אותי מול הילדים, ציפיתי שהרעבע של הילד ייתן לו תמיכה רגשית, אבל הילד סיפר שהמורה אמר שבעלה של אימא צודק. בהזדמנות אחרת הילד לא הרגיש טוב וביקש מהרעבע להתקשר לאבא שלו. הרעבע אמר לו: 'התקשרתי לאימא שלך והיא לא ענתה', והילד אמר: 'אבל ביקשתי לדבר עם אבא'. למרות זאת הוא לא התקשר אליי. פניתי למנהל והוא לא פעל בעניין. אלו רק דוגמאות ספורות. דורשים ממני לאסוף את הילדים מרחוב צדדי, שהילדים האחרים לא יראו אותי. למרות שאני מגיע לאסוף אותם כשאני בלבוש חרדי". שמואל ממשיך ומתאר כיצד יחס הסביבה משפיע על ילדיו: "היו פעמים שהילדים אמרו לי: 'אבא, אתה לא אבא שלנו, רק אנשים צדיקים יכולים להיות אבות, השם הוא האבא שלנו. אם אנחנו נבוא אליך, נהיה בגיהינום, כי אתה חילוני ואתה אדם רשע'. אבל ככל שעובר הזמן הם מתרככים ומכירים אותי טוב יותר, ואני מסביר להם שאני לא אדם רע, וגם אני וגם אימא שלהם אוהבים אותם, אם כי כל אחד מאיתנו בחר דרך אחרת". לפני כשנתיים שמואל ואם ילדיו נפגשו בבית המשפט, לדיון הנוגע לחינוך ילדיהם. הוא רצה חינוך ממלכתי-חרדי, והיא ביקשה שהילדים יישארו במוסדות חרדיים. "בסופו של דבר הצלחתי להביא לכך שהם ילמדו במוסד החרדי הכי ליברלי, אבל זה עדיין לא מה שהייתי רוצה עבורם. הייתי מעוניין שלילדים שלי יהיו גם כלים שאינם קשורים בדת, כמו מקצועות ליבה. קשה לי מאוד שמונעים זאת מהם. אני מנסה למתן את הדעות הקיצוניות שהם סופגים. באחת הנסיעות המשותפות שלנו הילד אמר לי שבגמרא כתוב, שאם רואים אדם כהה עור צריך לירוק עליו. עצרתי בצד והעברתי לו שיעור על גזענות ונזקיה. קשה לי מאוד ללמוד איתם פרשת שבוע, כשנידונים בפרשה ענייני קורבנות ומתואר איך הכהן תופס את הציפור בכנפיה ואיך מתיזים את הדם. אני חושב שהתיאורים האלה פוגעים בנפשם של הילדים. ואצל הבנות המצב קשה גם כן. לילדה שלי אמרו שאלוהים ציווה על חווה להיות צנועה, ומתעסקים שם הרבה בענייני צניעות. זה לא נשמע לי בריא. מכניסים לה לראש שהיא אשמה בכל דבר רע שיקרה לה במשך החיים, ומפחידים אותה בסיפורים על עונשי גיהינום שיהיו מנת חלקה אם היא לא תקפיד לשמור את חוקי הצניעות הנוקשים. זה נורא בעיניי".   הפתרון האופטימלי, לדעתו של שמואל, הוא הקמת בית ספר ייעודי לילדים שאחד מהוריהם יצא מהחברה החרדית. "זו סיטואציה מורכבת, המצב מחייב מוצא יצירתי. לדוגמה, לפתוח מוסד מעט יותר פתוח, שיחנך לערכים דתיים, אבל בגבולות הטעם הטוב וללא הפחדות, שיחנך לעצמאות, שיהיו בו לימודי ליבה ושהילדים יקבלו כלים שיסייעו להם בהמשך החיים."

היציאה מהחברה החרדית היא מסע מטלטל, ורבים מבין אלה שבחרו לעזוב את החברה החרדית חווים ניתוק מהמשפחה, בלבול גדול, קושי להשתלב בחברה הכללית ובדידות שרק מהגרים יבינו. כאשר מדובר בזוגות נשואים, שעוברים את התהליך יחדיו, אפשר היה לחשוב כי לפחות חלק מהקשיים יתפוגגו בזכות העובדה שהתהליך הוא משותף  ושהזוגיות תתחזק. בפועל, מתברר, זוגות רבים שיצאו יחד – מתגרשים לאחר שהתהליך מסתיים.   אבי (48), שגדל בבני ברק, הכיר את גרושתו כשהיה בן 18 בלבד, באמצעות שידוך. אחרי יותר משני עשורים יחדיו, כשהם חובקים ארבעה ילדים משותפים ולאחר שיצאו יחד בשאלה, הם החליטו שמוטב להמשיך מכאן בנפרד. ״ההורים שיתפו אותי שאני הולך להתחתן״, מספר אבי כיצד הכיר את אשתו לשעבר. ״נפגשתי עם הבחורה עשר דקות, למען הפרוטוקול, לא באמת ציפו לאישור שלי. התחתנו עוד לפני שהיא הייתה בת 18. הייתה לנו זוגיות טובה וכיבדנו אחד את השנייה, גם כשלא היה טוב. הבנתי שאנחנו לא מתאימים, מהמקום שממנו באנו, להתגרש זו בכלל לא אופציה״. ברבות השנים התרחק אבי מהדת ושיתף בכך את אשתו. תחילה היא ביקשה לא להיות מעורבת, אך כעבור שנתיים הצטרפה אליו לתהליך של יציאה בשאלה. ״התחילו להתעורר אצלי שאלות באמונה״, הוא מתאר את שאירע. ״סיפרתי לה שיש לי שאלות באמונה, בחינוך ובכלל בנוגע לדרך, והיא ביקשה שלא אשתף אותה ואת הילדים. התחלנו להרגיש התרחקות בינינו, כי התעסקתי רוב הזמן בשאלה, האם הדרך הזאת נכונה. לאט לאט היא הסכימה לשמוע על הספקות שלי, עד השתכנעה. היה לי חשוב שהיא תעשה את זה יחד איתי, כדי שלא אאבד את הקשר עם הילדים. התחלנו לשתף אותם בתהליך, עד שיצאנו כולנו ועזבנו את העיר  החרדית״.   שומרים על יציבות ליציאה המשותפת, מודה אבי, ישנם יתרונות רבים. ״הילדים חווים יציבות, כי שני ההורים ביחד בתהליך״, הוא מסביר. ״יש לי חברים שעוברים את זה לבד, והתהליך מלווה בניכור הורי. יתרון נוסף הוא שיש תמיכה מהמשפחה ואף פעם לא הרגשתי את הבדידות שמרגישים יוצאים רבים. מצד שני, מדובר בתהליך של שנים ואתה מתחיל תהליך פנימי ארוך, להכיר את עצמך מחדש, ולא יכול להתמקד רק בעצמך כי יש עוד אנשים לצידך שעוברים טלטלה וצריך להיות שם בשבילם״. מדוע זה הסתיים בפרידה? ״אנחנו שני אנשים שונים באופי״, מסביר אבי. ״אם היינו נפגשים שלא במסגרת שידוך, כנראה לא הייתי מתחתן איתה. אחרי היציאה בשאלה, גרם לי התהליך לשבור מוסכמות ולבדוק דברים אחרים. הפער לא היה רק בדת, שם דווקא הצלחנו לגשר על הפערים. אחר כך, הייתה תקופה מתוחה שהסתיימה בטוב  אנחנו ביחסים טובים ועושים ארוחות עם הילדים״. זו כנראה הנקודה המרכזית, שחוזרת על עצמה גם בסיפורים אחרים: התהליך המשותף אינו מחפה על העובדה שמלכתחילה לא מדובר בזוגיות מבחירה, וברגע שיוצאים מהעולם החרדי – התפרים העדינים נפרמים. ״לדעתי להרבה זוגות אין התאמה אמיתית״, מסכים אבי. ״רק כשהם יוצאים בשאלה, יש להם את האפשרות להתגרש״. יעל (35), אם ארבעה ילדים שגדלה בבית ליטאי והתחתנה בשידוך, מצאה את עצמה בסיטואציה דומה כאשר הזוגיות התפרקה בתום 13 שנות נישואים ויציאה בשאלה יחד עם בעלה. ״קיבלתי החלטה שאני לא ממשיכה את החיים החרדיים״, היא מספרת על תהליך היציאה. ״בהתחלה הפכנו את החיים ליותר מאפשרים בניואנסים מאוד קטנים, ובשלב מסוים החלטתי לסיים את החיים החרדיים. בעלי דאז הראה נכונות להצטרף אליי. הופתעתי מאוד, לא ידעתי להעריך את זה. המחשבה הראשונה שלי הייתה לעזוב את הבית ואת הילדים, אבל הכול השתנה כשהוא הביע רצון להצטרף אליי וזכיתי בילדים שלי״. למה זה לא עבד? בדיוק כמו במקרה של אבי – היעדר הבחירה. ״הוא נורא נסחף אחריי והיה מאוד תלותי בשביל לשמור את התא המשפחתי״, היא אומרת. ״דווקא בגלל שיצאנו בשאלה, היו לי כוחות לקום ולעזוב את המקום הזה, שלא הייתה בו אהבה וזוגיות. אני לא בחרתי בבעלי והוא לא בחר בי. ההורים בחרו בנו בשבילנו, ואני מראש לא התחברתי לבן אדם. אם אני אדם חופשי, מדוע שאחיה עם אדם שאני לא מתחברת אליו? כל עוד הייתי במגזר החרדי, זה היה לא מתאים להתגרש, אבל ברגע שיצאתי הכול מותר״. כלומר, הגירושין במצב הזה הם לא היוצא מן הכלל, אלא הבחירה הכמעט טבעית. ״הסיכוי להישאר יחד שואף לאפס, ורואים את זה בשטח״, מסבירה יעל. ״כשאני שומעת על זוגות שנשארו יחד אחרי שיצאו בשאלה, זה ממש מפתיע אותי ואני מעריצה אותם. זה כמו הימור שצלח, וזה נדיר, ממש כמו לזכות בפיס״.   לנצח את הסטטיסטיקה זוג כזה, שלעת עתה ״זכה בפיס״ כדברי יעל, הם יהודה (35) ואלישבע צ'רנוביצקי. השניים יצאו בשאלה יחד ושרדו כזוג. ״התחתנו בשידוך ואנחנו נשואים 13 שנה״, הוא מספר. ״שנינו מגיעים מבתים ליטאים ושנינו לא בדיוק הלכנו בתלם גם כשהיינו חרדים. כבר בגיל 17 התחלתי לפזול החוצה, אבל עדיין נשארתי בתוך המסגרת ולא ראיתי את עצמי כחילוני. אלישבע אשתי גם לא הלכה בדיוק בתלם, ואבא שלה ביקש לחתן אותה כדי שלא תקלקל את האחיות הקטנות״. שנתיים אחרי החתונה צ'רנוביצקי התגייס לצבא ואט אט הם החלו להתרחק מהחברה החרדית. ״ידענו שהילדים שלנו לא ילמדו במוסדות חרדיים, אבל השיח של היציאה עדיין לא היה שם. ברבות השנים אשתי הלכה והתרחקה, וגם אני לא הייתי שם אבל נשארתי כלפי חוץ חרדי, כי זה היה לי נוח. בחדרי חדרים הייתי חילוני. אפילו כשהיא יצאה במוצהר, לא חשבתי שאני אצא גם כן וחשבתי שאמשיך לנהל חיים כפולים. אהבתי את המקום שהייתי בו. ״לאט לאט הסממנים החיצוניים שלה הגיעו. הייתה בינינו תקשורת כל הזמן וכיבדנו אחד את השנייה. היו קשיים אבל הייתה הידברות. היו הרבה ויתורים משני הצדדים; למשל, כשהיא התחילה לאכול לא כשר זה היה רק מחוץ לבית, ובבית המשכנו לשמור כשרות. בשלב מסוים היה בבית בשרי, חלבי ו׳טרף׳״. ״אחד היתרונות ביציאה בשאלה משותפת הוא שלא מאבדים את הבית״, ממשיך צ'רנוביצקי. ״עצם היציאה בשאלה זו טלטלה בעיקר לנפש, והידיעה שיש מקום שבו מקבלים אותך ושיש לך לאן לחזור, מאוד עוזר בתהליך. גם שנינו הגענו מהעולם החרדי ולא בקיאים בעולם הדייטים. להתחיל להיכנס אליו, זה לא פשוט״. מה מבדיל את צ'רנוביצקי משאר הזוגות? לתחושתו, ההידברות וההכלה. ״הרצון להישאר ביחד גרם לנו להילחם אחד על השנייה״, הוא אומר. ״אלישבע יצאה קודם ואני בעקבותיה. גם כשידעתי שאני עדיין לא שם, כל עוד לא הייתי שלם במאה אחוז, לא רציתי לעשות את הצעד, כי יש לנו ילדה שהבינה ופחדתי לעשות לה טלטלה. אף פעם לא חשבתי על זה במונחים של הצלחה, עד ששמעתי מאנשים שצלחנו את הסטטיסטיקה. אנשים מופתעים מאוד לשמוע שיצאנו מהמגזר החרדי ביחד. רק אז התחלתי להבין שאנחנו מיוחדים״.  

כמה פעמים שאלתם את עצמכם "מה היה קורה אילו?" מלכי, יהודית והודיה – עצמו את עיניהן וניסו לדמיין, איך היו נראים חייהן אילו היו מוותרות על הבחירה, נמנעות מהצעד הרה-הגורל הזה, חוסכות לעצמן את הבדידות, הבלבול, ההתמודדות עם פערי הידע והתרבות, משתיקות את קולו של הלב ונשארות בקהילה.   נוסעים לחו"ל עם קופסאות שימורים מלכי (28), הייטקיסטית ונשואה באושר, יצאה מהחברה החרדית כשהייתה בת 16. "יצאתי בגיל כל כך צעיר כי רצו לחתן אותי עם בחור חסידי", מספרת מלכי. "הצלחתי להתחמק, ואני מרגישה שניצלתי. אילו הייתי נשארת חרדית, בוודאות הייתי היום עם חמישה ילדים, גרה באחד המעוזים החרדיים, כמו ביתר עילית, אשדוד, אלעד או בית שמש. נשואה לחסיד בעלזא, ויזניץ', צאנז או מכנובקה. הוא בטח היה קצת יותר 'מודרני', כי בכל זאת היה לי 'ראש פתוח'. המיטות שלנו בחדר שינה היו מופרדות, והייתי מחכה בכל חודש לזמן המקווה, כדי שנוכל לקיים את 'המצווה'. הילדים היו לומדים בבתי ספר חסידיים, ויש מצב גדול שהיינו מדברים יידיש, סתם כי אני חובבת את השפה הזו". מלכי ממשיכה לתאר את החיים שהיו יכולים להיות לה. "בעלי כנראה היה עובד בעבודת קומבינה של חרדים, כמו הסעות או משלוחים בשחור. אני הייתי מזכירה איפשהו, שזה נחשב להצלחה גדולה. בעלי בטח היה מגיע הביתה רק בערב, ורוב האחריות על משק הבית וגידול הילדים הייתה מוטלת עליי. פעם בחודש היינו נוסעים לשבת להורים שלי או שלו, ובטח לא הייתי מסתדרת עם חמותי. היא לא הייתה מחבבת אותי במיוחד, למרות שאנחנו חרדים, היא הייתה רואה בנו קצת יותר 'מודרניים', כי בעלי עובד ויש לו טלפון כשר עם ווצאפ". גם מבחינת הבילויים, חייה של מלכי היו יכולים להיראות אחרת לגמרי. "בטח היינו נוסעים לחו"ל מדי פעם, לשלושה ימים באמצע שבוע, וסוחבים איתנו את כל האוכל, כי אנחנו אוכלים רק בכשרות מהודרת. חצי מהמזוודה הייתה שימורים, ואני הייתי מתפרעת וחובשת כובע טמבל כשהשיער מעט מציץ, ובעלי היה לובש חולצה טריקו לבנה, במקום החולצה המכופתרת, ושנינו היינו חושבים לעצמנו כמה אנחנו 'גזעיים', שונים ומיוחדים". לדברי מלכי, היא לא הייתה מקדישה יותר מדי זמן למחשבות על בחירה. "אולי מדי פעם הייתה עוברת בי מחשבת פקפוק על דרך החיים הזאת ובעניין קיומה של ישות אלוהית", היא אומרת בכנות. "אבל הייתי מייד מעיפה את המחשבה הזו ומזכירה לעצמי שאנחנו העם הנבחר ושהדרך של החרדים היא הדרך האמיתית והנכונה, וכל השאר הם בסך הכול תינוקות שנשבו".   שיחות על קידישיק ומתכונים יהודית (35), רואת חשבון מצליחה, נישאה בגיל 19 וילדה שני ילדים. לאחר לידת הבן השני החליטה לפרק את הזוגיות עם בעלה, חסיד אדוק. בין השאר, בשל פערי השקפה. אט-אט הגשימה יהודית את חלומה, לצאת מהחברה החרדית ולחיות מתוך בחירה. "אילו הייתי נשארת שם", אומרת יהודית, "הייתי היום עם 8 ילדים לפחות, וזה אחרי שהייתי מקבלת היתר מיוחד, להשתמש באמצעי מניעה במשך חצי שנה לאחר כל לידה, שזו פריבילגיה ששמורה לליברליים ביותר. הייתי נשארת אישה קטנה וחלשה, בלי שאיפות וחלומות משלה, אישה שמסתכלת על בעלי תארים כאילו עשו משהו בלתי מושג, מסתכלת על רכב ולא מבינה מאיפה האומץ להבין מה עושים עם כל כך הרבה כפתורים ואיך מסובבים את ההגה, אישה ללא חיי חברה, מקסימום שוויגער שיפוטית וגיסות שכל נושאי השיחה שהן יכולות לייצר הם על סטים של בגדים מ'קידישיק', מתכונים, ונושאים רדודים נוספים". בזרם שממנו הגיעה יהודית נהוג לגלח את הראש לאחר החתונה. "הייתי שונאת להסתכל במראה, הייתי שונאת את הקרחת שהכריחו אותי לעשות, שונאת את הבגדים המכוערים והמבגרים, וגם סובלת – כי הבגדים האלה מאוד לא נוחים. מבחינת תעסוקה", היא ממשיכה. "הייתי שואפת למשרת סייעת בגן, כי שמעתי שרשת בית יעקב מוציאה את הגננות והסייעות לנופש שנתי בכינר, ואני מעולם לא זכיתי להיות בבית מלון. או שהייתי מזכירה או מוכרת בחנות בגדים. הייתי מתהלכת בתחושה תמידית שאני חלשה, לא שווה, לא מוכשרת, מכוערת. הייתי מחפשת תשומת לב מגברים באופן נואש, כי לא זכיתי להרגיש אהבה אמיתית ולחוות מערכת יחסים נורמלית. הייתי מתלהבת בילדותית מכל דבר שמזכיר את החיים שמחוץ לגטו, ומבטלת את עצמי בשביל עבודות הבית ובשביל למלא את הבית בילדים".   עוברת אצל ההורים בכל שבוע, לקחת בשר ודגים לשבת הודיה (30), בעלת עסק עצמאי מצליח, יצאה מהחברה החרדית בגיל 17. "אם הייתי נשארת חרדית, כנראה שהייתי היום אימא לחמישה ילדים לפחות, נשואה לבחור ישיבה מאחת הישיבות הספרדיות הנחשבות, חיה בצמצום בדירת 3 חדרים בשכונה נידחת באחד הריכוזים החרדיים בצפון, או בדרום, בנתיבות או באופקים, עייפה מהחיים ומגידול חמשת ילדיי, שהגדול מהם כבר היה היום בחור ממש, בטח בן 10." על קשיי הפרנסה הודיה מרחיבה. "לדעתי הייתי מורה עייפה בבית יעקב, ובעלי, שיחיה, היה לומד בכולל, ולפני סוכות הוא היה 'דופק עבודה' בשוק ארבעת המינים. אני מניחה שהייתי עוברת אצל ההורים שלי לפני כל שבת, לקחת מהם בשר ודגים, כי הקניות השבועיות האלה היו מעבר ליכולתי הכלכלית. היינו מעורבים בקהילה, אבל קצת פחות דוסים מכולם. היה לנו טלפון כשר ואני הייתי לובשת חצאית מבד דמוי ג׳ינס. וכשהייתי עומדת עם כל האנשים בתחנה המרכזית, בדרך לסבתא, בטח הייתי מסתכלת על החיילים ועל שאר החילונים שעסוקים באייפון בעיניים מקנאות. אבל הקנאה הייתה מתחלפת מהר מאוד לטובת רחמים עליהם, ואני הייתה מתמלאת תחושת עליונות, כי זכיתי, הרי בעלי, בלימודו, מחזיק את העולם!"

אסתי חוותה את אלוהים כישות מפחידה, מיכלי ומריה כבר לא מאמינות, אך פונות אליו בשעת צרה, ויעל חושבת שהשחרור מאלוהים היה הפרידה הקשה בחייה. ארבע יוצאות מספרות על האתגרים בחיים נטולי אמונה. יוצאות ויוצאים רבים מתארים את אובדן האמונה כהתמודדות מורכבת וקשה, אולי הקשה מכול בתהליך היציאה. לאחר שנים רבות של חינוך לאמונה, השגחה פרטית וקיום מצוות באופן מדוקדק, הם מתקשים להתנתק ולהתעלם מקיומו של אלוהים, מהתפיסה הרואה בו אחראי לכול. האם מדובר בהתמודדות זהה ובמסקנות זהות?   "קשה להשתחרר משנים של שטיפת מוח..." אסתי (36), גרושה ואם לשתי בנות, עזבה את העולם החרדי באופן רשמי לפני כשלוש שנים, אך את אמונתה באלוהים איבדה זמן רב טרום עזיבתה. "כילדה, אלוהים תמיד עורר בי חרדה עצומה", היא מספרת. "חונכתי לפחד ממנו. האמנתי רק כי לא הייתה לי הזדמנות להרהר בהיגיון מיהו אלוהים ומה הוא רוצה מאיתנו. זו אמונה מזויפת. ברגע שהתפכחתי - זרקתי הכול". חינוך דתי שמבוסס על פחד ועל אי-קבלה של דעה אחרת, כך לפי אסתי, מעיד על חוסר ביטחון באמונה. "מי שבטוח בעצמו, לא מרגיש צורך לכפות על הסביבה את דעותיו, והוא לא מגדיר אנשים שחושבים אחרת כנחותים. כמובן, יש דתיים שאמונתם אמיתית, אבל אלו אנשים שמצליחים להכיל דעות אחרות".   עם זאת, אף שאסתי מגדירה עצמה "לא מאמינה", היא מרגישה שאריות של אלוהים בלא-מודע שלה. "קשה להשתחרר משנים של שטיפת מוח. רק בשנה שעברה העזתי לא לצום ביום כיפור, למרות שאני לא מאמינה באלוהים כבר כמה שנים. הייתי מספרת לעצמי שכיפור הוא הזדמנות לניקוי רעלים באמצעות צום. רק כשהייתי שלמה עם עצמי לגמרי יכולתי לא לצום מבלי להרגיש נקיפות מצפון. זה היה משמעותי בשבילי, כי הצלחתי להעמיק עוד יותר את ההבנה שאני פועלת מתוך בחירה ולא מתוך פחד". אי-שמירת יום כיפור היה שלב דרמטי בתהליך המעבר של אסתי מחיים מבוססי אמונה לחיים ללא אמונה. "בסופו של דבר, זה היה תהליך משחרר. הבנתי שלאף אחד אין זכות להתנשא עליי, לשלוט בי, לבטל אותי. הבנתי גם את הכוח ההרסני של שטיפות מוח וכמה הסביבה משפיעה עלינו. תקופת הילדות מעצבת לנו את האישיות, ולמה שקורה שם יש השפעה לכל החיים. הבנתי שרעיון הדת הוא לא רוחני, אלא עניין של כסף ושליטה. הפנמתי שמוות הוא חלק מהחיים, ושלפעמים אנשים צעירים מתים, וששום מלמולים מהסידור לא יכולים לנצח את טבע העולם". לפי אסתי, אמונה עיוורת מובילה לחוסר אחריות, ואילו כיום היא חייבת לקבל אחריות מלאה על חייה. "התהליך העניק לי כוח לשלוט במעשים שלי ולשאת בתוצאות, ולא לחפש כל הזמן על מי לזרוק את האחריות. ראיתי איך האמונה גורמת לזילות בערכים כמו חיי אדם, הורים שאפשרו לילד קטן לחצות כביש ללא השגחה, וכשהוא נדרס אמרו 'הכול לטובה, השם נתן והשם לקח', מבלי להבין שהדריסה היא תוצאה של חוסר אחריות הורית. ויש עוד לא מעט דוגמאות לכך שהדת והאמונה רומסות ערכים מוסריים. לכל פעולה מקטינה או מבטלת יש פסוק מוכן מראש".   גם מיכלי (30), שיצאה מהחברה החרדית כשהייתה בת 17, ראתה באלוהים ישות מפחידה, אך בניגוד לאסתי, היא עדיין מוצאת את עצמה פונה אליו בשעת צרה ומודה לו על דברים משמחים. לדבריה, מתוך הרגל. "לא חוויתי את אלוהים כאל חומל, אהוב, רחום וחנון, כפי שהוא מוצג בתפילות, אלא כמשהו נוראי ומטיל מורא. שאלת קיומו של אלוהים העסיקה אותי לא מעט, פחדתי לעבור עבירות מהחשש שאגלה שיש אלוהים ואהיה בצרות. לקח לי הרבה זמן להבין שאני לא צריכה לפחד, בטח ממשהו כל כך מופשט ולא מוחשי. היום אני לא מעסיקה את עצמי בשאלה אם הוא קיים או לא, הוא בכלל לא נוכח בחיים שלי ביום-יום, אבל כשאני רוצה להודות על משהו יוצא לי, 'תודה, אלוהים', מבלי להתכוון לזה. זה שגור בפי. ובעיקר, בזמנים קשים, עוברות בי מחשבות כמו, 'אבל למה, אלוהים? למה אתה עושה לי את זה?'"   "החיבור שלי לנשמה ולרוחניות לא קשור לאלוהים או ליהדות..." לעומת אסתי ומיכלי, התהליך של יעל נריה (36) נמשך למעשה עד היום. "מגיל 14 עד 21 הייתי מחוברת לאלוהים באמונה שלמה. רציתי לקיים מצוות, הקפדתי על שלוש תפילות ביום ולמדתי הלכות. הייתי מאושרת ושמחה והרגשתי שאלוהים נוכח בחיי כל הזמן. היום אני מאמינה שיש משהו שאני לא יכולה להגדיר אותו, אבל זה לא אלוהים של החרדים". את הפרידה מאותו אלוהים מתארת אסתי כהתמודדות הקשה מכול. "גדלתי על הידיעה שיש מי שדואג לי ותמיד נמצא שם עבורי – ופתאום זה נגמר. יש איזו נטייה לחשוב שאנשים רוצים לצאת מהחברה החרדית כדי לפרוק כל עול, אבל זה לא כך. היציאה לא הקלה עליי, כי כשהייתי חרדית הידיעה שיש לי מעין אבא כזה ששומר עליי העניקה לי ביטחון. כשחיללתי שבת פחדתי, כי לימדו אותי שאם אעשה משהו בניגוד לציווי של אלוהים יקרו לי דברים רעים. ופתאום אני רואה שאני עוברת עבירות, ושום דבר רע לא קורה. התודעה שלי התחילה להשתנות. לקח לי המון זמן לעכל את זה. היו תקופות שהייתי אתאיסטית לגמרי. כיום החיבור שלי לנשמה ולרוחניות הוא לא ממקום שקשור ליהדות".   "אני עדיין אומרת 'השם יעזור', בקטע נוסטלגי..." מריה אסטרייכר (32) דמיינה את אלוהים כגבר חרדי. "כמו הרב שך, או כל רב רנדומלי אחר". וכיום, המושג הזה, מבחינתה, הוא גמיש ופלואידי. "אני מאמינה באנרגיה, וכשקשה לי אני מתפללת. אפשר לומר שאני מתייחסת לעצמי כאילו אני אלוהים, האדם הרי נברא בצלם אלוהים, וכשאני מתפללת אני למעשה מתפללת לעצמי". גם מריה סבורה שחיים של אמונה קלים יותר. "הרבה יותר פשוט להיות בן אדם שיודע את הגבולות וחי בתוך מסגרת, אחד שקם בבוקר ויודע שיש לו בשביל מה לקום ומי מנהל אותו, מאשר למצוא בעצמך את הייעוד שלך ואת המהות לחיים". לדבריה, היא מזהה בעצמה עקבות של גישה חרדית. "נוח לי לפעמים לשחק את עצמי מאמינה וכביכול לדבר איתו. חברים שלי צוחקים עליי שנשארתי חרדית. למשל, כשאני אומרת 'יהיה בסדר, השם יעזור', זה מתוך רצון להשליך את האחריות על משהו גדול ממך. הכי קל וכיף. וכן, אני נוטה לעשות את זה, אבל מתוך מודעות שאלוהים לא באמת קיים. האמירות האלה עוזרות לי, נוח לי איתן בקטע נוסטלגי".

יוסי העביר לחבריו שיר של להקת הילדים "קינדרלעך", למוישי הייתה חברה, נינה שמעה רדיו וסייעה לחברה שסולקה מהבית, ואבא של חברה של לאהל'ה היה מנהל ישיבה שחלק מהבחורים שלמדו בה היו בקשר עם בנות מהסמינר. ארבע עדויות של בוגרי החברה החרדית שהושעו מהמוסד החינוכי שבו למדו - והסיבות, תלושות ותמוהות. רבים ורבות מיוצאי החברה החרדית נפלטו בשלב זה או אחר ממערכת החינוך, או כפי שקוראים לזה: ״העיפו״ אותם מהמסגרת שבה למדו. הסיבות לכך קשורות לאי-עמידה ברף הנוקשה שנדרש מהם. על אף הבנת החשש המוצדק מפני השפעה על תלמידות ותלמידים אחרים, חלקם מתארים התנהלות לא הוגנת בדרך שבה הם או חבריהם מצאו את עצמם ללא מסגרת לימודית.   "הייתי אמורה לעוף שבע פעמים לפניה, אבל סבא שלי היה מחשובי החסידות" לאהל'ה, חסידת גור לשעבר, מתארת כיצד התעמרו בחברה שלמדה איתה בסמינר, אך השתייכה לחסידות אחרת: "הסיפור הזה מוכיח שהיה הכי קל לגרש בנות שמגיעות ממשפחות מחסידויות קטנות, שפחות שייכות לקהילה, ושהכי קל לפגוע בהן. הייתי אמורה לעוף שבע פעמים לפניה, אבל סבא שלי היה מחשובי החסידות". "לאבא של החברה הייתה ישיבה", מספרת לאהל'ה. "וכמה בנות אצלנו ניסו ליצור קשר עם בחורים מהישיבה, והשתמשו בה כל הזמן כדי להתקשר אליהם מטלפונים ציבוריים. מין שובבות כזו של בנות. הבנות שעשו את זה היו חסידות גור ממשפחות מאוד טובות. הן היו מאוד לא בסדר וממש לחצו עליה. אבל כשכל זה התפוצץ העיפו אותה, כי אמרו שזו הישיבה של אבא שלה". "בעיני הצוות החינוכי קשר עם בנים הוא מעשה חמור מאוד. אבל אם אתם מעיפים, למה לא להעיף את כולן? הכי הכאיב לי שכשהודיעו להורים שלה שמעיפים אותה מהסמינר, היא ואימא שלה, שהייתה סוג של רבנית, הסתובבו מבית לבית של כל החברות האחרות, לבקש מהן חתימה על כמה שהיא ילדה טובה". "הן הסתובבו כמו שתי קבצניות, בהשפלה נוראית. הילדות לא יכלו לחתום כי ההורים שלהן לא הסכימו. רציתי לעזור לחברה, אבל לא יכולתי, גם אני פחדתי לחתום. זו דרך פעולה שמאוד מזוהה עם גור, ובתור ילדה שנמצאת בין הפטיש לסדן זו חוויה מאוד מצמררת".   "הם אמרו לי שהיא שונאת אותי ושהיא תכננה להדביק אותי באיידס" מוישי גדל בבית ליטאי בירושלים, וכשהיה בשיעור ב' בישיבה גדולה מצא את עצמו ללא מסגרת, כיוון שנתפס "על חם" עם חברתו. "למדתי באחת הישיבות החשובות בירושלים", הוא מספר. "השתעממתי בלימודים ונקלעתי לצ’אט טלפוני. שם הכרתי בחורה חרדית. הפגישה הראשונה שלנו הייתה בכותל. באתי עם כובע וחליפה, והתנשקנו באחת הסמטאות כשאני עדיין בלבוש חרדי". מוישי וחברתו חיפשו מקום קבוע למפגשים שלהם, ולא ידעו שמשמרת הצניעות בעקבותיהם. "מצאנו במורדות הר הרצל איזשהו עץ גדול, שיכול להסתיר אותנו, ושם נהגנו להיפגש. משמרת הצניעות עקבה אחריי וסיפרה לראש הישיבה שלי על המפגשים הללו. הוא הגיע לשם והפתיע אותי כשאנחנו באמצע אקט מיני. הוא אמר לי 'אל תחזור לישיבה יותר'". "הייתי בהלם של החיים", הוא מתאר. "כשהגעתי הביתה אימא שלי קיבלה את פניי בבכי מטורף. היא לא דיברה איתי במשך שבועיים. סיפרו לה בדיוק מה היה. כל המשפחה הייתה בהלם ואף אחד לא דיבר איתי. כל מיני רבנים התערבו וניסו להפריד ביני לבין החברה שלי. הייתי מאוד תמים והאמנתי למה שהם אמרו, שהיא שונאת אותי ושהיא תכננה להדביק אותי באיידס. היום זה מצחיק אותי, כמובן". ניסו לסדר לי ישיבה שהייתה מיועדת לפליטי עולם הישיבות, ושם עוד יותר התקלקלתי", הוא מספר על שקרה לאחר ההעפה מהישיבה, "זה מדרון חלקלק, אבל זה כל המהות של החברה החרדית. מי שלא צועד בדרך הראשית, מוצא את עצמו בשוליים. ובמקום שמישהו יבוא להרים אותו, דורסים אותו. הם מוכנים להקריב את אותו ילד כדי להציל את האחרים".   "אנשים הופתעו וניסו להבין מה יש בשיר הזה שהוא מכעיס כל כך״ יוסי קלאר מצא את עצמו ללא מסגרת בהיותו בן 15 בלבד. "הייתי בישיבה קטנה של חסידות סלונים. ידעתי ששמים עליי עין כי הסתובבתי עם חבר'ה שלא היו הכי טובים בקטע דתי; לא הקפדנו על הסדרים ולא עמדתי במאה אחוז בציפיות הדתיות שלהם". בסוף שיעור ב׳ בישיבה קטנה, נקרא קלאר לחדרו של המשגיח וזה הודיע לו על סוף דרכו בישיבה. "באותה תקופה החבר'ה התחילו להשתמש בנגן 3MP, אבל לרובם לא היה להם מחשב בבית והם לא יכלו להעביר שירים לנגן. כיוון שאצלי בבית היה מחשב עשיתי להם טובה, העברתי שירים וגביתי מכל אחד חמישה שקלים. השירים שהעברתי היו כמובן שירים חרדים לחלוטין. הכנתי אוסף שירים, קראתי לו ׳המובחרים׳. היו שם שירים של מרדכי בן דוד, יעקב שוואקי, אברהם פריד ועוד. את ליפא שמעלצר, למשל, לא שמתי להם כי היה אסור". אחד הבחורים נתפס עם הנגן והלשין למשגיח כי קלאר הוא זה שהעביר לו את השירים. "באותה שיחה עם המשגיח הוא אמר לי שחבל לו מאוד, אבל התחברתי עם בחורים לא טובים ושמתי לאנשים שירים לא טובים בנגן. הוא אמר שהוא עבר על השירים של אחד הבחורים וחלקם אכן היו בסדר, אבל היה שם שיר חופה של הקינדרלעך. "איך זה יכול להיות שבחור חרדי שומע שיר שיש שם משפט 'הנה כאן אתם שניכם מתחת לחופה', כך הוא אמר לי". "ברגע שהבנתי שהמשגיח הולך להעיף אותי, הודעתי לו שאני עוזב", מספר קלאר. "ביקשתי שלא יספר על כך להורים שלי והוא הסכים. כבר באותו ערב נסעתי הביתה וראיתי את אבא שלי עומד ומדבר עם המשגיח. הוא סיפר לאבא שלי, למרות שאמר שלא יספר. היום הסיטואציה מצחיקה אותי, אבל אז זה ביאס אותי ממש". "היום, כשאני מספר לאנשים למה העיפו אותי מהישיבה, הם מופתעים ומנסים להבין מה יש בשיר הזה שהוא מכעיס כל כך", אומר קלאר. "זה מזעזע שכך מתנהגים לתלמידים, אבל ככה קוראים למגזר – חרדים, הם בחרדה כל הזמן והקינדרלעך הם 'נישט פון איינזערע' (לא משלנו)".   "העובדה שעזרתי לחברה למצוא מקום ללון בו היה הקש ששבר את גב הגמל" נינה פוקס למדה בסמינר גור בבני ברק. היא הועפה מהסמינר כי האזינה לרדיו, הסתובבה עם טלפון נייד וסידרה מקום לינה לחברה שהייתה במצוקה. "כדי להרוויח כסף עשיתי בייביסיטר לשני ילדיה של גברת פומרנץ, חסידת גור עשירה שמכרה יהלומים. הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי להאזין לרדיו בבית שלה, ולפני שהיא הייתה חוזרת הייתי מעבירה בחזרה למצב טייפ. באחת הפעמים כנראה פספסתי. הגברת לא בחלה באמצעים, היא יצרה קשר עם מנהלת הסמינר ועדכנה אותה שאני, 'לא עלינו', שומעת רדיו. מהכסף שצברתי קניתי טלפון נוקיה קטן, ומשמרת הצניעות שעקבה אחריי עדכנה את הסמינר שאני מסתובבת עם טלפון". מהנהלת הסמינר קראה לה ולהוריה לשיחה, והיא הואשמה בהאזנה לרדיו והחזקת טלפון. "המניפולציות שהם השתמשו כדי לאמת את זה שאני מסתובבת עם טלפון ושאני שומעת רדיו לא נופלות מחקירת שב״כ. צעקות, צרחות ואיומים מצד המנהלת, שאספר לה עם מי אני מסתובבת ואיך יש לי טלפון. הכחשתי הכול, וזה תוך כדי שהנייד בכיס של המעיל שלי. אחרי כמה שעות שיחררו אותי לביתי, אך היה נראה שהמנהלת רק מחכה לרגע שתהיה לה סיבה להעיף אותי". "כמה שבועות לאחר מכן, בערב פסח, אחת החברות הטובות שלי התייצבה בפתח ביתי וסיפרה שההורים שלה העיפו אותה מהבית כי גילו שיש לה טלפון ושהיא בקשר עם בחור", היא מספרת. "היא ביקשה שאסדר לה מקום להיות בו. יצרתי קשר עם שכנה שהתחתנה ויצאה בשאלה, וסיכמנו שאותה חברה תשהה אצלה עד יעבור זעם. ימים ספורים לאחר מכן, ערב פסח, אחיה דופק בדלת ושואל אותי היכן אחותו. מפוחדת ורועדת נאלצתי למסור לו את הכתובת שבה היא נמצאת, ואחרי שנפגשה עם אחיה היא סיפרה שאני זו שסידרתי לה את מקום השהייה". בסמינר ראו את המעשה בחומרה רבה והחליטו להפסיק את לימודיה. "חג הפסח הסתיים, סידרתי את התיק לקראת חזרה ללימודים, אבל אז אבא הודיע לי שאני לא יכולה לשוב לסמינר. העובדה שעזרתי לחברה למצוא מקום ללון בו היה הקש ששבר את גב הגמל. מבחינתם, הייתי כמו עגבנייה רקובה שעלולה לגרום לריקבון לשאר העגבניות בסלסילה״.

אשר לא הרגיש טוב וסירב לפגוש חופ"ל, כי חשב שמדובר בקצין בדרגה גבוהה שינזוף בו; אימא של דוד הזהירה את קצינת הת"ש שלא תפתה אותו; בני קרא בתורה בהגייה חסידית, מתוך הרגל; ומוטי רק רצה להיות קצין.   תהליך היציאה מהחברה החרדית אינו דבר של מה בכך, והוא מלווה באתגרים רבים הכוללים, בין השאר, השלמת פערים בסיסיים ולימוד "שפה" חדשה ומושגים חדשים שמקובלים בציבור הכללי. כשמדובר בצעירים שעזבו את הישיבה והתגייסו לצבא, הדבר נכון פי כמה וכמה. הצורך להסתגל במהירות לעולם חדש גורר לעיתים סיטואציות משעשעות, מפדחות ומצחיקות. הנה כמה סיפורים כאלה מארבעה יוצאי החברה החרדית ששירתו בצבא. אשר (25) מספר על חוויה מצחיקה שהתרחשה בימים הראשונים לאחר שרשרת החיול בבקו"ם. "בלילה הראשון של הטירונות, איך שירדתי מהאוטובוס התחילו הצעקות. בחיים שלי לא צעקו עליי ככה, אפילו לא המשגיח בישיבה. נכנסתי לחרדה. הרגשתי צורך עז להקיא בדיוק כשצעקו עלינו ללכת לחדרים ולישון. לא ידעתי אם מותר לצאת מהחדר או לא, החלטתי להסתכן ורצתי לשירותים והקאתי את נשמתי. המפקד בא ושאל אותי, 'מה אתה עושה כאן?', אמרתי לו, 'סליחה, אני חוזר מהר לחדר'. הוא שאל אותי אם אני רוצה שהוא יקרא לחופ"ל. חשבתי שזה מפקד בדרגה גבוהה יותר ופחדתי ממש. אמרתי, 'לא, לא, מה פתאום, אני מבטיח שאני חוזר לישון ולא יוצא מהחדר שוב'. חזרתי למיטה ובכיתי את חיי. במסדר בוקר שאלו אותנו אם ישנו שבע שעות, וצעקתי עם כולם 'כן', כי חששתי שידעו שלא ישנתי באותו לילה. אחר כך שאלו אותי למה לא אמרתי שלא הרגשתי טוב ולמה לא רציתי שיגיע חופ"ל, ואמרתי שפחדתי. שאלו, 'ממה פחדת?'. וכך, תוך כדי השיחה, הבנתי שחופ"ל הוא חובש שיכול לעזור לי, ושלא מדובר במפקד בדרגה גבוהה יותר". דוד, כיום בן 30, היה עדיין חרדי כשהתגייס בגיל 22 ל"נצח יהודה". גם לו, כמו לרבים, יש סיפורים על סיטואציות מביכות בגלל הרקע החרדי שלו. "קצינת ת"ש של פיקוד מרכז התקשרה לאימא שלי, לנסות לפייס בינינו", הוא מספר, "אימא שלי חשבה שאהיה חילוני וכופר בעקבות השירות, והקצינה שאלה אותה אם היא חושבת שדוד יכול לחזור הביתה אם יגיע ללא המדים. אימא שלי אמרה שלא, ואז שאלה את הקצינה מה היא בשבילי. הקצינה לא רצתה לחשוף את עצמה, והיא אמרה שהיא סתם חברה שמכירה אותי. בתגובה אימא שלי הזהירה אותה, בעצבים, שלא תנסה לפתות אותי. המשפט הזה אפילו נרשם בפרוטוקול".   בני בלושטיין (29) גדל במשפחה שמשתייכת לחסידי גור. הוא עזב את החברה החרדית והתגייס. "זה היה בצוק איתן", הוא משחזר, "הייתי חייל בתותחנים, הוצבנו בגבול עזה וירינו הרבה פגזים. יום שישי אחד הגיעו חב"דניקים לעשות איתנו שבת. בבוקר הם ערכו תפילת שחרית, כולל ספר תורה וכל הטקס. הם רצו שאחד מאיתנו יקרא בתורה, וחבר שלי חמד לצון ודחף אותי קדימה, שאעלה. סירבתי, אבל לבסוף זרמתי עם הרעיון. החב"דניקים הגישו לי דף מודפס עם הברכה, התחלתי לברך בהגייה רגילה, ומהר מאוד, אחרי שתיים-שלוש שניות, המוח שלי עבר לאוטומט והפה המשיך בהגייה אשכנזית חסידית, כאילו אני עכשיו בשטיבל בגור. זה היה משעשע וגם מפדח". ומה קורה במפגש עם חרדים, כאשר מתברר להם שהחייל העומד מולם השתייך בעבר לקהילה? "באחד הימים היינו בחצור, יש שם קהילה גדולה של גור", מספר בלושטיין. "רצינו להגיע למרכז והחלטנו לנסוע באוטובוס שיוצא מהקריה החסידית ומגיע לבני ברק. חיכינו בתחנה ובינתיים שיחקתי בסמארטפון. פתאום ניגש אליי חסיד גור, התחיל להסביר לי על הקריה החסידית וביקש שלא אשתמש בטלפון כשאני בתחומה. אמרתי לו, 'כן, בטח, אני מבין. אני בעצמי הייתי בישיבת אמרי אמת'. החסיד היה המום, הוא לא הבין מאיפה נפלתי עליו. הייתי בלי כיפה, לבוש במדים ומחזיק נשק. בתגובה, הוא פשוט הלך. אחרי חמש דקות הוא חזר ושאל מה שם המשפחה שלי. אמרתי לו שאני לא מעוניין להגיד. זה היה מאוד משעשע לראות את הפרצוף שלו כשהוא הבין שאני חסיד גור לשעבר".   מוטי (32) מעיד שלא ידע כמעט כלום על הצבא בתחילת השירות. "הגיוס שלי היה מהיר ולא היה ברור לאן לשבץ אותי. המ"פ קרא לי לשיחה ושאל אותי, "איפה תרצה לשרת?" בלי היסוס אמרתי, 'קצין'. 'כן, אבל איפה?' שאל המ"פ. לקח לי זמן להבין מה הבעיה בתשובה שלי..." ״בבוקר הראשון לטירונות, בגלל שהייתי עם זקן עבות ופאות ארוכות, נשלחתי לעמוד לפני התיבה כשליח ציבור", ממשיך מוטי לספר. "אני, כ׳חסידישער יונגערמאן׳ (אברך חסידי), התפללתי כמו שאני מכיר מהשטיבל, לאחר רבע שעה כבר הייתי בשמונה עשרה. אחד המתפללים ניגש אליי ואמר לי, 'אנחנו נמשיך מכאן'. זו הייתה הפעם האחרונה שביקשו ממני לגשת לעמוד".

יש משהו מדליק בהיחשפות לתכנים שרחוקים לכאורה מחיי היום יום, בספרים, סרטים ובכלל. תחושת הריחוק או הזרות מצטמצמת ככל שההיכרות מתמשכת ומעמיקה, והקודים המסתוריים במבט ראשון אט אט מתבהרים ונותנים מקום ללמידה והתרחבות. כך, ריאליטי נועז על מערכות יחסים פתוחות בבריטניה יכול להחכים אותנו על הטקטיקות הנסתרות של מערכות יחסים, וסדרת טבע, שתתחקה אחרי עדרי פילים בסוואנה האפריקאית, יכולה להעביר אותנו שיעור מפתיע בהבעת רגשות. הדוגמאות האלו אינן מקריות. אלו תקצירים של שתי סדרות שצפיתי בהן לאחרונה, ממש לפני הצפייה בסדרה "יהלומים" שכבר ארחיב עליה, אבל קודם כול – השורה התחתונה: מוזר ומאכזב שדווקא סדרה שמתעסקת בחרדים וביוצאים מהחברה החרדית לא רק שלא הצליחה ללמד אותי – חרדי לשעבר – דבר אלא גם גרמה לי להרגיש, בעיקר, שהיא עושה כל מהלך אפשרי כדי שאצא ממנה בתחושה של בזבוז זמן מוחלט. הסדרה יהלומים (Rough Diamonds) עלתה בנטפליקס בהפקה משותפת ישראלית-בלגית, והיא מתמקדת במשפחת וולפסון החרדית באנטוורפן ובעסקי היהלומים שלה. העלילה נפתחת בהתאבדותו של יאנקי, הבן הצעיר שהסתבך בענייני כספים והשאיר את המשפחה להתמודד עם ה"בושות" והעניינים הלא פתורים, לצד החיכוכים הפנימיים שכעת צפים ועולים. רגע לפני ההלוויה מופיע נח, האח שעזב לפני כ-15 שנים ועבר לחיות בלונדון. הוא מגיע עם בנו טומי ומחליט להישאר לתקופה כדי לנסות להציל את העסק המשפחתי. אם בהתחלה יש מי שמנסה להקשיח את ליבו או סתם להיות מופתע מהנוכחות החדשה, הרי שמהר מאוד (מהר מדי לטעמי) - בעיקר הודות לפתרונות היצירתיים שהוא מביא איתו - נח משתלב יותר ויותר בנוף. בהתחלה הוא נתפס כדמות המושיע, שכן גם כשנדמה שכבר אין מה לעשות הוא תמיד ישלוף משהו מהכובע. אבל השפנים כוללים צעדים לא אלגנטיים שמסתבכים ומבהירים שגם למלאך הגואל יש מגבלות. הסדרה, שכוללת דיאלוגים ביידיש ובפלמית ורושמת הצלחה לפחות בכל מה שקשור לתיעודיות של העולם החרדי והליכותיו, בוחרת לשקף דרך העולם הסבוך של תעשיית היהלומים את מערכת היחסים בין המשפחה החרדית לנח שנעלם, הותיר אחריו לא מעט משקעים ועכשיו חזר. "אלוהים לקח לך בן אחד והחזיר לך בן אחר", אומרת האם לאב בניסיון לרצות אותו ולשכנעו לקבל את הבן בחזרה (השחקנית הישראלית יונה אליאן לצד דודו פישר בתפקידים נהדרים. בכלל, בדומה לסדרות "חרדיות" אחרות, יש משהו בגיל שעושה טוב לשחקנים שצריכים לדבר יידיש ולחבוש שטריימל/מטפחת), אבל האב לא כל כך מקשיב ומבכר להתמקד בנכדו החדש, טומי, אולי ממנו עוד תבוא ישועה. יהלומים לא מסתפקת בניסיון לשדך בין דרמת פשע לסיפור משפחתי, והיא דוחפת פנימה לא מעט אלמנטים שאמורים להוסיף נופך ועומק אך בפועל מייצרים תסבוכת נוספת. מרומן חדש/ישן בין נח לגילה, האלמנה הטרייה (שהייתה ארוסתו בעבר) ועד שמועות על נטיות "הפוכות" של אחד מבני המשפחה ועוד ועוד. במקום להתמקד במורכבות הרגשית שתאפשר לנו להתחבר לדמויות, הסדרה בוחרת לזרוק עוד ועוד פתיונות בתקווה שמשהו יתפוס. סל הערכים של העלילה מתפקע מרעיונות, אנלוגיות ומסרים, וזו בדיוק נקודת התורפה שלה. ממשפחתיות בכלל ויחסי אב ובנו בפרט ועד המעבר החמקמק בין ערכים מקודשים לאינטרסים אישיים – כל הכותרות הנכונות מופיעות, נותנות את השואו שלהן לרגע ונבלעות מהר מאוד בדרך לכותרת הבאה. בשונה מ"שטיסל" המוערכת, שחינניותה נבעה דווקא בשל חוסר חנפנותה, כמו גם המיני סדרה "המורדת" שעלתה בנטפליקס לפני כמה שנים והיטיבה להצטמצם ולתאר את התהליך האישי של אסתר בת ה-19 (שירה האס) שברחה לברלין מהקהילה של חסידות סאטמר - במקרה של "יהלומים" בולטת ההתפזרות שלא מאפשרת לשום עומק רגשי להיווצר. בדומה לשוק היהלומים הקשוח, שלא מותיר מקום לתחושות, כך גם הטיפול בדמויות האנושיות ובתהליכים האישיים שעוברים עליהן לא צולח את שלב הסמליות ונותר פלקטי וחלול. זה לא רק עניין של יוצרים שלהבדיל מהסדרות הנ"ל לא באו מהעולם החרדי, זו עצלנות תסריטאית שמתחילה בלא לומר שום דבר מקורי על קהילה ייחודית וספציפית, וזולגת להחלטות שרירותיות ופתרונות גסים לדילמות מורכבות. לא חייבים להפיק מכל סדרה שיעור לחיים, אבל תחושת חוסר המאמץ הכללית לא מאפשרת גם סתם להתרווח וליהנות. ההתוודעות לחייו של נח מתווכת בעיקר דרך ההתמודדות של הסובבים אותו מול דמות שנותרת כמעט אנמית. הוא פשוט מופיע כעובדה מוגמרת שאין לערער אחריה. האם הוא זועם על אביו שעדיין מתנכר לו ומטיח בו גם ברגעים הקשים: "אתה עלה ברוח. חשבתי שתירש אותי. אדם כמוך יכול להביא רק לתוהו ובוהו"? ובכלל, האם יש משהו שהוא למד/הבין/מתחרט עליו אחרי 15 שנה של נתק? זה בסדר להתמודד עם אירוע בסדר גודל שכזה דרך הדחקה מוחלטת, אבל בשביל זה בטח שלא צריך שמונה פרקים, דמויות ועלילות משנה ואינסוף מבטי סרק. הרגעים הנדירים שמדגישים את הפוטנציאל המפוספס אלו האתנחתות שבהן התעלולים התסריטאים לא מנסים לכפות את עצמם על הדמויות שמופיעות ללא שום ניסיון לשנות או לתקן משהו. למשל, המתח הרגשי והמיני שמצטבר בין נח לאלמנה ומצליח להעביר את הסיטואציה המורכבת שהיא נתונה בו, או רגעי המשבר של אלי, האח הגדול שבשלב מסוים מפנים את כובד האחריות והמשמעויות של פעולותיו. באופן שונה מהדמויות שלה, שנופלות וחוטאות ונשברות, הסדרה עצמה מקפידה לשמור על שמרנות לחומרא שלא חורגת מתבניות מהודקות; שאולי משרתות את האלגוריתם של נטפליקס אבל לא את הצופים ששוב יגלו, מאוחר מדי, שהם קיבלו יהלומים בשק.