תוצאות חיפוש

יוסי העביר לחבריו שיר של להקת הילדים "קינדרלעך", למוישי הייתה חברה, נינה שמעה רדיו וסייעה לחברה שסולקה מהבית, ואבא של חברה של לאהל'ה היה מנהל ישיבה שחלק מהבחורים שלמדו בה היו בקשר עם בנות מהסמינר. ארבע עדויות של בוגרי החברה החרדית שהושעו מהמוסד החינוכי שבו למדו - והסיבות, תלושות ותמוהות. רבים ורבות מיוצאי החברה החרדית נפלטו בשלב זה או אחר ממערכת החינוך, או כפי שקוראים לזה: ״העיפו״ אותם מהמסגרת שבה למדו. הסיבות לכך קשורות לאי-עמידה ברף הנוקשה שנדרש מהם. על אף הבנת החשש המוצדק מפני השפעה על תלמידות ותלמידים אחרים, חלקם מתארים התנהלות לא הוגנת בדרך שבה הם או חבריהם מצאו את עצמם ללא מסגרת לימודית.   "הייתי אמורה לעוף שבע פעמים לפניה, אבל סבא שלי היה מחשובי החסידות" לאהל'ה, חסידת גור לשעבר, מתארת כיצד התעמרו בחברה שלמדה איתה בסמינר, אך השתייכה לחסידות אחרת: "הסיפור הזה מוכיח שהיה הכי קל לגרש בנות שמגיעות ממשפחות מחסידויות קטנות, שפחות שייכות לקהילה, ושהכי קל לפגוע בהן. הייתי אמורה לעוף שבע פעמים לפניה, אבל סבא שלי היה מחשובי החסידות". "לאבא של החברה הייתה ישיבה", מספרת לאהל'ה. "וכמה בנות אצלנו ניסו ליצור קשר עם בחורים מהישיבה, והשתמשו בה כל הזמן כדי להתקשר אליהם מטלפונים ציבוריים. מין שובבות כזו של בנות. הבנות שעשו את זה היו חסידות גור ממשפחות מאוד טובות. הן היו מאוד לא בסדר וממש לחצו עליה. אבל כשכל זה התפוצץ העיפו אותה, כי אמרו שזו הישיבה של אבא שלה". "בעיני הצוות החינוכי קשר עם בנים הוא מעשה חמור מאוד. אבל אם אתם מעיפים, למה לא להעיף את כולן? הכי הכאיב לי שכשהודיעו להורים שלה שמעיפים אותה מהסמינר, היא ואימא שלה, שהייתה סוג של רבנית, הסתובבו מבית לבית של כל החברות האחרות, לבקש מהן חתימה על כמה שהיא ילדה טובה". "הן הסתובבו כמו שתי קבצניות, בהשפלה נוראית. הילדות לא יכלו לחתום כי ההורים שלהן לא הסכימו. רציתי לעזור לחברה, אבל לא יכולתי, גם אני פחדתי לחתום. זו דרך פעולה שמאוד מזוהה עם גור, ובתור ילדה שנמצאת בין הפטיש לסדן זו חוויה מאוד מצמררת".   "הם אמרו לי שהיא שונאת אותי ושהיא תכננה להדביק אותי באיידס" מוישי גדל בבית ליטאי בירושלים, וכשהיה בשיעור ב' בישיבה גדולה מצא את עצמו ללא מסגרת, כיוון שנתפס "על חם" עם חברתו. "למדתי באחת הישיבות החשובות בירושלים", הוא מספר. "השתעממתי בלימודים ונקלעתי לצ’אט טלפוני. שם הכרתי בחורה חרדית. הפגישה הראשונה שלנו הייתה בכותל. באתי עם כובע וחליפה, והתנשקנו באחת הסמטאות כשאני עדיין בלבוש חרדי". מוישי וחברתו חיפשו מקום קבוע למפגשים שלהם, ולא ידעו שמשמרת הצניעות בעקבותיהם. "מצאנו במורדות הר הרצל איזשהו עץ גדול, שיכול להסתיר אותנו, ושם נהגנו להיפגש. משמרת הצניעות עקבה אחריי וסיפרה לראש הישיבה שלי על המפגשים הללו. הוא הגיע לשם והפתיע אותי כשאנחנו באמצע אקט מיני. הוא אמר לי 'אל תחזור לישיבה יותר'". "הייתי בהלם של החיים", הוא מתאר. "כשהגעתי הביתה אימא שלי קיבלה את פניי בבכי מטורף. היא לא דיברה איתי במשך שבועיים. סיפרו לה בדיוק מה היה. כל המשפחה הייתה בהלם ואף אחד לא דיבר איתי. כל מיני רבנים התערבו וניסו להפריד ביני לבין החברה שלי. הייתי מאוד תמים והאמנתי למה שהם אמרו, שהיא שונאת אותי ושהיא תכננה להדביק אותי באיידס. היום זה מצחיק אותי, כמובן". ניסו לסדר לי ישיבה שהייתה מיועדת לפליטי עולם הישיבות, ושם עוד יותר התקלקלתי", הוא מספר על שקרה לאחר ההעפה מהישיבה, "זה מדרון חלקלק, אבל זה כל המהות של החברה החרדית. מי שלא צועד בדרך הראשית, מוצא את עצמו בשוליים. ובמקום שמישהו יבוא להרים אותו, דורסים אותו. הם מוכנים להקריב את אותו ילד כדי להציל את האחרים".   "אנשים הופתעו וניסו להבין מה יש בשיר הזה שהוא מכעיס כל כך״ יוסי קלאר מצא את עצמו ללא מסגרת בהיותו בן 15 בלבד. "הייתי בישיבה קטנה של חסידות סלונים. ידעתי ששמים עליי עין כי הסתובבתי עם חבר'ה שלא היו הכי טובים בקטע דתי; לא הקפדנו על הסדרים ולא עמדתי במאה אחוז בציפיות הדתיות שלהם". בסוף שיעור ב׳ בישיבה קטנה, נקרא קלאר לחדרו של המשגיח וזה הודיע לו על סוף דרכו בישיבה. "באותה תקופה החבר'ה התחילו להשתמש בנגן 3MP, אבל לרובם לא היה להם מחשב בבית והם לא יכלו להעביר שירים לנגן. כיוון שאצלי בבית היה מחשב עשיתי להם טובה, העברתי שירים וגביתי מכל אחד חמישה שקלים. השירים שהעברתי היו כמובן שירים חרדים לחלוטין. הכנתי אוסף שירים, קראתי לו ׳המובחרים׳. היו שם שירים של מרדכי בן דוד, יעקב שוואקי, אברהם פריד ועוד. את ליפא שמעלצר, למשל, לא שמתי להם כי היה אסור". אחד הבחורים נתפס עם הנגן והלשין למשגיח כי קלאר הוא זה שהעביר לו את השירים. "באותה שיחה עם המשגיח הוא אמר לי שחבל לו מאוד, אבל התחברתי עם בחורים לא טובים ושמתי לאנשים שירים לא טובים בנגן. הוא אמר שהוא עבר על השירים של אחד הבחורים וחלקם אכן היו בסדר, אבל היה שם שיר חופה של הקינדרלעך. "איך זה יכול להיות שבחור חרדי שומע שיר שיש שם משפט 'הנה כאן אתם שניכם מתחת לחופה', כך הוא אמר לי". "ברגע שהבנתי שהמשגיח הולך להעיף אותי, הודעתי לו שאני עוזב", מספר קלאר. "ביקשתי שלא יספר על כך להורים שלי והוא הסכים. כבר באותו ערב נסעתי הביתה וראיתי את אבא שלי עומד ומדבר עם המשגיח. הוא סיפר לאבא שלי, למרות שאמר שלא יספר. היום הסיטואציה מצחיקה אותי, אבל אז זה ביאס אותי ממש". "היום, כשאני מספר לאנשים למה העיפו אותי מהישיבה, הם מופתעים ומנסים להבין מה יש בשיר הזה שהוא מכעיס כל כך", אומר קלאר. "זה מזעזע שכך מתנהגים לתלמידים, אבל ככה קוראים למגזר – חרדים, הם בחרדה כל הזמן והקינדרלעך הם 'נישט פון איינזערע' (לא משלנו)".   "העובדה שעזרתי לחברה למצוא מקום ללון בו היה הקש ששבר את גב הגמל" נינה פוקס למדה בסמינר גור בבני ברק. היא הועפה מהסמינר כי האזינה לרדיו, הסתובבה עם טלפון נייד וסידרה מקום לינה לחברה שהייתה במצוקה. "כדי להרוויח כסף עשיתי בייביסיטר לשני ילדיה של גברת פומרנץ, חסידת גור עשירה שמכרה יהלומים. הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי להאזין לרדיו בבית שלה, ולפני שהיא הייתה חוזרת הייתי מעבירה בחזרה למצב טייפ. באחת הפעמים כנראה פספסתי. הגברת לא בחלה באמצעים, היא יצרה קשר עם מנהלת הסמינר ועדכנה אותה שאני, 'לא עלינו', שומעת רדיו. מהכסף שצברתי קניתי טלפון נוקיה קטן, ומשמרת הצניעות שעקבה אחריי עדכנה את הסמינר שאני מסתובבת עם טלפון". מהנהלת הסמינר קראה לה ולהוריה לשיחה, והיא הואשמה בהאזנה לרדיו והחזקת טלפון. "המניפולציות שהם השתמשו כדי לאמת את זה שאני מסתובבת עם טלפון ושאני שומעת רדיו לא נופלות מחקירת שב״כ. צעקות, צרחות ואיומים מצד המנהלת, שאספר לה עם מי אני מסתובבת ואיך יש לי טלפון. הכחשתי הכול, וזה תוך כדי שהנייד בכיס של המעיל שלי. אחרי כמה שעות שיחררו אותי לביתי, אך היה נראה שהמנהלת רק מחכה לרגע שתהיה לה סיבה להעיף אותי". "כמה שבועות לאחר מכן, בערב פסח, אחת החברות הטובות שלי התייצבה בפתח ביתי וסיפרה שההורים שלה העיפו אותה מהבית כי גילו שיש לה טלפון ושהיא בקשר עם בחור", היא מספרת. "היא ביקשה שאסדר לה מקום להיות בו. יצרתי קשר עם שכנה שהתחתנה ויצאה בשאלה, וסיכמנו שאותה חברה תשהה אצלה עד יעבור זעם. ימים ספורים לאחר מכן, ערב פסח, אחיה דופק בדלת ושואל אותי היכן אחותו. מפוחדת ורועדת נאלצתי למסור לו את הכתובת שבה היא נמצאת, ואחרי שנפגשה עם אחיה היא סיפרה שאני זו שסידרתי לה את מקום השהייה". בסמינר ראו את המעשה בחומרה רבה והחליטו להפסיק את לימודיה. "חג הפסח הסתיים, סידרתי את התיק לקראת חזרה ללימודים, אבל אז אבא הודיע לי שאני לא יכולה לשוב לסמינר. העובדה שעזרתי לחברה למצוא מקום ללון בו היה הקש ששבר את גב הגמל. מבחינתם, הייתי כמו עגבנייה רקובה שעלולה לגרום לריקבון לשאר העגבניות בסלסילה״.

כשעזבתי את הבית בגיל 16 רציתי לחיות הרחק מהחברה שבה גדלתי. התביישתי בזהות שלי ועשיתי הכול כדי לטשטש אותה. עבדתי בזה. למדתי מלא סלנגים חדשים, כמו "סבבה", "שיט", "מגניב", "קול" ועוד שלל מילים מפוצצות. אומנם לא תמיד הצלחתי לשלב אותן במשפטים באופן מדויק, דבר שהוביל למבוכות קלות, אבל בהחלט השתדלתי ללמוד את השפה החילונית. המגבלה המובהקת ביותר שעמדה בדרכי בניסיון טשטוש הזהות – הייתה, באופן לא מפתיע, השם שלי. במשפחה שלי נהגו לקרוא לתינוקות "על שם", על שם סבים וסבתות שנפטרו, או על שם רבנים ורבניות השייכים לזרם שלנו. אך כשנולדתי אימא שלי ז"ל החליטה למרוד במנהג וקראה לי בשמה של דמות שהופיעה בהפטרה של אותה שבת – פנינה. אבא שלי מאוד לא אהב את ההחלטה, אבל אמר "שלא מתעסקים עם יולדת". אחרי היציאה, כשהיו שואלים לשמי והייתי עונה "פניני", הייתי רואה מולי פנים משתאות. האנשים שפגשתי מעולם לא שמעו את השם הזה, ואני התכווצתי מבושה. הרבה שמות שמקובלים בחברה החרדית נשמעים מוזר באוזני האוכלוסייה הכללית. מוישי, רוחי, שמשי, לאה'לה – שמות שמבחינתי נורמטיביים לחלוטין נתפסים כמשונים מחוץ לחברה החרדית. החלטתי לחזור לשם המקורי שלי, "פנינה", אך גם השינוי הזה לא הועיל. תמיד נשאלתי אם אני דתייה, ובכך הושם קץ לניסיונות הסתרת הזהות שלי. לא אשכח מה קרה לי באחד הימים: הגיע לקוח למקום שבו עבדתי, אמר לקולגה שלי שאני מוצאת חן בעיניו ושאל אם אני פנויה. היא הצביעה עליי ושאלה, "אתה מתכוון לפנינה?" והוא ענה, "מה? פנינה?! עזבי, עזבי, קבלי ביטול. אני לא יוצא עם מישהי שקוראים לה פנינה". הקולגה באה לספר לי על כך – אפשר להתווכח על הכוונות שלה – ואני נחרדתי. בו ברגע החלטתי לגשת למשרד הפנים ולהוריד את ה-פ'. זו הייתה החלטה פזיזה, אך קלה. זה רק להוריד אות, חשבתי בליבי. הרבה חברות מהסביבה שלי שינו את שמן. מרים שינתה למריה, מיכל למישל ושרי לשרה. הרגשתי שזו החלטה לגיטימית. כלומר, על פניו, זו בהחלט החלטה לגיטימית, ואני לא נותנת משמעות כה רבה לשם. בסופו של דבר, האדם עושה את השם ולא ההפך. אבל בדיעבד, כיוון שההחלטה הגיעה ממקום של חוסר השלמה עם העבר והזהות שלי, הבנתי ששגיתי. לא הצלחתי לעמוד איתנה מול מי שאני, והפידבקים מהסביבה הצליחו להוריד לי את הביטחון. גם השם "נינה" גרר תגובות. שאלו אותי אם אני רוסיה, ספרדייה, ומניין השם הלא-שגרתי שלי. מצאתי את עצמי משקרת על זהותי ומספרת שנקראתי על שם סבתא, או שקר אחר, כדי שחלילה אף אחד לא יחשוד שגדלתי בבית חרדי בבני ברק. לאט לאט התרחקתי ממי שאני. הרגשתי שלא משנה מה אעשה, תמיד אתויג כשונה, בעוד כל מה שאני רציתי היה להרגיש שאני כמו כולם, לא להיות חריגה. היום, אחרי שהתבגרתי והשלמתי עם מי שאני, אני מבינה שהדרך שעשיתי לא הייתה בריאה ונכונה, ובהחלט יש דברים שאני מתחרטת עליהם. אימא שלי בחרה לי שם באופן שלא היה מקובל במקום שבו גדלתי, והיה נכון מצידי להישאר איתו, ולו כאות הערכה על הצעד האמיץ שלה. ומעבר לכך, הרי לא בחרתי להיוולד ולגדול בחברה החרדית, לא רצחתי, לא גנבתי ולא עשיתי מעשים שאינם מוסריים, ולכן אין מקום לבושה. להפך, יש מקום לגאווה גדולה על האומץ לעזוב הכול, למרות ההשלכות הקשות, ולחיות כפי שאני רואה לנכון. את עומק הסיבות שהובילו אותי לשנות את שמי אני עדיין מבררת על ספת הפסיכולוג, ומתוך המקום הזה אני מבקשת לפנות לכל אלו שנולדו וגדלו בחברה החרדית ועזבו אותה, ולהציע להם ללמוד מהמקרה שלי. אתם, אמיצים שכמותכם, לעולם אל תתביישו בעברכם. עמדו איתנים מול הסטיגמות הרבות שנדבקות לעוברים בין העולמות, ואל תשנו את עצמכם בחסותן. אתם צריכים להיות גאים במקום שממנו באתם ובדרך הייחודית שלכם אל עצמכם.  

בתור ילדה חרדית, אלוהים הצטייר בראשי כאיש מבוגר בעל זקן ארוך לבן ועיניים טובות, כמו אדמו"ר גדול, שכל רצונו הוא שיהיה לנו טוב. ככל שגדלתי עלו בי תהיות בנוגע לטוּב של אלוהים ולתפקידו בחיי. לפי החינוך שקיבלתי, אלוהים אחראי לכול, לטוב ולרע, ומה שנתפס בעינינו רע, הוא למעשה טוב, אבל נוכל לראות זאת רק בעתיד.  אימא שלי חלתה בסרטן כשהייתי בכיתה ד'. ראיתי אותה סובלת ומקיאה, ושאלתי את עצמי: איזה טוב נוכל להפיק מזה? בפסח, כשלא יכולנו לאכול כלום מלבד תפוחי אדמה וביצים, ניסיתי להבין: מה טוב בזה? כשהבנתי שעליי לצום 6 פעמים בשנה שוב שאלתי: מה טובה בזה? אותה שאלה חזרה כשחשבתי על שמירת שבת כהלכתה, על ההכרח להתלבש בבגדים ארוכים גם בקיץ הלוהט, כשהכריחו אותי להיות בבית הכנסת ביום כיפור מבוקר עד ערב, כשהפחידו אותי שאם לא אשמור מצוות אישרף באש הגיהינום. לא הבנתי מה טוב בכל זה. הערעור החל לאט לאט, כבר לא האמנתי שאלוהים הוא רק טוב ומיטיב, ואפילו שנאתי אותו, עד שהפסקתי להאמין בקיומו. הייתה תקופה שחשבתי שאני אלוהים, ונבהלתי שמא השתגעתי. היום אני מבינה שאני לגמרי אלוהים, פשוט של עצמי. אני המחליטה הבלעדית עבורי, ואחראית על מה שקורה ויקרה איתי. רבים נוטים לחשוב שאלו שיוצאים מהחברה החרדית נהנים מחיים קלים יותר יחסית למי שנשאר מאחור, חרדי ומאמין. אבל מבחינתי, חיים ללא אמונה באלוהים קשים יותר, או בניסוח אחר: חיים שכוללים אמונה באלוהים קלים בהרבה. אני רואה את אבא שלי היקר, שאיבד את אשתו, אימא שלי ז"ל, מתמודד עם האובדן הגדול ולעיתים מתעוררת בי קנאה קלה: אני מקנאה שיש לו במה להיאחז, שהוא מאמין שהמצב הנורא הזה הוא מאת השם, מאמין שהכול לטובתו, ושהוא בקרוב יבין הכול. אני, לעומת זאת, נאלצת להשלים עם המציאות העגומה. אין לי אלוהים להיאחז בו, אני יודעת שלא אוכל לראות שוב את אימא שלי, וזה כאב שאני מתמודדת איתו יום-יום, שעה-שעה. אני כועסת על היקום ועל רוע מזלי, אך מבינה שהחיים לא תמיד הוגנים, ושעליי להתמודד עם דברים שלא בהכרח מיטיבים איתי, ולהמשיך הלאה. זו רק דוגמה אחת, מיני אלף, שממחישה את ההתמודדות שלי עם חוסר האמונה בישות אלוהית. מצד שני, היתרון הגדול, כפי שאני רואה וחווה, מתבטא בקבלת אחריות מלאה על חיי ועל הנעה לפעולות, על בסיס יומי, שמאפשרות לי להתקדם, להתפתח, לעשות דברים שאני אוהבת ומתחברת אליהם, מבלי לחכות שיקרה "נס" או שיד אלוהים תיגע בי. רק אני אחראית על עצמי, לטוב ולרע. אז כן, יש אלוהים, והוא כל אחד מאיתנו. כל אחד יוצר את אלוהים שלו עצמו; אלוהים שאפשר להיאחז בו, לטפח אותו ולאפשר לו להוביל אותנו למקומות טובים וקסומים.

״מקווה שאף אחד לא שכח את התחפושת״ - כך כתב אחי בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית רגע לפני השמחה של אבא שהתחתן אחרי 6 שנים של אלמנות. זה היה מצחיק אבל גם עצוב בו זמנית. פתאום זה היכה בי, איך חצי מהמשפחה באה בלבוש שונה לחלוטין מהיום-יום, רק כדי לרצות את אבא ואת אורח חייו החרדי. לאורך חיי נשאלתי לא מעט אם כשאני מגיעה לבקר את המשפחה, אני מחליפה ללבוש חרדי, והתשובה היא: כן! אבל רק כשאני מגיעה לאבא. לרוב, התגובה מהצד השני מלווה במילות הערכה ״וואו כל הכבוד שאת מכבדת״. אז זהו, תראו, ממש לא רציתי להשתמש בשורש כ.ב.ד. כי אני מתנגדת בתוקף להגדיר את המעשה הזה ככבוד, אבל לא נותרה לי ברירה אלא לצטט את התגובות שאני מקבלת.   אז למה אני מתנגדת? כוכבת הרשת ומנחת הטלוויזיה לשעבר קורין גדעון שנישאה לבחור חרדי מבית, יוצאת לא פעם להגנת משפחתו ואורח חייהם. בין היתר היא רוצה לשמש דוגמה לכך שכשהיא מגיעה להוריו החרדים של בעלה, או כשהם מגיעים אליה, היא מתלבשת בלבוש חרדי. היא נוהגת תמיד לסייג שחלילה ״אף אחד״ לא מכריח אותה, אלא היא זו שרוצה ״לכבד״ אותם. ופה בדיוק טמונה הבעיה. כבוד זה עניין הדדי לחלוטין. אי אפשר שרק צד אחד יכבד את אורח חייו של האחר. זה חייב להגיע משני הצדדים. אם יש כבוד, אז גם ההורים של בעלה של גברת גדעון היו לבושים בחילוניות כשהיו ניצבים על מפתן ביתם. הקונפליקט שיש לי עם עצמי בכל פעם שאני מגיעה לאבא לבושת חצאית שסחבתי איתי בתוך שקית של "גל פז" (לא באמת), רק הולך וגובר עם השנים. יתרה מזאת, נוכח העובדה שאבי מעולם לא העיר לי על הדרך שבחרתי, רק מעצימה את הקונפליקט הזה. אני שואלת את עצמי ״למה את עושה את זה? האם לא הגיע הזמן שהוא יראה אותך כפי שאת באמת? עם מכנסיים, טי-שירט, ונעלי טבע נאות כשאצבעות הרגליים שלי מציצות מהם?" אחותי החרדית מבקשת שלא אשתמש בסמארטפון ליד הילדים שלה ובוררת כל מילה שיוצאת לי מהפה כדי שילדיה לא יחשפו לחילוניות, חלילה. עד כמה היא חרדה לכך? עד למאוד! כשבנה שאל אותי למה הציפורניים שלי בצבע שחור, היא הסבירה לו שיש לי מחלה בציפורניים. אז למה אני עדיין מגיעה לאבא שלי כשאני לבושה בחצאית ובחולצה שמכסה את עצמות הגרון ואת המרפקים? ולמה אני לא מוציאה את הסמארטפון ליד הילדים של אחותי ומכבדת את בקשותיה? שאלה מצוינת. תראו, ברור שזה מורכב, אבל הקשר עם המשפחה פשוט חשוב לי. אני לא רוצה לאבד את הקשר עם אחותי ולא רוצה לצער את אבא, במיוחד אחרי השנים הקשות שעבר אחרי שאיבד את אימי. האם אני עושה את זה בשמחה ובששון? ממש לא. האם אני חושבת שזה מכבד? אותם כן, אותי לא. כי כבוד זה לקבל את השני בדיוק, אבל בדיוק כפי שהוא, ללא הבדל דת, גזע, מין או סגנון לבוש. אני משתוקקת ליום בו באמת נכבד את השני, נכיל את השונה כפי שהוא וללא תנאים, ואיש או אישה כטוב בעיניהם יעשו.

שרה הורוביץ (40) היא אם חרדית לשישה צאצאים. אדל, אחת מבנותיה, יצאה מהחברה החרדית. במופע היחיד שכתבה שרה, בסיוע המחזאית גורן אגמון, היא משקפת את האתגרים של שני הצדדים, שאחרי שנים של קשר מורכב רק רוצים להתאחד ולהתחבק. ״הסיפור של הבת שלי הוא סיפור של ילדה בת 15 שהחליטה שהעולם החרדי לא טוב לה. היא סבלה מהתעמרות בבית הספר וזה מה שגרם לה לעזוב״.  ״המסר שאני רוצה להעביר בהצגה הוא שאנחנו לא רוצים לנתק את הקשר מהילדים שלנו, גם אם הם לא ממלאים את השאיפות שלנו והולכים בדרכנו", מספרת שרה. במסגרת אירוע "נפגשים לשם שינוי" ההצגה עלתה בפעם החמישית. "הפידבקים שאני מקבלת עליה מעולים", אומרת שרה בהתרגשות. "בעיקר מנשים חרדיות. הן אמרו לי שזו הצגת חובה. חששתי מאוד כי יצרתי משהו חדש ולא ידעתי איך תהיינה התגובות, אבל הן ממש נלהבות״. זה חמש שנים שאדל הורביץ אינה חלק מהחברה החרדית, אך כבר בתחילת הדרך גמלה בליבה של שרה ההחלטה לקבל אותה כפי שהיא. ״אני ובעלי לא היינו במקום של להתעמת איתה בעניין הדתי, אבל כן לתחום את הגבולות בבית, כיוון שיש לה עוד אחים ואחיות. היה לנו חשוב גם להעביר לשאר הילדים את המסר שאנחנו מקבלים אותם כמו שהם. כל ילד רוצה לדעת שההורים מקבלים אותו כמו שהוא, ללא שום תנאים. הבנו מייד שאנחנו צריכים לקבל ולהכיל. רצינו שהיא תגור בבית, אבל היא נאלצה להיכנס לפנימיית נוער בסיכון כדי לעבור שיקום. ליווינו אותה שם לאורך כל הדרך״. התגובות מהסביבה על קבלת בתה הפתיעו אותה, והיא החלה להבין שדווקא הדרך שלה, של ״לקבל ולהכיל״, היא החריגה. ״קיבלתי תגובות מהסביבה בסגנון ׳כל הכבוד לך׳, ׳הלוואי שכולם יהיו כמוך׳, ואמרתי לעצמי ׳מה, זו לא הנורמה?׳ מתוך זה התחלתי לשוחח עם חברות שידעתי שהילדים שלהם עזבו את החברה החרדית, והבנתי את הקשיים, הפחדים ולמה הן ניתקו קשר, אבל גם הודגש לי שלהישאר בקשר עם הילד זה רק מועיל. למשפחות ולילדים עצמם". לדבריה, המסר החזק ביותר בהצגה הוא: כשהורה מנתק קשר עם הילד שלו, הוא המפסיד העיקרי. ״בתור הורים בדרך כלל יש לנו חלום לגבי הילד. שיהיה רב, פרופסור או כדורגלן. לרוב אלו חלומות שההורה עצמו היה רוצה להגשים ולא הצליח, ולכן הוא רוצה שהילד יגשים זאת במקומו. כשהילד לא מגשים לנו את החלום, התחושה היא שהוא הורס לנו את החיים ואת השם שלנו. אבל אלו החיים שלו, ואם אני לא אקבל את הילד שלי כמו שהוא, אפסיד אותו״.

איציק בן יחיאל הקים את עמותת "בנערינו" לפני כשבע שנים. מטרתה העיקרית של העמותה היא לתווך בין ההורים החרדים לבין ילדיהם שבחרו ללכת בדרך אחרת. לפני כ-20 שנים, בהיותו בן 19 בלבד, החל איציק לעבוד עם ילדים ובני נוער בסיכון. ברבות השנים זיהה כי חסרה דמות שתלווה הורים שמתמודדים עם ילד שבחר לעזוב את החברה החרדית. ילדים כאלו מתחת לגיל 18 נחשבים נוער בסיכון. ״במסגרת העמותה הורים פונים אליי כדי למצוא מסגרת לבן שלהם. אני מלווה את המשפחה ואני בקשר עם הנער, ובמקביל אני בקשר עם הרווחה כדי לתת שהמענה לאותו נער יהיה מותאם ואיכותי. אני מלווה אותם בכל מה שהם צריכים״.  לפי ההגדרה הפורמלית, "נוער בסיכון" הם נערים שמסכנים את עצמם ואת סביבתם. בחברה החרדית המצב מורכב יותר, בגלל היציאה מהקהילה והרגישות מול המשפחה ורבדים נוספים שיש לתת עליהם את הדעת. "החברה החרדית היא קבוצת אוכלוסייה ששואפת לצייתנות ולמצוינות״, מסביר איציק את המורכבות.  ״צייתנות למנהיגי הקהילה וגם לחוקי החברה, הניואנסים החברתיים שנוצרו במאה השנים האחרונות ומתבטאים בלבוש, בהתנהגות, בשפה וכו׳. מי שלא מציית מסמן שהוא כבר לא שייך לקבוצה. על כן מדובר לא רק בנוער בסיכון משום שנשר מהמסגרת, אלא בנוער שמסמן את עצמו כמי שכבר לא שייך לקהילה, כי הוא שונה בלבוש ובהתנהגות״. לדבריו, במקרים אלה מתעורר קושי רגשי ומשפחתי מורכב, שמחייב הבנה עמוקה ותיווך בין ההורה לילד. ״משהו קורה בתוך הבית. המערכת מזהה שהוא חריג ולא מציית לחוקי החברה ופולטת אותו החוצה, והנער נרמס. פה המקום שלי לבוא ולעזור. המשפחה בחרדה, בייחוד בקהילות היותר סגורות. הם מאוד מתביישים וגם חוששים שזה יהרוס להם, למשל בשידוכים. אני אומר להורים: ׳נכון, יש קהילה, אבל המטרה שלנו כהורים לבדוק מה מתאים לנו. בוא נשב יחד ונבין מה חשוב לכם באמת׳״. לאחר ניסיון של שנים פיתח איציק שיטה ייחודית, שנקראת "שלושת המעגלים". שיתוף של ההורים, של הנער ושל המסגרת הרלוונטית לו – שכולם משתפים פעולה למען הצלחתו המיטבית של הנער. איציק מסביר כי בשנים האחרונות הוא נתקל במגמה הולכת וגדלה של הורים חרדים שמחפשים דרך לשמור על הקשר עם הילד, למרות שאינו הולך בדרכם. "בהתחלה קשה להם לקבל והם מקווים שהוא ישתנה, אבל ככל שעובר הזמן, וההורה מבין שהוא לא יחזור ושהחלום מתרחק מהמציאות, התפיסה לגבי הקשר עם הילד הולכת ומשתנה. אני מדריך אותם איך להתמיר את האהבה והדאגה שלהם לקבלה של הילד ולהעמקה וחיזוק הקשר שלהם. לדוגמה, אני עורך עם ההורים כעשרה מפגשים שבמהלכם אני מקשיב להם ומברר מה חשוב להם שיהיה בקשר עם הילד. השיחות הללו בדרך כלל מאוד טעונות. נקודות המוצא היא שגם ההורים וגם הילד מעוניינים בקשר ורוצים בטובת הילד. הנקודות שעליהן צריך לדבר, בדרך כלל, הן מה הקשר הזה מכיל. ההורים לומדים בשיחות איתי איך להגיע למצב שאליו הם שואפים מלכתחילה, שלילד שלהם יהיה טוב. כיום ברור יותר מאי-פעם שגם אם הילד לא יחזור, הוא עדיין בן משפחה ושהקשר של הורה-ילד לא אמור להיות מותנה, אלא מובנה. זה המסר העיקרי: בקשרים משפחתיים אין התניות. עם כיפה או בלי כיפה, ולא משנה מה ילבש, הוא הבן שלנו ואנו אוהבים אותו בכל מחיר. קשר הורה-ילד אינו חובה אלא זכות!"

הרב ישראל פרנקל (45) עזב את החברה החרדית וכעת הוא חלק מהקהילה הדתית. משפחתו, כולל שבעה מילדיו, ניתקו עימו קשר בעקבות עזיבתו. היום, יותר מתמיד, הוא מבין את חשיבות קבלת האחר כפי שהוא וללא תנאי, ודאי כשמדובר בבן משפחה. "כשיצאתי מהעולם החרדי המשפחה שלי נידתה אותי. ניסיתי לחדש את הקשר פעמים רבות. לצערי, ללא הצלחה".   חוויית יציאה כפולה וחוזרת ישראל נשוי בשנית ומגדל את בנו ושישה מילדיה של אשתו. הדרך שעבר סייעה לו להבין לעומק את חשיבות שמירת הקשר עם הילדים, גם אם הם לא הולכים בדרכם של הוריהם. "יש לי ילד שיצא מהחברה החרדית, וששת ילדיה של אשתי אינם דתיים. לפחות כרגע. כולם גרים איתנו באותו בית, וכך אני חווה על בשרי מה חשים הורים חרדים במצב דומה. אי אפשר לזלזל במשבר ובקושי כשכל מה שניסית לבנות בבית ועם הילדים מתפורר לנגד עיניך. בד-בבד, אני מבין גם ההרגשה של היוצאים, כי גם זאת הייתה חוויה אישית שלי. וכך, שוב ושוב אני שואל את עצמי, 'איך יכול להיות שבני משפחתי שונאים אותי כל כך, מה כבר עשיתי? הרי בסך הכול פעלתי באופן שאני מאמין שיעשה אותי בן אדם הכי טוב שאני יכול להיות... לצערי, אין לי קשר עם הילדים החרדים שלי מנישואיי הראשונים, בשל ניכור הורי שנעשה להם. אני יודע היטב מאיפה זה מגיע, החברה והרבנים עשו להם שטיפת מוח, והם מסתכלים עליי כעל אדם מסוכן".   לבחור באהבה – למרות הכול "היציאה מהדת, של הילדים שלי ושל אשתי, הפגישה אותי שוב עם העוול שנעשה לי כשהמשפחה שלי, וכל האנשים שהיו חבריי במשך יותר מעשרים שנה, ניתקו איתי קשר. יכולתי לכעוס עליהם, אבל אז הייתי כמו אלו שפגעו בי. בחרתי באהבה כי ילדיי קשורים אליי לא משנה מה, ועל כן מגיעה להם אהבה עד כלות הנפש". "לפני כמה חודשים הבת השנייה של אשתי יצאה מהארון, וכאדם נאמן לתורה היה לי בזה קושי, אבל לרגע לא נתתי לזה לפגום באהבתי אליה. מהיציאה שלי מהעולם החרדי למדתי איך אמורה להרגיש אהבה אמיתית, מה המהות האמיתית של קשר בין הורים לילדיהם ומה טיבה של חברות אמיתית. עם השנים למדתי עוד ועוד, וכיום לא רק שאני אוהב את היוצאים הפרטיים שלנו מכל הלב, אני מכבד אותם ואת ההחלטות שלהם".   ללמוד מהתהליך של הילדים "בעקבות היציאה מהחברה החרדית והעוול שנגרם לי, התבשלה אצלי התובנה שעליי לאפשר לכל אדם להיות מי שהוא. אני יצאתי כי הרגשתי שהיו טעויות בדרך שבה חייתי ושהדרך הזאת לא הולמת את האמונה שלי. הילדים היוצאים עוברים תהליך דומה. אין לי ספק שכל מה שהם עושים מוביל אותם להיות אנשים כנים יותר, בעלי אמונה חזקה ומידות מתוקנות. בדיוק כמוני, הם שואפים לחיות חיים ערכיים מתוך חשיבה ודיוק. לכן הם מסבים לי נחת רבה יותר מאשר אילו היו מקפידים לשמור על ציווי זה או אחר רק כי למדו זאת בבית הספר. הלמידה שלי מהתהליך שלהם התגבשה למסר שאני רוצה להעביר להורים לילדים יוצאים. המסר אינו 'קבלו את הילד שלכם ללא תנאי', זה עניין בסיסי, וגם לא 'כבדו כל אדם לפי אמונתו' כי גם זה בסיסי. המסר שלי הוא לנסות ללמוד מהילדים על הדרך שלנו, ההורים, כי אם הילדים נוטשים את דרך החינוך, אפילו במעט, יש לזה סיבה. הייתי טיפש אם הייתי חושב שאני מושלם ויודע-כול. התהליך של הילדים יכול ללמד אותנו, ההורים, איך לשפר את המידות שלנו, ומזמין אותנו לברר את האמונות שלנו, את ההבנה שלנו בתורה ובאיך להיות אדם. אם נעבוד יחד, לכולנו יצמח מכך רק טוב".

שנים כעסתי על מנהלת הסמינר שנתנה הוראה ״להעיף״ אותי על לא עוול בכפי, שנים התייסרתי על שלא סיימתי 12 שנות לימוד, שנים הצטערתי על שהפסדתי את החברות שלי. היום אני מבינה שלוּ הייתי נשארת שם, לא הייתי מי שאני היום, או לכל הפחות היה לוקח לי הרבה יותר זמן להבין איך אני עושה את הצעד ויוצאת מהחברה החרדית, שלא הרגשתי חלק ממנה. זה קרה בשלהי החורף, בשעת ערב מאוחרת, לפחות במושגים של ילדה בת 15. חזרתי מבייביסיטר ופגשתי את אבא שלי מחנה את הרכב מתחת לבניין שבו גרנו בשכונת רמת אלחנן בבני ברק. ״מנהלת הסמינר התקשרה אליי״, אמר בסבר פנים חמורות. ״היא ביקשה שאגיע איתך עכשיו לסמינר״. הייתי מבוהלת מאוד. חששתי שיגלו את הנוקיה 6100 שרכשתי בסתר מכספי הבייביסיטר, המכשיר הקטן הזה, שאפשר לי תחושה של עצמאות. מה שקרה בחדרה של מנהלת הסמינר היה דומה לחקירות שב״כ של אסירים ביטחוניים, אבל זה כבר לטור אחר. צעקו עליי, השפילו אותי והאשימו אותי בצער שאני גורמת לאבא שלי. כל זה בגלל שטענו ש״משמרת הצניעות״ עקבה אחריי וגילתה שאני מסתובבת עם בחורים, האשמה שהייתה שקרית, ושיש לי טלפון ושאני שומעת רדיו (ההורים ששמרתי על ילדיהם הלשינו לסמינר שבזמן שאני בביתם אני מאזינה לרדיו ממכשיר הטייפ שלהם). הכחשתי בתוקף את כל הטענות, על אף שחלקן היו נכונות. עד היום אני זוכרת את איך רעדתי בכל הגוף מהמחשבה שיבצעו עליי חיפוש ו"לא עלינו" ימצאו את הטלפון, ומיהרתי להסתירו בתחתונים. כמה הכחשתי את הטענות? אפילו אבא שלי השתכנע, ואף זרק משפט כמו ״נראה לי שהם סתם מתנכלים לך. אולי כדאי שנמצא מוסד לימודים אחר״. כעבור כמה חודשים איתרו בסמינר תירוץ אחר ״להעיף״ אותי, ומצאתי את עצמי ללא מסגרת. בבני ברק, כמו בבני ברק, השמועה התפשטה לה כאש בשדה קוצים, אבל עם תוספת נחמדה שאני בהיריון. ואני בכלל לא ידעתי על קיומם של יחסי מין בין גברים לנשים. שמונה חודשים של סבל היו לי בבית. אבא שלי ניסה לסדר לי מקום לימודים אחר, הפעיל את קשריו בכל מקום, אך דחו אותי מכל מוסד לימודים בארץ וגם ובחו״ל. הייתי נערה מתבגרת, מבולבלת מכל הבחינות ודחויה חברתית. כעסתי. כעסתי על המנהלת ועל ההנהלה, שחיפשו כל דרך כדי להעיף אותי ולהשאיר אותי בודדה מול עולם אכזרי שכזה, שמנדה אותך בגלל סיבות שטותיות. כעסתי על שלא אוכל ללמוד יותר ולהצטיין בכל מקצוע, כעסתי על שאיבדתי את החברות שלי לספסל הלימודים, וכעסתי על עצם היותי אני. אך לא אשקר, בתוך תוכי גם הייתה תחושה עדינה-עדינה של הקלה, שאולי זו הדרך שלי לצאת. אומנם ידעתי ימים לא קלים. בכל זאת, להחליט לצאת מהבית בגיל כה צעיר זה לא דבר של מה בכך. גרתי בדירות שותפים שלא היו ראויות למגורי בני אדם, למדתי על בשרי על כלכלת בית, איך כסף מתנהל ואיך אפשר להתקיים עם 200 ש״ח עד סוף החודש, עבדתי בכל עבודה אפשרית, אפילו בכמה במקביל, והשלמתי פערים (תכלס, עד היום אני משלימה). שוב, הדרך לא הייתה קלה, אבל הגשמתי את מי שרציתי תמיד להיות.   אחרי תקופה – ארוכה מאוד – הכעס שבער בי שנים התחלף בהוקרת תודה. תודה לסמינר שדאג לזרוק אותי לכלבים. תודה למפיצי השמועות שדאגו שכולם ידברו על זה שאני בהיריון. תודה לכל מוסדות הלימוד החרדיים שלא רצו לקבל אותי אליהם. תודה לכולכם – בזכותכם אני מי שאני היום, בן אדם חופשי ועצמאי, שלא צריך להיות חלק מקבוצה כדי להרגיש שייך, שלא צריך להתבייש בדרכו, ושלעולם לא יצטרך שוב להסתיר את הנוקיה 6100 בתחתונים.

"ההתנדבות הוא מעשה שנעשה מרצונו החופשי של האדם, ללא תמורה חומרית או אחרת" אנחנו נעסוק בהתנדבות שגם מעניקה לאחר מה שמכונה 'גמ"ח' ברחוב החרדי. מטרת המאמר היא לעבור על הסיבות להתנדב (להעניק חזרה לחברה),  הדרכים להתנדב ובחירת ההתנדבות המתאימה לכם. חשיבות ההתנדבות הישראלים רואים במתנדב, על-פי סקר שערך קמיל פוקס למיזם ההתנדבות הישראלי, אדם טוב ואכפתי, בעל לב רחב התורם לחברה, לקהילה ולמדינה. אולם כ-80% מהישראלים רואים בו דבר מה נוסף: הם סבורים כי המתנדב מסוגל לחולל שינוי חברתי ובקרב המתנדבים עצמם, החשופים להשפעת פעילותם על הקהילה והעולם, עולה השיעור ל- 86%. אנו שואפים להצמיח דור שיהיה מודע לכוחו לחולל שינוי בחברה הישראלית. לא רק דור הדורש שינוי, אלא דור המחולל בעצמו את השינוי שהוא רוצה לראות בעולם. 84% מקרב הלא מתנדבים הביעו רצון להתנדב ומרבית המתנדבים מצאו את מקום התנדבותם על-ידי לקיחת יוזמה: פנייה דרך האינטרנט, לרכז ההתנדבות הרשותי, למתנ"ס השכונתי או למעסיק שהופך גורם דומיננטי יותר ויותר במעורבות חברתית והשפעה חברתית. העובד בימינו אנו,אינו מחפש רק שכר ותנאים, אלא גם משמעות וסיפוק שמעבר להם ותרומה לחברה במקום עבודתו. (הנתונים מכתבה בואתר ווינט משנת 2015 ) להתנדבות ועשיית חסד לא מעט מקורות גם ביהדות, אני מעריך שאין צורך לפרט. ההתנדבות כאמור, אינה רק תרומה לחברה, אלא גם ובעיקר הכלי שלנו לחולל שינוי מבפנים. המשמעות ליוצא ההתנדבות ליוצא בשאלה אינה רק כלי לתרום או לחולל שינוי, אלא גם כלי היטמעות והכרות עם החברה הישראלית (על כל גווניה). החברה הישראלית כידוע מאוד הטרוגנית (לא אחידה), אך אנו לרוב זוכים להכיר באמת רק קבוצה מאוד סגורה 'הומוגנית' (קבוצה שהחברים בה מאוד דומים בהתנהגותם מוצאם ותרבותם האחד לשני). לכן, שרות צבאי, שרות לאומי או התנדבות בכל גוף אחר, יכולה לתרום להשתלבות שלנו בתוך החברה הישראלית. הסיבות להתנדב המועצה הלאומית לישראל (גוף המרכז את נושא ההתנדבות בישראל) חקרו את הסיבות שמניעות אותנו להתנדב. להלן תוצאות המחקר שלהם: אלטרואיסטים – הרצון להועיל ולעשות טוב. אידיאולוגים – הרצון לקדם רעיון אדיאולגי שהמתנדב מאמין בו (לחולל שינוי). אגואיסטים – הצורך האישי לקבלה והערכה, הרצון להימנע מרגשות אשם. השגת תגמולים חומריים – לדוג' אדם המתנדב במשמר שכונתי ועל הדרך מגן על נכסיו. השגת תגמולי סטטוס – השגת תגמול באופן עקיף, כמו קבלה לתפקיד או רכישת מיומנות. מניעים של קשרים חברתיים – יצירת חברויות וקשרים בתוך המסגרת ההתנדבותית (קהילה). מניעים למילוי זמן פנוי – מילוי שעות הפנאי. מניעים של צמיחה ועצמה אישית – לכאלו המאמינים בצמיחה אישית מתוך נתינה לחברה. תפיסת העולם ברחוב החרדי, רואה בהתנדבות עשיית טוב, ועל כן אדם המתנדב ממניעים אישיים כאלו ואחרים יכול אולי להיתפס בעין שאינה מספיק טובה. התפיסה הכללית לעומת זאת, רואה בעצם ההתנדבות מעשה טוב ללא קשר למניע. לכן, לא משנה מה הסיבה שהובילה אתכם להתנדבות, אפילו רצוי שתבהירו אותה בינכם לבין עצמכם, אך מה שחשוב שתדעו לבחור נכון את התחום בו תתנדבו. אז איך נבחר תחום התנדבות אמרו חז"ל 'אדם קרוב אצל עצמו' אם אנחנו רוצים שלהתנדבות שלנו תהיה משמעות גם לצד המקבל, אם אנו רוצים להצליח במשימה שאנו לוקחים על עצמנו, חשוב מאוד לגשת לתחום התנדבות הקרוב ללבנו. אבל זה לא הכול, גם אם נבחר להתנדב בתחום הקרוב ללבנו, אם לא נעשה זאת נכון גם אנו וגם הצד המקבל נהיה מתוסכלים מהתוצאה, לכן חשוב לבחור תחום שאנו בטוחים שנהיה מסוגלים להצליח בו. שיקול נוסף שחושב מאוד לקחת בחשבון, הוא היכולת הנפשית להתמודד עם המשימה. הבחירה בתחום התנדבות שאינה קשה לנו להכלה, אינה בריחה מבעיות החברה אלא החלטה נבונה בכדי להיות אפקטיביים בהתנדבות שלנו. איפה אפשר להתנדב כפי שכתבתי קודם, 'אדם קרוב אצל עצמו' על כן אני מעריך שיש לא מעט יוצאים שישמחו לתרום חזרה ליוצאים אחרים. לכן, אציין כאן את האפשרויות לתרום במסגרת זו ועוד כמה תחומים ואו עמותות מוכרות וידועות. התנדבות במסגרת עמותת יוצאים לשינוי מתן שיעורים פרטיים, ניהול משמרות המרכזים הקהילתיים, הובלת סנדאות וקורסים ליוצאים, סיוע בתחום שינוי מדיניות, סיוע מקצועי (מטפלים קליניים), מנטורים ליוצאים (אוריינטציה תעסוקתית ואו חברתית), אדמיניסטרציה וגיוס משאבים. תחומי הפעילות למתנדב בהלל איוש הקו הפתוח, ליווי אישי ליוצאים, מתן שיעורים פרטיים, סיוע בעבודות משרדיות, סיוע בניהול ותחזוקת האתר, גיוס משאבים, שיווק ופרסום, סיוע מקצועי (עובדים סוציאליים, עורכי דין), ארגון אירועים. ההתנדבות בהלל מחייבת הכשרה רלוונטית. לפרטים נוספים ניתן להיכנס לאתר של העמותה בקישור המצורף. התנדבות עם נוער בסיכון במרכז ההתנדבות עם בני נוער וביחוד נוער בסיכון, ניתן למצוא מגוון פעילויות התנדבות. עם נוער בסיכון: התנדבות במסגרת אירועים מאורגנים לנוער בסיכון, נערים ונערות במצוקה, פגיעות מיניות, תעסוקה וליווי לחיים עצמאיים, עבודת רחוב, הכשרות, מרכזי מידע וייעוץ לנוער, ייעוץ ותמיכה באינטרנט. בנוסף, קיימות עמותות המפעילות מערכים עם תכנים חינוכיים לנוער בישראל ומטרתם חיזוק תחומים ערכים בחברה. עמותת עלם היא העמותה הגדולה ביותר הפועלת בתחום ההתנדבות עם נוער בסיכון. ניתן להיכנס לאתר של עלם, תחת תחומי פעילות להכיר לעומק כל תחום ולבחור את זה המתאים לכם. בתחום ההתנדבות עם נוער בכלל, ניתן למצוא גם את עמותת 'גשר אל הנוער' . לטובת הכרות מעמיקה עם תחומי ההתנדבות ודרך הרישום מומלץ לפנות לרכז המתנדבים בעמותה שנבחרה. התנדבות עם קשישים בתחום זה, ניתן למצוא מגוון פעילויות התנדבות, החל משיחה שבועית, השתתפות באירועים, ביקורים שבועיים, שיפוץ בתים לקשישים, עזרה בקניות ועוד. בתחום זה פועלות לא מעט עמותות, העיקרית שבהן: עמותת איש צדיק היה, עמותת רוח טובה, התנדבות מאורגנת על ידי משרד העבודה והרווחה לחץ לכניסה. לפרוט מלא של כלל העמותות הפעולות בתחום לחץ כאן. התנדבות עם בעלי חיים בתחום זה ניתן להתנדב כמשפחת אומנה לבעלי חיים, עזרה בארגון וניהול ימי אימוץ, עזרה בתחומים משרדיים בעמותה ועוד. העמותות העיקריות הפועלות בתחום, צער בעלי חיים, תנו לחיות לחיות, SOS  חיות ישראל. על מנת להקל על בעלי החיים, ניתן גם להשאיר קעריות מים בימים חיים וקעריות עם אוכל בשכונה. תחומי התנדבות נוספים אם יש תחום נוסף שאינו מובא כאן בו תרצו להתנדב, מומלץ מאוד להיכנס לאתר של המועצה הלאומית להתנדבות בישראל ולהכיר תחומי התנדבות נוספים ואת הדרכים ליצירת קשר. אתרים מרכזיים בנושא התנדבות אתר הרשות להתנדבות ישראלית שירות לאומי פורטל התנדבות בישראל אתר עמותת עלם בהצלחה, מקווה שהמאמר עזר לכם, אם יש לכם תיקונים המלצות או הארות, נשמח שתכתבו לנו בתגובות ואנו נשתדל לענות ולהשלים את המידע החסר בהקדם.

לטיול יצאנו כלנית מצאנו על גבעת הדשא במערב אל ההר עלינו את הים ראינו ומשם ירדנו בדהרה. (נעמי שמר)   מכניסים את השבת בנחל לוטם במרכז העיר חיפה ובמרום הכרמל, משתפל לו נחל הנקרא על שם צמד הפרחים הפורחים באפיקו – נחל לוטם, שמשכיח מהמטיילים בו כי הוא נמצא בין שכונות העיר. המסלול הקצר מתחיל בגן האם שבמרכז הכרמל ליד גן החיות החיפאי, משם הוא יורד במעבה החורש ומסתיים בפארק, מרחק קצר מהים. את המסלול ידריך תומר פוקס - מורה דרך חיפאי שמכיר את כל הפנינות הנסתרות של חיפה. בסיום המסלול נערוך בגן למטה קבלת שבת נחמדה ואלטרנטיבית עם כיבוד קל יחד כקהילה.   מתי: יום שישי 4.4 בין השעות 18:00-14:30. איפה: גן האם חיפה. מה עוד: דרגת הקושי של המסלול - קלה עד בינונית. ההליכה במסלול נוחה אך לעיתים שביל הטיול עובר בתוך סבך צמחייה. בסוף המסלול הקצר ישנה עליה מתונה. אורך המסלול המלא כ-3 ק"מ וכולו בירידה. אורך המסלול הקצר כ-1.5 ק"מ חלקו בירידה וחלקו בעליה. המסלול פחות מומלץ לילדים מתחת לגיל 5.   ההרשמה למטה ⇓