תוצאות חיפוש

לכבוד חג הקציר שהפך ברבות הימים לחג מתן התורה, ריכזנו מספר נקודות מעניינות בנוגע למועד כתיבתה האמיתי של התורה. תמיד ידענו שהיא נכתבה בידי משה, אבל בהנחה זו, הקריאה בה פחות מובנת. בקריאה ביקורתית יותר, נוכל להבין יותר בקלות פסוקים מהם נראה שנכתבו בזמן שישראל על אדמתם כבר, נחלותיהם חולקו, מוסד המלוכה קיים, המקדש כבר בנוי ואפילו כבר פקדה גלות את הארץ! בגישה הביקורתית הקריאה בתנ"ך נעשית הרבה יותר קולחת. נתחיל בכתוב בספר דברים המתייחס לירושת הארץ בלשון עבר, "כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו". זאת ועוד, בכמה מקומות בבראשית מבהירים כותבי התורה כי "הַֽכְּנַֽעֲנִי אָז בָּאָֽרֶץ" או "וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ". ההבהרות הללו היו צריכות להיכתב רק כדי להדגיש שהמצב בעבר היה שונה, בניגוד לזמן הכתיבה שבו ישראל יושב בארץ.  בכלל, התורה מתייחסת לשבטים השונים כאילו כבר חולקו הנחלות, למרות שהחלוקה נעשתה רק בימי יהושע על ידי 'גורל'. לדוגמה בברכות יעקב ומשה לשבטים מתוארת הטריטוריה שנפלה בגורל יהושע לשבט זְבוּלֻן. כמו כן, בברכת משה מוזכרת גם העיר דן, בנחלת דן שנכבשה בימי השופטים ונקראה כך בפי בני השבט לזכר אביהם. היא מוזכרת גם כשאברהם רדף עד 'דן' למרות שנבנתה מאות שנים אחריו. משה אף הוא צפה בעיר, וגם בשאר הנחלות. כפי שכתוב בסוף ספר דברים שמשה ראה את נחלות נפתלי, אפרים, מנשה ויהודה. מבחינת כותב הספר, הנחלות הללו כבר מיושבות בבני ישראל.  בנוסף, בספר דברים נכתב גם "עַל כֵּן לֹא־הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם־אֶחָיו…". ובולט כאן השימוש בלשון עבר. החוק כבר בוצע בעת הכניסה לארץ, ולוי לא קיבל נחלה עם אחיו, שכן קיבלו. מוסד מלוכה הקיים בישראל מוזכר שלוש פעמים בתורה. בבראשית, במדבר ודברים. בבראשית הכתוב מונה את שושלת מלכי אדום, ומזכיר אגב כך את המלוכה בישראל: "לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵֽל". בספר במדבר נכתב על עם ישראל: "וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ". כשהדברים אינם נכתבים כנבואה, אלא בשלב בברכה שבו בלעם מתאר מצב קיים בימיו. ובפעם השלישית מוזכר המלך בלשון עבר בברכת משה: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". המקדש בישראל בהר נחלתו מוזכר אף הוא כעובדה קיימת, בשירת הים. והמנהג לעלות ולהיראות לפני האל במקדש מוזכר בסיפור העקידה: "אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם: בְּהַר ד' יֵרָאֶה". בפסוק זה שמו של הר־המקדש, ה' יראה, מוסבר באמצעות ביטוי מקובל *היום*, בדור כותבי התורה, שאז נהוג היה להיאמר: בְּהַר ד' יֵרָאֶה. לא זו בלבד, אלא נראה שכבר גלות אחת פקדה את ישראל קודם זמן הכתיבה (גלות סנחריב). בספר דברים שורבב לקללות משה המשפט: "וַיַּשְׁלִכֵם אֶל-אֶרֶץ אַחֶרֶת, כַּיּוֹם הַזֶּה". הדברים אמנם נכתבים כנבואה, אבל המילים המיותרות "כַּיּוֹם הַזֶּה" מרמזות על זמן הכתיבה. מלבד הנקודות שהזכרנו, בתורה קיימים שלושה ביטויים גיאוגרפיים החוזרים על עצמם בכמה מקומות. ביטויים אלה מסגירים את מיקום כתיבת התורה, ומאששים כי לא נכתבה במדבר סיני או ערבות מואב. הביטוי הראשון הוא 'עֵבֶר הַיַּרְדֵּן' בעשרות מופעיו. הרי משה עומד במואב, ומדוע שיקרא למקום בו הוא עומד 'עֵבֶר הַיַּרְדֵּן'? עבר הירדן הוא 'צידו השני של הירדן'. מה שאומר שהכותב הוא בכלל אדם שיושב כבר שנים רבות בישראל, מצידו האחד של הירדן, ומתייחס למואב כצידו השני של הירדן. הביטוי השני הוא 'נֶגְבָּה', לכיוון הנגב. בציוויי בניית המשכן, השימוש במילה 'נגב' מציינת את צד דרום, למרות שהוא מצפון לסיני. הביטוי מסגיר את מיקום הכותב שישב מצפון לנגב. הביטוי הגיאוגרפי השלישי הוא 'יָמָּה' או 'פְּאַת־יָם' שגם הוא מופיע בציווי הקמת המשכן. אם המשכן נבנה במדבר סיני, פאת ים היא לצפון. לא למערב. הכותב אם כן, יושב ממזרח לים. בארץ ישראל. סקרנו על קצה המזלג חלק קטן מהפסוקים המסגירים את מועד כתיבת התורה. בין היתר, הם גרמו לחוקרי המקרא בדורות האחרונים לדחות את הגישה שרואה את ספר התורה ככזה שנכתב בידי משה, בזמן המאורעות. וכפי שכתב ברוך שפינוזה לפני כמעט ארבע מאות שנה: "ברור כשמש בצהריים שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה, אלא בידי אדם שחי שנים רבות אחריו". תחריט: מתוך "שער גן עדן", לורנצו גיברטי, 1452, הבפטיסטריום של פירנצה.

עצמאות ופריחה של התרבות היהודית הן המאפיינים הבולטים של המאות הראשונות באלף השני בספרד. השלטון המוסלמי ששלט בחצי האי האיברי אפשר ליהודים חופש דת ועיסוק, ואחדים מהם אף השתלבו במשרות מדיניות. מקצועות שעד אז לא היו נגישים ליהודים נפתחו, ורבים החלו לעסוק ברפואה, מדעים ועוד. תקופה מלבבת זו נקראת "תור הזהב". העצמאות הרוחנית שהעניק השלטון המוסלמי ליהודים, הביאה להתפתחות יצירה מופלאה ולשיאים שכמותם לא נודעו בתולדות העם היהודי בגלות. תחומים רבים של יצירה, כמו פרשנות המקרא, דקדוק, לשון, פילוסופיה ומדעים אחרים. בכולם ניכרה החדשנות של האסכולה הספרדית, שהושפעה וינקה מהמקורות ומתרבות הסביבה הערבית-מוסלמית. בתחום היצירה הספרותית בולטת במיוחד שירת ספרד. סגנון שירה זה כבש לבבות ברוב ארצות הים התיכון ושינה לחלוטין את אופי היצירה שנכתבה לאחר מכן. בתוך תרבות היצירה והשירה, צמחה לה תרבות ייחודית של "שירת חול". בניגוד לשירה העתיקה יותר, שירת ארץ ישראל ובבל, שהתמקדה בשירת שבח לאלוהים ובפיוט, משוררי ספרד יצרו סגנון שירה חדש שכולו חול. החוקרת שלומית אליצור מסבירה את הקרקע התרבותית שעליה צמחה שירת החול של משוררי ספרד: "בחברה הערבית דאגו נושאי המשרות הרמות גם לטיפוח התרבות: הם יצרו סביבם 'חצר' ובה העסיקו אנשי רוח. אציל ערבי שרצה ביוקרת שמו, דאג לפרנס אנשי מדע מלומדים ובעיקר משוררים. אלו היו פנויים לכתוב את יצירותיהם, והקדישו אותן לבעל החצר הנדיב. היהודים שהגיעו למשרות רבות באנדלוס הפנימו דגם זה ואימצוהו. השכלתם הערבית המקיפה, שהייתה תנאי לקבלת משרתם, הכשירה אותם לתמוך ביצירה התרבותית בארמונותיהם, והם ניסו לחקות את אורח החיים של חבריהם הערבים, וביקשו שלא ליפול מהם בתמיכתם במשוררים ובמלומדים"[1]. אליצור מסבירה כי ההשפעה של החברה הערבית הובילה ליצירת אליטה חדשה. בניגוד לעבר, האליטה לא הייתה ממוקדת רק בלימודי הקודש. משפחות רבות ראו לעצמן חובה ללמד את ילדיהן השכלה כללית, לצד ההשכלה היהודית. במצב של השפעה חזקה כל כך של התרבות הערבית, היה בלתי סביר ששירת החול היהודית תעלה ותפרח. אליצור מכנה את התהליך שנוצר "נס תרבותי"; בנקודה זו התרחש, לכאורה, אחד "הניסים" של תרבות ישראל בימי הביניים, "נס" שחולל את קיומה של שירת החול העברית בספרד: למרות ההשפעה העמוקה של התרבות הערבית, שכללה מצע משותף של השכלה, הפנמת יסודות תרבותיים והטמעה חלקית של אורח החיים, היו החצרנים היהודים באמצע המאה העשירית בספרד יהודים הגאים בלאומיותם, והתרבות שהם ביקשו לפתח – למרות היותה משופעת מן התרבות הערבית בת אותו הזמן – הייתה קודם כול תרבות יהודית. שירת החול הכילה סגנונות שונים. החל משירי הלל לפטרונו של המשורר, שירי חשק ויין, המתארים את המשתאות שהיו חלק בלתי נפרד מחיי החצר, ועד לשירי אהבה של ממש. שירים שבהם האוהב משתוקק אל קסמה של אהובתו, וממשיל את יופייה במיני משלים ומטאפורות. בתוך שירי האהבה הללו, נחבאים אל הכלים, שירים שכתבו אחדים מן המשוררים למושא אהבתם – הגבר. בין משוררים אלו נוכל למצוא שמות מוכרים: שלמה אבן גבירול; רבי יהודה הלוי, מחבר ספר הכוזרי, ספר המוכר לרבים מבוגרי החינוך הדתי והחרדי; ועוד כמה שמות פחות מוכרים. בחרתי להביא חמישה משוררים שפרסמו קטעי שירה רבים, פיוטים שהפכו לחלק מקאנון התפילה היהודי. לצד הפיוט ושירת הקודש, יחד עם שירי החשק והיין, כמהה נפשם אל אהוב ליבם. את רגשותיהם לא היססו להעלות עלי כתב, להפוך את הרגש למילה הכתובה. חלקם היו מפורשים יותר בגילויי האהבה שלהם, אחרים התחכמו. שירת הגאווה של דמויות המופת של העם היהודי היא קול חשוב מן העבר, ששקע בתהום הנשייה. ואלה שמות: שלמה אבן גבירול ספרד, המאה-11 שלמה אבן גבירול, משורר שלאחרונה צוינו 1000 שנה להולדתו, נולד במאלגה שבדרום ספרד בראשית המאה ה-11. הוא נפטר בגיל 37. לאבן גבירול, כמו למשוררים רבים, היו פטרונים אמידים שהחזיקו אותו על חשבונם. תחילה שימש אבן גבירול משורר חצר, וחלק נכבד משירתו הם שירים שנכתבו לבקשתם של אותם פטרונים. לאחר כמה שנים נדד לגרנדה, שם היה עצמאי ביצירתו. בגרנדה פגש משורר שהיה עבורו מקור השראה. שמו של המשורר: שמואל הנגיד. גם שמואל שורר שירי אהבה לגברים. מילים: שלמה אבן גבירול תְּברַֹךְ מִבְּלִי קֵצֶה / בְּכָל תָּבואֹ וְכָל תֵּצֵא! קְרָאַנִי שְׁלוּחֶךָ / וְהוּא נֶחְפָּז וּמִתְרַצֶּה, וְשַׂשְׂתִּי בוֹ כְּאִלּוּ עַד / וְשָׁלָל רַב אֲנִי מוצֵֹא, וְהִבְעִיר אֵשׁ בְּתוךְֹ גּוּפִי / כְּמִקָּצֶה וְעַד קָצֶה, וּבָאתִי אֶל נְהַר חִשְׁקוֹ / אֲשֶׁר צַוָּאר וְראֹשׁ יֶחְצֶה, וּמִי יִתֵּן יְחָנֵּנִי / וְיֵעָתֵר וְיֵרָצֶה, וְיואֵֹל־נָא וְאֶרְדֶּה צוּף / דְּבַשׁ פִּיהוּ וְגַם אֶמְצֶה,   וְהַצּופֶֹה יְהִי נִרְדָּם / וְרואֹותָֹיו מְעַט יַעְצֶה, וּמִדְבָּרָיו מְשׁהָֹמִים / בְּעֵת יָנוּב וְעֵת יִפְצֶה, יְמִיתֵנִי בְּעֵת יִזְעַם, / יְחַיֵּנִי בְּעֵת יִרְצֶה, וּמִשַּׁחַת יְחִידָתִי / אֲזַי יַצִּיל וְגַם יִפְצֶה, צְבִי - פָּנָיו וְאורֵֹהוּ / כְּאורֹ שֶׁמֶש בְּעֵת יֵצֵא.   פירוש מילות השיר: בפתיח מברך המשורר את אהובו ששיגר לו איגרת אהבה באמצעות שליח. השליח מבעיר את אש התשוקה אל הידיד מקצה לקצה. החשק מושווה לנהר שאפשר לטבול בו את הגוף. המשורר מקווה שהשליח, המייצג את האהוב הנחשק, ייעתר לנשיקותיו. מוטיב של רדיית דבש הוא מוטיב מקובל בקרב משוררי ספרד לתיאור נשיקות של חושק ונחשק. הצופה המוזכר כאן הוא הצופה שעלול להפריע לחושקים לממש את אהבתם, לכן המשורר מבקש ממנו להירדם ולא להפריע להם בהתעלסותם. את השיר מסיימות המילים המתארות את פניו של האהוב, שאורו כאור השמש בצאתה.   השיר בביצוע ברי סחרוף שיר אהבה זה עובד ליצירה מוזיקלית לפני כמה שנים, והוא חלק מהאלבום שיצרו ברי סחרוף ורע מוכיח. האלבום מוקדש כולו ליצירתו של שלמה אבן גבירול, ונקרא "אדומי השפתות".   יצחק אבן מר שאול ספרד, המאה-10 משורר שקדם לשלמה אבן גבירול וכתב גם הוא שירת חשק, הוא יצחק אבן מר שאול. שמו של אבן מר שאול מוכר בקרב פייטנים מהעדה התימנית. הפיוט שחיבר "אֱלֹהַי אַל תְּדִינֵנִי כְּמַעֲלִי וְאַל תָּמֹד אֱלֵי חֵיקִי כְּפָעֳלִי" זכה לשורה של ביצועים. סיפור חייו של אבן מר שאול אינו ידוע בבירור. החוקרים סבורים כי הוא חי בסוף המאה ה-10 בספרד. השיר שכתב התגלגל לידינו דרך הגניזה הקהירית. ספר שירה בשם "ספר הרקמה", שהתגלה בגניזה, הכיל שיר פרי עטו. השיר מבטא באופן ברור את החשק של האהוב לאוהבו. לשיר כמה נוסחאות, בחרתי להביא אחת מהן. החוקרים עדיין מנסים לפענח את הנוסח המושלם של השיר, אולם הנוסח המוסכם דיו כדי להבין את רגשותיו של המשורר. מילים: יצחק אבן מר שאול צְבִי חָשׁוּק בְּאַסְפַּמְיָה/ יָצְרוּ רַב עֲלִילִיָּה וְהִמְשִׁילוֹ וְהִשְׁלִיטוֹ/ עָלַי כָּל חַי וְכָל חַיָּה יְפֵה תֹּאַר כְּיָרֵחַ/ עֲלֵי קוֹמָה יְפֵהפִיָּה וְתַלְתַּלָּיו כְּאַרְגָּמָן/ עֲלֵי רַקָּה פְּנִינִיָּה כְּמוֹ יוֹסֵף (בְּצוּרָ)תוֹ/ וּבְשַׁעַר-אֲדוֹנֶיהָ יְפֵה עַיִן כְּבֶן יִשַׁי/ הֲרָגַנִי כְּאוּרִיָּה וְגַם הִשִּׁיק כִּלְיוֹתַי/ וְלִבִּי אֵשׁ פְּנִימִיָּה בְּעָבְרוֹ בִּי עֲזָבַנִי/ חֲסַר לֵבָב וְתֻשִׁיָּה בָּכוּ עַמִּי בְּנוֹת יַעֲנָה/ וְכָל אַיָּה וְכָל דַּיָּה! אָהוּב נַפְשִׁי קַטְלָנִי-/הַזֶּה מִשְׁפַּט פִּילִילֶיהָ ? וְנַפְשִׁי לוֹ מְאֹד חוֹלָה/ וְגַם תּוֹעֶה וְהוֹמִיָּה וּמִדְּבָרָיו עֲלֵי לִבִּי/ כְּמוֹ מָטָר עֲלֵי צִיָּה דָּלַנִי מִבְּאֵר שַׁחַת/ וְאֶל אֵרֵד לְתַחְתִּיָּה פירוש מילות השיר השיר נפתח במילים "צבי חשוק". בשימוש בדימוי הצבי המשורר רומז לקינת דוד על אוהבו יונתן, "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים". צבי חשוק, כלומר צבי נער נחשק, שמתגורר באסמפיה, שמה האחר של ספרד. "רב עלילה גדול המעשים" הוא האל, "והמשילו והשליטו על כל חי וכל חיה" כלומר האל נתן לאהוב יכולת לשלוט, ואי אפשר שלא להתאהב בו ולחשוב רק עליו. את יופיו של האהוב מתאר המשורר "תלתליו כארגמן" ואת צבעי רקתו כ"פנינים". גיבורי התנ"ך, המתוארים כמי שהיו יפי תואר ויפי מראה, אף הם מוזכרים בשיר. יוסף בצורתו היפה. אדוניה, בנו של דוד המלך, המתואר כבעל שיער ארוך ויפה מראה. דוד עצמו, שעיניו היו סמל ליופי. הסלנג העכשווי "מת עליו" נרמז במלים "הרגני כאוריה", כמו דוד שהרג את אוריה, כך, כביכול, האהוב "ממית" את האוהב וגורם לו "למות" מרוב אהבה. בהמשך השיר, התמלאה התשוקה ובאה האכזבה. האהוב מתעלם מאוהב. את בכיו ועצבנו מבקש המשורר לחלוק עם כולם. "בכו עמי בנות יענה וכל איה וכל דיה". העופות המוזכרים מסמלים את השיממון הנלווה לתחושת הייאוש של האהוב המאוכזב. כשהוא חולה מרוב אהבה, מבקש הוא מאוהבו שישעה אל אהבתו ולא יגרום לו לרדת אל באר שחת מרוב אכזבה.   שמואל הנגיד ספרד, המאה ה-10 שמואל הנגיד נולד בשנת 993 בגרנדה שבספרד המוסלמית. הוא התקדם במהירות בסולם התפקידים בחצר חבוס, מלך גרנדה, מונה לווזיר הגדול ויצא למלחמות בראש הצבא. בניגוד למשוררי חצר, לשמואל הנגיד היה מספיק כסף כדי להתקיים בלי להזדקק לחסדיהם של פטרונים אלו ואחרים. כמשורר, השפיע כאמור על שלמה אבן גבירול, וגם על משה אבן עזרא ועל רבי יהודה הלוי. אחד משיריו המוכרים כיום: מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם, גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם, בָאוּ יְמֵי הַקר, וְהַתִירוֹשׁ אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם. השיר נערך על ידי נתן יהונתן, ומבוצע על ידי צביקה פיק. קישור לשיר: בתוך עולם הלירי של שמואל הנגיד, תופס מקום נכבד ז'אנר שירי החשק. הסגנון של שמואל הנגיד הקים עליו מבקרים מקרב בני דורו, שראו בשירתו פריצת גדר. חרף מעמדו הרם בקהילה היהודית, נאלץ שמואל הנגיד לפרסם הבהרה כי אין לקרוא את המילים באופן פשוט. להגנתו, טען כי שירת החשק היא אלגוריה. לשם כך גייס את המאמר התלמודי המשבח את ספר שיר השירים: "כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים", וכך ענה למבקריו כי שיריו הם כמו שיר השירים. החוקרים סבורים כי הבהרה זו הייתה מן השפה ולחוץ. ביחס לשיר שיובא כאן, סבורים אחדים מן החוקרים כי הוא מבטא התנסות אישית של המשורר ביחסים עם גברים. מילים: שמואל הנגיד לְאַט, כִּי אֵין כְּמוֹ בַרְזֶל לְבָבִי וְלֹא אוּכַל נְשׂא קֶצֶף אֲהוּבִי הֲמַכָּתִי, וְאַתְּ רוֹפֵא, אֲנוּשָׁה? וְאִם נֶצַח, וְאַתְּ לוֹחֵשׁ, כְּאֵבִי? שְׁתֵה יַיִן וְחָלָב מִשְּׂפָתִי וְתֵן תַּגְמוּל לְיֵינִי וַחֲלָבִי, שְׁלַח יָדָךְ וְתֵן לִבִּי בְּכַפָּךְ וְאַל זָרִים יְדֵיהֶם יִשְׁלְחוּ בִי!   פירוש מילות השיר: לאט, כי הלב שלי לא עשוי מברזל ולא יכול לשאת את הקצף של האהבה. האם מחלתי אנושה? אתה הרופא שלי. האם כאבי נצחי? אתה רופא הלחשים שלי. "שתה יין וחלב משפתי", כלומר "נשק אותי". והשב לי נשיקה בנשיקה. שלח את ידך אליי והנח אותה על ליבי, אל תאפשר לזרים לגעת בי ולהקדים אותך.   משה אבן עזרא משה אבן עזרא נולד אף הוא בגרנדה במאה ה-11. הוא נחשב לאחד מגדולי המשוררים, הושפע מאוד מאופי ומסגנון שירתו של שמואל הנגיד, והיה בקשרי חברות עם רבי יהודה הלוי. השניים אף שיגרו איש לרעהו שירי ידידות. חלק מן הפיוטים שחיבר מצאו את דרכם אל סידור התפילה. הוא זכה לכינוי "הַסַּלַח", על שום פיוטי הסליחות הרבות שחיבר. היצירה המוכרת ביותר שלו היא פיוט הפותח את תפילת נעילה בקהילות הספרדים: אֵל נוֹרָא עֲלִילָה אֵל נוֹרָא עֲלִילָה. הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה. הפיוט זכה לעיבודים רבים והוא מושר בסגנות שונים, לפי נוסחי התפילה. השיר בביצוע מאיר בנאי. יצירתו של משה אבן עזרא לא הסתכמה בפיוטים בלבד אלא הייתה רוויית שירי חשק ויין. נוסף על ספרי השירה שכתב, הוא חיבר ספר העוסק בניתוח עומק של השפה השירית. מילים: משה אבן עזרא תַּאְוַת לְבָבִי וּמַחְמַד עֵינִי - עֹפֶר לְצִדִּי וְכוֹס בִּימִינִי! רַבּוּ מְרִיבַי - וְלֹא אֶשְׁמָעֵם, בּוֹא, הַצְּבִי, וַאֲנִי אַכְנִיעֵם, וּזְמָן יְכַלֵּם וּמָוֶת יִרְעֵם. בּוֹא, הַצְּבִי, קוּם וְהַבְרִיאֵנִי מִצּוּף שְׂפָתְךָ וְהַשְׂבִּיעֵנִי! לָמָּה יְנִיאוּן לְבָבִי, לָמָּה? אִם בַּעֲבוּר חֵטְא וּבִגְלַל אַשְׁמָה אֶשְׁגֶּה בְיָפְיָךְ - אֲדֹנָי שָׁמָּה! אַל יֵט לְבָבְךָ בְּנִיב מְעַנֵּנִי, אִישׁ מַעֲקַשִּׁים, וּבוֹא נַסֵּנִי. פירוש מילות השיר: "העופר" הנער הנחשק, כמו הצבי בשירתו של יצחק אבן שאול, נמצא לצדי וכוס היין ביד ימין. הרבה אנשים רבים איתי, אבל הנער שגדל והיה לצבי, בכוחו להעניק לי כוח להכניעם. המשורר מבקש מהצבי להבריא אותו בנשיקה על השפתיים. כשהוא חש שמנסים להרחיק אותו מאוהבו, הוא תוהה מדוע, האם יש בזה חטא או אשמה. המשורר מבקש ליהנות מזיו יופיו של אוהבו, באומרו שאלוהים נמצא שם. הוא קורא לאוהב שלא ילך אחר אלו המתנגדים לו ושלא יהיה עקשן ויבוא לנסות אותו, ויבדוק בעצמו אם הוא עומד באהבתו אליו.   רבי יהודה הלוי שמו של יהודה הלוי ודאי מוכר הן כהוגה דעות, בזכות ספרו "הכוזרי" שבו ניסח הוכחות לאמיתות היהדות ולעליונותו של העם היהודי על פני עמים אחרים, והן בזכות שיריו שהפכו לחלק מקאנון השירה והתפילה. לדוגמה, השיר "יוֹם שַׁבָּתון אֵין לִשְׁכֹּחַ" מושר בסעודת שבת בבוקר. שיר מוכר נוסף שלו, המבטא את הכיסופים והערגה לארץ ישראל, "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב". השיר "ליבי במזרח" בלחנו ובביצועו של מוני אמריליו. בין שיריו וכתביו של הלוי, נמצא שיר המבטא את תשוקתו וכמיהתו אל מושא אהבתו. גם כאן, כמו בשירתם של חבריו של הלוי לעולם השירה והפיוט, הנער נשוא החשק מכונה "צבי", ולעיתים "עופר". בשל אורכו, השיר מובא כאן באופן חלקי. מילים: יהודה הלוי יוֹם שִׁעֲשַׁעְתִּיהוּ עֲלֵי בִרְכַּי / וַיַּרְא תְּמוּנָתוֹ בְּאִישׁוֹנָי, נָשַׁק שְׁתֵּי עֵינַי מְתַעְתֵּעַ: / אֶת תָּאֳרוֹ נָשַׁק וְלֹא עֵינָי. לֶחִי כְּרִצְפַּת אֵשׁ בְּרִצְפַת שֵׁשׁ / נִרְקַם סְבִיבָיו מֹר כְּרִקְמַת שֵׁשׁ יֹסֵף בְּלִבִּי אֵשׁ בְּקָרְבוֹ לִי/ כִּי יַחֲמֹל פַּעַם וְיִבְגֹּד שֵׁשׁ הבית האחרון של השיר: בֹּא יְדִידִי בֹּא לְבֵית בַּת נְדִיבִים נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים יַעֲלַת חֵן בָּךְ תְּעָלָה לְחשֵׁק/ וּבְפִיךָ חַיֵּי בְשָׂרִים לְנשֵׁק/ גַּם בְּפָנַיִךְ בְּשָׂמִים יְנַשֵּׁק   פירוש מילות השיר: תיאור היום שבו השתעשעתי עם אהובי, שישב על ברכי והיה קרוב אליי כל כך עד שראה את מראהו נשקף באישוניי. וכך, כאשר נישק את עיניי בעצם נישק את עצמו. לחיי סמקו כמו אש על רצפת שש. סביב האהוב נרקמה הילת מור, סוג של בושם, כמו שיש חלק. וכאשר התקרב האהוב האש התחזקה. האהוב אומנם נעתר לתחינת האהבה אבל בוגד באמונו של האוהב שש פעמים. בסוף השיר המשורר מבקש להתעלס עם אהובו ולהתחבר אליו.   לסיום, שיר שכתב יהודה אלחירזי, משורר מאוחר יותר. בשיר הוא מתאר מפגש עם משורר בן ישיבה, ששירתו שלא ערבה לאוזנו של אלחריזי. המשורר מכונה "איש עדין". השימוש בביטוי זה ממחיש את פליאתו של אלחירזי, שלא ציפה מאדם כזה לשורר שיר המבטא תשוקה וחשק עזים לגבר. וְאִישׁ מִבְּנֵי עֲדִינָה. עֲשֵׂה שִׁירֵי זִמָּה/ מְלֵאִים טֻמְאָה/ וְנִגְאָלָה וּמוֹרָאָהּ וְאֵלּוּ הֵם לוּ שָׁר בָּנוּ בֶּן עַמְרָם (משה רבינו) פְּנֵי דּוֹדִי מִתְאַדְּמִים הָעֵת שְׁתוֹת שֵׁכָר וּלְפִי קְוֻצּוֹתָיו וְהוֹד יָפְיוֹ לֹא חָק בְּתוֹרָתוֹ וְאֶת זָכַר   אחדים מהחוקרים פקפקו באמינותו של אלחריזי בשיר זה, שייחס את שיר הזימה לאדם אחר. הם סבורים שמדובר בתרגיל ספרותי זול, שנועד להסתיר את העובדה שהשיר יצא מתחת קולמוסו שלו. או שמדובר בדרך חתרנית להעביר מסר שאין דרך אחרת להעבירו, אלא לציין "חבר שלי כתב שיר". תהיה אשר תהיה הפרשנות על אודות הכותב האלמוני של שיר החשק, כמות השירה ההומו-ארוטית פרי עטם של המשוררים הבולטים ביותר של העם היהודי לא מותירה מקום לספק: באליטה של העולם היהודי בספרד של ראשית האלף השני התקיים עולם שלם של רגשות אהבה בין גברים. אחדים מן השירים מספרים על מעבר מעולם הרגש לעולם המעשה. השירים ששרדו את פגעי הזמן מעניקים לנו הצצה נדירה אל נפשם של גדולי המשוררים שקמו לעם היהודי מאז ומעולם. בעוד אנו רגילים לעולם תחום של "אסור ומותר", לנפש חוקים משלה. למשך תקופה קצרה בהיסטוריה של העם היהודי, בקעו מעיינות תהום של היצירה ועלו על גדותיהם. בשירתם ציוו לנו להמשיך את השירה. לשיר איש איש את שירת נפשו. בלי פחד ובלי מורא. שירת האהבה לגברים של משוררי ספרד מוכיחה כי בארון השירה היהודי יש מקום לכל הגוונים ולכל הצלילים. [1] שלומית אליצור. שירת החול העברית של משוררי ספרד, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה כרך א'.  

"בעולם מתוקן, שבו המדינה מסייעת לכלל בוגרי החינוך החרדי, לא היינו צריכים לבקש סיוע פרטני ליוצאים". לקראת חשיפת מחקר הענק של 'יוצאים לשינוי', התראיין משה שנפלד, ממייסדי העמותה וחבר בצוות המחקר, אצל מנדי ביתאן ב-כאן מורשת שנפלד סיפר כי למרות האפלייה מטעם מוסדות מדינה בשילוב היוצאות והיוצאים וצמצום הפערים, מנתוני המחקר עולה כי אוכלוסיית היוצאים מהווה כוח עבודה בולט ואקטיבי ביחס לאחיהם החרדים, שלהם, בניגוד ליוצאים, המדינה בהחלט מסייעת בשילוב ובהשלמת פערים. מוזמנות ומוזמנים להאזין לריאיון המלא

ראיון בגלי צה"ל עם משה שנפלד, יו"ר יוצאים לשינוי     תגיות: יוצאים לשינוי תאריך הכתבה: מאי 2013

משה גפני ואיתן כבל ישתתפו ברב שיח, לרגל יום השנה השישי לראש ישיבת הנגב בנתיבות הגאון הרב יששכר מאיר זצ"ל, הרב של שניהם יום השנה לראש הישיבה - שני חברי כנסת, משה גפני ואיתן כבל, ישתתפו ברב שיח לזכרו של ראש ישיבת הנגב הרב הגאון ר' יששכר מאיר זצ"ל, שהיה רבם של שניהם. לרגל האזכרה השנתית השישית לפטירתו של ראש ישיבת הנגב, הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, תערך השנה אזכרה שנתית ורב שיח בנושא 'הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?' בהשתתפות תלמידיו יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני, יו"ר וועדת הכלכלה ח"כ איתן כבל והרב שאול יהושוע דולינגר. האירוע התקיים מחר בישיבת 'בני יששכר' בבאר גנים.     תגיות: כנסת תאריך הכתבה: ינואר 2016

השינוי של יוצאים לשינוי מתבטא, בין השאר, בקבלת אחריות של היוצאות והיוצאים על חייהם, בתביעה לקבל את הזכויות המגיעות להם, לא כטובה, בדין, ובידיעה העמוקה והמכוננת – ליוצאים יש הרבה מה לתרום לחברה הישראלית. עזיבת העולם החרדי ופריצת הגבולות האישיים והקהילתיים לא מרוקנות את הזהות, להפך, הן מעשירות אותה.   דמיינו לכם תסריט: חבורת צעירים חדורת מוטיבציה אך נטולת ניסיון והכשרה, עוול זועק לשמיים, כוחות גדולים שמתנגדים לתיקונו, מאבק עיקש ורצוף דרמות שמתנהל במסדרונות בית המשפט, בתקשורת, באקדמיה, בצבא ובברים ברחבי העיר, גיוס דמויות מפתח מפה ומשם, ישיבות מחתרתיות, מהלכים מתוכננים, מהלכים בהחלט לא מתוכננים, והנה, תנועה מתעוררת וגדלה ומתרחבת, קוצרת הצלחות, הישגים ותעודות הוקרה, נעשית שם דבר בהוויה הישראלית וצומחת כל העת, מתמודדת עם ביקורת פנימית וחיצונית, מהלכת בין הטיפות בנושאים הרגישים ביותר, זהות ושייכות, מטביעה חותם ומשנה סדרי בראשית. ובכל זאת, ועל אף כל זאת, בשורה התחתונה, משאלתם הגדולה של המקימים ושל העומדים בראש העמותה כיום היא: להביא לסגירתה. בטח הייתם רוצים לצפות בסרט הזה. ברכות! אתם חלק ממנו.   נופלים בין הכיסאות קצת קשה להיזכר במציאות שבה נולדה יוצאים לשינוי, שהרי כל כך הרבה השתנה מאז, אבל ננסה. לצורך כך, אשתמש בסיפורי האישי: נערה חרדית מתבגרת מתחילה לעמוד על דעתה ולתהות על אמיתות, להרהר אחר מוסכמות ולבחון גבולות. אין באמת את מי לשאול ועם מי להתייעץ, אין שום הדהוד בסביבה לאפשרות ששאלות כאלה הן לגיטימיות, וכמובן – שום סימן להימצאותן של דמויות ששנו ופרשו. בעצם, היו כמה סיפורים, על אחת שעזבה והתאבדה, על אחד שיצא וחזר ונעשה חוזר בתשובה מוביל, ועל זו שיצאה ואיבדה את דעתה. אלו היו הסיפורים המוכרים. במחתרת סופר על יוצאים (למעשה, קראו להם "מקולקלים, אבל ממש") שהפכו לחסרי בית, למסוממים, לעובדים בעבודות כפיים קשות ולא מתגמלות, זרוקים אי-שם וסובלים, אוהו – כמה הם סובלים. היוצא המפורסם – כי הוא היה מפורסם – ישראל סגל ז"ל נחשב ליוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, והנה, אפילו הוא, תראו כמה הוא מתייסר. בעולם החרדי לא מכירים במושג "מורכבות", ובטח שלא ב"זהות מורכבת ואינדיבידואלית". על הרקע הזה, מה הפלא שלקח לי המון-המון זמן להגדיר, לעצמי קודם כול, שאני, כן גם אני, יוצאת? להכיר בכך ולמצוא לעצמי מעגלי תמיכה. אבל אלו היו מותרות, הקשיים היו בסיסיים הרבה יותר. בסמינר לא מכינים אותך לחיים שמחוץ למסגרת העוטפת של הקהילה, והיציאה אז הייתה מאופיינת בקשיי הגירה בלי שום פתרון שיכולתי לחשוב עליו. מאחר שלא תפסתי את עצמי כיוצאת והייתי עסוקה בענייני הישרדות, לא נעזרתי בעמותות שהצהירו שהן מסייעות ליוצאים שההחלטה לעזוב את הקהילה בשלה בקרבם. לצה"ל לא יכולתי להתגייס. הצבא לא ידע אז איך להתמודד עם צעירות וצעירים במצב רגיש כשלי. ביררתי על האפשרות להיחשב "חיילת בודדה", ולפי המידע שקיבלתי הדבר כרוך בפרוצדורה לא פשוטה. נודע לי שאין אפשרות להסתיר מההורים את דבר גיוסי ושאין שום מערך מתאים ומקדם לחיילות עם בגרות במקצועות קודש, ושתהליך ביטול הפטור ייקח זמן וכלל אינו מובטח, ובקיצור – רדי מזה. אחר כך, כשהתחלתי ללמוד, לא יכולתי לקבל מלגות שנועדו לבוגרי החינוך החרדי, כי כבר לא הייתי חרדית, ולא יכולתי לקבל מלגות שבין התנאים לקבלתן היה שירות צבאי. וכך, על אף המוטיבציה העצומה ותאוות הידע והחלום להתברג בעולם האקדמיה, החובות העצומים ופערי ההשכלה והתרבות ניצחו. נשרתי מהלימודים. במוסד אקדמי אחר, שנים ספורות לאחר שנאלצתי להשתעבד כל-כולי לסתימת הבור הכלכלי שנקלעתי אליו בשל היעדר תמיכה, הקושי של סטודנטים יוצאי הקהילה החרדית צד את עינו של ליאור קול, סטודנט ירושלמי לכלכלה וחשבונאות באוניברסיטה העברית, שהיה אז בן 24, נטול כל קשר לעולם החרדי וחסר כל היכרות עם קשיי היציאה. "עבדתי אז באיזו עבודה סטודנטיאלית, והכרתי שם סטודנט נוסף, יוצא החברה החרדית. מובן שהסתקרנתי לשמוע את סיפורו, ותוך כדי השיחה הוא אמר לי שהוא עובד בשלוש עבודות כדי לממן לעצמו את הלימודים. שאלתי אותו אם זה בנוסף על התמיכה שהוא מקבל מהמדינה, והוא שאל אותי, 'איזו תמיכה? על מה אתה מדבר?' בתמימותי חשבתי שכבוגר החינוך החרדי מגיעה לו תמיכה מהמדינה, והוא הסביר לי שמרגע שהוא הוריד את הכיפה הוא כבר לא זכאי לשום תמיכה. נחרדתי מזה". אני מקשיבה לליאור ומחייכת, כי כשהדברים נשמעים מפי אדם שאינו חרדי ושמעולם לא היה חרדי, האבסורד אכן זועק לשמיים והאפליה מומחשת במלואה. אבל אז, בזמנו, כאשר אני הייתי סטודנטית, המציאות המפלה נראתה לי ברורה מאליה, וההתנערות ממני, היוצאת, התקבלה על דעתי בהשלמה עצובה; הבחירה שלי הייתה לצאת, ובין הזכויות שנשללו ממני נמנית גם הזכות להשלמת השכלה ומיגור הפערים שנוצרו מכיוון שנולדתי למשפחה חרדית. סה לה וי. מחיר הבחירה. למרבה המזל, העין החיצונית של ליאור לא ראתה את הדברים באופן הזה. "הבחור שפגשתי אמר חצי בצחוק שהוא והחברים היוצאים שלו משתעשעים במחשבה לתבוע את המדינה, כגורם שהוביל למצבם. 'אז למה אתם לא עושים את זה?' שאלתי, והוא חייך ואמר שזה חסר סיכוי. כאן נדלקתי. 'אתה יודע מה', אמרתי לו, 'תן לי לבדוק כמה דברים. אתה יכול לארגן לי כמה יוצאים לתביעה?' הבחור, עדיין סקפטי, אמר שאין בעיה. הוא יארגן כמה מחבריו". זרע ראשון נזרע בערוגה ראשונה.   נפגשים אצל בוז'י במרחק כמה מסדרונות משם, באותה אוניברסיטה, רעיון דומה הדהד במוחו של משה שנפלד, יוצא שהתגייס לצבא, השלים בגרויות והתקבל למכינה קדם-אקדמית. "קיבלתי מלגות בגלל השירות בצבא. לא הופליתי במלגות אחרות, בגלל שפשוט לא הגשתי בקשה. ראיתי מלגות שמיועדות לחרדים ובכלל לא העליתי על דעתי להגיש בקשה. בשנה הרביעית ללימודים פגשתי בחור שלמד איתי בישיבה. בזמן שאני עשיתי צבא הוא התחתן ולמד תואר בפיזיקה באוניברסיטה הפתוחה, קיבל מלגה מקרן ידידות טורונטו ומלגה מהכולל – במקביל, כמובן. וזהו. הוא הסתדר. רק כשהוא סיפר לי על כך התחלתי להבין שמשהו לא תקין בכל הסיפור הזה". במבט לאחור, אפשר להניח שליאור ומשה, וצעירים נוספים שנפגוש בהמשך, היו האנשים הנכונים במקומות הנכונים ובזמנים הנכונים. התקופה הייתה פוסט מחאת 2011, אקטיביזם חברתי היה הדבר החם ביותר, ובזכות פורום היוצאים בפורטל תפוז (ז"ל) יותר ויותר בוגרי החינוך החרדי הכירו זה את זה, יצרו מעגלי תמיכה, שותפות ושיח, דיברו על האתגרים, הכאבים, הניצחונות הגדולים והקטנים, ההתמודדויות בצבא, באקדמיה ובתעסוקה. ההסתרה של היציאה הלכה והתפוגגה. אם בעבר מפגשי הפורום נערכו תחת מעטה חשאיות וכל המשתתפים נשבעו לשמור על סודיות גמורה, באותן שנים האווירה השתנתה והיוצאים הפסיקו להתחבא. גולת הכותרת הייתה מפגש שנערך בבית הספר לאומנויות "מנשר". אז, לראשונה, התקיים אירוע פומבי של יוצאים. בלי הסתרות, בלי כתובת עלומה שנמסרת רגע לפני תחילת האירוע, בלי חשש מחרדים שיבואו לפוצץ את המפגש ובלי לאסור על צילומים באירוע עצמו. השטח בעבע. המהפכה החלה. ובחזרה למסדרונות האוניברסיטה העברית. שנפלד, שהיה מעורב עמוקות בהווי היוצאים והכיר רבים מהם, מסביר שהרעיון להתאגד לעמותה עלה באמצע שנת 2012, והתנהל למעשה בכמה צירים. "בציר אחד שלמה פשקוס, אז כלכלן במשרד האוצר, מחליט לפעול למען היוצאים. כששלמה היה סטודנט הוא היה פעיל בתא אופק, והעיסוק בעניינים חברתיים כבר היה טבוע בו. בעקבות פקיחת העיניים הקולקטיבית גם הוא הסיק שזה לא בסדר שמפלים אותנו. הרעיון של שלמה היה לפקוד יוצאים למפלגות, וכך, כשיהיה לנו כוח פוליטי, נוכל להגיע לח"כים ולהתחיל לפעול. הוא פנה אליי מכיוון שאז ניהלתי את הפורום בתפוז והכרתי לא מעט יוצאים. ואכן, יצאנו למבצע התפקדות מהיר. מהיר כי תוך זמן קצר השגנו פגישה עם בוז'י הרצוג, אז חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה". לפשקוס ושנפלד, מארגני הפגישה, היה חשוב שיגיעו אליה כמה שיותר יוצאים. הם הפיצו את דבר הפגישה ברחבי האוניברסיטה והדהדו אותה ברשתות החברתיות. וכך ליאור, שכאמור באותה עת פעל כדי לגייס יוצאים ותורמים לטובת תביעה ייצוגית נגד המדינה בגין הזנחת חינוך, חבר ליוזמה המתגבשת, וב-27 ביוני 2012 כולם הגיעו, חדורי מוטיבציה ורצון לשנות, לפגישה ההיסטורית עם הח"כ. בין 50 היוצאים שהגיעו למפגש היה יוצא צעיר ולבוש מדים, יוסי קלאר. קלאר שירת אז ביחידה לגיוס חרדים. "הייתי במדור שאחראי על כתיבת המדיניות לשילוב חרדים", הוא משחזר, "משמע, הייתי במדור שאחראי למעשה על אפליית היוצאים בצה"ל. הייתי חתום על המדיניות שקבעה מתי חייל מודח משח"ר (מסלול שילוב חרדים. ר"ד), ואפילו בסוף השירות שלי אני זה שחתם על הדחות כאלה". קלאר, לדבריו, לא חש דיסוננס. "הבנתי מה דרישות המערכת והנחתי את האנשים לפעול בהתאם. לחבר יוצא שרצה להגיע למודיעין יעצתי לחבוש כיפה, ועדכנתי אותו שבעוד כמה חודשים אדיח אותו ממסלול שח"ר, והוא ימשיך במסלול רגיל. ליוצאים אז לא הייתה אפשרות להתגייס למודיעין, האופציה הזאת הייתה שמורה לחרדים בלבד. כשהתחילה ההתארגנות נגד אפליית יוצאים, היה לי ברור שאני רוצה להשתלב בזה. התחלתי להציק למפקדים שלי, הסברתי להם שזה לא הגיוני מה שקורה, למה חייל שמוריד את הכיפה מאבד אוטומטית את כל הזכויות שלו. מה הקשר?"   יוצאים עם נתונים המפגש עם חבר הכנסת הרצוג היה מוצלח. בסיומו ביקש הח"כ מהמארגנים להגיע אליו לפגישה מעשית יותר. "הגענו והוא התחיל לשאול שאלות ענייניות. כמה יוצאים יש? אילו תוכניות יש לחרדים שיוצאים לא נהנים מהן? במה בדיוק מתבטאת האפליה בצבא ובאקדמיה? אילו פערי השכלה ספציפיים יש ליוצאים? שאלות כאלה, בסיסיות למדי. ואז הבנו שלמעשה אין חומר. אין לנו נתונים מדויקים", נזכר שנפלד. "וכך, במקום להתכונן למבחנים של סוף התואר, ישבתי והכנתי נייר עמדה. קראתי, חקרתי, מצאתי מקורות, חפרתי בנתונים, בדקתי בנתוני הלמ"ס ובאתרים של קרנות ומכללות ואוניברסיטאות. לבסוף הגעתי לנייר עמדה מסודר וממצה שאנשים קראו, הזדהו והבינו את הצורך בשינוי". בדיעבד, שאלותיו של הח"כ הקשוב, שלימים מונה לנשיא המדינה, הניחו את אחד היסודות המרכזיים של עמותת "יוצאים לשינוי" – התבססות על נתונים.   יוצאים לשינוי משקיעה רבות במחקר על תופעת היציאה מהמגזר החרדי והבנתה וכן בהנגשתה לתקשורת בישראל ובעולם, מתוך ההבנה כי כדי ליצור מענים הולמים, חשוב להבין לעומק את הצרכים, ולאחר מכן להנגישם לכלל האוכלוסייה. (מתוך אתר "יוצאים לשינוי", אזור "מחקר ותקשורת")   מאחדים כוחות "במקביל להתארגנות לקראת הפגישה ההיסטורית עם בוז'י, ישבה באבולעפיה ביפו קבוצת אנוסים (אנשים החיים בחברה החרדית ושומרים בפומבי על אורח חיים חרדי, אך אינם מאמינים בדרך חיים זו. ר"ד), וחגגה על ערמת פיתות ודברים לא כשרים נוספים", ממשיך משה לתאר. "זה היה בפסח. בשולחן ליד ישבה העיתונאית והבימאית ענת גורן, ואחרי לבטים רבים היא ניגשה אליהם וביקשה להבין את פשר העניין, איך ייתכן שיושבים פה חרדים ואוכלים חמץ. הם הסבירו לה על מציאות חייהם ועל תופעת האניסות, והיא – התפוצץ לה המוח. בו ברגע החליטה לצלם על כך סרט דוקומנטרי וביקשה לשמור עימם על קשר. היא חיברה אותם לאנשים שלה, וככה גם הם התחילו לפעול למען היוצאים. בציר הנוסף – ליאור קול מנסה לקדם את עניין התביעה ההמונית. בוז'י קישר אותנו לקרן החדשה לישראל, ושם פגשנו את החבר'ה האנוסים מהמסעדה ביפו, והתחברנו כולנו למיזם משותף. הדברים התגלגלו לאיטם, היינו סטודנטים, והחבר'ה האנוסים בעלי משפחות. אבל התקדמנו. בסופו של דבר קיבלנו מהקרן סכום ראשוני, ובמרץ 2013 הוקמה העמותה". אחת היושבות בשולחן הפיתות המפורסם הייתה בת אדלר, שבאותה תקופה נאלצה לשמור על חזות חרדית בשל מאבק גירושין ארוך וחששהּ לאבד את בנה. בת מספרת על ילדות חרדית רגילה וחסרת תהיות אמוניות. "מבחינתי, היה ברור שיש מסלול חד-סטרי, לא היו שאלות. בגיל 19, אחרי כמה פגישות קצרות, התחתנתי ודי מהר הגיע ילד ראשון. אף פעם לא האמנתי באלוהים", היא אומרת ועיניי שלי מעט נפערות. "זאת אומרת, אמונה לא הייתה חלק מהחיים שלי", היא ממהרת להסביר, "אלא יותר המשימות שצריך לבצע, הדברים שצריך לעשות כחלק מהמרקם החברתי. לא חשבתי הגות". נקודת המפנה של בת התחוללה בעקבות משבר חריף בזוגיות. "בדיעבד, הגילויים הקשים שגיליתי והגירושין המאוד לא פשוטים שעברתי היו הדבר הכי טוב שקרה לי. חטפתי את הבעיטה שהייתי צריכה לחטוף כדי להעיף את החיים שלי קדימה". בת התמודדה עם לחצים אדירים מבית ומחוץ עד שהצליחה להיחלץ מהקשר המזיק. תוך כדי תהליך היא עברה מסע פנימי לגילוי מחדש. "רק אחרי שהוא עזב את הבית באופן סופי התחלתי לשאול את עצמי שאלות. למשל, למה אני בעצם לא מדליקה אור בשבת, הרי אני לא חושבת שיש אלוהים ואין עכשיו אף אחד בבית שיראה שאני מדליקה אור, אז למה לא להדליק? השאלות האלה מעולם לא צפו, כי התנהגתי כמו שהחברה סביבי דרשה ממני, וזה היה בסדר מבחינתי. הפעם הראשונה שבה התאפשר לי באמת לחשוב על הדברים התרחשה כשהייתי, לראשונה בחיי, אני מול עצמי בלי הורים, בלי אחים, בלי בעל".   מה יוצאים צריכים? בתקופה שבת טורטרה בדיונים ארוכים ומתישים בעניין הגט, תוך שהיא מגבשת לעצמה את זהותה החדשה ורוקמת תוכניות לחיים שלאחר הגירושין, היא ניהלה את פורום "חרדים בעל כורחם" בפורטל תפוז, ויזמה מפגשים של נשים וגברים כמוה, חרדים בתחפושת. מה היה החיבור הרעיוני שלך עם יוזמת "יוצאים לשינוי", שאז עוד הייתה רק רעיון במוחם של כמה אנשים? "החבר'ה שהתחברתי אליהם ואני הרגשנו שיש משהו לא תקין בתהליך היציאה כפי שהיה באותה תקופה. הרבה יוצאים התנהלו ממקום מתמסכן, וכזה שלא לוקח אחריות על הבחירות שלו. ולנו, כמי שמתמודדים עם הבחירה ומשלמים עליה מחיר גבוה מאוד, זה הפריע. דבר נוסף, הייתה לנו בעיה עם הסיוע שהיה מוצע אז, שהוא כלל בעיקר מעין קהילה חליפית לקהילה שהיוצאים עזבו, ולא היה שם דגש על מתן כלים לחיים עצמאיים. ולתפיסתי – זה מה שחשוב, וזה מה שקסם לי ביוזמה של יוצאים לשינוי. הרעיון הוא לתת חכה, לא להאכיל בדגים". בת רואה קשר ישיר בין התנהלות חרדית טיפוסית ובין הסרת אחריות. "יש משהו בחינוך החרדי ובהתנהלות החרדית שמוריד מאנשים את הדאגה האישית לגורלם, ולרבים זה מאוד נוח. אלוהים דואג לנו, הקהילה דואגת לנו, הרב דואג – חיים קלים ומתגלגלים. אנחנו רצינו לייצר מצב שלאנשים יש כלים להטיס את החיים שלהם קדימה. לדוגמה, אני רציתי ללמוד לתואר ולא יכולתי כי לא הייתה לי תעודת בגרות. האפשרויות שלי היו לעבור מסלול ארוך של השלמת בגרויות, או לחכות לגיל 30 וללמוד במכינה. רצינו שיכירו במצב של בוגרי החינוך החרדי ויקימו מכינות ייעודיות שאפשר להתקבל אליהן לפני גיל 30. רצינו שתהיה הכרה בצרכים הספציפיים של יוצאים, ושהסיוע יהיה יעיל באמת. ואז, כשפגשנו את פשקוס ואת ליאור ואת שאר החברים – זה היה בינגו. כולנו דיברנו באותה שפה, כולנו חלקנו אותן תובנות". החבורה התאחדה במטרה לפעול לקידום מה שנקרא לימים "תביעת הליבה", וכן כדי להניע תהליכי שינוי בתוך המערכות השונות: הצבא, האקדמיה ושוק התעסוקה. לראשונה בתולדות המדינה, יוצאי החברה החרדית התאגדו, הרימו ראש ותבעו זכויות בריש גלי, תוך הדגשת היתרונות שלהם כיוצאים והתועלת שהם מביאים לחברה הישראלית הכללית. "בגין התרשלות המדינה סיימו התובעים את לימודיהם כשברשותם ידע בסיסי בלבד במקצועות חיוניים, אולם לאחר שבגרו התברר כי חסרים להם הכלים הנדרשים לרכישת השכלה ומיומנויות אשר יאפשרו להם לעמוד על רגליהם ולהשתלב בהצלחה בחברה הישראלית" (מתוך "תביעת הליבה" שהוגשה לבית המשפט המחוזי בשנת 2015).   "יוצאים לשינוי הוקמה במטרה לשנות מדיניות, ולא כמקום שמעניק מענים מסוג רווחה", מחזק שנפלד. "יותר מכך, המשפט הקבוע שלנו היה 'המטרה העיקרית של יוצאים לשינוי היא שהעמותה תיסגר'. שנצליח לשנות את המציאות עד כדי כך שכבר לא יהיה צורך בעמותה. ככה פעלנו לאורך כל הדרך, עד שנדב (רוזנבלט, מנכ"ל העמותה כיום. ר"ד) ואיציק פשקוס, אח של שלמה, הגיעו עם הרעיון לפתח את תחום הסיוע הפרטני ולספק מענים קהילתיים. היו דיונים ארוכים מאוד, ויכוחים של ממש, בנושא. יוצאים לשינוי, ביסודה, לא חשבה לגעת בתחומי פרט וקהילה, אלא לפעול לשינוי מדיניות. ואכן, כמה חברי ועד פרשו בעקבות ההחלטה להרחיב את תחומי יוצל"ש מעבר לפעילות המאקרו".   תובעים ליבה הסיקור התקשורתי העצום והעיסוק הציבורי בתביעה של העמותה הצעירה אינם ברורים מאליהם. המייסדים בחרו, במודע וגם בהמשך הדרך, שלא לשים בחזית המאבק סיפורים אנושיים קורעי לב על התמודדות עם ניתוק מהמשפחה וקשיי התאקלמות גרפיים מדי, אלא לדבר על מהות, על אפליה ועל צורך בשינוי מדיניות. מדובר בריקוד עדין במיוחד שכולל ניסיונות ליישוב בין אינטרסים מנוגדים. בסופו של דבר, היוזמה המקורית והבועטת משכה תשומת לב רבה וסוקרה בהרחבה בכלי התקשורת הכלליים וגם באתרים חרדיים.   חרף הפערים – אחים אנחנו! השינוי שחוללה העמותה מתפרש למישורים רבים, לא רק פעילות לשינוי מדיניות, לא רק תחום פרט וקהילה הולך ומתפתח, לא רק העלאה למודעות הציבורית אספקטים נוספים של יציאה, אלא גם דחיפה לשינוי מנטלי שנוגע למרקם היחסים העדין בין יוצאים לחרדים. "אחד הדברים החשובים שיוצאים לשינוי עשתה בעשור החולף הוא לגרום לעולם להבין שיוצאים הם לא אנטי חרדים", אומר יוסי קלאר. "היציאה היא דבר שעשינו למען עצמנו, ולא נגד אף אחד. אנחנו בקשר עם האחים והאחיות שלנו, אנחנו אוהבים את המשפחות שלנו, ואנחנו לא נגדם. התנערנו מהתפיסה הרווחת שיציאה היא אקט פוליטי ומתריס. מבחינתי, יוצאים לשינוי היא ארגון חרדי. פילוסופית אפשר להתווכח על הקביעה הזאת, אבל עובדתית היא נכונה. חרדים הקימו את יוצל"ש, חרדים עובדים ביוצל"ש והלקוחות שלנו הם חרדים. אין לנו לקוחות חילונים. אז מה אם אנחנו לא נראים כמו חרדים? מלבד זאת, הרי ברור שגם המשפחות שלנו נהנות מפעילות העמותה, שבזכותה הילד שיצא יכול למצות את הפוטנציאל שלו ופחות סובל בתהליך היציאה. יוצאים וחרדים הם לא אויבים – הם אחים. והשינוי הספציפי הזה, שיוצל"ש היא חלק אינהרנטי בו, מורגש בשטח; אם במפגשים של הורים חרדים וילדים יוצאים, אם במעגלי שיח ואם בפעילויות נוספות שמתרחשות באופן מוצנע יותר".   רוקמים נרטיב חדש הקו הפייסני שמובילה העמותה, לצד הדגשת היציאה כסיפור הצלחה מעוררים תרעומת בקרב חלק מהיוצאים. האבות המייסדים של "יוצאים לשינוי" מודעים לכך ומסרבים להתנצל או לסגת מעמדותיהם. "יש מצב שהעמותה לא מתאימה לכל היוצאים, וזה בסדר גמור. 'ברוך השם', יש היצע של עמותות וארגונים, ויוצאים שלא מזדהים עם הקו של יוצל"ש יכולים למצוא לעצמם בית חם במקום אחר", אומרת בת, ומציינת שלדעתה העמותה התרחקה מעט מהכוונות המקוריות שהיו בעת ההקמה, וכבר אינה מתמקדת רק במתן כלים שיאפשרו ליוצאים סלילת דרך עצמאית. "הפוקוס שלנו מההתחלה היה להדגיש את הכוחות האדירים של היוצאים, להוכיח שאפשר להצליח למרות תנאי פתיחה קשים", מסביר ליאור קול, שמשמש כיום חבר בוועד המנהל ומייעץ לעובדי העמותה במגוון תחומים. "מן הסתם, ככל שגדלנו כעמותה התחלנו להכניס עוד ועוד פעילויות, דברים שקשורים יותר לענייני רווחה והיו רחוקים מאיתנו בעבר. אבל הקו הראשי בשום אופן לא השתנה. אנחנו רוצים להעצים את היוצאים, והדגש ימשיך להיות על סיפורי הצלחה והתמודדות מוצלחת, ופחות על הקשיים והכישלונות". לפי משה שנפלד, שאף הוא מעורב עמוקות בפעילות העמותה גם היום, הטענות נכונות בחלקן, אבל ביוצאים לשינוי יש מקום לכולם. "יש פה מתח מובנה. שהרי מעצם הגדרתם, מובילי תנועה חברתית הם אליטה, וככאלה – ייטו להדגיש את הדומה להם. עם זאת, יוצל"ש תמיד ראתה בעצמה נציגה של כלל היוצאים והתאמצה לייצגם נאמנה. זו שאלה קשה, איך מעבירים מסר שמעודד כל אדם למצות את יכולותיו, בלי ליצור רושם שמצופה ממנו להגיע לסטטוס חברתי זה או אחר. אני יודע שעוד לא מצאנו את הנוסחה, אבל אנחנו בוודאות מנסים". "גם אני ער לביקורת", מציין יוסי קלאר, ששימש במשך שנים בתפקידי מפתח בעמותה וגם היום הוא פעיל ומעורב בה. "ומבין שיש יוצאים שתופסים את יוצל"ש כמי שמנסה להכתיב מיהו היוצא הנכון ומיהו היוצא המוצלח, בזמן שיש כל מיני סוגים של יציאה. זה נכון. אנחנו מאדירים יוצאים שהגיעו רחוק באקדמיה, שקוצרים הישגים בצבא ובתעסוקה, ופחות מפנים זרקור לעבר אנשים שהקשיים שלהם הישרדותיים יותר. אנשים אומרים שאנחנו מתעסקים בעוגות בזמן שיש יוצאים שזקוקים ללחם. במובן מסוים אני מסכים עם הביקורת הזאת, אך חושב שלא הייתה לנו ברירה, ועדיין אין לנו ברירה. חשוב להזכיר באיזה אקלים צמחה יוצל"ש. התחלנו לפעול בזמנים שהייתה תדמית אחת של יוצאים, והיא של נחשלות, של כישלון, של מסכנות, של אובדנות ותלישות. יוצאים התביישו להודות שהם יוצאים, כדי לא להיות מזוהים עם התדמית הזאת. כדי לתקן את המצב המאוד לא אידיאלי הזה היינו צריכים למשוך את החבל לצד השני, ואפילו באגרסיביות. להראות שיש צד אחר, מואר יותר, של היציאה".   יוצאים לשינוי - מילים אישיות

האם בני האדם מיומנים בבחירה חופשית? על פניו, התשובה החיובית מובנת מאליה. נדמה לנו שרוב הבחירות שלנו נעשות מתוך רצון חופשי: בכל יום אנחנו בוחרים מה לאכול, מתי לאכול, מה ללבוש וכן הלאה. התחושה הפנימית היא שאנחנו בוחרים בין אפשרויות שונות ומתוך חופש מוחלט. אולם התחושה הזאת לא עומדת במבחן עובדות בסיסי. לפי חוק הסיבתיות, כל פעולה או שינוי הם, בהכרח, תוצאה של סיבה כלשהי.[1] יתירה מזו, אילו היו עומדות בפנינו שתי אפשרויות שוות, בלי שיופעל עלינו שום כוח, לא היינו יכולים לממש אף אחת מהאפשרויות. להמחשה, נביא את המשל המפורסם: "חמורו של בורידן" – חמור העומד בין שתי ערמות מספוא, המרחק בינו ובין כל ערמה שווה, שתי הערמות זהות בגובהן ובמראן. כיוון שלחמור אין שום סיבה לפנות לערמה זו או לאחרת, הוא אינו מסוגל לבחור ביניהן. במקרה כזה הוא יישאר לעמוד במקומו וימות ברעב.[2] בדיוק כפי שאם נפעיל על גוף כוחות משיכה שווים בכיוונים מנוגדים, הגוף יישאר במקומו ולא ייטה לשום צד. מכאן, שהבחירה חייבת להיות מונעת מחוק הסיבתיות. אם כן, אילו נדע מראש מה הסיבות שיכולות להוביל להחלטה סופית, נוכל בעצם לנבא לפני המעשה מה תהיה הבחירה. במקרה "החמור של בורידן", למשל, אילו היינו יודעים שאותו חמור אוהב יותר לאכול מערמת מספוא שנמצאת בצד ימין, נוכל לדעת שהבחירה שלו תמיד תהיה לצעוד לערמה הימנית. מכאן שלחמור אין שום בחירה חופשית ופעולתו ידועה מראש. למתבונן מהצד, נטול הידיעה על נטייתו של החמור, ייראה שהחמור התלבט בין שתי הערמות ובחר לבסוף באחת, אך למעשה הפעולה לא נבעה מבחירה חופשית.   דוגמה נוספת, לפני שנעבור לדון בבחירות שלנו, בני האדם. גם תוצאה של הטלת קובייה, דבר שאנו נוטים לחשוב שהוא אקראי, יכולה להיות ידועה מראש. אם נצליח לחשב את זווית הנפילה ואת מכלול הכוחות המופעלים על הקובייה, נוכל לדעת בוודאות על איזה צד היא תנחת. אילו נביא בחשבון את כל הנתונים – אין שום אפשרות לתוצאה אחרת. אצל בני אדם הדברים מורכבים יותר. גם את הפעולות שלהם אפשר לנבא מראש, אולם עלינו לכלול בחישוב משתנים רבים המשפיעים על הבחירה הסופית. אולם לו יצויר שהיינו משקללים את כל נתוני הבחירה והכוחות המנוגדים והשונים ומחשבים את התוצאה, היינו מגיעים למסקנה סופית ויחידה. מכאן – אין באמת אפשרויות בחירה. המסקנה הזאת אינה חדשה. התהייה על קיומו של חופש הבחירה העסיקה הוגי דעות ופילוסופיים מקדמת דנא. ההיבט הדתי-אמוני התמקד בתהייה הבאה: אם הובן שהאדם פועל כפי שהוא פועל מכורח הכוחות המופעלים עליו ולא מתוך בחירה, כיצד אפשר לבוא אליו בטענות על אי-קיום מצוות, מה עניין שכר ועונש בקיום שאין בו בחירה אמיתית?[3] הרמב"ם התייחס לנקודה זו בשלושה מקומות בחיבוריו, וטען בלהט רב שבחירת האדם היא חופשית לחלוטין. "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו(...) אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה, וכו'. ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצווה וכו', אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים וכו', או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מלבם הטיפשים הוברי שמיים [אסטרולוגים] היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך. הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו, ומה מקום היה לכל התורה כולה ובאי זה דין, ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק, השופט כל הארץ לא יעשה משפט."[4] דברי הרמב"ם קשים לעיכול ומנוגדים לשכל הישר, האם באמת טווח הבחירה החופשית רחב עד כדי כך, האם באמת כל אדם יכול להיות כמשה רבנו?[5] תפיסה מנוגדת לדברים אלו מובעת בדברי הרמב"ן בביאורו על התורה: "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים. אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות – יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם - יכריתנו ענשו. הכול בגזרת עליון[!]"[6] לשיטת הרמב"ן, טווח הבחירה האנושית מצטמצם עוד, שהרי אפילו לחוקי הטבע אין משמעות מוחלטת. זאת ועוד, אין כל תוחלת בציוויים ובאזהרות, שהרי כל מעשי הבריאה הם רצונו המוחלט של האל.[7] הנחות פילוסופיות אלו גרמו לרבי חסדאי קרשקש, בן המאה הארבע עשרה, להסיק שאכן מעשי האדם הכרחיים מצד הסיבות ואין הוא חופשי לבחור כרצונו. אך כיוון שהוא האמין בנחיצות קיום המצוות, נאלץ רבי חסדאי לדחוק את עצמו בשרשרת פלפולים דחוקה, בניסיון ליישב את סוגיית "שכר ועונש בקיום נטול בחירה". לגישתו, ציווי הבורא יכול לשמש כמין כוח המאלץ את הרצון, ואם האדם לא פעל כמצווה ממנו או שהוא לא הפנים כמה הציווי חזק או שהדחפים הגופניים היו חזקים יותר.[8] עוד הוא טוען כי אין הבדל בין מעשה באונס למעשה ברצון, כיוון שגם תחושת הרצון היא אשליה, ובעצם עיקר ההחלטה מגיעה מצירופי סיבות קודמות.   לסיכום: עקרון הסיבתיות לא עולה בקנה אחד עם תפיסת "חופש הבחירה", משכך נצטרך לומר שהבחירה החופשית היא מעין אשליה המתקיימת במוחו של האדם. יש הטוענים שאין סתירה בין חופש הבחירה לעקרון הסיבתיות, אך גם תאוריה זו לוקה בכשלים.[9] מבחינה מעשית, ניתן להסביר שמטרת החוקים והמוסר היא לייצר כוחות-נגד שמטרתם לאזן את דחפיו של האדם. כלומר, במקרה של אדם שלפי נטיית ליבו הוא נמשך לפעול בצורה מסוימת, בכוחם של החוק והמוסר לאזן את הרצון ולסייע לאדם לפעול באופן פחות קיצוני. בהיבט הדתי-אמוני: אם האדם מוכרח לפעול על פי חוק הסיבתיות, נמצא שהרשע והצדיק נבראו ככאלה. אם כן, איזו תועלת טמונה בציווי על מצוות עשה ואל תעשה? הרי הצדיק לא זקוק לנקודת איזון, ועל הרשע הציווי לא ישפיע מאומה. כפי שראינו, הוגי דעות מסוימים צמצמו את מעגל ההשפעה של הסיבתיות, ואחרים צמצמו את טווח הבחירה.   לאחר מסע קצר זה בין הדעות השונות – מעניין לבדוק כיצד אפשר להגדיר את בחירתם של יוצאי החברה החרדית. נדמה שעצם מעשה היציאה נובע משני מניעים מרכזיים: אצל חלק מהיוצאים היה טריגר שהסיט אותם ממסלולם הקבוע, וגרם להם לשנות את נקודת מבטם ולפעול. אחרים רצו לבחון כוחות השפעה אחרים ולא להישאר תקועים במקומם, כמו אותו כדור שעומד ללא תנועה. המסקנה המתבקשת היא שרק יוצאים, או אנשים שסטו ממסלול חייהם, יכולים להחשיב עצמם כבוחרים, משום שהם – ורק הם, הפעילו כוח מנוגד לכוח ההתמדה.  

לאחרונה התפרסמו בכלי התקשורת נתונים על מספר החרדים שפנו לצה"ל בעקבות המלחמה בעזה בבקשה לגייסם לאלתר. על פי חלק מהפרסומים מדובר ב-2,000 פונים; על פי גורם הבקי בנתונים מדובר במספר נמוך יותר. כך או כך, השאלה שמהדהדת במרחב הציבורי היא, האם אנו עומדים בפני שינוי ביחסה של החברה החרדית לשאלת הגיוס לצה"ל? כדי לעסוק באופן עמוק בשאלה זו עלינו להפליג לאחור, אל המלחמה הראשונה, מלחמת העצמאות, אז ניתן לחרדים פטור מגיוס. באותה עת פנו ראשי הישיבות לראש הממשלה דוד בן גוריון וביקשו ממנו לפטור את בחורי הישיבות מחובת ההתייצבות לקרב. בדיון שהתקיים בוועדת החוץ והביטחון של המועצה הזמנית (אוקטובר 1948) דיווח דוד בן גוריון על בקשה זו: "יש 400 בחורי ישיבה, שהם כולם בגיל צעיר ושאם הם יתחייבו בגיוס יהיה צריך לסגור את בתי הישיבות, ושהם גם בארצות אחרות שוחררו מגיוס, ושהיה הסכם שהם ישוחררו". למרות ההצהרות הרשמיות לפיהן יוענק להם פטור מגיוס, בפועל, ברגע האמת, הוצאו צווי גיוס לבחורי הישיבות. ולא סתם בחורי ישיבות אלא למובחרים ביותר שבהם, אלו שלמדו בישיבת לומז'ה בפתח תקווה. בראשית ימי המדינה ישיבה זו נחשבה למובילה ומרכזית בציבור החרדי. את שהתרחש בישיבה בעקבות כך אנו יודעים מתיאוריו של אחד מתלמידיה דאז, מי שלימים הפך למנהיג הציבור הליטאי, הרב חיים קנייבסקי. הסיפור, שציטוטים ממנו הובאו באתר ב"חדרי חרדים", תואר מפי הרב בשנת 2009, עת הגיע לניחום אבלים לאחר פטירתו של הרב גרוסברד, מרבני הישיבה הנודעת. לבני המשפחה המופתעים לראותו אמר שהגיע בשל הכרת הטוב שיש לו לאביהם.   לימוד גמרא על הגבעה בגבול מצרים וכך סיפר הרב: בימי מלחמת השחרור קיבלו בני הישיבות הודעה מהממשלה שזה עתה הוקמה כי בשל מצב החירום שנוצר – הכול צריכים לקום ולהגן על גבולות המדינה. איש בל ייעדר. את ההודעה קיבלו בהיכלי הישיבות בהלם מוחלט; מה לצורבא מרבנן ולשדות הקרב? אלא שההוראה הייתה חד משמעית ואותה אין להשיב. ההודעה התקבלה גם בישיבת לומז'ה, והנהלת הישיבה מינתה את הרב גרוסברד למפקד "פלוגת לומז'ה", והציבור יצא לדרכו לגבול מצרים, להגן על גבולות המדינה המתהווה. הגר"ח הוסיף וסיפר שארגון "ההגנה" לא סיפק למתגייסים הטריים מלומז'ה רובים או אמצעי לחימה מודרניים אחרים, ושכלי הנשק שלהם היו מקלות ואבנים בלבד. עוד תיאר כי הרב משה סולביצ'יק בכה בדמעות שליש כל הדרך אל הגבול המרוחק, וכי הכול חששו מהבלתי נודע. הגר"ד פוברסקי, שאף הוא למד בלומז'ה באותם ימים, התחבא בתא שירותים בישיבה וכך חסך מעצמו את היציאה למשימה הקשה. על ההתמודדות שלו עצמו בשדה הקרב סיפר הרב: "כשהגענו למקום אמר לי הרב גרוסברד שאני יכול ללכת וללמוד על הגבעה. הוא רק ביקש שאצטייד במקל ובאבנים, וכך היה. לקחתי את הגמרא, ועליתי לראש הגבעה, ושם למדתי עד שוך הקרבות". "היום", סיים הגר"ח, "באתי להגיד תודה למפקדי על מה שעשה למעני. אני עושה זאת באמצעותכם, בניו".   רוחות של שינוי בישיבת חברון מים רבים זרמו בנחלי הדרום מאז התייצבו הרב קנייבסקי ופלוגת לומז'ה להגן על הגבולות. עד לא מזמן נדמה היה כי גיוס חרדים לצה"ל באופן שבו גויסו במהלך מלחמת העצמאות לא ישוב עוד לעולם. אך בבוקר שבת, 7 באוקטובר 2023, כל ההנחות המוקדמות קרסו. התחושה בישראל שלאחר שמחת תורה תשפ"ד היא שאנו בסכנה קיומית. תחושה זו מחלחלת גם בקרב קבוצות בחברה החרדית, חרף העובדה שקהילה זו נפגעה פחות באסון. עד למערכה הנוכחית התפיסה הרווחת בחברה הישראלית, שהיו לה תימוכין במערכת הביטחון, הייתה שלצבא אין צורך אמיתי בגיוס חרדים. המתווים השונים שפורסמו עסקו בשאלת הורדת גיל הפטור, והמיקוד עבר משירות בצבא להשתלבות בשוק התעסוקה. אך כשפרצה המלחמה והציבור הישראלי גילה לתדהמתו שרעיון "צבא קטן וחכם" לא עמד במבחן המציאות, החלו להישמע קולות הדורשים גיוס חרדים. הפעם, גם בקרב חלקים בציבור החרדי עצמו התעוררה תחושה שזו השעה להתייצב תחת האלונקה. עדות לשינוי בסנטימנט הציבורי ראינו באירוע חריג שהתרחש בישיבת חברון בירושלים. לישיבה הגיע ארז אשל, קצין במילואים ואיש הציונות הדתית. אשל עלה על הדוכן וקרא לבחורים לעזוב את היכל הישיבה ולהצטרף לכוחות הלוחמים. אשל גם ניסה להתקבל לבתיהם של רבנים חרדים מובילים ולהשמיע באוזניהם את הדרישה להצטרפות שומעי לקחם לנשיאה בנטל. הקצין ציטט באוזניהם את התהייה בפסוק: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה". אולם בקרב ההנהגה החרדית, כפי שנראה כעת, הדעת אינה נוחה מהשינוי המסתמן. באופן יוצא דופן הביטאון "יתד נאמן" של מפלגת דגל התורה ו"הפלס" עיתון הפלג הירושלמי כמו יישרו קו במאבק נגד הרוח החדשה הנושבת במחנה. הרב דוד כהן, ראש ישיבת חברון וחבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה, צוטט במוסף סוף השבוע של "יתד נאמן", עשרה ימים מפרוץ המלחמה: "הלב שותת דם על הדיבורים הנשמעים בשולי המחנה, שכביכול בעת צרה כזו, שכל ישראל בסכנה, צריכים ללכת ולסייע ולצאת מכותלי הישיבה. מי שמדבר דיבורים כאלה אינו שייך כלל לידיעה מה היא תורה, מה הוא כלל ישראל, מה הם בני הישיבות, ומה הם המושגים של אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא חד הוא". בעיתון "הפלס", תחת הכותרת "מחאה רבתי עקב הפרצה החמורה" נכתב: "רבים בקרב ציבור היראים הביעו זעם רב על הניסיון לנצל את המצב הקשה כדי לחולל מהלכים שלטוניים, המאיימים על היכלי הישיבות ועל שמירת חומותיו של הציבור החרדי". מנגד, נשמעים קולות מרכזיים שונים. הרב משה מרדכי פרבשטיין, עמיתו של הרב דוד כהן בראשות ישיבת חברון ורב צבאי בעברו, השמיע מסרים אחרים, מסרים המתכתבים עם סיפורו של הרב קנייבסקי על האופן שבו נהגה ישיבת לומז'ה בעת פקודת הגיוס ב-1948. "מבחינה עקרונית זו מלחמת מצווה ועל כן היינו אמורים להתגייס, אלא שאין לנו את ההכשרה לכך ולכן התרומה הטובה ביותר היא לימוד תורה שמגן על עם ישראל רוחנית", אמר הרב לתלמידיו בסעודה שלישית בישיבה. הדברים לא התקבלו בעין יפה בקרב אחדים מהתלמידים, והיו מי שסברו שעליהם למחות על כך. במאמר מוסגר נציין שהגדרת מערכה כ"מלחמת מצווה" ועיסוק בשאלת הפטורים מגיוס בעת מלחמה כזו הם עניין שנידון בהרחבה בספרות הפוסקים. יש הסוברים כי כל מלחמה שמטרתה הצלת עם ישראל היא מלחמת מצווה, ויש החולקים על כך; יש הסוברים שבמלחמת מצווה הכול חייבים להתגייס, ומנגד יש הטוענים שגם במקרה כזה שבט לוי פטור מן הגיוס.   החוק שפקע והצעת החוק שנקברה ובחזרה למציאות בישראל בימים אלו – נזכיר כי לפי תוכניות הממשלה ובתואם לדרישת המפלגות החרדיות, במושב החורף הקרוב של הכנסת היינו אמורים לשמוע ולראות כיצד מוסדר חוק דחיית גיוס לצעירים חרדים. לפי הצעת חוק, הפטור אמור להיות גורף לכל מי שרשום כתלמיד ישיבה ולבטל תנאים כמו עמידה ביעדי גיוס. ההערכה במערכת הפוליטית היא שהחוק במתכונתו המקורית נקבר ב-7 באוקטובר בשעה 6:29 בבוקר. עוד נזכיר כי באמצע חודש אוגוסט, רק כמה שבועות לפני האסון הנורא, ארגון "אחים לנשק" והתנועה לאיכות השלטון עתרו לבג"ץ בדרישה להורות לשר הביטחון לגייס את כלל בחורי הישיבות לאלתר. התביעה הגיעה בשל הכוונה לחוקק את החוק שהוזכר לעיל ובעקבות פקיעת תוקף חוק הגיוס ואי הסדרת המעמד החוקי של בני הישיבות. המדינה, בתגובה לעתירה, ביקשה אורכה ובג"ץ נעתר לבקשה. הוואקום החוקי נמשך.   "מי שבירך" לחיילי צה"ל בבית המדרש של בעלזא והתראה מטייס לשעבר בשונה מעיסוק בשאלת גיוס חרדים לצה"ל – שאפשר לשאת ולתת אם מדובר בשינוי של ממש או בתהליך שולי המאפיין פרטים יחידים במחנה החרדי – היחס לחיילי צה"ל השתנה באופן מהותי. לפי כלי תקשורת חרדיים, בתפילת השבת בבית המדרש הגדול של חסידות בעלזא נאמרה ברכת "מי שבירך לחיילי צה"ל". אירוע חריג ביותר. כולנו ראינו תמונות וסרטונים של חרדים קושרים ציציות עבור החיילים ושמענו עדויות על נשים חרדיות הטורחות ומבשלות ארוחות לחיילים. גם התגייסות זו לוותה בביקורת פנימית. טייס קרבי לשעבר שחזר בתשובה כתב במייל – שהגיע לתפוצה רחבה בקרב המגזר החרדי – כי השינוי ביחס לצה"ל ישפיע על העיסוק בסוגיית העיסוק בימים שלאחר המלחמה. "אם עמית סגל מצייץ הערב: 'איזה קידוש השם, נשים מת"א אוספות עכשיו אוכל מנשים חרדיות בב"ב למען החיילים...' הוא בחור פיקח ובטח לא משועמם בימים כאלה, הם פשוט מחכים לנו בפינה – כשיעבור זעם ויגיע חוק הגיוס הם יגידו לנו, 'הרי גם אתם מבינים שברגע האמת חייבים את צה"ל, אז למה אתם לא חלק מזה?...' ומה נענה להם?"   תורתם – נשקם לא נוכל להשלים את סקירת המצב בציבור החרדי בלי להזכיר את החלטת הרבנים להקדים את זמן שיבת הבחורים לישיבה. במוצאי שמחת תורה, כשהחלו להתברר ממדיו של האסון המזוויע, הוחלט להשיב את התלמידים לישיבות ולא להמתין לראש חודש חשוון. מדובר באירוע היסטורי, שכן לוח הזמנים של הישיבות התקבע במגזר הליטאי כדבר קדוש שאסור לשנותו. החריג היה במלחמת יום הכיפורים, אז נותרו הבחורים בישיבות ולא שבו לבתיהם במוצאי החג. במכתב שפורסם ב"יתד נאמן" למחרת האסון בדרום כתבו הרבנים לנדא, הירש ופוברסקי: "הראוי הוא מכל הבחינות לאור המצב החמור מאוד והבלתי ברור שיוקדם הזמן של החורף ביום א' או ביום ב'. כל ישיבה לפי האפשרות שלה ובכפוף להנחיית הרשויות". אך גם ברוח זו, של שינויים וביטול תוכניות, קשה לנחש אם קבוצת החרדים שבחרה להתגייס לרגל המצב משקפת אירוע נקודתי או שהיא הסנונית המבשרת על תחילתו של עידן חדש. סביר להניח כי אופייה של ישראל ב"שש אחרי המלחמה" ישפיע על הכרעת סוגיית הגיוס. אם אכן הנושא הלאומי והצורך בגיוס יהיו בקונצנזוס נרחב, ייתכן שייווצרו לחצים חיצוניים ופנימיים על הנהגת החברה החרדית להוריד מהפרק את רעיון הפטור הגורף לצעירים ולהסדיר את מעמד בחורי הישיבות באופן אחר. כזכור, הצורך בהסדרה אינו קשור למלחמה אלא לפקיעת תוקף חוק דחיית השירות של בחורי הישיבות. לבסוף, נזכיר את "הישיבות לנושרים", ישיבות שהוקמו כדי להשאיר במרחב החרדי צעירים שאינם מעוניינים במסגרת ישיבתית קלאסית. הישיבות הללו הן למעשה תחליף גיוס לאותם צעירים. נותר רק לתהות האם – ברוח מסר "תן לי יבנה וחכמיה" – ההנהגה הרוחנית והפוליטית של הקהילה החרדית תקבל בהבנה או בהסכמה שבשתיקה פתרון שמהותו היא גיוס של כל אותם צעירים חרדים שתורתם אינה בהכרח אומנותם.

טור שני: סביבה או מורשת האם אנחנו מושפעים מסביבה או מתורשה? רבים הגו ותהו בשאלה זו. תילי תילים של מילים נכתבו ביחס אליה. סביבה או תורשה? היא מחלוקת מפורסמת שנולדה מהסתכלות דיכוטומית על הגורמים האפשריים להתנהגות האנושית. המצדדים בכובד משקלה של התורשה מדגישים את חשיבותם של גורמים מולדים בקביעת תכונותינו, בעוד המחשיבים יותר את הסביבה מדגישים את השפעתם של גורמים חיצוניים. בשורות הבאות אתעסק בשאלה דומה: האם יהדות הגולה הושפעה יותר מהסביבה שבה פעלה או שלמורשת היה חלק נכבד יותר בעיצובה. למי מהן משקל כבד יותר במאזניים של ההיסטוריה. לתפיסתי, בסיפורה של יהדות המזרח כנראה יש שוויון בין הצדדים. נהוג לחשוב על יהדות המזרח כעל מקשה אחת, אבל האמת היא שחלקיה שונים זה מזה ומגוונים; מיהודי ארצות ערב ועד יהודי צפון אפריקה וספרד, דרך קהילות יהודיות אקזוטיות במזרח הרחוק, בהודו ובאתיופיה. הקו המשותף היחיד הוא שמאז ומעולם הקהילות הללו הושפעו מהסביבה ומהשלטון המקומי, לא ויתרו על המורשת והמסורות שעברו מאב לבן, דורות על גבי דורות, מזמן היווצרותו של העם היהודי. יחד עם לימודם של כתבי הקודש, כמו התלמוד והמשנה כפי שנהגו בישיבות בבל, אימצו להם היהודים גם את השפות המקומיות ואת הלימודים החיצוניים, פרי מחשבתן של האומות שבקרבן חיו (או האומות השכנות), ובכך קיימו את הכתוב: חכמה בגוים, תאמין.   מורשת בת אלפיים אגדות רבות נשזרו סביב תעלומת עשרת השבטים האבודים. אלו בני עמנו שגלו אל מעבר לנהר הסמבטיון בגלות אשור, מאות שנים לפני חורבן בית ראשון. אין היסטוריון רציני שיודע לומר בוודאות היכן נמצא אותו נהר ולאן עברו אותם יהודים, אבל ההשערות בשאלות אלו רבות. לפי דעות מסוימות, זו קהילת ביתא ישראל באתיופיה, ולפי דעות אחרות השבטים האבודים אינם אלא קהילת בני המנשה בהודו. לכאורה, לבושם וחלק ממנהגיהם שונים ונדמה כי האמרה הקנונית על בני ישראל, שלא שינו את שמם, לשונם ומלבושם, לא חלה על אותן קהילות. עם זאת, חרף השפעתה של הסביבה, גם בקהילות אלו נשמרה ליבתה של המורשת היהודית: שבת, מילה ופסח, השילוש הקדוש שבלעדיו איש אינו יוצא ידי חובה, גם אם הוא מתגורר מעבר לנהר אגדי וחסר מיקום מדויק. מנהגי הקהילות בהודו ובאתיופיה מספקים דוגמאות מובהקות לשילובם של היהודים בסביבה המקומית החדשה, ובה בעת – שמירה על המסורת הישנה. למשל, קהילת ביתא ישראל נוהגת ללבוש בשבתות ובחגים ביגוד מיוחד המורכב משאלים וכובעים לבנים, בהשפעת הסביבה הנוצרית. גם קהילת בני המנשה בהודו שאבה השראה מהסביבה בכל הנוגע ללבוש, בגדיהם הסרוגים והצבעוניים, המותאמים למזג האוויר החם והלח בחלק הדרומי של תת היבשת הענקית. במשך שנים השתלבו להם יחדיו החגים ההינדים המקומיים והחגים היהודיים. לדוגמה: חג החנוכה ו"פסטיבל דיוואלי", הנחגגים באותה תקופה, מציינים את ניצחון האור על החושך. החפיפה הרעיונית באה לידי ביטוי גם בחג הפורים ומקבילו המקומי "פסטיבל ההולי". הסביבה ומורשת צועדות יד ביד, כל אחת משפיעה על רעותה.   תור הזהב בסוף המילניום הראשון, אי-אז בימי הביניים, בחלקים רבים בעולם הנצרות איבדה את מעמדה; האסלאם כבש בסערה את צפון אפריקה וחלקים נרחבים מאירופה המערבית. המוֹרִים, כפי שכונו אז המוסלמים, הפכו לאדוני הארץ החדשים. הם השתלטו על כל חלקה טובה במקומות הכבושים, והשפיעו רבות על יהדות ספרד וגדולי רבניה. הדבר בא לידי ביטוי בהשכלתם של היהודים ומשלחי היד שלהם, ממסחר ועד ספרות, מדע ושירה, רפואה ופילוסופיה. השילובים בין המורשת לסביבה, בין תורת ישראל לחוכמת הגויים, הולידו תרבות יהודית חדשה שכונתה "תור הזהב של יהודי ספרד". אבן גבירול פינת יהודה הלוי, צמד הרחובות הראשיים בעיר העברית הראשונה. שנים רבות לפני שנפגשו בצומת תל אביבי מאובק, והפכו לשם נרדף לאתר בנייה אחד גדול ובלתי נגמר, היו אלו המשוררים והסופרים הגדולים של אותה תקופה מפוארת בספרד. תחת ידיהם המוכשרות ובקולמוסיהם המכובדים נכתבו קינות, פיוטים, ואפילו שירי אהבה. הם התעסקו בשירת קודש וגם בשירת חולין, מ"ליבי במזרח" ועד "שלום לך דודי", והטקסטים שלהם נלמדים בשיעורי ספרות בתיכונים חילוניים ומושרים בקול גדול בחדרי האוכל בישיבות חרדיות. גם בזמן כתיבת שורות אלו, בלילות השבת של קיץ ישראלי לח ודביק, כשקולות חפירות הרכבת הקלה שוקטים, שיריהם עדיין נשמעים. ממשה עד משה לא קם כמשה הרמב"ם, רבי משה בן מימון, "הנשר הגדול", נולד בעיר קורדובה שבדרום ספרד. הוא חיבר את הספר דלאלה אלחאירין, או בשמו המוכר יותר "מורה הנבוכים", מספרי הפילוסופיה היהודיים החשובים שנכתבו אי-פעם, וללא ספק מעורר המחלוקת הגדול שבהם. בשלושת חלקי הספר מנסה הרמב"ם לספק הסברים הגיוניים וטעמים רציונליים למצוות התורה, ומתעסק בשאלות קיומיות ובסוגיות מופשטות כמו נוכחות הטוב והרע בעולמנו, ומציאותו של האל. בנוסף, "הנשר הגדול" היה רופא דגול, וכמתבקש מכינויו המיוחד גם הוא נדד בין מדינות ויבשות: העיר פאס שבמרוקו, טבריה בארץ ישראל, ומשם למצרים. בקהיר הוא שימש רופאו האישי של משנה המלך, ועד היום מיוחס לו החיבור בין בריאות הגוף לבריאות הנפש, המתקרא היום "רפואת הרמב״ם". שושנת המדבר אי-שם בחצי האי ערב, חרף השלטון המוסלמי המקומי שהסב לה סבל רב, ובניגוד גמור ליחס הטוב יחסית שקיבלו אחיהם היהודים בספרד, המשיכה להתקיים יהדות תימן. למרות שורשיה העמוקים, הנטועים בשחר הולדת העם היהודי, גדולי רבני תימן וחכמיה אינם מפורסמים כמו עמיתיהם הספרדים. ננסה כאן לחולל תיקון היסטורי ולתאר את פועלו של אחד מהם, זכריה הרופא. זכריה הרופא, בשמו המלא רבי זכריה בן שלמה הרופא, או בקיצור הרז"ה, אומנם לא זכה לרחוב ראשי בתל אביב, אלא בשכונה קטנה בחולון, אך מדובר בדמות מופת רבת פעלים. הוא היה רופא, סופר ופוסק הלכה בקהילה היהודית בתימן, ועל כן זכה למעמד גבוה בקהילתו וגם בקרב השלטון המוסלמי המקומי. את השכלתו רכש מחכמים יהודים ומוסלמים כאחד, מהפילוסוף והרופא האסלאמי המפורסם אבן סינא ועד מיודענו הרמב״ם. הוא כתב בשפה הערבית, ובמילותיו ובפעולותיו חיבר בין המורשת היהודית התורנית לחוכמה והידע המקומי. טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך טיבה וטבעה של יהדות המזרח עד העשורים האחרונים תרמו לצמיחתה של תרבות יהודית תורנית, ובמקביל גם להתפתחותם של עולמות המדע, המחקר, הרפואה, ושלל אומנויות. יהדות המזרח היא עדות לאפשרות המרחיבה של שמירת המסורת ואימוץ השפעות סביבתיות ומיטיבות, ומוכיחה שאין צורך לבחור "או-או", אלא לשלב, "גם-וגם". החיבור הלא־טריוויאלי הזה הושג באמצעות מנהיגי הקהילות השונות ושלל דמויות משפיעות, וכך הובטח את המשך קיומו של העם היהודי בגולה. יתרה מזאת, המיזוג המופלא הותיר חותם תרבותי מפואר, המשפיע עמוקות על החברה שלנו עד עצם היום הזה. פסיפס נדיר זה כמעט שלא נראה במחוזותיה של יהדות המזרח של ימינו, הדוגלת ברובה בהדגשת המסורת התורנית, ומתבדלת באופן מוחלט כמעט מהתרבות והידע בסביבה המערבית בכלל, ומהתרבות הישראלית החילונית בפרט. וכאן נשאלת השאלה, אם בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, את מי או את מה יהדות המזרח של היום עובדת?   לטור הראשון -> ליבו במזרח - והוא? לטור השלישי -> עָלֹה נַעֲלֶה לטור הרביעי -> לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ לטור החמישי -> והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא

בנעוריי אהבתי מאוד לקרוא באיגרות החזון איש. יש לי הרבה ביקורת על העולם שהחזון איש יצר כמנהיג, אבל אי אז, בשנות העשרה שלי, יכולתי להתרפק במשך שעות על מילותיו. ציטוט אחד שלו זכור לי במיוחד: "את השלווה אני אוהב, קש נידף של קטטות יכבד עלי כקורת בית הבד". הסיבה לכך שאני זוכר את הציטוט הזה כבר קרוב לשלוש-עשרה שנים היא שכבר אז, בהיותי בת עשרה, כל עצם מעצמותי רצתה וביקשה שקט. בימים אלו אי-השקט גדול יותר מאי-פעם. העם שלנו נמצא בסערה. אנחנו, כיהודים, אוהבים להתבדח על חוסר היכולת שלנו להסכים, על הריצה שלנו אל עבר מהומה ומריבה. אפשר לראות את ההומור בתיאור של משה במדבר, כשהוא מבקש מבני ישראל להתנהג יפה לחמש דקות. והם, מצידם, מזכירים בהתנהגותם ילדים קטנים ברכב בחופש הגדול; מדי כמה דקות הם שואלים "כבר הגענו?" ומתלוננים "למה משה יושב במקום הכי טוב ברכב?" ומקטרים "אפשר להגביר את המזגן בבקשה???" זה רעב, זו צמאה. ההומור היהודי, המתבדח על חשבון עצמו, ממשיך עד היום. כולנו מכירים ביטויים כמו "שני יהודים שלוש דעות". אנחנו פשוט לא מצליחים לגבש דעה אחידה. אי השקט העכשווי מתבטא בכאוס פוליטי. חילונים מטורגרים משליחי חב"ד שמניחים תפילין לילדים. חרדים מתמלאים קנאת השם נוכח נהגת אוטובוס, רק משום שהיא אישה. כל אחד מניח שחוסר הנוחות שלו מצדיק פעולה קיצונית, כזו שתגרום לגורם המפריע להיות רחוק מהעין ורחוק מהלב. פעולות ומעשים שביום רגיל היו נחווים כאקט ניטרלי אינם נחווים עוד ככאלו. לא שאני חלילה משווה בין הנחת תפילין לקטינים – ללא רשות מהוריהם – לבין משלח יד לגיטימי, אבל תזכרו שאני מפרש את שני הדברים הללו מנקודת מבט חילונית וליברלית. אני בצד מסוים, יש לי סוס במרוץ הזה. איני מתיימר לטעון לניטרליות ואיני מסתכל על המצב בניטרליות. למרות אי-הניטרליות, ברצוני לבחון את ההתנהגויות ולנסות להבין אותן. לפני כחודש השתתפתי במפגש ישראלי-פלסטיני במלון בנצרת. דווקא במפגש הזה, שבו שמעתי רבות על מצוקותיהם ואתגריהם של שכנינו לאדמה, זכיתי להתבונן פנימה אל תוך הסיפור הכואב של העם היהודי. היה משהו מוזר בלשבת במשך יומיים עם האנשים שאמורים להיות האויבים שלי, ולשמוע על הקשיים הכי גדולים שלהם, על הכאב שלהם – ומנגד, לספר להם על הקשר שלי לארץ הזאת, למדינה, לאדמה. בתוך הסיפור האישי שלי נשזר הסיפור הלאומי: גלות, חורבן, שואה, גירוש. היה מוזר לחוות יחד את הכאב, להצטער עבורם ושהם יצטערו בשבילי. מאז יצא לי לחשוב הרבה על הכאב והמטען שהגענו איתם כיהודים לארץ הזאת; חלקנו באנו כפליטים מאירופה, אחרי שעברנו ג'נוסייד. חלקנו הגענו מארצות ערב, לאחר שהעולם הערבי שהיינו חלק אינטגרלי ממנו התהפך עלינו בן לילה. החוויה הטראומתית שהגענו איתה מעולם לא זכתה לקתרזיס אמיתי. המדע המודרני יודע להגיד שטראומה לא הולכת לשום מקום. טראומה לא מטופלת עוברת מהורים לילדים, יוצרת טראומה בין-דורית. ואחרי כל המטען העודף הזה, נשארנו כולנו במשך שנתיים להתבשל עם הפחדים שלנו נעולים בבתים. הבריאות הנפשית של כל יושבי תבל הידרדרה. לפי ארגון הבריאות העולמי, 45% מהנשים חוו מידה מסוימת של אלימות מבית במהלך השנה הראשונה של הקורונה. בני הנוער היו מבודדים חברתית. בישראל, לפי דו"ח מיוחד שפרסם מבקר המדינה ב-2021, שיעור הפניות לטיפול נפשי עלה ב-20% מאז משבר הקורונה. נוסיף לזה את האינפלציה, את המצב הביטחוני, את חוסר היציבות הפוליטית ונקבל מתכון לקריסת מערכות נפשית טוטאלית. ככל שאנשים נמצאים במצב נפשי גרוע יותר, עמידותם ללחצים פוחתת. כשאנשים מדוכאים או סובלים מטראומה ומחרדה – קשה להם יותר להכיל חוסר הסכמה ודעות מגוונות. חברה סובלנית יכולה להתקיים כשיש שפע, כשיש מנוחת הדעת. כשיש מחסור, אינפלציה, מכאובים נפשיים ומצב ביטחוני רעוע – המשאבים הנפשיים של הציבור מושקעים בניסיון נואש לווסת. כשכל המשאבים מושקעים בלנסות לווסת את הכאוס הפנימי, לא נשאר מספיק בשביל להכיל את האחר. אני שומע קריאות מכל כיוון לחדול, להפסיק את שנאת החינם, לנסות להכיל אנשים שונים ומגוונים. ואני רוצה לתהות אם זו לא בקשה גדולה מדי. אם הציבור הפצוע והמדמם יכול בכלל לאהוב משהו. אם לא צריך קודם לעצור, למזער את הפגיעות שיש בעם, ורק אחר כך לבקש לנו תיקון רחב יותר. כשהרומאים באו להילחם בפרובינציית יהודה, תושבי יהודה התנפלו קודם כל אלו על אלו. אני תוהה, אולי זו פשוט התגובה האנושית האינסטינקטיבית כשהכול יותר מדי, כשנדרש להתמודד עם איום גדול מדי. במקום לטפל בכאב הנפשי שנגרם בשל שנתיים של בידוד נוח יותר לצעוק על מפגינים שהם "בוגדים" ו"אויבים"; כשאין תורים זמנים במערכת לבריאות הנפש כמעט מתבקש במקום לצעוק ולהתרגז על אנשים בסופר.   אסתכן בכתיבה קלישאתית, ואספר את סיפורו של בן קומפסוס (בר קמצא, בכתיב התלמודי) כדי להבהיר את הכוונה שלי. קצת לפני שחרבה ירושלים אדם עשיר ערך סעודה. אותו עשיר ביקש להזמין לסעודה את ידידו ומכרו האהוב קומפסוס. אולם במקום מכרו ואוהבו, הוזמן למסיבה אויבו משכבר הימים, בן קומפסוס. האויב הגיע למסיבה חמוש ברצון טוב, מתוך מחשבה שהעשיר מעוניין ביישור ההדורים. אך לא כך היה. על מה נסובה המחלוקת בין השניים? לפי החוקרים, בן קומפסוס היה מהמתנגדים למרד ברומאים, בלשון עכשווית: שמאלני. לעומת זאת המארח היה מתומכי המרד, או בעכשווית: ימני. המארח לא היה יכול להכיל את המתנגד הפוליטי, וגירש אותו מביתו בבושת פנים. החכמים שנכחו באירוע המשיכו להסב סביב השולחן, גם כשראו את בן קומפסוס נזרק מהאירוע. הסיפור מזכיר את מה שאנחנו רואים כיום בחברה שלנו: חוסר יכולת לסבול דעה אחרת. לחוסר היכולת הזאת מתלווה מנהיגות חלשה. השאלות המתבקשות הן: למה החכמים לא עצרו את המארח העשיר? האם זה בגלל שחששו שקרנם תרד בעיניו? האם העדיפו את טובות ההנאה שהמארח העשיר סיפק להם על פני נקיטת עמדה מוסרית? אבל הסיפור הזה אינו סתם סיפור; לפי חז"ל האירוע היה מהסיבות לחורבן. בן קומפסוס הפגוע והזועם הלך ופעל אצל קיסר רומא כדי להחריב את ירושלים ובית המקדש. רבי זכריה בן אבקולס, שהיה נוכח באירוע זריקתו של בן קומפסוס, הוא גם החכם שהחלטותיו הדתיות הובילו לחורבן, כיוון שלא הצליח להוביל לובי נגד פעולותיו של בן קומפסוס. הכשל הוא כשל מנהיגותי ואנושי. אני חושב על עצמי בתור אדם, סתם אדם, בלי האדרת של "חכם". אילו הייתי רואה אדם נזרק מאירוע בבושת פנים, האם הייתי מתערב? האם הייתי מנסה להציע עזרה? פשרה? אוזן קשבת לשני הניצים? ברור שהייתי עושה משהו. אז איך הסבו שם מנהיגים, ופשוט שתקו?! איך אפשר לשתוק מול פגיעה כזו בבן אדם? לפני כמה ימים פרסם תסריטאי ויוצר ידוע בחשבון הטוויטר שלו את ההודעה הבאה: "אנרכיסטים ותומכיהם. לא יודע אם יש לחלקכם כוונה כזו, אבל אם יש כזו, אני מבקש שלא תגיעו לצפות בסרט, וגם לא למופע האישי שלי, ולשום אירוע שאני קשור בו. לא מעוניין ולא רוצה להתפרנס ממי שהורס את המדינה היהודית, ופוגע ברבנים ולומדי תורה בחסות הדיפ-סטייט. מעדיף לרעוב ולא להיות תלוי בכם!" הציוץ הזה הדהד לי בראש הרבה, כי הוא מתכתב כל כך טוב עם סיפור קמצא ובר קמצא, ועם סיפור שריפת האסמים. אלו שני סיפורי חורבן שמדברים על חוסר סובלנות קיצוני בתוך היהודים – אפילו כשלחוסר הסובלנות היה מחיר כלכלי כבד. חז"ל מספרים לנו שבן קומפסוס ניסה להציע למארח הסדר כלכלי. הוא ביקש מהמארח לא לגרש אותו, ובתמורה לכך הוא ישלם לו את מחיר המנה שלו, או אפילו מחיר גבוה יותר. המארח גירש אותו למרות ההצעה הנדיבה. כנ"ל עם האסמים. ירושלים הייתה נתונה במצור, חייליו של אספסיאנוס כיתרו אותה. בירושלים עצמה היו שני מחנות יריבים: שמעון בר גיורא שלט על חלק מהעיר ויוחנן מגוש חלב שלט על חלק אחר. במהלך הקרבות הצדדים שרפו את אסמי התבואה, ותושבי ירושלים נשארו ללא מזון. אמן שמתפרנס מן הציבור, אך מעדיף שלא לקבל את כספם רק כדי לא לסבול חלילה את מתנגדיו, האין זה דומה? והמנהיגים שיושבים ומלבים את הכעס והשנאה כדי לזכות בקולות ותמיכה פוליטית, האין זה דומה? לדעתי הדמיון זועק לשמים. הדיפ סטייט, תאוריית קונספירציה אנטישמית מבית היוצר של הימין הקיצוני האמריקאי, מאומצת על ידי יהודי כדי לסמן את האנשים שהוא לא מסכים איתם כעריצים ולא לגיטימיים. אחת הסיבות שבגללן בחרתי לעזוב את העולם החרדי הייתה הרצון שלי לקטוע את הטראומה הבין-דורית. סבא וסבתא שלי עלו לארץ בשנות ה-70 מברית המועצות הקומוניסטית. הם שוכנו בבית ללא חלונות, חסרי כול כי כל רכושם הולאם על-ידי השלטונות הקומוניסטים. זמן קצר אחרי שהגיעו לישראל בנם נפטר במוות בעריסה. הסיפור המשפחתי הזה, ועוד חלקים ממנו שלא כאן המקום לשתף, השפיעו רבות על ההתפתחות שלי. בשנות העשרה שלי חיפשתי ריפוי, שלווה. רציתי עולם שבו אפשר לקבוע תור לפסיכולוגית, לדבר על הכאב, להתרפא. אבל בעולם החרדי לא היה מקום למשאלת הלב הזאת. הייתי צריך להיות מושלם, להעמיד פנים שהכול בסדר, חלילה לא לפגוע בסיכויי לשידוך טוב. לא רציתי לחיות בעולם שבו אי אפשר להחלים בגלוי. לא רציתי להמשיך לחיות בעולם שבו צריך להסתיר. אני חושב שלא מספיק רק לשרוד חורבן. לא מספיק רק להמשיך להתקיים אחרי אסון נוראי. צריך גם להחלים מהקושי, לצמוח, להיבנות מחדש. חז"ל ניסו ליצור עולם בריא יותר כשהם כוננו תרבות מחלוקת בריאה יותר. הם ניסו לתקן את הטעויות שהדורות הקודמים עשו, והם ניסו לדבר על הזוועות באופן פתוח וגלוי. אני חושב שגם אנחנו, כעם, צריכים להחלים. אנחנו חייבים לדבר על הזוועות, על הפחדים שלנו, על הקשיים שלנו. רק אחרי שנדבר בכנות ובפתיחות על החורבן שכל אחד מאיתנו חווה, נוכל לייסד מחדש חברה הרמונית יותר.