תוצאות חיפוש

לכבוד חג הקציר שהפך ברבות הימים לחג מתן התורה, ריכזנו מספר נקודות מעניינות בנוגע למועד כתיבתה האמיתי של התורה. תמיד ידענו שהיא נכתבה בידי משה, אבל בהנחה זו, הקריאה בה פחות מובנת. בקריאה ביקורתית יותר, נוכל להבין יותר בקלות פסוקים מהם נראה שנכתבו בזמן שישראל על אדמתם כבר, נחלותיהם חולקו, מוסד המלוכה קיים, המקדש כבר בנוי ואפילו כבר פקדה גלות את הארץ! בגישה הביקורתית הקריאה בתנ"ך נעשית הרבה יותר קולחת. נתחיל בכתוב בספר דברים המתייחס לירושת הארץ בלשון עבר, "כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו". זאת ועוד, בכמה מקומות בבראשית מבהירים כותבי התורה כי "הַֽכְּנַֽעֲנִי אָז בָּאָֽרֶץ" או "וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ". ההבהרות הללו היו צריכות להיכתב רק כדי להדגיש שהמצב בעבר היה שונה, בניגוד לזמן הכתיבה שבו ישראל יושב בארץ.  בכלל, התורה מתייחסת לשבטים השונים כאילו כבר חולקו הנחלות, למרות שהחלוקה נעשתה רק בימי יהושע על ידי 'גורל'. לדוגמה בברכות יעקב ומשה לשבטים מתוארת הטריטוריה שנפלה בגורל יהושע לשבט זְבוּלֻן. כמו כן, בברכת משה מוזכרת גם העיר דן, בנחלת דן שנכבשה בימי השופטים ונקראה כך בפי בני השבט לזכר אביהם. היא מוזכרת גם כשאברהם רדף עד 'דן' למרות שנבנתה מאות שנים אחריו. משה אף הוא צפה בעיר, וגם בשאר הנחלות. כפי שכתוב בסוף ספר דברים שמשה ראה את נחלות נפתלי, אפרים, מנשה ויהודה. מבחינת כותב הספר, הנחלות הללו כבר מיושבות בבני ישראל.  בנוסף, בספר דברים נכתב גם "עַל כֵּן לֹא־הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם־אֶחָיו…". ובולט כאן השימוש בלשון עבר. החוק כבר בוצע בעת הכניסה לארץ, ולוי לא קיבל נחלה עם אחיו, שכן קיבלו. מוסד מלוכה הקיים בישראל מוזכר שלוש פעמים בתורה. בבראשית, במדבר ודברים. בבראשית הכתוב מונה את שושלת מלכי אדום, ומזכיר אגב כך את המלוכה בישראל: "לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵֽל". בספר במדבר נכתב על עם ישראל: "וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ". כשהדברים אינם נכתבים כנבואה, אלא בשלב בברכה שבו בלעם מתאר מצב קיים בימיו. ובפעם השלישית מוזכר המלך בלשון עבר בברכת משה: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". המקדש בישראל בהר נחלתו מוזכר אף הוא כעובדה קיימת, בשירת הים. והמנהג לעלות ולהיראות לפני האל במקדש מוזכר בסיפור העקידה: "אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם: בְּהַר ד' יֵרָאֶה". בפסוק זה שמו של הר־המקדש, ה' יראה, מוסבר באמצעות ביטוי מקובל *היום*, בדור כותבי התורה, שאז נהוג היה להיאמר: בְּהַר ד' יֵרָאֶה. לא זו בלבד, אלא נראה שכבר גלות אחת פקדה את ישראל קודם זמן הכתיבה (גלות סנחריב). בספר דברים שורבב לקללות משה המשפט: "וַיַּשְׁלִכֵם אֶל-אֶרֶץ אַחֶרֶת, כַּיּוֹם הַזֶּה". הדברים אמנם נכתבים כנבואה, אבל המילים המיותרות "כַּיּוֹם הַזֶּה" מרמזות על זמן הכתיבה. מלבד הנקודות שהזכרנו, בתורה קיימים שלושה ביטויים גיאוגרפיים החוזרים על עצמם בכמה מקומות. ביטויים אלה מסגירים את מיקום כתיבת התורה, ומאששים כי לא נכתבה במדבר סיני או ערבות מואב. הביטוי הראשון הוא 'עֵבֶר הַיַּרְדֵּן' בעשרות מופעיו. הרי משה עומד במואב, ומדוע שיקרא למקום בו הוא עומד 'עֵבֶר הַיַּרְדֵּן'? עבר הירדן הוא 'צידו השני של הירדן'. מה שאומר שהכותב הוא בכלל אדם שיושב כבר שנים רבות בישראל, מצידו האחד של הירדן, ומתייחס למואב כצידו השני של הירדן. הביטוי השני הוא 'נֶגְבָּה', לכיוון הנגב. בציוויי בניית המשכן, השימוש במילה 'נגב' מציינת את צד דרום, למרות שהוא מצפון לסיני. הביטוי מסגיר את מיקום הכותב שישב מצפון לנגב. הביטוי הגיאוגרפי השלישי הוא 'יָמָּה' או 'פְּאַת־יָם' שגם הוא מופיע בציווי הקמת המשכן. אם המשכן נבנה במדבר סיני, פאת ים היא לצפון. לא למערב. הכותב אם כן, יושב ממזרח לים. בארץ ישראל. סקרנו על קצה המזלג חלק קטן מהפסוקים המסגירים את מועד כתיבת התורה. בין היתר, הם גרמו לחוקרי המקרא בדורות האחרונים לדחות את הגישה שרואה את ספר התורה ככזה שנכתב בידי משה, בזמן המאורעות. וכפי שכתב ברוך שפינוזה לפני כמעט ארבע מאות שנה: "ברור כשמש בצהריים שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה, אלא בידי אדם שחי שנים רבות אחריו". תחריט: מתוך "שער גן עדן", לורנצו גיברטי, 1452, הבפטיסטריום של פירנצה.

עצמאות ופריחה של התרבות היהודית הן המאפיינים הבולטים של המאות הראשונות באלף השני בספרד. השלטון המוסלמי ששלט בחצי האי האיברי אפשר ליהודים חופש דת ועיסוק, ואחדים מהם אף השתלבו במשרות מדיניות. מקצועות שעד אז לא היו נגישים ליהודים נפתחו, ורבים החלו לעסוק ברפואה, מדעים ועוד. תקופה מלבבת זו נקראת "תור הזהב". העצמאות הרוחנית שהעניק השלטון המוסלמי ליהודים, הביאה להתפתחות יצירה מופלאה ולשיאים שכמותם לא נודעו בתולדות העם היהודי בגלות. תחומים רבים של יצירה, כמו פרשנות המקרא, דקדוק, לשון, פילוסופיה ומדעים אחרים. בכולם ניכרה החדשנות של האסכולה הספרדית, שהושפעה וינקה מהמקורות ומתרבות הסביבה הערבית-מוסלמית. בתחום היצירה הספרותית בולטת במיוחד שירת ספרד. סגנון שירה זה כבש לבבות ברוב ארצות הים התיכון ושינה לחלוטין את אופי היצירה שנכתבה לאחר מכן. בתוך תרבות היצירה והשירה, צמחה לה תרבות ייחודית של "שירת חול". בניגוד לשירה העתיקה יותר, שירת ארץ ישראל ובבל, שהתמקדה בשירת שבח לאלוהים ובפיוט, משוררי ספרד יצרו סגנון שירה חדש שכולו חול. החוקרת שלומית אליצור מסבירה את הקרקע התרבותית שעליה צמחה שירת החול של משוררי ספרד: "בחברה הערבית דאגו נושאי המשרות הרמות גם לטיפוח התרבות: הם יצרו סביבם 'חצר' ובה העסיקו אנשי רוח. אציל ערבי שרצה ביוקרת שמו, דאג לפרנס אנשי מדע מלומדים ובעיקר משוררים. אלו היו פנויים לכתוב את יצירותיהם, והקדישו אותן לבעל החצר הנדיב. היהודים שהגיעו למשרות רבות באנדלוס הפנימו דגם זה ואימצוהו. השכלתם הערבית המקיפה, שהייתה תנאי לקבלת משרתם, הכשירה אותם לתמוך ביצירה התרבותית בארמונותיהם, והם ניסו לחקות את אורח החיים של חבריהם הערבים, וביקשו שלא ליפול מהם בתמיכתם במשוררים ובמלומדים"[1]. אליצור מסבירה כי ההשפעה של החברה הערבית הובילה ליצירת אליטה חדשה. בניגוד לעבר, האליטה לא הייתה ממוקדת רק בלימודי הקודש. משפחות רבות ראו לעצמן חובה ללמד את ילדיהן השכלה כללית, לצד ההשכלה היהודית. במצב של השפעה חזקה כל כך של התרבות הערבית, היה בלתי סביר ששירת החול היהודית תעלה ותפרח. אליצור מכנה את התהליך שנוצר "נס תרבותי"; בנקודה זו התרחש, לכאורה, אחד "הניסים" של תרבות ישראל בימי הביניים, "נס" שחולל את קיומה של שירת החול העברית בספרד: למרות ההשפעה העמוקה של התרבות הערבית, שכללה מצע משותף של השכלה, הפנמת יסודות תרבותיים והטמעה חלקית של אורח החיים, היו החצרנים היהודים באמצע המאה העשירית בספרד יהודים הגאים בלאומיותם, והתרבות שהם ביקשו לפתח – למרות היותה משופעת מן התרבות הערבית בת אותו הזמן – הייתה קודם כול תרבות יהודית. שירת החול הכילה סגנונות שונים. החל משירי הלל לפטרונו של המשורר, שירי חשק ויין, המתארים את המשתאות שהיו חלק בלתי נפרד מחיי החצר, ועד לשירי אהבה של ממש. שירים שבהם האוהב משתוקק אל קסמה של אהובתו, וממשיל את יופייה במיני משלים ומטאפורות. בתוך שירי האהבה הללו, נחבאים אל הכלים, שירים שכתבו אחדים מן המשוררים למושא אהבתם – הגבר. בין משוררים אלו נוכל למצוא שמות מוכרים: שלמה אבן גבירול; רבי יהודה הלוי, מחבר ספר הכוזרי, ספר המוכר לרבים מבוגרי החינוך הדתי והחרדי; ועוד כמה שמות פחות מוכרים. בחרתי להביא חמישה משוררים שפרסמו קטעי שירה רבים, פיוטים שהפכו לחלק מקאנון התפילה היהודי. לצד הפיוט ושירת הקודש, יחד עם שירי החשק והיין, כמהה נפשם אל אהוב ליבם. את רגשותיהם לא היססו להעלות עלי כתב, להפוך את הרגש למילה הכתובה. חלקם היו מפורשים יותר בגילויי האהבה שלהם, אחרים התחכמו. שירת הגאווה של דמויות המופת של העם היהודי היא קול חשוב מן העבר, ששקע בתהום הנשייה. ואלה שמות: שלמה אבן גבירול ספרד, המאה-11 שלמה אבן גבירול, משורר שלאחרונה צוינו 1000 שנה להולדתו, נולד במאלגה שבדרום ספרד בראשית המאה ה-11. הוא נפטר בגיל 37. לאבן גבירול, כמו למשוררים רבים, היו פטרונים אמידים שהחזיקו אותו על חשבונם. תחילה שימש אבן גבירול משורר חצר, וחלק נכבד משירתו הם שירים שנכתבו לבקשתם של אותם פטרונים. לאחר כמה שנים נדד לגרנדה, שם היה עצמאי ביצירתו. בגרנדה פגש משורר שהיה עבורו מקור השראה. שמו של המשורר: שמואל הנגיד. גם שמואל שורר שירי אהבה לגברים. מילים: שלמה אבן גבירול תְּברַֹךְ מִבְּלִי קֵצֶה / בְּכָל תָּבואֹ וְכָל תֵּצֵא! קְרָאַנִי שְׁלוּחֶךָ / וְהוּא נֶחְפָּז וּמִתְרַצֶּה, וְשַׂשְׂתִּי בוֹ כְּאִלּוּ עַד / וְשָׁלָל רַב אֲנִי מוצֵֹא, וְהִבְעִיר אֵשׁ בְּתוךְֹ גּוּפִי / כְּמִקָּצֶה וְעַד קָצֶה, וּבָאתִי אֶל נְהַר חִשְׁקוֹ / אֲשֶׁר צַוָּאר וְראֹשׁ יֶחְצֶה, וּמִי יִתֵּן יְחָנֵּנִי / וְיֵעָתֵר וְיֵרָצֶה, וְיואֵֹל־נָא וְאֶרְדֶּה צוּף / דְּבַשׁ פִּיהוּ וְגַם אֶמְצֶה,   וְהַצּופֶֹה יְהִי נִרְדָּם / וְרואֹותָֹיו מְעַט יַעְצֶה, וּמִדְבָּרָיו מְשׁהָֹמִים / בְּעֵת יָנוּב וְעֵת יִפְצֶה, יְמִיתֵנִי בְּעֵת יִזְעַם, / יְחַיֵּנִי בְּעֵת יִרְצֶה, וּמִשַּׁחַת יְחִידָתִי / אֲזַי יַצִּיל וְגַם יִפְצֶה, צְבִי - פָּנָיו וְאורֵֹהוּ / כְּאורֹ שֶׁמֶש בְּעֵת יֵצֵא.   פירוש מילות השיר: בפתיח מברך המשורר את אהובו ששיגר לו איגרת אהבה באמצעות שליח. השליח מבעיר את אש התשוקה אל הידיד מקצה לקצה. החשק מושווה לנהר שאפשר לטבול בו את הגוף. המשורר מקווה שהשליח, המייצג את האהוב הנחשק, ייעתר לנשיקותיו. מוטיב של רדיית דבש הוא מוטיב מקובל בקרב משוררי ספרד לתיאור נשיקות של חושק ונחשק. הצופה המוזכר כאן הוא הצופה שעלול להפריע לחושקים לממש את אהבתם, לכן המשורר מבקש ממנו להירדם ולא להפריע להם בהתעלסותם. את השיר מסיימות המילים המתארות את פניו של האהוב, שאורו כאור השמש בצאתה.   השיר בביצוע ברי סחרוף שיר אהבה זה עובד ליצירה מוזיקלית לפני כמה שנים, והוא חלק מהאלבום שיצרו ברי סחרוף ורע מוכיח. האלבום מוקדש כולו ליצירתו של שלמה אבן גבירול, ונקרא "אדומי השפתות".   יצחק אבן מר שאול ספרד, המאה-10 משורר שקדם לשלמה אבן גבירול וכתב גם הוא שירת חשק, הוא יצחק אבן מר שאול. שמו של אבן מר שאול מוכר בקרב פייטנים מהעדה התימנית. הפיוט שחיבר "אֱלֹהַי אַל תְּדִינֵנִי כְּמַעֲלִי וְאַל תָּמֹד אֱלֵי חֵיקִי כְּפָעֳלִי" זכה לשורה של ביצועים. סיפור חייו של אבן מר שאול אינו ידוע בבירור. החוקרים סבורים כי הוא חי בסוף המאה ה-10 בספרד. השיר שכתב התגלגל לידינו דרך הגניזה הקהירית. ספר שירה בשם "ספר הרקמה", שהתגלה בגניזה, הכיל שיר פרי עטו. השיר מבטא באופן ברור את החשק של האהוב לאוהבו. לשיר כמה נוסחאות, בחרתי להביא אחת מהן. החוקרים עדיין מנסים לפענח את הנוסח המושלם של השיר, אולם הנוסח המוסכם דיו כדי להבין את רגשותיו של המשורר. מילים: יצחק אבן מר שאול צְבִי חָשׁוּק בְּאַסְפַּמְיָה/ יָצְרוּ רַב עֲלִילִיָּה וְהִמְשִׁילוֹ וְהִשְׁלִיטוֹ/ עָלַי כָּל חַי וְכָל חַיָּה יְפֵה תֹּאַר כְּיָרֵחַ/ עֲלֵי קוֹמָה יְפֵהפִיָּה וְתַלְתַּלָּיו כְּאַרְגָּמָן/ עֲלֵי רַקָּה פְּנִינִיָּה כְּמוֹ יוֹסֵף (בְּצוּרָ)תוֹ/ וּבְשַׁעַר-אֲדוֹנֶיהָ יְפֵה עַיִן כְּבֶן יִשַׁי/ הֲרָגַנִי כְּאוּרִיָּה וְגַם הִשִּׁיק כִּלְיוֹתַי/ וְלִבִּי אֵשׁ פְּנִימִיָּה בְּעָבְרוֹ בִּי עֲזָבַנִי/ חֲסַר לֵבָב וְתֻשִׁיָּה בָּכוּ עַמִּי בְּנוֹת יַעֲנָה/ וְכָל אַיָּה וְכָל דַּיָּה! אָהוּב נַפְשִׁי קַטְלָנִי-/הַזֶּה מִשְׁפַּט פִּילִילֶיהָ ? וְנַפְשִׁי לוֹ מְאֹד חוֹלָה/ וְגַם תּוֹעֶה וְהוֹמִיָּה וּמִדְּבָרָיו עֲלֵי לִבִּי/ כְּמוֹ מָטָר עֲלֵי צִיָּה דָּלַנִי מִבְּאֵר שַׁחַת/ וְאֶל אֵרֵד לְתַחְתִּיָּה פירוש מילות השיר השיר נפתח במילים "צבי חשוק". בשימוש בדימוי הצבי המשורר רומז לקינת דוד על אוהבו יונתן, "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים". צבי חשוק, כלומר צבי נער נחשק, שמתגורר באסמפיה, שמה האחר של ספרד. "רב עלילה גדול המעשים" הוא האל, "והמשילו והשליטו על כל חי וכל חיה" כלומר האל נתן לאהוב יכולת לשלוט, ואי אפשר שלא להתאהב בו ולחשוב רק עליו. את יופיו של האהוב מתאר המשורר "תלתליו כארגמן" ואת צבעי רקתו כ"פנינים". גיבורי התנ"ך, המתוארים כמי שהיו יפי תואר ויפי מראה, אף הם מוזכרים בשיר. יוסף בצורתו היפה. אדוניה, בנו של דוד המלך, המתואר כבעל שיער ארוך ויפה מראה. דוד עצמו, שעיניו היו סמל ליופי. הסלנג העכשווי "מת עליו" נרמז במלים "הרגני כאוריה", כמו דוד שהרג את אוריה, כך, כביכול, האהוב "ממית" את האוהב וגורם לו "למות" מרוב אהבה. בהמשך השיר, התמלאה התשוקה ובאה האכזבה. האהוב מתעלם מאוהב. את בכיו ועצבנו מבקש המשורר לחלוק עם כולם. "בכו עמי בנות יענה וכל איה וכל דיה". העופות המוזכרים מסמלים את השיממון הנלווה לתחושת הייאוש של האהוב המאוכזב. כשהוא חולה מרוב אהבה, מבקש הוא מאוהבו שישעה אל אהבתו ולא יגרום לו לרדת אל באר שחת מרוב אכזבה.   שמואל הנגיד ספרד, המאה ה-10 שמואל הנגיד נולד בשנת 993 בגרנדה שבספרד המוסלמית. הוא התקדם במהירות בסולם התפקידים בחצר חבוס, מלך גרנדה, מונה לווזיר הגדול ויצא למלחמות בראש הצבא. בניגוד למשוררי חצר, לשמואל הנגיד היה מספיק כסף כדי להתקיים בלי להזדקק לחסדיהם של פטרונים אלו ואחרים. כמשורר, השפיע כאמור על שלמה אבן גבירול, וגם על משה אבן עזרא ועל רבי יהודה הלוי. אחד משיריו המוכרים כיום: מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם, גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם, בָאוּ יְמֵי הַקר, וְהַתִירוֹשׁ אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם. השיר נערך על ידי נתן יהונתן, ומבוצע על ידי צביקה פיק. קישור לשיר: בתוך עולם הלירי של שמואל הנגיד, תופס מקום נכבד ז'אנר שירי החשק. הסגנון של שמואל הנגיד הקים עליו מבקרים מקרב בני דורו, שראו בשירתו פריצת גדר. חרף מעמדו הרם בקהילה היהודית, נאלץ שמואל הנגיד לפרסם הבהרה כי אין לקרוא את המילים באופן פשוט. להגנתו, טען כי שירת החשק היא אלגוריה. לשם כך גייס את המאמר התלמודי המשבח את ספר שיר השירים: "כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים", וכך ענה למבקריו כי שיריו הם כמו שיר השירים. החוקרים סבורים כי הבהרה זו הייתה מן השפה ולחוץ. ביחס לשיר שיובא כאן, סבורים אחדים מן החוקרים כי הוא מבטא התנסות אישית של המשורר ביחסים עם גברים. מילים: שמואל הנגיד לְאַט, כִּי אֵין כְּמוֹ בַרְזֶל לְבָבִי וְלֹא אוּכַל נְשׂא קֶצֶף אֲהוּבִי הֲמַכָּתִי, וְאַתְּ רוֹפֵא, אֲנוּשָׁה? וְאִם נֶצַח, וְאַתְּ לוֹחֵשׁ, כְּאֵבִי? שְׁתֵה יַיִן וְחָלָב מִשְּׂפָתִי וְתֵן תַּגְמוּל לְיֵינִי וַחֲלָבִי, שְׁלַח יָדָךְ וְתֵן לִבִּי בְּכַפָּךְ וְאַל זָרִים יְדֵיהֶם יִשְׁלְחוּ בִי!   פירוש מילות השיר: לאט, כי הלב שלי לא עשוי מברזל ולא יכול לשאת את הקצף של האהבה. האם מחלתי אנושה? אתה הרופא שלי. האם כאבי נצחי? אתה רופא הלחשים שלי. "שתה יין וחלב משפתי", כלומר "נשק אותי". והשב לי נשיקה בנשיקה. שלח את ידך אליי והנח אותה על ליבי, אל תאפשר לזרים לגעת בי ולהקדים אותך.   משה אבן עזרא משה אבן עזרא נולד אף הוא בגרנדה במאה ה-11. הוא נחשב לאחד מגדולי המשוררים, הושפע מאוד מאופי ומסגנון שירתו של שמואל הנגיד, והיה בקשרי חברות עם רבי יהודה הלוי. השניים אף שיגרו איש לרעהו שירי ידידות. חלק מן הפיוטים שחיבר מצאו את דרכם אל סידור התפילה. הוא זכה לכינוי "הַסַּלַח", על שום פיוטי הסליחות הרבות שחיבר. היצירה המוכרת ביותר שלו היא פיוט הפותח את תפילת נעילה בקהילות הספרדים: אֵל נוֹרָא עֲלִילָה אֵל נוֹרָא עֲלִילָה. הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה. הפיוט זכה לעיבודים רבים והוא מושר בסגנות שונים, לפי נוסחי התפילה. השיר בביצוע מאיר בנאי. יצירתו של משה אבן עזרא לא הסתכמה בפיוטים בלבד אלא הייתה רוויית שירי חשק ויין. נוסף על ספרי השירה שכתב, הוא חיבר ספר העוסק בניתוח עומק של השפה השירית. מילים: משה אבן עזרא תַּאְוַת לְבָבִי וּמַחְמַד עֵינִי - עֹפֶר לְצִדִּי וְכוֹס בִּימִינִי! רַבּוּ מְרִיבַי - וְלֹא אֶשְׁמָעֵם, בּוֹא, הַצְּבִי, וַאֲנִי אַכְנִיעֵם, וּזְמָן יְכַלֵּם וּמָוֶת יִרְעֵם. בּוֹא, הַצְּבִי, קוּם וְהַבְרִיאֵנִי מִצּוּף שְׂפָתְךָ וְהַשְׂבִּיעֵנִי! לָמָּה יְנִיאוּן לְבָבִי, לָמָּה? אִם בַּעֲבוּר חֵטְא וּבִגְלַל אַשְׁמָה אֶשְׁגֶּה בְיָפְיָךְ - אֲדֹנָי שָׁמָּה! אַל יֵט לְבָבְךָ בְּנִיב מְעַנֵּנִי, אִישׁ מַעֲקַשִּׁים, וּבוֹא נַסֵּנִי. פירוש מילות השיר: "העופר" הנער הנחשק, כמו הצבי בשירתו של יצחק אבן שאול, נמצא לצדי וכוס היין ביד ימין. הרבה אנשים רבים איתי, אבל הנער שגדל והיה לצבי, בכוחו להעניק לי כוח להכניעם. המשורר מבקש מהצבי להבריא אותו בנשיקה על השפתיים. כשהוא חש שמנסים להרחיק אותו מאוהבו, הוא תוהה מדוע, האם יש בזה חטא או אשמה. המשורר מבקש ליהנות מזיו יופיו של אוהבו, באומרו שאלוהים נמצא שם. הוא קורא לאוהב שלא ילך אחר אלו המתנגדים לו ושלא יהיה עקשן ויבוא לנסות אותו, ויבדוק בעצמו אם הוא עומד באהבתו אליו.   רבי יהודה הלוי שמו של יהודה הלוי ודאי מוכר הן כהוגה דעות, בזכות ספרו "הכוזרי" שבו ניסח הוכחות לאמיתות היהדות ולעליונותו של העם היהודי על פני עמים אחרים, והן בזכות שיריו שהפכו לחלק מקאנון השירה והתפילה. לדוגמה, השיר "יוֹם שַׁבָּתון אֵין לִשְׁכֹּחַ" מושר בסעודת שבת בבוקר. שיר מוכר נוסף שלו, המבטא את הכיסופים והערגה לארץ ישראל, "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב". השיר "ליבי במזרח" בלחנו ובביצועו של מוני אמריליו. בין שיריו וכתביו של הלוי, נמצא שיר המבטא את תשוקתו וכמיהתו אל מושא אהבתו. גם כאן, כמו בשירתם של חבריו של הלוי לעולם השירה והפיוט, הנער נשוא החשק מכונה "צבי", ולעיתים "עופר". בשל אורכו, השיר מובא כאן באופן חלקי. מילים: יהודה הלוי יוֹם שִׁעֲשַׁעְתִּיהוּ עֲלֵי בִרְכַּי / וַיַּרְא תְּמוּנָתוֹ בְּאִישׁוֹנָי, נָשַׁק שְׁתֵּי עֵינַי מְתַעְתֵּעַ: / אֶת תָּאֳרוֹ נָשַׁק וְלֹא עֵינָי. לֶחִי כְּרִצְפַּת אֵשׁ בְּרִצְפַת שֵׁשׁ / נִרְקַם סְבִיבָיו מֹר כְּרִקְמַת שֵׁשׁ יֹסֵף בְּלִבִּי אֵשׁ בְּקָרְבוֹ לִי/ כִּי יַחֲמֹל פַּעַם וְיִבְגֹּד שֵׁשׁ הבית האחרון של השיר: בֹּא יְדִידִי בֹּא לְבֵית בַּת נְדִיבִים נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים יַעֲלַת חֵן בָּךְ תְּעָלָה לְחשֵׁק/ וּבְפִיךָ חַיֵּי בְשָׂרִים לְנשֵׁק/ גַּם בְּפָנַיִךְ בְּשָׂמִים יְנַשֵּׁק   פירוש מילות השיר: תיאור היום שבו השתעשעתי עם אהובי, שישב על ברכי והיה קרוב אליי כל כך עד שראה את מראהו נשקף באישוניי. וכך, כאשר נישק את עיניי בעצם נישק את עצמו. לחיי סמקו כמו אש על רצפת שש. סביב האהוב נרקמה הילת מור, סוג של בושם, כמו שיש חלק. וכאשר התקרב האהוב האש התחזקה. האהוב אומנם נעתר לתחינת האהבה אבל בוגד באמונו של האוהב שש פעמים. בסוף השיר המשורר מבקש להתעלס עם אהובו ולהתחבר אליו.   לסיום, שיר שכתב יהודה אלחירזי, משורר מאוחר יותר. בשיר הוא מתאר מפגש עם משורר בן ישיבה, ששירתו שלא ערבה לאוזנו של אלחריזי. המשורר מכונה "איש עדין". השימוש בביטוי זה ממחיש את פליאתו של אלחירזי, שלא ציפה מאדם כזה לשורר שיר המבטא תשוקה וחשק עזים לגבר. וְאִישׁ מִבְּנֵי עֲדִינָה. עֲשֵׂה שִׁירֵי זִמָּה/ מְלֵאִים טֻמְאָה/ וְנִגְאָלָה וּמוֹרָאָהּ וְאֵלּוּ הֵם לוּ שָׁר בָּנוּ בֶּן עַמְרָם (משה רבינו) פְּנֵי דּוֹדִי מִתְאַדְּמִים הָעֵת שְׁתוֹת שֵׁכָר וּלְפִי קְוֻצּוֹתָיו וְהוֹד יָפְיוֹ לֹא חָק בְּתוֹרָתוֹ וְאֶת זָכַר   אחדים מהחוקרים פקפקו באמינותו של אלחריזי בשיר זה, שייחס את שיר הזימה לאדם אחר. הם סבורים שמדובר בתרגיל ספרותי זול, שנועד להסתיר את העובדה שהשיר יצא מתחת קולמוסו שלו. או שמדובר בדרך חתרנית להעביר מסר שאין דרך אחרת להעבירו, אלא לציין "חבר שלי כתב שיר". תהיה אשר תהיה הפרשנות על אודות הכותב האלמוני של שיר החשק, כמות השירה ההומו-ארוטית פרי עטם של המשוררים הבולטים ביותר של העם היהודי לא מותירה מקום לספק: באליטה של העולם היהודי בספרד של ראשית האלף השני התקיים עולם שלם של רגשות אהבה בין גברים. אחדים מן השירים מספרים על מעבר מעולם הרגש לעולם המעשה. השירים ששרדו את פגעי הזמן מעניקים לנו הצצה נדירה אל נפשם של גדולי המשוררים שקמו לעם היהודי מאז ומעולם. בעוד אנו רגילים לעולם תחום של "אסור ומותר", לנפש חוקים משלה. למשך תקופה קצרה בהיסטוריה של העם היהודי, בקעו מעיינות תהום של היצירה ועלו על גדותיהם. בשירתם ציוו לנו להמשיך את השירה. לשיר איש איש את שירת נפשו. בלי פחד ובלי מורא. שירת האהבה לגברים של משוררי ספרד מוכיחה כי בארון השירה היהודי יש מקום לכל הגוונים ולכל הצלילים. [1] שלומית אליצור. שירת החול העברית של משוררי ספרד, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה כרך א'.  

"בעולם מתוקן, שבו המדינה מסייעת לכלל בוגרי החינוך החרדי, לא היינו צריכים לבקש סיוע פרטני ליוצאים". לקראת חשיפת מחקר הענק של 'יוצאים לשינוי', התראיין משה שנפלד, ממייסדי העמותה וחבר בצוות המחקר, אצל מנדי ביתאן ב-כאן מורשת שנפלד סיפר כי למרות האפלייה מטעם מוסדות מדינה בשילוב היוצאות והיוצאים וצמצום הפערים, מנתוני המחקר עולה כי אוכלוסיית היוצאים מהווה כוח עבודה בולט ואקטיבי ביחס לאחיהם החרדים, שלהם, בניגוד ליוצאים, המדינה בהחלט מסייעת בשילוב ובהשלמת פערים. מוזמנות ומוזמנים להאזין לריאיון המלא

ראיון בגלי צה"ל עם משה שנפלד, יו"ר יוצאים לשינוי     תגיות: יוצאים לשינוי תאריך הכתבה: מאי 2013

משה גפני ואיתן כבל ישתתפו ברב שיח, לרגל יום השנה השישי לראש ישיבת הנגב בנתיבות הגאון הרב יששכר מאיר זצ"ל, הרב של שניהם יום השנה לראש הישיבה - שני חברי כנסת, משה גפני ואיתן כבל, ישתתפו ברב שיח לזכרו של ראש ישיבת הנגב הרב הגאון ר' יששכר מאיר זצ"ל, שהיה רבם של שניהם. לרגל האזכרה השנתית השישית לפטירתו של ראש ישיבת הנגב, הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, תערך השנה אזכרה שנתית ורב שיח בנושא 'הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?' בהשתתפות תלמידיו יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני, יו"ר וועדת הכלכלה ח"כ איתן כבל והרב שאול יהושוע דולינגר. האירוע התקיים מחר בישיבת 'בני יששכר' בבאר גנים.     תגיות: כנסת תאריך הכתבה: ינואר 2016

השינוי של יוצאים לשינוי מתבטא, בין השאר, בקבלת אחריות של היוצאות והיוצאים על חייהם, בתביעה לקבל את הזכויות המגיעות להם, לא כטובה, בדין, ובידיעה העמוקה והמכוננת – ליוצאים יש הרבה מה לתרום לחברה הישראלית. עזיבת העולם החרדי ופריצת הגבולות האישיים והקהילתיים לא מרוקנות את הזהות, להפך, הן מעשירות אותה.   דמיינו לכם תסריט: חבורת צעירים חדורת מוטיבציה אך נטולת ניסיון והכשרה, עוול זועק לשמיים, כוחות גדולים שמתנגדים לתיקונו, מאבק עיקש ורצוף דרמות שמתנהל במסדרונות בית המשפט, בתקשורת, באקדמיה, בצבא ובברים ברחבי העיר, גיוס דמויות מפתח מפה ומשם, ישיבות מחתרתיות, מהלכים מתוכננים, מהלכים בהחלט לא מתוכננים, והנה, תנועה מתעוררת וגדלה ומתרחבת, קוצרת הצלחות, הישגים ותעודות הוקרה, נעשית שם דבר בהוויה הישראלית וצומחת כל העת, מתמודדת עם ביקורת פנימית וחיצונית, מהלכת בין הטיפות בנושאים הרגישים ביותר, זהות ושייכות, מטביעה חותם ומשנה סדרי בראשית. ובכל זאת, ועל אף כל זאת, בשורה התחתונה, משאלתם הגדולה של המקימים ושל העומדים בראש העמותה כיום היא: להביא לסגירתה. בטח הייתם רוצים לצפות בסרט הזה. ברכות! אתם חלק ממנו.   נופלים בין הכיסאות קצת קשה להיזכר במציאות שבה נולדה יוצאים לשינוי, שהרי כל כך הרבה השתנה מאז, אבל ננסה. לצורך כך, אשתמש בסיפורי האישי: נערה חרדית מתבגרת מתחילה לעמוד על דעתה ולתהות על אמיתות, להרהר אחר מוסכמות ולבחון גבולות. אין באמת את מי לשאול ועם מי להתייעץ, אין שום הדהוד בסביבה לאפשרות ששאלות כאלה הן לגיטימיות, וכמובן – שום סימן להימצאותן של דמויות ששנו ופרשו. בעצם, היו כמה סיפורים, על אחת שעזבה והתאבדה, על אחד שיצא וחזר ונעשה חוזר בתשובה מוביל, ועל זו שיצאה ואיבדה את דעתה. אלו היו הסיפורים המוכרים. במחתרת סופר על יוצאים (למעשה, קראו להם "מקולקלים, אבל ממש") שהפכו לחסרי בית, למסוממים, לעובדים בעבודות כפיים קשות ולא מתגמלות, זרוקים אי-שם וסובלים, אוהו – כמה הם סובלים. היוצא המפורסם – כי הוא היה מפורסם – ישראל סגל ז"ל נחשב ליוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, והנה, אפילו הוא, תראו כמה הוא מתייסר. בעולם החרדי לא מכירים במושג "מורכבות", ובטח שלא ב"זהות מורכבת ואינדיבידואלית". על הרקע הזה, מה הפלא שלקח לי המון-המון זמן להגדיר, לעצמי קודם כול, שאני, כן גם אני, יוצאת? להכיר בכך ולמצוא לעצמי מעגלי תמיכה. אבל אלו היו מותרות, הקשיים היו בסיסיים הרבה יותר. בסמינר לא מכינים אותך לחיים שמחוץ למסגרת העוטפת של הקהילה, והיציאה אז הייתה מאופיינת בקשיי הגירה בלי שום פתרון שיכולתי לחשוב עליו. מאחר שלא תפסתי את עצמי כיוצאת והייתי עסוקה בענייני הישרדות, לא נעזרתי בעמותות שהצהירו שהן מסייעות ליוצאים שההחלטה לעזוב את הקהילה בשלה בקרבם. לצה"ל לא יכולתי להתגייס. הצבא לא ידע אז איך להתמודד עם צעירות וצעירים במצב רגיש כשלי. ביררתי על האפשרות להיחשב "חיילת בודדה", ולפי המידע שקיבלתי הדבר כרוך בפרוצדורה לא פשוטה. נודע לי שאין אפשרות להסתיר מההורים את דבר גיוסי ושאין שום מערך מתאים ומקדם לחיילות עם בגרות במקצועות קודש, ושתהליך ביטול הפטור ייקח זמן וכלל אינו מובטח, ובקיצור – רדי מזה. אחר כך, כשהתחלתי ללמוד, לא יכולתי לקבל מלגות שנועדו לבוגרי החינוך החרדי, כי כבר לא הייתי חרדית, ולא יכולתי לקבל מלגות שבין התנאים לקבלתן היה שירות צבאי. וכך, על אף המוטיבציה העצומה ותאוות הידע והחלום להתברג בעולם האקדמיה, החובות העצומים ופערי ההשכלה והתרבות ניצחו. נשרתי מהלימודים. במוסד אקדמי אחר, שנים ספורות לאחר שנאלצתי להשתעבד כל-כולי לסתימת הבור הכלכלי שנקלעתי אליו בשל היעדר תמיכה, הקושי של סטודנטים יוצאי הקהילה החרדית צד את עינו של ליאור קול, סטודנט ירושלמי לכלכלה וחשבונאות באוניברסיטה העברית, שהיה אז בן 24, נטול כל קשר לעולם החרדי וחסר כל היכרות עם קשיי היציאה. "עבדתי אז באיזו עבודה סטודנטיאלית, והכרתי שם סטודנט נוסף, יוצא החברה החרדית. מובן שהסתקרנתי לשמוע את סיפורו, ותוך כדי השיחה הוא אמר לי שהוא עובד בשלוש עבודות כדי לממן לעצמו את הלימודים. שאלתי אותו אם זה בנוסף על התמיכה שהוא מקבל מהמדינה, והוא שאל אותי, 'איזו תמיכה? על מה אתה מדבר?' בתמימותי חשבתי שכבוגר החינוך החרדי מגיעה לו תמיכה מהמדינה, והוא הסביר לי שמרגע שהוא הוריד את הכיפה הוא כבר לא זכאי לשום תמיכה. נחרדתי מזה". אני מקשיבה לליאור ומחייכת, כי כשהדברים נשמעים מפי אדם שאינו חרדי ושמעולם לא היה חרדי, האבסורד אכן זועק לשמיים והאפליה מומחשת במלואה. אבל אז, בזמנו, כאשר אני הייתי סטודנטית, המציאות המפלה נראתה לי ברורה מאליה, וההתנערות ממני, היוצאת, התקבלה על דעתי בהשלמה עצובה; הבחירה שלי הייתה לצאת, ובין הזכויות שנשללו ממני נמנית גם הזכות להשלמת השכלה ומיגור הפערים שנוצרו מכיוון שנולדתי למשפחה חרדית. סה לה וי. מחיר הבחירה. למרבה המזל, העין החיצונית של ליאור לא ראתה את הדברים באופן הזה. "הבחור שפגשתי אמר חצי בצחוק שהוא והחברים היוצאים שלו משתעשעים במחשבה לתבוע את המדינה, כגורם שהוביל למצבם. 'אז למה אתם לא עושים את זה?' שאלתי, והוא חייך ואמר שזה חסר סיכוי. כאן נדלקתי. 'אתה יודע מה', אמרתי לו, 'תן לי לבדוק כמה דברים. אתה יכול לארגן לי כמה יוצאים לתביעה?' הבחור, עדיין סקפטי, אמר שאין בעיה. הוא יארגן כמה מחבריו". זרע ראשון נזרע בערוגה ראשונה.   נפגשים אצל בוז'י במרחק כמה מסדרונות משם, באותה אוניברסיטה, רעיון דומה הדהד במוחו של משה שנפלד, יוצא שהתגייס לצבא, השלים בגרויות והתקבל למכינה קדם-אקדמית. "קיבלתי מלגות בגלל השירות בצבא. לא הופליתי במלגות אחרות, בגלל שפשוט לא הגשתי בקשה. ראיתי מלגות שמיועדות לחרדים ובכלל לא העליתי על דעתי להגיש בקשה. בשנה הרביעית ללימודים פגשתי בחור שלמד איתי בישיבה. בזמן שאני עשיתי צבא הוא התחתן ולמד תואר בפיזיקה באוניברסיטה הפתוחה, קיבל מלגה מקרן ידידות טורונטו ומלגה מהכולל – במקביל, כמובן. וזהו. הוא הסתדר. רק כשהוא סיפר לי על כך התחלתי להבין שמשהו לא תקין בכל הסיפור הזה". במבט לאחור, אפשר להניח שליאור ומשה, וצעירים נוספים שנפגוש בהמשך, היו האנשים הנכונים במקומות הנכונים ובזמנים הנכונים. התקופה הייתה פוסט מחאת 2011, אקטיביזם חברתי היה הדבר החם ביותר, ובזכות פורום היוצאים בפורטל תפוז (ז"ל) יותר ויותר בוגרי החינוך החרדי הכירו זה את זה, יצרו מעגלי תמיכה, שותפות ושיח, דיברו על האתגרים, הכאבים, הניצחונות הגדולים והקטנים, ההתמודדויות בצבא, באקדמיה ובתעסוקה. ההסתרה של היציאה הלכה והתפוגגה. אם בעבר מפגשי הפורום נערכו תחת מעטה חשאיות וכל המשתתפים נשבעו לשמור על סודיות גמורה, באותן שנים האווירה השתנתה והיוצאים הפסיקו להתחבא. גולת הכותרת הייתה מפגש שנערך בבית הספר לאומנויות "מנשר". אז, לראשונה, התקיים אירוע פומבי של יוצאים. בלי הסתרות, בלי כתובת עלומה שנמסרת רגע לפני תחילת האירוע, בלי חשש מחרדים שיבואו לפוצץ את המפגש ובלי לאסור על צילומים באירוע עצמו. השטח בעבע. המהפכה החלה. ובחזרה למסדרונות האוניברסיטה העברית. שנפלד, שהיה מעורב עמוקות בהווי היוצאים והכיר רבים מהם, מסביר שהרעיון להתאגד לעמותה עלה באמצע שנת 2012, והתנהל למעשה בכמה צירים. "בציר אחד שלמה פשקוס, אז כלכלן במשרד האוצר, מחליט לפעול למען היוצאים. כששלמה היה סטודנט הוא היה פעיל בתא אופק, והעיסוק בעניינים חברתיים כבר היה טבוע בו. בעקבות פקיחת העיניים הקולקטיבית גם הוא הסיק שזה לא בסדר שמפלים אותנו. הרעיון של שלמה היה לפקוד יוצאים למפלגות, וכך, כשיהיה לנו כוח פוליטי, נוכל להגיע לח"כים ולהתחיל לפעול. הוא פנה אליי מכיוון שאז ניהלתי את הפורום בתפוז והכרתי לא מעט יוצאים. ואכן, יצאנו למבצע התפקדות מהיר. מהיר כי תוך זמן קצר השגנו פגישה עם בוז'י הרצוג, אז חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה". לפשקוס ושנפלד, מארגני הפגישה, היה חשוב שיגיעו אליה כמה שיותר יוצאים. הם הפיצו את דבר הפגישה ברחבי האוניברסיטה והדהדו אותה ברשתות החברתיות. וכך ליאור, שכאמור באותה עת פעל כדי לגייס יוצאים ותורמים לטובת תביעה ייצוגית נגד המדינה בגין הזנחת חינוך, חבר ליוזמה המתגבשת, וב-27 ביוני 2012 כולם הגיעו, חדורי מוטיבציה ורצון לשנות, לפגישה ההיסטורית עם הח"כ. בין 50 היוצאים שהגיעו למפגש היה יוצא צעיר ולבוש מדים, יוסי קלאר. קלאר שירת אז ביחידה לגיוס חרדים. "הייתי במדור שאחראי על כתיבת המדיניות לשילוב חרדים", הוא משחזר, "משמע, הייתי במדור שאחראי למעשה על אפליית היוצאים בצה"ל. הייתי חתום על המדיניות שקבעה מתי חייל מודח משח"ר (מסלול שילוב חרדים. ר"ד), ואפילו בסוף השירות שלי אני זה שחתם על הדחות כאלה". קלאר, לדבריו, לא חש דיסוננס. "הבנתי מה דרישות המערכת והנחתי את האנשים לפעול בהתאם. לחבר יוצא שרצה להגיע למודיעין יעצתי לחבוש כיפה, ועדכנתי אותו שבעוד כמה חודשים אדיח אותו ממסלול שח"ר, והוא ימשיך במסלול רגיל. ליוצאים אז לא הייתה אפשרות להתגייס למודיעין, האופציה הזאת הייתה שמורה לחרדים בלבד. כשהתחילה ההתארגנות נגד אפליית יוצאים, היה לי ברור שאני רוצה להשתלב בזה. התחלתי להציק למפקדים שלי, הסברתי להם שזה לא הגיוני מה שקורה, למה חייל שמוריד את הכיפה מאבד אוטומטית את כל הזכויות שלו. מה הקשר?"   יוצאים עם נתונים המפגש עם חבר הכנסת הרצוג היה מוצלח. בסיומו ביקש הח"כ מהמארגנים להגיע אליו לפגישה מעשית יותר. "הגענו והוא התחיל לשאול שאלות ענייניות. כמה יוצאים יש? אילו תוכניות יש לחרדים שיוצאים לא נהנים מהן? במה בדיוק מתבטאת האפליה בצבא ובאקדמיה? אילו פערי השכלה ספציפיים יש ליוצאים? שאלות כאלה, בסיסיות למדי. ואז הבנו שלמעשה אין חומר. אין לנו נתונים מדויקים", נזכר שנפלד. "וכך, במקום להתכונן למבחנים של סוף התואר, ישבתי והכנתי נייר עמדה. קראתי, חקרתי, מצאתי מקורות, חפרתי בנתונים, בדקתי בנתוני הלמ"ס ובאתרים של קרנות ומכללות ואוניברסיטאות. לבסוף הגעתי לנייר עמדה מסודר וממצה שאנשים קראו, הזדהו והבינו את הצורך בשינוי". בדיעבד, שאלותיו של הח"כ הקשוב, שלימים מונה לנשיא המדינה, הניחו את אחד היסודות המרכזיים של עמותת "יוצאים לשינוי" – התבססות על נתונים.   יוצאים לשינוי משקיעה רבות במחקר על תופעת היציאה מהמגזר החרדי והבנתה וכן בהנגשתה לתקשורת בישראל ובעולם, מתוך ההבנה כי כדי ליצור מענים הולמים, חשוב להבין לעומק את הצרכים, ולאחר מכן להנגישם לכלל האוכלוסייה. (מתוך אתר "יוצאים לשינוי", אזור "מחקר ותקשורת")   מאחדים כוחות "במקביל להתארגנות לקראת הפגישה ההיסטורית עם בוז'י, ישבה באבולעפיה ביפו קבוצת אנוסים (אנשים החיים בחברה החרדית ושומרים בפומבי על אורח חיים חרדי, אך אינם מאמינים בדרך חיים זו. ר"ד), וחגגה על ערמת פיתות ודברים לא כשרים נוספים", ממשיך משה לתאר. "זה היה בפסח. בשולחן ליד ישבה העיתונאית והבימאית ענת גורן, ואחרי לבטים רבים היא ניגשה אליהם וביקשה להבין את פשר העניין, איך ייתכן שיושבים פה חרדים ואוכלים חמץ. הם הסבירו לה על מציאות חייהם ועל תופעת האניסות, והיא – התפוצץ לה המוח. בו ברגע החליטה לצלם על כך סרט דוקומנטרי וביקשה לשמור עימם על קשר. היא חיברה אותם לאנשים שלה, וככה גם הם התחילו לפעול למען היוצאים. בציר הנוסף – ליאור קול מנסה לקדם את עניין התביעה ההמונית. בוז'י קישר אותנו לקרן החדשה לישראל, ושם פגשנו את החבר'ה האנוסים מהמסעדה ביפו, והתחברנו כולנו למיזם משותף. הדברים התגלגלו לאיטם, היינו סטודנטים, והחבר'ה האנוסים בעלי משפחות. אבל התקדמנו. בסופו של דבר קיבלנו מהקרן סכום ראשוני, ובמרץ 2013 הוקמה העמותה". אחת היושבות בשולחן הפיתות המפורסם הייתה בת אדלר, שבאותה תקופה נאלצה לשמור על חזות חרדית בשל מאבק גירושין ארוך וחששהּ לאבד את בנה. בת מספרת על ילדות חרדית רגילה וחסרת תהיות אמוניות. "מבחינתי, היה ברור שיש מסלול חד-סטרי, לא היו שאלות. בגיל 19, אחרי כמה פגישות קצרות, התחתנתי ודי מהר הגיע ילד ראשון. אף פעם לא האמנתי באלוהים", היא אומרת ועיניי שלי מעט נפערות. "זאת אומרת, אמונה לא הייתה חלק מהחיים שלי", היא ממהרת להסביר, "אלא יותר המשימות שצריך לבצע, הדברים שצריך לעשות כחלק מהמרקם החברתי. לא חשבתי הגות". נקודת המפנה של בת התחוללה בעקבות משבר חריף בזוגיות. "בדיעבד, הגילויים הקשים שגיליתי והגירושין המאוד לא פשוטים שעברתי היו הדבר הכי טוב שקרה לי. חטפתי את הבעיטה שהייתי צריכה לחטוף כדי להעיף את החיים שלי קדימה". בת התמודדה עם לחצים אדירים מבית ומחוץ עד שהצליחה להיחלץ מהקשר המזיק. תוך כדי תהליך היא עברה מסע פנימי לגילוי מחדש. "רק אחרי שהוא עזב את הבית באופן סופי התחלתי לשאול את עצמי שאלות. למשל, למה אני בעצם לא מדליקה אור בשבת, הרי אני לא חושבת שיש אלוהים ואין עכשיו אף אחד בבית שיראה שאני מדליקה אור, אז למה לא להדליק? השאלות האלה מעולם לא צפו, כי התנהגתי כמו שהחברה סביבי דרשה ממני, וזה היה בסדר מבחינתי. הפעם הראשונה שבה התאפשר לי באמת לחשוב על הדברים התרחשה כשהייתי, לראשונה בחיי, אני מול עצמי בלי הורים, בלי אחים, בלי בעל".   מה יוצאים צריכים? בתקופה שבת טורטרה בדיונים ארוכים ומתישים בעניין הגט, תוך שהיא מגבשת לעצמה את זהותה החדשה ורוקמת תוכניות לחיים שלאחר הגירושין, היא ניהלה את פורום "חרדים בעל כורחם" בפורטל תפוז, ויזמה מפגשים של נשים וגברים כמוה, חרדים בתחפושת. מה היה החיבור הרעיוני שלך עם יוזמת "יוצאים לשינוי", שאז עוד הייתה רק רעיון במוחם של כמה אנשים? "החבר'ה שהתחברתי אליהם ואני הרגשנו שיש משהו לא תקין בתהליך היציאה כפי שהיה באותה תקופה. הרבה יוצאים התנהלו ממקום מתמסכן, וכזה שלא לוקח אחריות על הבחירות שלו. ולנו, כמי שמתמודדים עם הבחירה ומשלמים עליה מחיר גבוה מאוד, זה הפריע. דבר נוסף, הייתה לנו בעיה עם הסיוע שהיה מוצע אז, שהוא כלל בעיקר מעין קהילה חליפית לקהילה שהיוצאים עזבו, ולא היה שם דגש על מתן כלים לחיים עצמאיים. ולתפיסתי – זה מה שחשוב, וזה מה שקסם לי ביוזמה של יוצאים לשינוי. הרעיון הוא לתת חכה, לא להאכיל בדגים". בת רואה קשר ישיר בין התנהלות חרדית טיפוסית ובין הסרת אחריות. "יש משהו בחינוך החרדי ובהתנהלות החרדית שמוריד מאנשים את הדאגה האישית לגורלם, ולרבים זה מאוד נוח. אלוהים דואג לנו, הקהילה דואגת לנו, הרב דואג – חיים קלים ומתגלגלים. אנחנו רצינו לייצר מצב שלאנשים יש כלים להטיס את החיים שלהם קדימה. לדוגמה, אני רציתי ללמוד לתואר ולא יכולתי כי לא הייתה לי תעודת בגרות. האפשרויות שלי היו לעבור מסלול ארוך של השלמת בגרויות, או לחכות לגיל 30 וללמוד במכינה. רצינו שיכירו במצב של בוגרי החינוך החרדי ויקימו מכינות ייעודיות שאפשר להתקבל אליהן לפני גיל 30. רצינו שתהיה הכרה בצרכים הספציפיים של יוצאים, ושהסיוע יהיה יעיל באמת. ואז, כשפגשנו את פשקוס ואת ליאור ואת שאר החברים – זה היה בינגו. כולנו דיברנו באותה שפה, כולנו חלקנו אותן תובנות". החבורה התאחדה במטרה לפעול לקידום מה שנקרא לימים "תביעת הליבה", וכן כדי להניע תהליכי שינוי בתוך המערכות השונות: הצבא, האקדמיה ושוק התעסוקה. לראשונה בתולדות המדינה, יוצאי החברה החרדית התאגדו, הרימו ראש ותבעו זכויות בריש גלי, תוך הדגשת היתרונות שלהם כיוצאים והתועלת שהם מביאים לחברה הישראלית הכללית. "בגין התרשלות המדינה סיימו התובעים את לימודיהם כשברשותם ידע בסיסי בלבד במקצועות חיוניים, אולם לאחר שבגרו התברר כי חסרים להם הכלים הנדרשים לרכישת השכלה ומיומנויות אשר יאפשרו להם לעמוד על רגליהם ולהשתלב בהצלחה בחברה הישראלית" (מתוך "תביעת הליבה" שהוגשה לבית המשפט המחוזי בשנת 2015).   "יוצאים לשינוי הוקמה במטרה לשנות מדיניות, ולא כמקום שמעניק מענים מסוג רווחה", מחזק שנפלד. "יותר מכך, המשפט הקבוע שלנו היה 'המטרה העיקרית של יוצאים לשינוי היא שהעמותה תיסגר'. שנצליח לשנות את המציאות עד כדי כך שכבר לא יהיה צורך בעמותה. ככה פעלנו לאורך כל הדרך, עד שנדב (רוזנבלט, מנכ"ל העמותה כיום. ר"ד) ואיציק פשקוס, אח של שלמה, הגיעו עם הרעיון לפתח את תחום הסיוע הפרטני ולספק מענים קהילתיים. היו דיונים ארוכים מאוד, ויכוחים של ממש, בנושא. יוצאים לשינוי, ביסודה, לא חשבה לגעת בתחומי פרט וקהילה, אלא לפעול לשינוי מדיניות. ואכן, כמה חברי ועד פרשו בעקבות ההחלטה להרחיב את תחומי יוצל"ש מעבר לפעילות המאקרו".   תובעים ליבה הסיקור התקשורתי העצום והעיסוק הציבורי בתביעה של העמותה הצעירה אינם ברורים מאליהם. המייסדים בחרו, במודע וגם בהמשך הדרך, שלא לשים בחזית המאבק סיפורים אנושיים קורעי לב על התמודדות עם ניתוק מהמשפחה וקשיי התאקלמות גרפיים מדי, אלא לדבר על מהות, על אפליה ועל צורך בשינוי מדיניות. מדובר בריקוד עדין במיוחד שכולל ניסיונות ליישוב בין אינטרסים מנוגדים. בסופו של דבר, היוזמה המקורית והבועטת משכה תשומת לב רבה וסוקרה בהרחבה בכלי התקשורת הכלליים וגם באתרים חרדיים.   חרף הפערים – אחים אנחנו! השינוי שחוללה העמותה מתפרש למישורים רבים, לא רק פעילות לשינוי מדיניות, לא רק תחום פרט וקהילה הולך ומתפתח, לא רק העלאה למודעות הציבורית אספקטים נוספים של יציאה, אלא גם דחיפה לשינוי מנטלי שנוגע למרקם היחסים העדין בין יוצאים לחרדים. "אחד הדברים החשובים שיוצאים לשינוי עשתה בעשור החולף הוא לגרום לעולם להבין שיוצאים הם לא אנטי חרדים", אומר יוסי קלאר. "היציאה היא דבר שעשינו למען עצמנו, ולא נגד אף אחד. אנחנו בקשר עם האחים והאחיות שלנו, אנחנו אוהבים את המשפחות שלנו, ואנחנו לא נגדם. התנערנו מהתפיסה הרווחת שיציאה היא אקט פוליטי ומתריס. מבחינתי, יוצאים לשינוי היא ארגון חרדי. פילוסופית אפשר להתווכח על הקביעה הזאת, אבל עובדתית היא נכונה. חרדים הקימו את יוצל"ש, חרדים עובדים ביוצל"ש והלקוחות שלנו הם חרדים. אין לנו לקוחות חילונים. אז מה אם אנחנו לא נראים כמו חרדים? מלבד זאת, הרי ברור שגם המשפחות שלנו נהנות מפעילות העמותה, שבזכותה הילד שיצא יכול למצות את הפוטנציאל שלו ופחות סובל בתהליך היציאה. יוצאים וחרדים הם לא אויבים – הם אחים. והשינוי הספציפי הזה, שיוצל"ש היא חלק אינהרנטי בו, מורגש בשטח; אם במפגשים של הורים חרדים וילדים יוצאים, אם במעגלי שיח ואם בפעילויות נוספות שמתרחשות באופן מוצנע יותר".   רוקמים נרטיב חדש הקו הפייסני שמובילה העמותה, לצד הדגשת היציאה כסיפור הצלחה מעוררים תרעומת בקרב חלק מהיוצאים. האבות המייסדים של "יוצאים לשינוי" מודעים לכך ומסרבים להתנצל או לסגת מעמדותיהם. "יש מצב שהעמותה לא מתאימה לכל היוצאים, וזה בסדר גמור. 'ברוך השם', יש היצע של עמותות וארגונים, ויוצאים שלא מזדהים עם הקו של יוצל"ש יכולים למצוא לעצמם בית חם במקום אחר", אומרת בת, ומציינת שלדעתה העמותה התרחקה מעט מהכוונות המקוריות שהיו בעת ההקמה, וכבר אינה מתמקדת רק במתן כלים שיאפשרו ליוצאים סלילת דרך עצמאית. "הפוקוס שלנו מההתחלה היה להדגיש את הכוחות האדירים של היוצאים, להוכיח שאפשר להצליח למרות תנאי פתיחה קשים", מסביר ליאור קול, שמשמש כיום חבר בוועד המנהל ומייעץ לעובדי העמותה במגוון תחומים. "מן הסתם, ככל שגדלנו כעמותה התחלנו להכניס עוד ועוד פעילויות, דברים שקשורים יותר לענייני רווחה והיו רחוקים מאיתנו בעבר. אבל הקו הראשי בשום אופן לא השתנה. אנחנו רוצים להעצים את היוצאים, והדגש ימשיך להיות על סיפורי הצלחה והתמודדות מוצלחת, ופחות על הקשיים והכישלונות". לפי משה שנפלד, שאף הוא מעורב עמוקות בפעילות העמותה גם היום, הטענות נכונות בחלקן, אבל ביוצאים לשינוי יש מקום לכולם. "יש פה מתח מובנה. שהרי מעצם הגדרתם, מובילי תנועה חברתית הם אליטה, וככאלה – ייטו להדגיש את הדומה להם. עם זאת, יוצל"ש תמיד ראתה בעצמה נציגה של כלל היוצאים והתאמצה לייצגם נאמנה. זו שאלה קשה, איך מעבירים מסר שמעודד כל אדם למצות את יכולותיו, בלי ליצור רושם שמצופה ממנו להגיע לסטטוס חברתי זה או אחר. אני יודע שעוד לא מצאנו את הנוסחה, אבל אנחנו בוודאות מנסים". "גם אני ער לביקורת", מציין יוסי קלאר, ששימש במשך שנים בתפקידי מפתח בעמותה וגם היום הוא פעיל ומעורב בה. "ומבין שיש יוצאים שתופסים את יוצל"ש כמי שמנסה להכתיב מיהו היוצא הנכון ומיהו היוצא המוצלח, בזמן שיש כל מיני סוגים של יציאה. זה נכון. אנחנו מאדירים יוצאים שהגיעו רחוק באקדמיה, שקוצרים הישגים בצבא ובתעסוקה, ופחות מפנים זרקור לעבר אנשים שהקשיים שלהם הישרדותיים יותר. אנשים אומרים שאנחנו מתעסקים בעוגות בזמן שיש יוצאים שזקוקים ללחם. במובן מסוים אני מסכים עם הביקורת הזאת, אך חושב שלא הייתה לנו ברירה, ועדיין אין לנו ברירה. חשוב להזכיר באיזה אקלים צמחה יוצל"ש. התחלנו לפעול בזמנים שהייתה תדמית אחת של יוצאים, והיא של נחשלות, של כישלון, של מסכנות, של אובדנות ותלישות. יוצאים התביישו להודות שהם יוצאים, כדי לא להיות מזוהים עם התדמית הזאת. כדי לתקן את המצב המאוד לא אידיאלי הזה היינו צריכים למשוך את החבל לצד השני, ואפילו באגרסיביות. להראות שיש צד אחר, מואר יותר, של היציאה".   יוצאים לשינוי - מילים אישיות

האם בני האדם מיומנים בבחירה חופשית? על פניו, התשובה החיובית מובנת מאליה. נדמה לנו שרוב הבחירות שלנו נעשות מתוך רצון חופשי: בכל יום אנחנו בוחרים מה לאכול, מתי לאכול, מה ללבוש וכן הלאה. התחושה הפנימית היא שאנחנו בוחרים בין אפשרויות שונות ומתוך חופש מוחלט. אולם התחושה הזאת לא עומדת במבחן עובדות בסיסי. לפי חוק הסיבתיות, כל פעולה או שינוי הם, בהכרח, תוצאה של סיבה כלשהי.[1] יתירה מזו, אילו היו עומדות בפנינו שתי אפשרויות שוות, בלי שיופעל עלינו שום כוח, לא היינו יכולים לממש אף אחת מהאפשרויות. להמחשה, נביא את המשל המפורסם: "חמורו של בורידן" – חמור העומד בין שתי ערמות מספוא, המרחק בינו ובין כל ערמה שווה, שתי הערמות זהות בגובהן ובמראן. כיוון שלחמור אין שום סיבה לפנות לערמה זו או לאחרת, הוא אינו מסוגל לבחור ביניהן. במקרה כזה הוא יישאר לעמוד במקומו וימות ברעב.[2] בדיוק כפי שאם נפעיל על גוף כוחות משיכה שווים בכיוונים מנוגדים, הגוף יישאר במקומו ולא ייטה לשום צד. מכאן, שהבחירה חייבת להיות מונעת מחוק הסיבתיות. אם כן, אילו נדע מראש מה הסיבות שיכולות להוביל להחלטה סופית, נוכל בעצם לנבא לפני המעשה מה תהיה הבחירה. במקרה "החמור של בורידן", למשל, אילו היינו יודעים שאותו חמור אוהב יותר לאכול מערמת מספוא שנמצאת בצד ימין, נוכל לדעת שהבחירה שלו תמיד תהיה לצעוד לערמה הימנית. מכאן שלחמור אין שום בחירה חופשית ופעולתו ידועה מראש. למתבונן מהצד, נטול הידיעה על נטייתו של החמור, ייראה שהחמור התלבט בין שתי הערמות ובחר לבסוף באחת, אך למעשה הפעולה לא נבעה מבחירה חופשית.   דוגמה נוספת, לפני שנעבור לדון בבחירות שלנו, בני האדם. גם תוצאה של הטלת קובייה, דבר שאנו נוטים לחשוב שהוא אקראי, יכולה להיות ידועה מראש. אם נצליח לחשב את זווית הנפילה ואת מכלול הכוחות המופעלים על הקובייה, נוכל לדעת בוודאות על איזה צד היא תנחת. אילו נביא בחשבון את כל הנתונים – אין שום אפשרות לתוצאה אחרת. אצל בני אדם הדברים מורכבים יותר. גם את הפעולות שלהם אפשר לנבא מראש, אולם עלינו לכלול בחישוב משתנים רבים המשפיעים על הבחירה הסופית. אולם לו יצויר שהיינו משקללים את כל נתוני הבחירה והכוחות המנוגדים והשונים ומחשבים את התוצאה, היינו מגיעים למסקנה סופית ויחידה. מכאן – אין באמת אפשרויות בחירה. המסקנה הזאת אינה חדשה. התהייה על קיומו של חופש הבחירה העסיקה הוגי דעות ופילוסופיים מקדמת דנא. ההיבט הדתי-אמוני התמקד בתהייה הבאה: אם הובן שהאדם פועל כפי שהוא פועל מכורח הכוחות המופעלים עליו ולא מתוך בחירה, כיצד אפשר לבוא אליו בטענות על אי-קיום מצוות, מה עניין שכר ועונש בקיום שאין בו בחירה אמיתית?[3] הרמב"ם התייחס לנקודה זו בשלושה מקומות בחיבוריו, וטען בלהט רב שבחירת האדם היא חופשית לחלוטין. "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו(...) אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה, וכו'. ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצווה וכו', אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים וכו', או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מלבם הטיפשים הוברי שמיים [אסטרולוגים] היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך. הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו, ומה מקום היה לכל התורה כולה ובאי זה דין, ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק, השופט כל הארץ לא יעשה משפט."[4] דברי הרמב"ם קשים לעיכול ומנוגדים לשכל הישר, האם באמת טווח הבחירה החופשית רחב עד כדי כך, האם באמת כל אדם יכול להיות כמשה רבנו?[5] תפיסה מנוגדת לדברים אלו מובעת בדברי הרמב"ן בביאורו על התורה: "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים. אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות – יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם - יכריתנו ענשו. הכול בגזרת עליון[!]"[6] לשיטת הרמב"ן, טווח הבחירה האנושית מצטמצם עוד, שהרי אפילו לחוקי הטבע אין משמעות מוחלטת. זאת ועוד, אין כל תוחלת בציוויים ובאזהרות, שהרי כל מעשי הבריאה הם רצונו המוחלט של האל.[7] הנחות פילוסופיות אלו גרמו לרבי חסדאי קרשקש, בן המאה הארבע עשרה, להסיק שאכן מעשי האדם הכרחיים מצד הסיבות ואין הוא חופשי לבחור כרצונו. אך כיוון שהוא האמין בנחיצות קיום המצוות, נאלץ רבי חסדאי לדחוק את עצמו בשרשרת פלפולים דחוקה, בניסיון ליישב את סוגיית "שכר ועונש בקיום נטול בחירה". לגישתו, ציווי הבורא יכול לשמש כמין כוח המאלץ את הרצון, ואם האדם לא פעל כמצווה ממנו או שהוא לא הפנים כמה הציווי חזק או שהדחפים הגופניים היו חזקים יותר.[8] עוד הוא טוען כי אין הבדל בין מעשה באונס למעשה ברצון, כיוון שגם תחושת הרצון היא אשליה, ובעצם עיקר ההחלטה מגיעה מצירופי סיבות קודמות.   לסיכום: עקרון הסיבתיות לא עולה בקנה אחד עם תפיסת "חופש הבחירה", משכך נצטרך לומר שהבחירה החופשית היא מעין אשליה המתקיימת במוחו של האדם. יש הטוענים שאין סתירה בין חופש הבחירה לעקרון הסיבתיות, אך גם תאוריה זו לוקה בכשלים.[9] מבחינה מעשית, ניתן להסביר שמטרת החוקים והמוסר היא לייצר כוחות-נגד שמטרתם לאזן את דחפיו של האדם. כלומר, במקרה של אדם שלפי נטיית ליבו הוא נמשך לפעול בצורה מסוימת, בכוחם של החוק והמוסר לאזן את הרצון ולסייע לאדם לפעול באופן פחות קיצוני. בהיבט הדתי-אמוני: אם האדם מוכרח לפעול על פי חוק הסיבתיות, נמצא שהרשע והצדיק נבראו ככאלה. אם כן, איזו תועלת טמונה בציווי על מצוות עשה ואל תעשה? הרי הצדיק לא זקוק לנקודת איזון, ועל הרשע הציווי לא ישפיע מאומה. כפי שראינו, הוגי דעות מסוימים צמצמו את מעגל ההשפעה של הסיבתיות, ואחרים צמצמו את טווח הבחירה.   לאחר מסע קצר זה בין הדעות השונות – מעניין לבדוק כיצד אפשר להגדיר את בחירתם של יוצאי החברה החרדית. נדמה שעצם מעשה היציאה נובע משני מניעים מרכזיים: אצל חלק מהיוצאים היה טריגר שהסיט אותם ממסלולם הקבוע, וגרם להם לשנות את נקודת מבטם ולפעול. אחרים רצו לבחון כוחות השפעה אחרים ולא להישאר תקועים במקומם, כמו אותו כדור שעומד ללא תנועה. המסקנה המתבקשת היא שרק יוצאים, או אנשים שסטו ממסלול חייהם, יכולים להחשיב עצמם כבוחרים, משום שהם – ורק הם, הפעילו כוח מנוגד לכוח ההתמדה.  

היום מציינים במגזר החרדי, עשור לפטירתו של המנהיג הליטאי, הרב יוסף שלום אלישיב. האחרון שאיחד תחת הנהגתו את הרוב הגדול של המגזר הליטאי. אחריו כבר בלתי אפשרי לדבר על הליטאים כמקשה אחת. הזרם המרכזי והפלג הירושלמי, נפרדו בגירושין מכוערים שכללו חסימות כבישים והרבה דם רע. בשעה ששורות אלו נכתבות, יורש יורשו של יורשו, הדור הרביעי בשרשרת ההנהגה, הרב גרשון אדלשטיין (בן ה-99), מאושפז בבית חולים. מסתבר שתנאי הסף למנהיג של 90 פלוס, מוביל לתחלופה גבוהה של מנהיגים ליטאים. אולי הגיע הזמן לחשוב על מודל יציב יותר. יד הרב הרצוג הרב יוסף שלום אלישיב, נולד בליטא בשנת 1910. בן יחיד להוריו לאחר 17 שנות המתנה. ייחוסו, לסבו מצד אמו, המקובל הרב שלמה אלישיב, מחבר סדרת ספרי הקבלה: "הלשם". את שם המשפחה "אלישיב" אימצה המשפחה בעלותה ארצה בשנת 1924. כמו גם את הלבוש הירושלמי ואת שם משפחתו של הסב, שבזכות קשריו ומעמדו, הצליחה המשפחה  לקבל אישור עלייה לארץ ישראל. [caption id="attachment_16430" align="alignnone" width="182"] הרב יוסף שלום אלישיב בבחרותו (ויקיפדיה)[/caption]   נוף מולדתו של יוסף שלום, לא הכיל רמזים על כך, שדווקא הוא עתיד להנהיג את התנועה הפוליטית: "דגל התורה", תנועה שהצירים המרכזיים שלה הם ישיבות וכוללים. הדמות המרכזית במשפחה, היה הסבא. שהיה מושקע כל כולו, בפרויקט סידור ופירוש הקבלה על פי תורתו של הגאון, בו נטל חלק גם הנכד הצעיר. הפרויקט הפך לסדרת הספרים שעל שמו נקרא הסבא 'הלשם'. הנתיב בו צעד הנער יוסף שלום, היה מנוגד לנתיבים בהם התעצבה ה"ליטאיות" בימים של טרום הקמת המדינה. הנער ניסה למצוא את מקומו בישיבת חברון אולם כעבור חצי שנה עזב את הישיבה ושב אל מודל הלימוד העצמאי. יש הרואים קווי דמיון בין המנהיג החרדי הראשון בארץ ישראל: החזון איש, לבין הרב אלישיב. שניהם גדלו במחוזות בהם הייתה הערצה גדולה למורשתו של הגאון מווילנה, עסקו בעיקר בלימוד ההלכה וניסו את מזלם בישיבות ללא הצלחה. נתיב נוסף בו צעד אלישיב הצעיר בניגוד לחרדיות המתהווה, היה הקשר החם עם הרב אברהם יצחק הכהן קוּק, מנהיגה לעתיד של הציונות הדתית, שהיה ידיד של 'הלשם' ואף שימש כמסדר קידושין בחתונתו. יוסף שלום נהג להשתתף מידי שבת בסעודה שלישית בביתו של הרב קוק, שם נשא הרב תכנים מעולמות הקבלה. חשוב לציין, כי חרף הסביבה הקבלית שבה גדל, לא הייתה לכך השפעה על הגותו ותפיסת עולמו של הרב אלישיב. עם נישואיו לביתו של הרב אריה לוין, החל הרב אלישיב ללמוד בכולל שהקים הרב הראשי לישראל הרב יצחק. הרצוג ביקש לכונן דור של פוסקי הלכה בארץ ישראל, פוסקים שיחליפו את הדור האבוד שנספה באירופה בתקופת השואה. בכולל שהקים בירושלים, למדו בין השאר, הרבנים: שלמה זלמן אוירבך, שמואל הלוי וואזנר ואלישיב - שלושתם קיבלו לימים את התואר פוסקי הדור. באותה העת, מעמדה של הרבנות הראשית היה נתון בוויכוח פנים חרדי. חלקים בהנהגה החרדית דוגמת הרב מבריסק, ייחסו לראשיה רצון לכונן מחדש את הסנהדרין ולהכפיף את העולם היהודי לפסיקותיה. לעומת החזון איש שהיה מתון יותר בהתנגדותו. עמדתם השלילית של המנהיגים החרדים ביחס לרבנות הראשית, לא מנע מהרב אלישיב להתמנות בגיל 40 לתפקיד דיין בבית הדין הגדול. גוף שהיה ראש החץ של הביקורת הפנים חרדית על הרבנות הראשית.   האח והאחות - לידתו של פוסק הדור פרשייה אחת הוציאה את הרב אלישיב מאלמוניותו היחסית, פרשת האח והאחות. לא מן הנמנע, כי אילו פרשיית האח והאחות לא הייתה באה לעולם, היה הרב אלישיב מסיים את כהונתו בבית הדין הגדול בגיל 70, ושמו היה נכרך ברשימה אחת של דיינים בכירים שפרשו כמו הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב שלמה פישר ואחרים. אלו, חרף גדלותם בתורה וכישרונם הרב, לא הצליחו להגיע למעמד אליו הגיע הרב אלישיב. פרשיית האח והאחות, פרצה בשנת 1972. הרב הראשי לישראל באותם ימים, הלא הוא הרב שלמה גורן, הקים בית דין מיוחד, לדון במעמדם של אח ואחות לנגר. השניים נולדו לאמם לאחר שנפרדה מאביהם בלי לקבל ממנו גט וחיה עם גבר אחר. השאלה שעמדה במרכז הסערה, האם ניתן להתיר את השניים מחשש ממזרות, בטענה שגיורו של הבעל הראשון לו הייתה נשואה אמם, היה מוטל בספק. הרב גורן בלחץ פוליטי של ממשלת גולדה מאיר, הקים בית דין מיוחד, שפסק, בניגוד לפסיקות חוזרות של שורת ערכאות בבתי הדין שדנו בסוגיה, כי הגיור בטל והאחים מותרים לבוא בקהל. הפסיקה של הרב גורן גרמה לסערה בעולם הדתי והחרדי. הרב אלישיב נעמד בראש החץ של המאבק והתפטר מתפקידו כדיין בבית הדין הרבני בירושלים כמחאה על פסק הדין. המאבק הארוך והקרבה למובילי המאבק הרבנים שך וקנייבסקי האב, הביאו לפרסום שמו של הרב אלישיב במגזר החרדי והפכו אותו לדמות ציבורית מוכרת. בתוך מספר שנים, שמו של הרב אלישיב לצד שמו של מחותנו הרב שלמה זלמן אוירבך, הפכו  שמות נרדפים לפוסקי הדור.   ההימור הפוליטי-הקמת דגל התורה לקראת בחירות 1988, דרש המנהיג הליטאי הרב שך, להשפיע באופן משמעותי יותר על ההרכב של רשימת אגודת ישראל לכנסת. ניצני הפילוג בין החסידים לליטאים, נראו עוד קודם, בהופעתו של העיתון הליטאי "יתד נאמן", שהוקם על ידי הרבנים שך וקנייבסקי האב ובערוב ימיו של זה האחרון. עד להופעתו של יתד נאמן, היה עיתון המודיע, היומון החרדי היחיד. הרבנים הליטאים חשו שכוח השפעתם על העיתון הולכת ונחלשת לטובת חסידות גור ששלטה בעיתון, ולכן החליטו לצאת עם עיתון חדש. ככל שהתקרבו הבחירות, עסק הרב שך בשאלות האם להקים מפלגה חדשה, לתמוך במפלגת הלוויין שהיה שותף להקמתה, ש"ס, או להגיע לשותפות הוגנת יותר עם החסידים ובעיקר עם חסידות גור, ששלטה במפלגה, בעיתון ובמוסדות החינוך. כותבי קורות העיתים חלוקים בשאלת האחריות לפילוג. הרב שך יצא לדרך חדשה והחליט על הקמת מפלגת "דגל התורה", חרף הסכנה שלא יחצה אחוז החסימה. הקמת המפלגה דרשה גיוס של כל הרבנים המשפיעים בזירה החרדית. הרב שך ניסה בתחילה להשפיע על הרב שלמה זלמן אוירבך להצטרף למפלגה החדשה, אך הוא סירב. (יש התולים את סירבו בקרבת משפחה שלו למנחם פורוש, נציג אגודת ישראל אחרים סבורים כי אוירבך התנגד לפיצול שהחזיר לחיים את המחלוקת בין חסידים לליטאים, אחרי עשרות שנים של שקט) הרב שך היה זקוק לדמות רבנית הלכתית, שתעניק גושפנקא הלכתית לצעד הפוליטי שנעשה. בשם זיכרון המאבק המשותף שניהל יחד עם הרב אלישיב בפסק האח והאחות, החליט לנסות את מזלו ולהפתעתו של הרב שך, הסכים הרב אלישיב להעניק את חתימתו למפלגה החדשה, ואף ניאות להשתתף במסע הבחירות. [caption id="attachment_16432" align="alignnone" width="715"] הרבנים אלישיב ושטיינמן לימינו של הרב שך (ויקיפדיה)[/caption] בתום מסע בחירות רווי השמצות ומחלוקות פנים חרדית נוקבת, הצליחה המפלגה הצעירה להכניס שני נציגים לכנסת. אחד מהם משה גפני, המכהן בה עד היום. השתתפותו של הרב אלישיב בכינוסי הבחירות, לא תורגמה למעורבות פוליטית אקטיבית בחייה של המפלגה הצעירה. בניגוד לעמיתו, הרב שטיינמן, שהפך לחבר מועצת גדולי התורה שהקים הרב שך, הרב אלישיב נותר מחוץ לקבלת ההחלטות במפלגה.   הבחירות לראשות עיריית ירושלים-אולמרט זה טוב לחרדים בבחירות לראשות עיריית ירושלים שהתקיימו בשנת 1993, התמודד אהוד אולמרט, אז חבר כנסת מטעם הליכוד, נגד ראש העיר המיתולוגי של ירושלים טדי קולק. אולמרט ניצל את קשריו עם החרדים, במטרה לרקוח הסכם שיבטיח את תמיכתם בו. התמיכה הרבנית נתקלה בבעיה: האיסור לתמוך באופן ישיר במי שאינו חרדי. עד לאותה מערכת בחירות, החרדים בחרו את נציגיהם לרשימה העירונית ולא התערבו בשאלת הבחירה לראשות העיר, שכן זהות המנצח הייתה ברורה. לא כך הפעם, היה צורך להכריע בשאלת התמיכה הישירה במועמד חילוני למהדרין. היות והיה מדובר בשאלה של פוליטיקה מקומית, השאלה הגיע לשולחנו של הרב אלישיב. הרב הפוסק הכריע: צרכיה של היהדות החרדית מחייבים אותנו לתמוך באופן ישיר באהוד אולמרט. במילים צופות פני עתיד "אולמרט טוב לחרדים". לוחות המודעות של ירושלים כוסו במכתבו של הרב אלישיב. הבחירה באולמרט הפכה מ"ספק עבירה" למצווה גדולה. תושביה החרדים של ירושלים יצאו בהמוניהם לקלפיות והביאו את הניצחון למועמד הצעיר. שנתיים מאוחר יותר, הפסק שהכתיר את אולמרט לראש עיריית ירושלים, יהיה הפסק שיכריע בתמיכה האקטיבית במועמד צעיר אחר, הפעם בנימין נתניהו, תחת הסלוגן 'נתניהו טוב ליהודים'. עמדתו הריאל-פוליטית של הרב אלישיב, הביאה אותו ב-2003 לתמוך במועמדותו של נציג חרדי לתפקיד ראש עיריית ירושלים, חרף הדילמות הכרוכות במעמד של ראש עיר עורבת.   מנהיג שוקע מנהיג נולד בשנותיו האחרונות של הרב שך, הסתגר הרב בביתו וסירב להתערב בנושאים ציבוריים. ההחלטה לומר "איני יכול עוד", התקבלה לאחר שהרב שך נתקל בקואליציה של רבנים, שהתנגדה למינוי שביקש לכפות על תושבי העיר החרדית החדשה מודיעין עילית. את הקואליציה נגד המינוי הובילו הרבנים שטיינמן ואלישיב. עם שקיעת מנהיגותו של הרב שך, נראה היה כי כתר ההנהגה יעבור לידיו של הרב שטיינמן. בישיבה שקיימו חברי מועצת גדולי התורה בשאלה מי ימונה לנשיא הבא, נבחר שטיינמן, לתפקיד אותו מילא הרב שך. אחד מחברי ה"מועצת" סימן את מעבר ההנהגה במילים הבאות: 'הרב שך היה מדינאי, הרב שטיינמן הוא פוליטיקאי'. אנשיו של הרב שטיינמן, החלו להעמיק את אחיזתם במוקדי הכוח של המפלגה. עיקר המאמץ הושקע בביצור כוחם של אנשי הרב שטיינמן, בעיתון יתד נאמן. מול העורך החזק של העיתון נתי גרוסמן, שהתנגד לתפיסת עולמו של הרב שטיינמן אותה כינה 'פשרנית', ניצבו רבנים שמונו על ידי הרב שך לפקח על הנעשה בעיתון. אלו צדדו במנהיגותו של הרב שטיינמן ונתנו לכך ביטוי בקו שנקט העיתון. הוויכוח המרכזי נסוב סביב שאלת גיוס חרדים לצה"ל. בשלהי שנות ה-90, הוקם הגדוד החרדי הראשון בצה"ל, שכונה באותם ימים "הנח"ל החרדי", מה שהפך עם הזמן לגדוד "נצח יהודה". הקמת הגדוד החרדי כפתרון לבעיית נוער השוליים, הסעירה את הרחוב החרדי. מקורביו של הרב שטיינמן היו בין מייסדי הגדוד ולדבריהם הוא העניק להם את ברכת הדרך. הדיון סביב הנח"ל, זרע את ניצני המחלוקת שפרצה 15 שנה מאוחר יותר, בין הרב שטיינמן לרב אוירבך הבן. אנשי הרב שטיינמן דאגו לכך, שביקורת נגד הגדוד החרדי לא תקבל ביטוי פומבי בעיתון שנחשב למתווה הדרך של הציבור הליטאי. תחושת שיכרון הכוח של אנשי הרב שטיינמן, הביאה אותם לפסול פרסום של מכתב שכתב הרב אלישיב וממנו השתמעה ביקורת נגד הגדוד החרדי. המכתב פורסם לבסוף בעיתון 'בקהילה', תחת הכותרת 'המכתב שלא פורסם ביתד נאמן'. הסערה שפרצה הביאה את הרב אלישיב לאיים כי יעזוב לאלתר את כל תפקידיו בדגל התורה. האולטימטום עשה את שלו. שטיינמן ואנשיו הרימו דגל לבן והעבירו את השליטה במוקדי הכוח, לידי עושי דברו של הרב אלישיב. מנקודה זו ואילך, נדדה ההנהגה החרדית הליטאית מבני ברק לירושלים. לאורך כל תקופת הנהגתו של הרב אלישיב, הוא ניסה לרוב לחתור להסכמות עם חצרות הרבנים בבני ברק, בדגש על חצרו של שטיינמן. קשה לומר שניסיונות אלו צלחו  ובין ירושלים לבני ברק, הלכה ונבנתה חומה של עוינות.   שמרנות וכניעה לקיצונים סיכום תקופת הנהגתו של הרב אלישיב, מתאפיינת בניסיון לשמר את מורשתו של הרב שך. התנגדות נרחבת לשינויים כמו לימוד ליבה במוסדות החינוך. התנגדות לכל ניסיון לגיוס חרדים לצה"ל. מאבק עיקש נגד האינטרנט. נכונות לזרום עם הקצנה פנים חרדית, כמו בסוגיית הטלפון הסלולרי הכשר. שם נכנע לדרישתם של חסידי גור להסיר את האופציה לשליחת הודעות בטלפונים הכשרים. שמרנותו לא סייעה לו להעביר לדור הבא, את מה שהוא קיבל, ציבור ליטאי מאוחד וגאה. יורשיו קיבלו לידיהם ציבור ליטאי מפוצל, וחסר הסכמה כלפי הרבנים המובילים אותו. הניצחון שנחל במאבק על הטלפון הכשר, הולך ומתברר כניצחון פירוס. החדירה של הטלפונים החכמים למגזר החרדי, שוברת שיאים. אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, בעוד כחודש תצא תעודת הפטירה של הקומה הכשרה, ועוד הצלחה ממנהיגתו של הרב אלישיב תרד בתהום הנשייה.   'היורשים' הגרסה החרדית   אחד מראשי הישיבות אמר פעם: 'אם ישיבת פונביז' היא אם הישיבות, כולנו ממזרים!' בדיחה או לא בדיחה, פונביז' הרתה וילדה את המחלוקת שקרעה את החברה הליטאית מבפנים. צאצאיה של המחלוקת הם רבים. הירידה במעמדם של הרבנים, הפיצול הפנים חרדי ועוד. עוד לפני שנגיע לקשר של הרב אלישיב למחלוקת, קצת רקע על איך הפך סכסוך משפחתי בין אח לאחות, למחלוקת שפיצלה חברה שלמה. ישיבת פונביז' הוקמה שנים אחדות לפני הקמת המדינה, על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן, רב חרדי נמרץ שאיבד את ישיבתו, קהילתו ורוב משפחתו בשואה. בתוך מספר שנים בודד, הפכה הישיבה למובילה בארץ, תוך שהיא עוקפת מתחרות ותיקות כמו ישיבת חברון. ראשי הישיבה זכו להשפעה ציבורית והחלו לצבור כוח פוליטי. הדמות הבולטת והידועה בין ראשי הישיבה, היה הרב שך. הקמתה של תנועת דגל התורה בסוף שנות ה-80, הדקה את הקשר בין כוח פוליטי לתפקיד ראש ישיבת פונביז'. עם המעמד והכוח, באו המאבקים על הירושה. הרב כהנמן המייסד, הותיר אחריו בן אחד, הרב אברהם כהנמן. מאבק הירושה התגלגל לפתחו של הדור הבא. הבן אליעזר והבת ציפורה. ציפורה התחתנה עם הרב שמואל מרקוביץ בן למשפחה ליטאית שורשית. בראשית הדרך הגיסים חיפשו, כל אחד בדרכו, את הקרבה אל הרב שך. השניים סייעו לו במאבק שניהל מול משפחת פוברסקי על השליטה בישיבה. אחרי הניצחון על משפחת פוברסקי, החלו הגיסים לריב בינם לבין עצמם. הסכסוך לא פרץ את גבולות הישיבה, עד לאירועי שמחת תורה שנת 1998. האירועים האלימים ושורה של רעשי משנה, הכריחו את הרבנים אלישיב, שטיינמן, ואחרים לנסות ולפשר בין הגיסים הניצים. לתפקיד הבורר נבחר על ידי אלישיב, הרב גדליה צימבליסט, בוגר ישיבת חברון, כיהן כדיין בבית הדין הגדול והיה בקשרים טובים עם הרב אלישיב. חוסר היכרותו עם הצדדים הניצים, נחשב בראשית הדרך ליתרון. במבט לאחור הייתה זו השגיאה הראשונה בשרשרת אין סופית. פסק הדין שפרסם לבסוף, זכה לחתימתם של הרבנים אלישיב, שטיינמן, לפקוביץ וקרליץ. הפסק הותיר מעמד חלקי לחתן שמואל מרקוביץ בעוד רוב הזכויות הוענקו לאליעזר כהנמן. [caption id="attachment_16434" align="alignnone" width="715"] פוניבז': מלחמה ללא הפסקה (מתוך סרטון)[/caption] פסק הדין כיבה את אש המחלוקות, אך הותיר גחלים לוחשות, ממתינות לשעת הכושר לפרוץ שוב. הטריגר היה בשנת 2004, בהחלטה של הרב גרשון אדלשטיין למנות לתפקיד ר"מ בישיבה את חיים פרץ ברמן. המינוי נתקל בהתנגדות נחרצת של מרקוביץ. המינוי לווה באלימות קשה שעליה נמתחה באופן חריג ביקורת פומבית בעיתון יתד נאמן, שנשלט על ידי מקורבי הרב אלישיב. השיא הגיע בפרסום מכתבו של הרב אלישיב המתנגד למינוי. מול מכתביהם של רבני בני ברק, קנייבסקי הבן, לפקוביץ, קרליץ, שצידדו במינוי. בתווך ניצב הרב שטיינמן, שהביע תמיכה שקטה במינוי. התערבותו של הרב אלישיב במה שנחשב בעיני רבני בני ברק כמעוז שלהם, יצרה קרע בינו לבינם, קרע שלא התאחה עד לפטירתו בשנת 2013.   פסיקה מחמירה יבול דל למרות שהיה מתמיד והגה כל ימיו בתורה, לא חיבר הרב אלישיב ספרים. התוכן הכתוב היחיד הוא תשובות ופסקי דין שכתב בתפקידו כדיין בבית הדין הגדול. השיעורים שהעביר מידי יום בבית הכנסת הסמוך לביתו, עובדו לסדרת ספרים. השיעורים לא נועדו במקורם לתלמידי חכמים, אלא לאנשים העמלים לפרנסתם. בתחום הפסיקה התאפיין הרב אלישיב בדרישה מחמירה. בניגוד לעמיתו הרב אוירבך, נטה הרב אלישיב בכל מקרה של ספק להחמיר. יש מתלמידיו הסבורים שנטייתו להחמיר באה בד בבד עם תפיסה שמרנית כללית שאימץ לעצמו, כחלק ממעורבותו בתנועה הליטאית-דגל התורה. כך או כך, ברוב השאלות ההלכתיות בהם ישנו ויכוח בין הרב אוירבך לרב אלישיב, באופן כמעט ודאי, הרב אוירבך יפסוק לקולא ואילו הרב אלישיב לחומרא.   בבחירות 2009, רבים מחסידיהם של רבני בני ברק, הצביעו למפלגת ש"ס, במחאה על הצבת נציגו של הרב אלישיב ברשימת יהדות התורה, איש העסקים מנחם כרמל. שבועות ספורים לפני פטירתו של הרב אלישיב, השלימו מקורביו של הרב שטיינמן, את השתלטותם המחודשת על יתד נאמן. בניגוד לסיבוב הקודם, הפעם הם לא לקחו שבויים והביאו לפיטוריו של עורך העיתון נתי גרוסמן.   ימים אחדים לפני פטירתו של הרב אלישיב, הקים גרוסמן בתמיכתו של הרב אוירבך הבן, את עיתון 'הפלס'. הקמת העיתון סימנה את הפילוג בתוך היהדות הליטאית. מצד אחד הזרם המרכזי שראה ברב שטיינמן יורש של הרב אלישיב. מהעבר השני הפלג הירושלמי, שראה ברב אוירבך הבן, יורשו של הרב אלישיב. הקרבות בין הניצים נגררו לאלימות, לסכסוכים משפטיים ולמשפחות שנקרעו בוויכוח סביב שאלת היורש. עם פטירתם של הרבנים שטיינמן ואוירבך הבן, שקטה הארץ מעט. עשור אחרי פטירתו של הרב אלישיב, מצויה ההנהגה החרדית בשבר חסר תקדים. פטירתו של חתנו, יורש, יורשו, הרב קנייבסקי, הותירה את הליטאים במשבר ירושת ההנהגה, משבר שסופו אינו נראה.

לאחרונה התפרסמו בכלי התקשורת נתונים על מספר החרדים שפנו לצה"ל בעקבות המלחמה בעזה בבקשה לגייסם לאלתר. על פי חלק מהפרסומים מדובר ב-2,000 פונים; על פי גורם הבקי בנתונים מדובר במספר נמוך יותר. כך או כך, השאלה שמהדהדת במרחב הציבורי היא, האם אנו עומדים בפני שינוי ביחסה של החברה החרדית לשאלת הגיוס לצה"ל? כדי לעסוק באופן עמוק בשאלה זו עלינו להפליג לאחור, אל המלחמה הראשונה, מלחמת העצמאות, אז ניתן לחרדים פטור מגיוס. באותה עת פנו ראשי הישיבות לראש הממשלה דוד בן גוריון וביקשו ממנו לפטור את בחורי הישיבות מחובת ההתייצבות לקרב. בדיון שהתקיים בוועדת החוץ והביטחון של המועצה הזמנית (אוקטובר 1948) דיווח דוד בן גוריון על בקשה זו: "יש 400 בחורי ישיבה, שהם כולם בגיל צעיר ושאם הם יתחייבו בגיוס יהיה צריך לסגור את בתי הישיבות, ושהם גם בארצות אחרות שוחררו מגיוס, ושהיה הסכם שהם ישוחררו". למרות ההצהרות הרשמיות לפיהן יוענק להם פטור מגיוס, בפועל, ברגע האמת, הוצאו צווי גיוס לבחורי הישיבות. ולא סתם בחורי ישיבות אלא למובחרים ביותר שבהם, אלו שלמדו בישיבת לומז'ה בפתח תקווה. בראשית ימי המדינה ישיבה זו נחשבה למובילה ומרכזית בציבור החרדי. את שהתרחש בישיבה בעקבות כך אנו יודעים מתיאוריו של אחד מתלמידיה דאז, מי שלימים הפך למנהיג הציבור הליטאי, הרב חיים קנייבסקי. הסיפור, שציטוטים ממנו הובאו באתר ב"חדרי חרדים", תואר מפי הרב בשנת 2009, עת הגיע לניחום אבלים לאחר פטירתו של הרב גרוסברד, מרבני הישיבה הנודעת. לבני המשפחה המופתעים לראותו אמר שהגיע בשל הכרת הטוב שיש לו לאביהם.   לימוד גמרא על הגבעה בגבול מצרים וכך סיפר הרב: בימי מלחמת השחרור קיבלו בני הישיבות הודעה מהממשלה שזה עתה הוקמה כי בשל מצב החירום שנוצר – הכול צריכים לקום ולהגן על גבולות המדינה. איש בל ייעדר. את ההודעה קיבלו בהיכלי הישיבות בהלם מוחלט; מה לצורבא מרבנן ולשדות הקרב? אלא שההוראה הייתה חד משמעית ואותה אין להשיב. ההודעה התקבלה גם בישיבת לומז'ה, והנהלת הישיבה מינתה את הרב גרוסברד למפקד "פלוגת לומז'ה", והציבור יצא לדרכו לגבול מצרים, להגן על גבולות המדינה המתהווה. הגר"ח הוסיף וסיפר שארגון "ההגנה" לא סיפק למתגייסים הטריים מלומז'ה רובים או אמצעי לחימה מודרניים אחרים, ושכלי הנשק שלהם היו מקלות ואבנים בלבד. עוד תיאר כי הרב משה סולביצ'יק בכה בדמעות שליש כל הדרך אל הגבול המרוחק, וכי הכול חששו מהבלתי נודע. הגר"ד פוברסקי, שאף הוא למד בלומז'ה באותם ימים, התחבא בתא שירותים בישיבה וכך חסך מעצמו את היציאה למשימה הקשה. על ההתמודדות שלו עצמו בשדה הקרב סיפר הרב: "כשהגענו למקום אמר לי הרב גרוסברד שאני יכול ללכת וללמוד על הגבעה. הוא רק ביקש שאצטייד במקל ובאבנים, וכך היה. לקחתי את הגמרא, ועליתי לראש הגבעה, ושם למדתי עד שוך הקרבות". "היום", סיים הגר"ח, "באתי להגיד תודה למפקדי על מה שעשה למעני. אני עושה זאת באמצעותכם, בניו".   רוחות של שינוי בישיבת חברון מים רבים זרמו בנחלי הדרום מאז התייצבו הרב קנייבסקי ופלוגת לומז'ה להגן על הגבולות. עד לא מזמן נדמה היה כי גיוס חרדים לצה"ל באופן שבו גויסו במהלך מלחמת העצמאות לא ישוב עוד לעולם. אך בבוקר שבת, 7 באוקטובר 2023, כל ההנחות המוקדמות קרסו. התחושה בישראל שלאחר שמחת תורה תשפ"ד היא שאנו בסכנה קיומית. תחושה זו מחלחלת גם בקרב קבוצות בחברה החרדית, חרף העובדה שקהילה זו נפגעה פחות באסון. עד למערכה הנוכחית התפיסה הרווחת בחברה הישראלית, שהיו לה תימוכין במערכת הביטחון, הייתה שלצבא אין צורך אמיתי בגיוס חרדים. המתווים השונים שפורסמו עסקו בשאלת הורדת גיל הפטור, והמיקוד עבר משירות בצבא להשתלבות בשוק התעסוקה. אך כשפרצה המלחמה והציבור הישראלי גילה לתדהמתו שרעיון "צבא קטן וחכם" לא עמד במבחן המציאות, החלו להישמע קולות הדורשים גיוס חרדים. הפעם, גם בקרב חלקים בציבור החרדי עצמו התעוררה תחושה שזו השעה להתייצב תחת האלונקה. עדות לשינוי בסנטימנט הציבורי ראינו באירוע חריג שהתרחש בישיבת חברון בירושלים. לישיבה הגיע ארז אשל, קצין במילואים ואיש הציונות הדתית. אשל עלה על הדוכן וקרא לבחורים לעזוב את היכל הישיבה ולהצטרף לכוחות הלוחמים. אשל גם ניסה להתקבל לבתיהם של רבנים חרדים מובילים ולהשמיע באוזניהם את הדרישה להצטרפות שומעי לקחם לנשיאה בנטל. הקצין ציטט באוזניהם את התהייה בפסוק: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה". אולם בקרב ההנהגה החרדית, כפי שנראה כעת, הדעת אינה נוחה מהשינוי המסתמן. באופן יוצא דופן הביטאון "יתד נאמן" של מפלגת דגל התורה ו"הפלס" עיתון הפלג הירושלמי כמו יישרו קו במאבק נגד הרוח החדשה הנושבת במחנה. הרב דוד כהן, ראש ישיבת חברון וחבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה, צוטט במוסף סוף השבוע של "יתד נאמן", עשרה ימים מפרוץ המלחמה: "הלב שותת דם על הדיבורים הנשמעים בשולי המחנה, שכביכול בעת צרה כזו, שכל ישראל בסכנה, צריכים ללכת ולסייע ולצאת מכותלי הישיבה. מי שמדבר דיבורים כאלה אינו שייך כלל לידיעה מה היא תורה, מה הוא כלל ישראל, מה הם בני הישיבות, ומה הם המושגים של אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא חד הוא". בעיתון "הפלס", תחת הכותרת "מחאה רבתי עקב הפרצה החמורה" נכתב: "רבים בקרב ציבור היראים הביעו זעם רב על הניסיון לנצל את המצב הקשה כדי לחולל מהלכים שלטוניים, המאיימים על היכלי הישיבות ועל שמירת חומותיו של הציבור החרדי". מנגד, נשמעים קולות מרכזיים שונים. הרב משה מרדכי פרבשטיין, עמיתו של הרב דוד כהן בראשות ישיבת חברון ורב צבאי בעברו, השמיע מסרים אחרים, מסרים המתכתבים עם סיפורו של הרב קנייבסקי על האופן שבו נהגה ישיבת לומז'ה בעת פקודת הגיוס ב-1948. "מבחינה עקרונית זו מלחמת מצווה ועל כן היינו אמורים להתגייס, אלא שאין לנו את ההכשרה לכך ולכן התרומה הטובה ביותר היא לימוד תורה שמגן על עם ישראל רוחנית", אמר הרב לתלמידיו בסעודה שלישית בישיבה. הדברים לא התקבלו בעין יפה בקרב אחדים מהתלמידים, והיו מי שסברו שעליהם למחות על כך. במאמר מוסגר נציין שהגדרת מערכה כ"מלחמת מצווה" ועיסוק בשאלת הפטורים מגיוס בעת מלחמה כזו הם עניין שנידון בהרחבה בספרות הפוסקים. יש הסוברים כי כל מלחמה שמטרתה הצלת עם ישראל היא מלחמת מצווה, ויש החולקים על כך; יש הסוברים שבמלחמת מצווה הכול חייבים להתגייס, ומנגד יש הטוענים שגם במקרה כזה שבט לוי פטור מן הגיוס.   החוק שפקע והצעת החוק שנקברה ובחזרה למציאות בישראל בימים אלו – נזכיר כי לפי תוכניות הממשלה ובתואם לדרישת המפלגות החרדיות, במושב החורף הקרוב של הכנסת היינו אמורים לשמוע ולראות כיצד מוסדר חוק דחיית גיוס לצעירים חרדים. לפי הצעת חוק, הפטור אמור להיות גורף לכל מי שרשום כתלמיד ישיבה ולבטל תנאים כמו עמידה ביעדי גיוס. ההערכה במערכת הפוליטית היא שהחוק במתכונתו המקורית נקבר ב-7 באוקטובר בשעה 6:29 בבוקר. עוד נזכיר כי באמצע חודש אוגוסט, רק כמה שבועות לפני האסון הנורא, ארגון "אחים לנשק" והתנועה לאיכות השלטון עתרו לבג"ץ בדרישה להורות לשר הביטחון לגייס את כלל בחורי הישיבות לאלתר. התביעה הגיעה בשל הכוונה לחוקק את החוק שהוזכר לעיל ובעקבות פקיעת תוקף חוק הגיוס ואי הסדרת המעמד החוקי של בני הישיבות. המדינה, בתגובה לעתירה, ביקשה אורכה ובג"ץ נעתר לבקשה. הוואקום החוקי נמשך.   "מי שבירך" לחיילי צה"ל בבית המדרש של בעלזא והתראה מטייס לשעבר בשונה מעיסוק בשאלת גיוס חרדים לצה"ל – שאפשר לשאת ולתת אם מדובר בשינוי של ממש או בתהליך שולי המאפיין פרטים יחידים במחנה החרדי – היחס לחיילי צה"ל השתנה באופן מהותי. לפי כלי תקשורת חרדיים, בתפילת השבת בבית המדרש הגדול של חסידות בעלזא נאמרה ברכת "מי שבירך לחיילי צה"ל". אירוע חריג ביותר. כולנו ראינו תמונות וסרטונים של חרדים קושרים ציציות עבור החיילים ושמענו עדויות על נשים חרדיות הטורחות ומבשלות ארוחות לחיילים. גם התגייסות זו לוותה בביקורת פנימית. טייס קרבי לשעבר שחזר בתשובה כתב במייל – שהגיע לתפוצה רחבה בקרב המגזר החרדי – כי השינוי ביחס לצה"ל ישפיע על העיסוק בסוגיית העיסוק בימים שלאחר המלחמה. "אם עמית סגל מצייץ הערב: 'איזה קידוש השם, נשים מת"א אוספות עכשיו אוכל מנשים חרדיות בב"ב למען החיילים...' הוא בחור פיקח ובטח לא משועמם בימים כאלה, הם פשוט מחכים לנו בפינה – כשיעבור זעם ויגיע חוק הגיוס הם יגידו לנו, 'הרי גם אתם מבינים שברגע האמת חייבים את צה"ל, אז למה אתם לא חלק מזה?...' ומה נענה להם?"   תורתם – נשקם לא נוכל להשלים את סקירת המצב בציבור החרדי בלי להזכיר את החלטת הרבנים להקדים את זמן שיבת הבחורים לישיבה. במוצאי שמחת תורה, כשהחלו להתברר ממדיו של האסון המזוויע, הוחלט להשיב את התלמידים לישיבות ולא להמתין לראש חודש חשוון. מדובר באירוע היסטורי, שכן לוח הזמנים של הישיבות התקבע במגזר הליטאי כדבר קדוש שאסור לשנותו. החריג היה במלחמת יום הכיפורים, אז נותרו הבחורים בישיבות ולא שבו לבתיהם במוצאי החג. במכתב שפורסם ב"יתד נאמן" למחרת האסון בדרום כתבו הרבנים לנדא, הירש ופוברסקי: "הראוי הוא מכל הבחינות לאור המצב החמור מאוד והבלתי ברור שיוקדם הזמן של החורף ביום א' או ביום ב'. כל ישיבה לפי האפשרות שלה ובכפוף להנחיית הרשויות". אך גם ברוח זו, של שינויים וביטול תוכניות, קשה לנחש אם קבוצת החרדים שבחרה להתגייס לרגל המצב משקפת אירוע נקודתי או שהיא הסנונית המבשרת על תחילתו של עידן חדש. סביר להניח כי אופייה של ישראל ב"שש אחרי המלחמה" ישפיע על הכרעת סוגיית הגיוס. אם אכן הנושא הלאומי והצורך בגיוס יהיו בקונצנזוס נרחב, ייתכן שייווצרו לחצים חיצוניים ופנימיים על הנהגת החברה החרדית להוריד מהפרק את רעיון הפטור הגורף לצעירים ולהסדיר את מעמד בחורי הישיבות באופן אחר. כזכור, הצורך בהסדרה אינו קשור למלחמה אלא לפקיעת תוקף חוק דחיית השירות של בחורי הישיבות. לבסוף, נזכיר את "הישיבות לנושרים", ישיבות שהוקמו כדי להשאיר במרחב החרדי צעירים שאינם מעוניינים במסגרת ישיבתית קלאסית. הישיבות הללו הן למעשה תחליף גיוס לאותם צעירים. נותר רק לתהות האם – ברוח מסר "תן לי יבנה וחכמיה" – ההנהגה הרוחנית והפוליטית של הקהילה החרדית תקבל בהבנה או בהסכמה שבשתיקה פתרון שמהותו היא גיוס של כל אותם צעירים חרדים שתורתם אינה בהכרח אומנותם.

ראש ישיבה פרטי של כל אחד מהתלמידים תמיד ידעתי מי זה ר' גרשון. אבי למד אצלו, וכעבור שנים – גם שני אחיי הגדולים. כאשר אני הייתי תלמידו הוא תמיד היה זמין לשאלות ולעצות. מפעם לפעם התארחתי בביתו בסעודות ליל שבת. הקשר העמוק בינינו נטווה לאחר שהחברותא שלי התאהב בי, או כפי שכינינו זאת בזמנו "היה לו תסבוך". כדי לרכוש את אהדתי הוא היה מספר לי, "פלוני אמר עליך כך, אלמוני אמר עליך כך, ואני הגנתי עליך". בתמימותי לא קישרתי בין התסבוך שלו לבין הדברים שהוא אומר, והערכתי אותו על שיצא להגנתי. למי שלא מכיר, בישיבת פוניבז' כמעט שאין פיקוח מצד הצוות (לפחות כך היה בזמני) אבל המשטור החברתי בהחלט נוכח; החברה תשפוט אותך לחומרה על כל טעות קטנה. הקש ששבר את גב הגמל היה כשאותו מתוסבך הודיע לי, שמישהו חשוב אמר לו שאני "גאה להיות בהמה", שזה הביטוי הרווח להומוסקסואליות. זה הלחיץ אותי. חשד למשכב זכר היה סוג הרכילות העסיסי ביותר בישיבה. אומנם רוב הבחורים (גם אם לא רובם המוחלט) לא היו עסוקים ברכילויות, אבל המיעוט שכן עסק בכך היה מפחיד דיו. ביקשתי מהחברותא שלי שיספר לי מי מרכל עליי, שאוכל לבקש ממנו להפסיק, אך הוא סירב בטענה שזה לשון הרע. כשהסברתי שהדבר הוא לתועלת, שכן אוכל לדבר איתו ולגרום לו להפסיק לרכל עליי, ענה לי החברותא – כדי לנפנף אותי – "רק ר' גרשון יכול להורות לי שזה לתועלת". עליתי לר' גרשון, ובדמעות סיפרתי לו דברים כהווייתם, ושאני רוצה לדעת מי מדבר עליי כדי שאוכל לבקש ממנו להפסיק. ר' גרשון הקשיב לי ואמר, "הוא צריך חיזוק". לא הבנתי איך זה עוזר לי, מה הקשר בין הצורך של הבחור בחיזוק לרצון שלי להפסיק את חרושת השמועות עליי. חזרתי על החשש שלי בפני ר' גרשון, והוא בשלו, "הבחור צריך חיזוק". כך היה גם בפעם השלישית... יצאתי מאוכזב למדי, אך יום למחרת החברותא שלי יצא ל"חיזוק". הוא נשלח לחזק ישיבה חדשה שזה עתה נפתחה. כך נפתר הסיפור בצורה מכבדת גם מבחינתו.   אין בסיפור הבעת עמדה בנושא הומוסקסואליות, רק סיפור על רגישותו הגבוהה של ר' גרשון, היחס האישי ומציאת פתרונות יצירתיים ומכובדים. בתקופה זו ר' גרשון כבר היה חבר ב"מועצת", רב גדול ובעל שם שרבים עולים לבקש את ברכתו ועצתו, אבל מבחינתו, קודם כול ולפני הכול, הוא מחויב לתלמידים שלו, לביטחונם ולרווחתכם, דואג להם עד הפרט הכי קטן. נקודה נוספת לזכותו, הוא לא היה מתערב סתם כך, היית צריך לעלות אליו ולספר לו במה העניין ולבקש ממנו עצה. אחרת, הוא לא היה מתערב ולא אומר לתלמידיו מה לעשות. המילים "כל אחד לפי טבעו" היו שגורות על פיו ובאו לידי ביטוי בהנהגותיו. ואם כבר עלית אליו וביקשת ממנו עזרה – הוא היה מקדיש לך את כל המשאבים העומדים לרשותו.   ר' גרשון הרים טלפון לאחר תקופה בישיבה חשתי שאני לא מרוצה; שאני לא עושה משהו משמעותי בחיי, וחשבתי שאם אעבור ללמד חוזרים בתשובה ארגיש סיפוק רב יותר. משפחתי עוסקת בהחזרה בתשובה, אז פניתי לאבי וביקשתי להשתלב בעשייה. הוא שלח אותי לרב שלו, ר' משה שפירא, שהיה נשיא של כמה ישיבות לחוזרים בתשובה. ר' משה נפנף אותי כלאחר יד, ואמר לי "נדבר אחרי שתתחתן". נשארתי עוד זמן מה בישיבה, ואז נרשמתי למסלול עתודה צבאית בפיזיקה במכון לב. עליתי לר' גרשון, לספר לו שאני עוזב את הישיבה. לשאלתו למה, הסברתי לו שאני חש חוסר סיפוק בעשייה העכשווית שלי. הייתה לנו שיחה מעניינת, על חשיבות הלימוד, עיון מול בקיאות אבל זה נושא לפעם אחרת. בסוף השיחה הוא שאל אותי, "שקלת לנסות ללמד? אולי זה ייתן לך יותר סיפוק..." ענית לי שאם אלמד בישיבה של חוזרים בתשובה בארץ, אתויג כבחור סוג ב', ולצערי הרב שפירא לא הסכים לשלוח אותי ללמד בחו"ל. חשבתי שבזאת תם העניין, אך התברר שמייד לאחר צאתי מחדרו חייג ר' גרשון, בכבודו ובעצמו, לרב שפירא וביקש ממנו לשלוח אותי לישיבה ברוסיה. בפוניבז' היה לי את החדר הכי נחשב, חדר גדול על גג הישיבה. ר' גרשון הבטיח לי שהחדר יחכה לי לכשאחזור. המחווה הזאת ריגשה אותי. בן אדם נושק לגיל 90, רב לעשרות אלפי תלמידים, דואג כל כך לתלמידו עד כדי כך שהוא מתחייב לשמור לו את החדר.   באחת ההזדמנויות ביקרתי בפוניבז' עם אחד התלמידים מהישיבה ברוסיה. כאשר ר' גרשון נכנס להיכל, כל הבחורים נעמדים, ונשארים לעמוד עד שהרב מתיישב במקומו. בעת ביקורי בישיבה עם התלמיד ר' גרשון עצר כאשר הגיע לבימה (מרכז היכל הישיבה) וביקש לקרוא לי. הגעתי אליו עם התלמיד, והוא התעניין בשלומי ובירך את תלמידי. הוא היה יכול לעשות זאת לאחר שיגיע למקומו, אך הבחירה שלו לקרוא לנו כאשר כל שאר הבחורים עומדים נועדה לפרגן לי, לחזק אותי בדרכי החדשה. ההרגשה הייתה נפלאה. שוב התוודעתי לרגישותו הגבוהה של ר' גרשון.   היחס האישי המשיך כאשר הצבא הערים קשיים על חזרתי לישיבה ברוסיה. ר' גרשון כתב מכתב לוועד הישיבות וביקש מהם לעזור לי לקבל היתר יציאה.   "אני אחיך, כל ישראל אחים" ההחלטה לעזוב סופית את הישיבה ואת העולם החרדי נפלה, ימים אלו היו הקשים בחיי. הראשונים שידעו על כך היו הוריי היקרים, ור' גרשון. במשך שנה ויותר הם היו היחידים שידעו על החלטתי. ר' גרשון ראה את מצוקתי ושאל אותי אם ארצה ללכת לפסיכולוג. הוא אמר לי, "יש דברים שאני לא יכול לעזור, אבל מישהו שלמד את המקצוע אולי יוכל". הוא שלח אותי לפסיכולוג חילוני, שלפי מה שהוא בירר הוא הכי טוב למה שהייתי צריך (במבט לאחור, המפגשים עם הפסיכולוג היו בזבוז זמן, אבל ר' גרשון עשה ככל יכולתו). אני זוכר את ההשתאות שלי מהיכולת של בן אדם שהעביר תחתיו עשרות אלפי תלמידים, לומר בפשטות "אני לא יודע", ומייד להמליץ על פסיכולוג שטוב בתחומו, גם אם הוא לא חרדי.   כאשר שקלתי להתגייס התייעצתי עם ר' גרשון, והוא המליץ לי לדחות את הגיוס בחצי שנה. לא הקשבתי לו, ונרשמתי לגיוס הקרוב. כשעליתי אליו להודיע לו על כך, זה היה בסוכות, הוא היה אחרי צנתור. אני זוכר אותו שוכב במיטתו בסוכה. התיישבתי לידו ושאלתי אם יש "לרושיבע" עצה בשבילי, איך לשמור על הדברים הטובים שלמדתי בישיבה גם כשאעבור למסלול כה שונה. הוא ענה לי, "תלמד כל יום שמירת הלשון". שמירת הלשון, למי שלא זוכר, הוא ספר שבין השאר עוסק בענייני מלאכים וקבלה – פחות מתאים לי. זו הייתה תקופה מאוד סוערת רגשית, ופלטתי, "אחי, אני מחלל כיפור – ואתה אומר לי ללמוד שמירת הלשון?" פתאום קלטתי עם מי אני מדבר, ומה בעצם אני אומר. זו הייתה הפעם הראשונה שסיפרתי למישהו שאני לא שומר כיפור, ומכל האנשים בעולם בחרתי להגיד את זה לראש הישיבה, ועוד לקרוא לו אחי... נעמדתי חיוור כולי וביקשתי את סליחתו. ר' גרשון חייך אליי ואמר, "על מה סליחה? אני אחיך, כל ישראל אחים, כל ישראל אחים". זו הייתה הפעם האחרונה שביקרתי אותו בעודי חובש כיפה. כמה חודשים אחר כך, ביום הגיוס, בעודי באוטובוס בדרך לבסיס, הטלפון שלי צלצל. על הצג, מספר הטלפון בביתו של ראש הישיבה. עניתי. ר' גרשון עצמו דיבר אליי מעברו השני של הקו. אני זוכר שמרוב הרגל נעמדתי באמצע האוטובוס, כאילו שהוא לידי ואנחנו משוחחים, כמו אז – בישיבה. ר' גרשון אמר לי, "היום אתה מתגייס. נכון?" "כן", עניתי, אני בדרכי לבסיס". הוא התעניין בשלומי, שאל איך אני מרגיש, בירך אותי ואיחל לי בהצלחה בדרכי. זהו. הוא התקשר רק כדי להתעניין בשלומי, להביע את דאגתו לי ביומי הראשון בצה"ל.   יהי זכרו ברוך!