תוצאות חיפוש

החרדיות במתכונת המוכרת לנו עוצבה על ידי מנהיגיה. גדולי ישראל של העת החדשה. המודל החרדי שהתהווה בארץ ישראל, ולאחר מכן במדינת ישראל, פרץ את גבולותיה ויובא לחו"ל; אך עבור קהילות רבות הלב נותר כאן, בארץ הקודש. בסדרת המאמרים "חרדים כחול-לבן" יוביל אותנו מני פלד במסע מרתק ומרחיב לב בעקבות המנהיגים הגדולים של היהדות החרדית המקומית. יחד נגלה איך הללו תרמו לעיצוב דמותה והאם – ועד כמה – הרחיקה השפעתם מעבר לזמן ולמקום שבו חיו | פרק ראשון: חזון נולד. 1933–1953 תן לי את בני ברק וחכמיה ב־10 ביולי 1933, ארבעה חודשים לאחר שהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה, ירד מהספינה בנמל יפו איש צנום, נמוך קומה ממושקף, מגבעת שחורה לראשו וחליפה ישנה ודהויה לגופו. גיבור חייו של האיש היה הגאון מווילנה; דמות של תלמיד חכם סגפן, שכל ימיו שהה בין כותלי חדרו והקדיש את חייו לתורה, ולתורה בלבד. לצידו של האיש צעדה רעייתו המבוגרת ממנו בכמה שנים. לבני הזוג לא היו ילדים והם נזקקו למספר מועט של מזוודות שהכילו בעיקר ספרים. מעט שבועות חלפו מאז חיסלו בני הזוג את עסקיהם בווילנה והחליטו לעלות לארץ ישראל. בעתיד, כותבי קורותיו של האיש ינסו לענות על השאלה, מה גרם לו להחליט לעלות לארץ ישראל; האם תחושת משימה שהוטלה על כתפיו, או שמא נימוקים דתיים אחרים הם אלו שסובבו את גלגל ההיסטוריה כפי שהסתובב? לעולם לא נדע. על הרציף המתינו לבני הזוג נציגים של הסניף הארץ־ישראלי של תנועת "אגודת ישראל". קבוצה שהתיימרה לייצג את העולם היהודי האולטרה־אורתודוקסי. כמה ימים קודם לכן קיבלו ראשיה מברק מווילנה, ובו התבשרו להם על בואם של העולים החדשים. לאיש שאת פניו באו לקבל קראו הרב אברהם ישעיהו קרליץ. שמו ושם משפחתו ייעלמו בעתיד מהזיכרון ושמו ייזכר על שם סדרת ספריו: "החזון איש". תחילה התארחו בני הזוג אצל מכרים בתל אביב, משם עברו לקבוע את ביתם במושבה החדשה שהוקמה בין תל אביב לפתח תקווה – בני ברק. החלטתו של החזון איש לא להתגורר בעיר הקודש מעידה על חזונו: "ירושלים מלאה צדיקים וגדולי תורה, אולם ביישוב החדש מצאתי מדבר, רציתי לשתול בו נטיעות של תורה, לפיכך באתי לבני ברק. אם לא אצליח לשתול? אזי אלך לגיהינום עם יושביה כאחד". ירושלים של אותם הימים הייתה רוויית מאבקים בין קבוצות וזרמים שונים ביהדות האורתודוקסית. העדה החרדית בראשות הרב זוננפלד נגד הרב קוק. העדה החרדית עצמה התפצלה על רקע שאלת ההכרה בגופים הציוניים, ומתוכה הוקמה אגודת ישראל. כל אלו, מן הסתם, תרמו להחלטתו של החזון איש לקשור את גורלו עם אנשי בני ברק. בשנותיו הראשונות בישראל, בין השנים 1933–1945 החזון איש לא התבלט כמנהיג. רוב זמנו הוקדש לכתיבת ספרים. הוא פרסם כמה פסקי הלכה וסייע בהקמת ישיבה בראשות גיסו, הרב יעקב ישראל קניבסקי, המכונה הסטייפלער. כשהעשן החל להתפזר מעל שמי אירופה, ממדי האסון והמשבר החלו להתבהר. העולם שהחזון איש הותיר מאחור נעלם כלא היה. הקהילות, הישיבות, הרבנים, גדולי התורה, נרצחו בידי הנאצים. אל הוואקום המנהיגותי שנוצר נכנס החזון איש, ואט־אט החל למלא תפקיד מרכזי בהובלת היהדות החרדית. תקופת הנהגתו של החזון איש, בשנים שלאחר השואה והקמת של מדינת ישראל, היו שנים קשות ביותר. באותם ימים רבים העריכו כי החרדיות הגיעה לקץ דרכה. רוב הקהילות והישיבות, המסגרות המוכרות, עלו בלהבות. השרידים שנותרו התמודדו עם משבר אמוני כפול. שאלות קשות על אלוהים ועל האמונה ריחפו באוויר, ונדמה שהיריבות בין הציונות להנהגה הרבנית שהתנגדה לה הסתיימה בכישלון צורב של הרבנים ואף בעננת אשמה כבדה בגין האיסורים שהטילו על הצטרפות לעלייה הציונית ארצה, פעולה שהייתה יכולה להציל יהודים רבים. בעקבות כך, רוח הציונות חדרה לתוככי הישיבות החרדיות בארץ ישראל. וכך, עד היום, מונף דגל ישראל מעל ישיבת פוניבז' ביום העצמאות. החזון איש לא היה שותף להיסחפות ולא התפעל מנס הקמת המדינה. הוא סבר שמדובר באירוע אזוטרי ולא חשוב במיוחד, וכי המדינה לא תחזיק מעמד. "ארבעים שנה אקוט בדור", אמר, וקצב את זמנה של המדינה לארבעים שנה. האמונה כי מדובר במדינה זמנית לא מנעה מהחזון איש ליצור תוכנית עבודה מסודרת לשיתוף פעולה (מוגבל!) עם שלטון מפא"י. החזון איש דחה על הסף את הקנאות הבדלנית מבית מדרשם של קנאי ירושלים. את קריאתם להתנתקות מהמדינה הוא כינה "מלחמת האתמול". לדידו, על החרדים להיות שותפים בשלטון החדש. הוא הבין כי לולא חבירה לציונים ולשלטון מפא"י חברת הלומדים והקהילות החרדיות יישארו מיעוט קטן שעתיד להיטמע ברוב החילוני. איש החזון פגש את איש המעשה הבה נתעכב מעט על "חברת הלומדים". הדרך לבנותה עברה בהקמה מחודשת של ישיבות ליטא. לצורך כך חבר החזון איש אל הרב יוסף שלמה כהנמן. הרב כהנמן, עסקן ורב קהילת פוניבז' בליטא, איבד את כל משפחתו, קהילתו וישיבתו בשואה. הוא הגיע ארצה בגפו, נחוש להקים מחדש את העולם שחרב. בעידודו של החזון איש ובסיוע של איש עסקים נרכש עבור הישיבה מגרש בגבעה במרכז בני ברק. הישיבה נועדה לשמש אבן זיכרון לניצולי השואה וחממת גידול הדור הבא של החרדיות. במרכז הישיבה הוצבה אבן גדולה ועליה נחקק הפסוק: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". בגולה, החזיק הרב כהנמן בעמדות אנטי־ציוניות. השואה והקמת המדינה שינו מעט את יחסו לציונות. לראיה, אורח הכבוד בטקס חנוכת הבית של הישיבה החדשה היה לא אחר מנשיא המדינה, יצחק בן צבי. הגעתו של בן צבי לאירוע עוררה את חמתם של הקנאים, והם הפגינו מחוץ למבנה. גם החזון איש הסתייג מהזמנתו של בן צבי, ונעדר מהאירוע. מעורבותו של החזון איש בהקמת ישיבות בארץ נבעה מקריאה בהירה של המציאות, והבנתו שיש צורך דחוף לייצר אליטה חרדית תוצרת הארץ, שתהווה משקל נגד לאליטה של מפא"י והקיבוצים. החינוך בישיבות החדשות עוצב ברוח מורשתו של הגאון מווילנה, הדגשת חשיבות ומרכזיות לימוד התורה. הישיבה עצמה לא הייתה חידוש שנולד בישראל. ערש לידתה של הישיבה המודרנית הוא בעיירה וולוז'ין שבפלך מינסק (כיום בבלרוס). הישיבה הוקמה בתחילת המאה ה-19, מקימה היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ישיבת וולוז'ין, וישיבות שקמו כדמותה, נועדו להחליף את הישיבות הקהילתיות שמעמדן החל להתערער בעקבות התעוררות תנועות אחרות ביהדות, החסידות מצד אחד וההשכלה מן הצד השני. הישיבה נועדה לעילויים שיגיעו אליה ממקומות קרובים ורחוקים, הלימוד התבסס על שיטה אוטודידקטית ופחות על שיעורים שמוסרים רבנים. ראשי הישיבה שבאו אחרי הרב חיים האמינו כי הישיבה תשמש מגן מפני רוחות הזמן. תקוותם התבדתה. כפי שסיפרנו בגיליון זה, המשורר חיים נחמן ביאליק תיאר בפואמה "המתמיד" כיצד חדרה ספרות ההשכלה לכותלי ישיבת וולוז'ין, שזכתה לכינוי "אם הישיבות". למרות הרוחות הזרות שעשו שמות בחלק מהתלמידים, הישיבה נותרה סמל למצוינות וצעירים יהודים רבים השתוקקו להימנות על בוגריה. המשכילים היהודים, שלא ראו בעין יפה את פריחת הישיבה, הפעילו לחץ על השלטונות, ואלו הוציאו צו המחייב את הישיבה ללמד לימודי חול. תחילה ניאותה ההנהלה לדרישה ושכרה את שירותיו של מורה לשפה הרוסית, אולם בשלב מאוחר יותר חזרה בה מהסכמתה. לפי הנרטיב החרדי, הסיבה לסגירת הישיבה הייתה החלטתם של ראשיה שלא לציית לדרישת השלטונות – וכך נצרב בתודעה החרדית, מוטב לסגור את הישיבה הטובה בעולם ובלבד שלא נוכרח לערב קודש בחול. לפי דעות אחרות, העילה לסגירת הישיבה קשורה למריבות פנימיות. ובחזרה לאמצע שנות ה-20, ישראל. מחדשי הישיבות ראו עצמם, בראש ובראשונה, ממשיכה של "אם הישיבות". הלקחים שהופקו, מבחינתם, היו: איסור גורף על לימודי חול, צמצום עצמאותם של הבחורים והענקת סמכות רבה יותר לרבנים, ושינוי הייעוד, במקום ישיבה לעילויים בלבד – שערי הישיבות בארץ פתוחים לכול. בליטא הישיבות היו בית גידול לרבנים, ובישראל הישיבות נועדו להיות תיבת נוח שמגינה על כל הצעירים מפני רוחות החילון והקידמה. להחלטה על שינוי ייעוד הישיבות היה מחיר. את המחיר שילמו העילויים, שהצטופפו בחברת בחורים מוכשרים פחות מהם בהרבה. החזון איש אומנם תמך בשינוי וקידם את הקמת הישיבות במודל החדש, אך הוא היה מודע לחסרון זה. כדי להבטיח שעתידם של העילויים לא ייפגע, יצר החזון איש קשר אישי עם בחורים שהוא זיהה אצלם כישרונות יוצאי דופן. עבור חלקם היה החזון איש מעין מנטור. חרף היותו חסכן במילים, בכל הקשור להרעפת שבחים על אותם צעירים הוא התגלה כפזרן. את האחד כינה "מלאך", השני היה "גאון" וחברו "עילוי". השבחים נשאו פרי. הזרעים הפכו לאילנות גדולים. הצעירים שזכו ליחס הקרוב של החזון איש הפכו לימים לראשי ישיבות ולמנהיגים חשובים בציבור החרדי. הם העבירו לדור הבא את משנתו של החזון איש, ברוח מורשתו של הגאון מווילנה, הרואה בתורה חזות הכול.

מפדיון שבויים ועד לעסקאות חטופים | מני פלד סוקר את ההיסטוריה הכואבת של בני הערובה, השבויים והנעדרים בישראל | האינטרסים, הביקורות, האווירה הציבורית ושאלת סיכון חיים ודאי ומיידי לעומת סיכון חיים עתידי.   מבצע צבאי או עסקה עם אויבים? ב-10 באוקטובר 1994 הוכתה ישראל בתדהמה. בהקלטה ששודרה בטלוויזיה נראה חייל צה"ל יושב, מאחוריו עומד רעול פנים מחזיק באקדח. "קוראים לי נחשון וקסמן, החבר'ה של החמאס חטפו אותי. הם מבקשים לשחרר את האסירים שלהם. אם לא הם יהרגו אותי". וקסמן נחטף בידי חולייה שבראשה עמד מוחמד דף (אותו מוחמד דף, על פי הפרסומים, תכנן, יזם והוציא לפועל את טבח שמחת תורה 2023). המחבלים דרשו תמורת שחררו של וקסמן 200 מחבלים וגם לשחרר את מנהיגם, השייח' אחמד יאסין. אם לא תיענה בקשתם עד יום שישי בערב בשעה 22:00 – הם יוציאו את החייל להורג. באותו זמן ראש ממשלת ישראל היה יצחק רבין. רבין כבר התמודד פעמיים בסיטואציה של משא ומתן לשחרור חטופים. הפעם הראשונה הייתה ב-1976, כאשר מטוס עם נוסעים ישראלים נחטף לאנטבה (נדון בהמשך במקרה זה מהזווית ההלכתית). רבין הורה לסיירת מטכ"ל לרקום תוכנית לשחרור בני הערובה במבצע צבאי. הפעם השנייה הייתה ב-1985, בעסקת ג'יבריל השנייה. רבין, בתפקיד שר הביטחון בממשלת האחדות, היה מאדריכלי העסקה שכללה שחרור 1,151 מחבלים, תמורת שלושה חיילים שנפלו בשבי במלחמת לבנון הראשונה. העסקה זכתה לביקורת ציבורית נוקבת, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית. עם השנים נטען שהעסקה הייתה זרז לפרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987. בין הטוענים לקשר בין שחרור המחבלים בעסקה לפרוץ האינתיפאדה היה בנימין נתניהו, שב-1995 כתב בספרו "מקום תחת השמש": "היום כבר ברור ששחרור אלף המחבלים היה אחד מן הגורמים שסיפקו מאגר של מתסיסים ומנהיגים שהציתו את אש האינתיפאדה". אל המשפטים שכתב נתניהו בספרו עוד נחזור בהמשך. רבין, שכאמור נכווה ברותחין בעסקת ג'יבריל, החליט לשוב למודל של אנטבה ולקוות שההצלחה תשוחזר. הוא הנחה את הגורמים הרלוונטיים להיערך לשחרור וקסמן בפעולה צבאית. כוחות הביטחון הצליחו לאתר את הבית שבו הוחזק החייל השבוי, וכוח של סיירת מטכ"ל נערך לפרוץ למבנה. במהלך הפעולה אירעה תקלה בהפעלת חומר הנפץ, מה שעיכב את הפעולה. המחבלים הוציאו את וקסמן להורג. בחילופי האש נהרג גם מפקד הכוח, ניר פורז. העיסוק בחטופים ובמחיר שחרורם מעסיק את מדינת ישראל מתחילת ימיה. בעשורים הראשונים היו אלו עסקאות חילופי שבויים עם צבאות ערב, מצרים וסוריה. רק בתחילת שנות ה-80 החלה ישראל לנהל משא ומתן עם ארגוני טרור. אלו הציבו רף גבוה מאוד עבור שחרור החטופים הישראלים. בעסקת ג'יבריל הראשונה, בשנת 1982, שחררה ישראל יותר מ-4,000 מחבלים תמורת השבתם של שישה חיילי חטיבת הנח"ל. המחיר הגבוה עורר דיון ציבורי, האם מדינת ישראל אכן חייבת לעשות הכול כדי להחזיר את בניה מהשבי? מעל שאלה זו מרחפת דמותו של רון ארד, נווט ישראלי שמטוסו הופל בשמי לבנון באוקטובר 1986. ארד נחטף בידי ארגון "אמל", והמשא ומתן להחזרתו התנהל בעצלתיים, בין היתר בשל הטראומה שיצרה עסקת ג'יבריל השנייה, שנעשתה רק שנה קודם לכן. למרות מאמצים גדולים שנעשו להשבתו, כולל החזקת קלפי מיקוח שנחטפו מלבנון, גורלו של רון ארד נותר לוט בערפל. עד היום איש אינו יודע מה עלה בגורלו.   פדיון שבויים במקורות היהודים הדיון בסוגיה זו הוא גם מוסרי ומעוגן במקורות היהודיים, שעסקו רבות בשאלה – עד כמה רחוק צריך ללכת כדי לשחרר שבויים. לפי המקרא, אבי האומה, אברהם, יצא למלחמה כיוון ששמע על נפילת אחיינו לוט בשבי. הסיפור מתאר סיפור גבורה הרואי, של מעטים מול רבים, עם סוף טוב; אברהם ניצח את המלכים ושחרר את אחיינו מהשבי. בתקופת חורבן הבית השני (ואילך) עניין השבי הפך כה נפוץ שחכמים ראו צורך לתקן ברכה מיוחדת בברכות השחר: "ברוך אתה... מתיר אסורים". בנוסף, השכיחות הרבה של התופעה הצריכה קביעה: "אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם" (משנה, גיטין, ד' ו'). התלמוד דן בשאלה, מה באו חכמי המשנה לתקן? האם לדאוג לקהילה שלא תשלם מחיר כבד מדי עבור השבוי, או שביקשו להנמיך את המוטיבציה לשבות יהודים? להלכה נפסק על פי הפירוש השני של התלמוד: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם" (רמב"ם הלכות מתנות עניים ח, יב). על פי המסופר, המהר"ם מרוטנברג (1293-1220) שהתגורר בגרמניה, נכלא בערוב ימיו על ידי הקיסר הגרמני, לאחר שהתגלה שהוא מתעתד לעלות לארץ ישראל. הקיסר דרש מהקהילה היהודית כופר עצום תמורת השחרור. המהר"ם התנגד לעסקה בטענה שהדבר עומד בניגוד לעקרון שנקבע במשנה. בני הקהילה נענו לבקשתו של המהר"ם והוא נפטר בעודו בכלא. יש לציין כי להלכה הקובעת כי אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם, יש סייג; לגבר נשוי מותר לפדות את אשתו במחיר גבוה. הנימוק: הואיל ופדיון שבויים נכלל בחובת הבעל לאשתו בכתובה, לפי הרמ"א, אין הגבלה על הסכום שאדם רשאי לשלם כדי למלא את חובתו. היו שרצו להסיק מכך שבמקרה של חטיפת חיילים, רשאית או שמא אפילו חייבת המדינה לשחררם בכל מחיר, שכן ישנה התחייבות בלתי כתובה בין החייל למדינה ­– שהיא תדאג לשלומו ותפעל בכל כוחה כדי להשיבו שלם ובריא. עם זאת, הפסיקה ההלכתית שאסרה לשלם עבור השבויים מחיר גבוה, מתוך חשש שהדבר יביא לחטיפות נוספות, משליכה באופן ישיר על המקרים של שחרור מחבלים בתמורה לחטופים ישראלים. אם המחיר הנדרש הוא גבוה, יש חשש שהדבר יעודד את המחבלים לבצע חטיפות נוספות.   מבצע אנטבה הדיון ההלכתי לא נותר רק בין כותלי בית המדרש, בשנת 1976 הוא נעשה רלוונטי. נחזור למבצע אנטבה. ב-27 ביוני נחטף לאנטבה מטוס נוסעים שטס מישראל לצרפת. על המטוס היו 105 יהודים וישראלים. החוטפים דרשו מממשלת ישראל לשחרר 50 מחבלים תמורת בני הערובה. במקביל להכנות למבצע הצבאי, התכנסה הממשלה לדון בדרישת החוטפים. לפי גרסה אחת, נציגי משפחות החטופים פנו לרב הראשי לישראל דאז, הרב עובדיה יוסף, כדי לשמוע את עמדתו. לפי גרסה אחרת, הפונה היה ראש הממשלה רבין. הרב עובדיה כינס קבוצת רבנים, בהם הרבנים אלישיב, שלמה זלמן אוירבך ואחרים, במטרה לגבש עמדה הלכתית ברורה בשאלה: האם נכון למדינת ישראל להיכנע לדרישות או שמא אסור לה להיכנע. לכל היה ברור כי תוצאת אי היענות לדרישת החוטפים תהיה הוצאה להורג של בני הערובה. הדיון הראשון לא נסוב סביב שאלת מחיר השחרור אלא בסכנה הצפויה: היענות לדרישה עלול לגרות את תאבונם של אויבי ישראל והם יכולים לפגוע ביהודים נוספים ברחבי העולם. האם סיכון זה גובר על הצלתם המיידית של בני הערובה. הנקודה הראשונה בדיון לא הייתה שאלת המחיר, אלא שאלת הסכנה. שחרור המחבלים היווה סכנה עתידית ליהודים שעלולים להיפגע מפעולות החבלה שלהם, לעומת הצלה כאן ועכשיו של בני הערובה. המקור ההלכתי לדיון בשאלה זו נמצא בדברי התוספתא, העוסקים במקרה שבו גויים מבקשים מישראל לתת להם יהודי אחד ואותו הם יהרגו, ואם לא יהרגו את כולם. "סיעה של בני אדם שאמרו להם גויים: תנו לנו אחד מכם (כלומר, שהרגיז אותנו, והם אינם יודעים מי הוא) ונהרגנו, ואם לא הרי אנו הורגין את כולכם – ייהרגו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל" (תוספתא תרומות ז' כ"ג). במסגרת הדיון עלתה גם השאלה של הצלתו של אדם, המביאה לידי ספק סכנה של האחר. בסיכום הפרק הזה בדיון ההלכתי כתב הרב עובדיה: "נראה שבאמת עלינו לחוש יותר ויותר לסכנה המיידית של מאות היהודים החטופים, כשלהט החרב מתנופפת על ראשם על ידי המחבלים האכזריים חוטפי המטוס המאיימים להוציאם להורג עד יום ה‘ ג‘ תמוז בשעה 2 אחה“צ, והני רשיעי גזמי ועבדי, ואילו הסכנה העתידה והעלולה להתרחש בשחרור ארבעים המחבלים הכלואים אינה עומדת כיום על הפרק באופן מיידי, אלא לטווח רחוק ולאחר זמן". במילים אחרות: מותר לאשר את העסקה, אם ספק הסכנה הוא דבר עתידי, ומולנו עומדת סכנת חיים ודאית וממשית של בני הערובה. אחרי שהסירו מהשולחן את שאלת הצלת חיים של אחד וסיכון חיים של אחר, התפנו הרבנים לדון בשאלה, האם העסקה עומדת בניגוד לעיקרון שקבעה המשנה: "אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם"? הרב עובדיה יוסף טען שזהו "מנהג העולם", ומדינות רבות משחררות אסירים בתמורה לבני ערובה, ועל כן אין מניעה שגם מדינת ישראל תעשה כמותן. בתשובה שכתב שנים אחר כך טען כי היות שהמנהג השתנה ומדינות כבר לא נעתרות לדרישות החוטפים, הרי יש לכך השלכה גם על האופן שבו ישראל צריכה לנהוג. הרב אלישיב הצטרף לעמדתו של הרב יוסף, והוסיף נימוק משלו: המחבלים ימשיכו לנסות לחטוף ולרצוח יהודים, עסקה זו או אחרת לא תשפיע על המוטיבציה שלהם. בסופו של דבר פסיקת הרבנים לא הייתה רלוונטית, משום שהממשלה אישרה את המבצע הצבאי לשחרור חטופי אנטבה. מאז ועד היום ממשלות ישראל אישרו עסקאות לשחרור מחבלים מבלי להיוועץ ברבנים, ואלו המשיכו להביע את דעתם רק במסגרת של הרצאה או מאמרי דעה בעיתונות החרדית/דתית.   מג'יבריל ועד שליט המחיר רק מאמיר עסקת שחרור המחבלים הראשונה הייתה ב-1982, עסקת ג'יבריל הראשונה. אז חטפו אנשי ארגון "הפת"ח" שמונה חיילים מפלוגת הנח"ל, ושחררו אותם תמורת 4,765 מחבלים. עסקת ג'יבריל השנייה הייתה, כאמור, בשנת 1985. אז שוחררו 1,150 מחבלים תמורת 3 חיילים. כפי שהוזכר, עסקה זו גררה ביקורת ציבורית, בעיקר בדיעבד. משה ארנס, שהיה שר בלי תיק בממשלה שאישרה את העסקה, צוטט לימים: "ברגע שהתברר לי שחלק מהמשוחררים בעסקה חוזרים לבצע פיגועים, היה לי ברור שהעסקה הייתה שגויה" (מעריב, מרץ 2009). כאמור, בנימין נתניהו כתב בספרו בשנת 1995 כי עסקת ג'יבריל הייתה כניעה לטרור והביאה להצתת אש האינתיפאדה. לעמדתו של נתניהו שותפים גם יובל דיסקין, לימים ראש השב"כ, ופרשנים כמו אהוד יערי וזאב שיף. כל אלו הביעו דעתם בדיעבד. בזמן אמת רוב מוחלט של שרי ממשלת האחדות הצביע בעד העסקה. היחיד שהתנגד לה היה השר יצחק נבון. הוא אמר שעל הממשלה לומר למשפחות שיש מחיר שמדינה לא מסוגלת לשלם. כפי שתיארנו, הביקורת הציבורית על עסקת ג'יבריל השפיעה על שני אירועים: חטיפת החייל נחשון וקסמן וההחלטה שלא להיענות לדרישת החוטפים אלא לשחררו במבצע צבאי, וחטיפתו של רון ארד והתנגדות ישראל לדרישת החוטפים. המבצע לשחרור וקסמן נכשל, גורלו של ארד לא ידוע – וכך המטוטלת נעה לכיוון השני. הדרג המדיני שב להסכים לעסקאות לשחרור שבויים. העסקה השנויה במחלוקת הבאה הייתה שחרור 3 גופות חיילים תמורת 450 מחבלים חיים. במסגרת העסקה שוחרר גם סוחר סמים ישראלי. בין המחבלים המשוחררים היו דמויות מפתח בארגוני טרור בלבנון, שהוחזקו כקלפי מיקוח בתמורה למידע על רון ארד. עסקה נוספת הייתה בתום מלחמת לבנון השנייה, אז שוחררו 5 לוחמי חיזבאללה, הרוצח סמיר קונטאר ו-200 גופות של מחבלים – וזאת בתמורה להשבת גופותיהם של שלושת החיילים שנחטפו על ידי חיזבאללה, דבר שהוביל לפתיחת המלחמה. עסקאות אלו היו רק אירועים קטנים בהשוואה לעסקת שליט. ב-25 ביוני 2006 נחטף גלעד שליט מהטנק בזמן שהיה באזור כרם שלום. שליט הוחזק בידי חמאס. הארגון דרש לשחרר 1,000 אסירים תמורת השבתו של שליט. ראש הממשלה דאז אולמרט סירב לקבל את דרישות החוטפים ולנהל משא ומתן. בתחילת הדרך משפחת שליט הובילה קו מתון יחסית בקריאה לשחרור בנם. ב-2008, שנתיים לאחר החטיפה, הם החלו לנהל קמפיין ציבורי נרחב, בסיוע משרדי פרסום ויח"צ מישראל ומהעולם, בדרישה לשחרור בנם. בשולי כהונת אולמרט העביר מתווך גרמני הצעה לשחרור מסיבי של אסירים תמורת שליט. הממשלה התנגדה להצעה והיא נפלה. בשיא המחאה, בשנת 2011, התפרצו בני משפחת שליט לאירועי יום העצמאות וקראו לשחרר את גלעד. מאבקה של משפחת שליט זכה לגיבוי תקשורתי כמעט מקיר אל קיר. רק בשוליים היו עיתונאים שהעלו תהיות על הקריאה לשחרורו בכל מחיר. באוקטובר 2011 אישר ראש הממשלה בנימין נתניהו לשחרר 1027 מחבלים תמורת השבתו של שליט. אותו נתניהו שכתב ב"מקום תחת השמש" את המשפט הבא: "הייתי משוכנע ששחרור כאלף מחבלים שייכנסו לשטחי יש"ע יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות, שכן טרוריסטים אלה יתקבלו כגיבורים, כדוגמה של חיקוי לנוער הפלסטיני". בין המחבלים ששוחררו במסגרת עסקת שליט היו רבי-מרצחים כגון יחיא סינואר ותאפיק אבו נעים, ראש מנגנוני הביטחון של חמאס ברצועת עזה. לימים נטען כי בין הסיבות להסכמה לעסקה היה רצונו של נתניהו להדוף את גלי המחאה החברתית שפרצה בקיץ 2011: "מבין אלה שתמכו בעסקה – לא כולם אבל חלקם – גם ראו בעסקה כסוג מענה לשאלות שצצו במחאה החברתית וסוג של דלי מים קרים שנשפך על הבערה או, אם נאמר, בעידן שבו יש חוויה של חוסר אמון מוחלט במערכות הפוליטיות אין לי ספק שפעולה כמו שחרור גלעד שליט יש בה סוג של אפקט של בניית אמון מחדש" (צבי האוזר, מזכיר הממשלה בזמן אישור עסקת שליט). חלק לא מבוטל מתומכי העסקה מכה היום על חטא, בעיקר נוכח המחיר האיום ששילמה ישראל בגין שחרורו של יחיא סינואר, רב מרצחים שהשתלט על חמאס ברצועה והוביל את הארגון לטבח הנורא בשמחת תורה.   מבצע אנטבה הקטן ב-30 באוקטובר, לראשונה מאז מתקפת הפתע על יישובי העוטף, שררה אווירת שמחה באולפני הטלוויזיה וברחובות ישראל. אורי מגידיש, תצפיתנית בת 20 שנחטפה מבסיס נחל, הוחזרה לישראל במבצע צבאי חשאי שפרטיו עד היום לוטים בערפל. המילה שחזרה על עצמה הייתה "אנטבה". הנה, שוב ישראל מצליחה במבצע צבאי להחזיר הביתה חטופה. האופטימיות הרקיעה שחקים. הכול קיוו כי שחרור זה הוא סימן למבצעים נוספים שישיבו עוד ילדים לחיק הוריהם, משפחות לחיק אהוביהם. לא היה זה השחרור הראשון משבי חמאס. קדמו לו שחרורן של יהודית רענן ובתה נטלי, אזרחיות ארה"ב ששהו בישראל. נטלי ואימה שוחררו בעקבות לחץ אמריקאי כבד שהופעל על קטאר. בשונה מחטופים אחרים שהחזיקו באזרחות כפולה, יהודית ונטלי היו אזרחיות ארה"ב שחיו בארה"ב. סביב שחרורן נפוצו שמועות משמועות שונות. אולם ההערכה הסבירה היא שהשחרור אינו אלא חלק מהמשחק שמשחקת קטאר, השומרת על קשרים הן עם האמריקאים והן עם חמאס ואיראן. שחרור נוסף היה של שתי נשים מבוגרות, יוכבד ליפשיץ ונורית קופר. השתיים שוחררו במפתיע. ההסבר לשחרורן היה שכבר הושגה הסכמה לשחרור נרחב יותר של חטופים, ושחרור השתיים היה אמור להיות פיילוט ראשון. הכישלון בקידום עסקה רחבה יותר לא ברור. בישראל טענו שרצון החמאס הוא רק לעכב את הכניסה הקרקעית באמצעות משא ומתן על החטופים. מנגד, בחמאס, האשימו את ישראל שחזרה בה מהסכמות קודמות. שחרורן של נטלי ויהודית, יוכבד ונורית היה פרי רצונו של חמאס, השחרור של אורי היה מבצע ישראלי מוצלח, דבר שהשיב לרבים את האמון שאבד בצה"ל ובכוחות הביטחון.   לאן הולכים מכאן? הדילמה האכזרית: חיסול החמאס או השבת החטופים? בשעה ששורות אלו נכתבות מתרבים הדיווחים על עסקה קרובה לשחרור חלק מהחטופים בתמורה להפסקת אש זמנית, שחרור מחבלים קטינים ונשים ותמורות נוספות. בני הערובה שישוחררו יהיו, ככל הנראה, אימהות וילדים. כבר בימים הראשונים של המלחמה היה ברור כי בפני הדרג המדיני עומדת סוגיה מהקשות ביותר בתולדות המדינה. מחד גיסא, יש צורך מובן ומיידי בחיסול החמאס ברצועת עזה. מאידך גיסא, החובה של ישראל להשיב את החטופים, בהם קשישים, אימהות, ילדים ואפילו תינוקות. המשימה הראשונה עלולה לסכן את המשימה השנייה, כי הפצצות ישראליות מסיביות ותמרון קרקעי ברצועה עלולים לפגוע בחטופים. לטענת חמאס בסרטון שפרסם, נועה מרציאנו ז"ל נהרגה כתוצאה מתקיפה ישראלית. חשוב לציין כי לפי ממצאים מובהקים אחרים מרציאנו נרצחה בשבי, ולא נהרגה בהפצצה. האם למקבלי ההחלטות יש מנדט לדון עם חמאס, ארגון שהם עצמם הכריזו שאחת ממטרות המבצע היא להשמידו? הדילמות קשות. כמובן, לא ניתן להתעלם מכאבן של המשפחות, אך גם לא מסוגיית חוסנה הביטחוני של ישראל. כישלון או הצלחה חלקית בלבד של המבצע הצבאי ברצועת עזה עלולים להשפיע על ביטחונם של כלל אזרחי ישראל בעתיד. אם לשפוט על פי הכרעתם של הרבנים ערב מבצע אנטבה, לפיה סיכון חייהם של החטופים גובר על החשש לשלומם העתידי של אחרים, סביר להניח שלו נשאלו כיום על ידי הממשלה מה דעתם, היו תומכים בעסקה גם אם יהיו לה השלכות על המבצע הצבאי. ונסיים במילותיו של אבי קורן בשיר המפורסם בביצועו של שלמה ארצי: וְתֵן שֶׁיַּחֲזֹר שׁוּב לְבֵיתוֹ יוֹתֵר מִזֶּה אֲנַחְנוּ לֹא צְרִיכִים.

על הסרט "ויהי חושך ויהי אור" בבימוי מני פיליפ ונעם ראובני. יוצר הכתבה: בן שני, שודר בערוץ 10. ויהי חושך ויהי אור (באנגלית: Let there be light) הוא סרט תיעודי העוקב אחר חייו של מנחם (מני) פיליפ, זמר לשעבר ובמאי קולנוע שיצא בשאלה יחד עם 5 מאחיו לצפייה לחץ כאן   תגיות: סיפורי יציאה, קולנוע, דוקמנטרי, בביליוגרפיה תאריך הכתבה: ינואר 2010

הכנה טובה = גיוס קל ונעים   הימים הראשונים בצבא עלולים להיות מבלבלים ומלווים בתחושה של זרות וניכור. התחושות הללו מתעוררות גם אצל נערות ונערים חילוניים, משום שהצבא הוא עולם לא מוכר, חוקיו שונים, הלבוש אחר ואפילו השפה. למשל, אתם צפויים לשמוע מילים שמעולם לא שמעתם עליהן, קיצורים וראשי תיבות לא מוכרים ועוד. כדי להבטיח לעצמכם “נחיתה רכה” בצבא, חשוב להגיע כמה שיותר מוכנים ליום הגיוס.   הכנה נפשית והכנה גופנית כאמור, תקופת השירות בצבא לא דומה לשום דבר שמוכר לכם מהחיים האזרחיים. באופן ספציפי, תחושו עומס פיזי ומנטלי. במסלולים הקרביים החיילים רוכשים מיומנויות אלו ואחרות תוך כדי תהליך ההכשרה, אך התייצבות לשירות ללא כל הכנה פיזית ומנטלית עלולה לעכב את ההתאקלמות ביחידה ולהשפיע על יכולתכם לסיים את המסלול או אפילו להתקבל אליו מלכתחילה. יותר מכך, אם לא תגיעו מוכנים מבחינת כושר גופני אתם עלולים לסבול מפציעות ומשברי מאמץ.   גוועלד! מה עושים? מתכוננים! מסגרות רבות, ציבוריות ופרטיות, יכינו אתכם לקראת הטירונות ולקראת האימונים במסלולים המתקדמים. במסגרות אלו משלבים אימונים פיזיים שקשורים לצבא, כגון נשיאת אלונקות ומעברי מכשולים, עם אימונים שנועדו לטפח כושר מנטלי ויכולת התמדה. כמו כן תקבלו ידע וכלים מתחום התזונה והבריאות בצבא. המדריכים שלכם יהיו בעלי רקע צבאי-קרבי ותוכלו להתייעץ איתם בכל הקשור לענייני הצבא. חשוב לציין: אין הכרח להתכונן לגיוס באמצעות המסגרות, אפשר להסתפק באימון עצמי. אם בחרתם לוותר על הכנה דרך מסגרת אנו ממליצים להתייעץ עם איש מקצוע, לדוגמה מאמן כושר, כדי לבנות לעצמכם תוכנית אימונים יעילה ואינטנסיבית, אך כזו שלא תפגע בבריאותכם. החל משנת 2024 מפעיל צה"ל בשיתוף האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון והמשרד לשוויון חברתי תוכנית הכנה לגיוס ליוצאות ויוצאי החברה החרדית, התוכנית מכווינה לגיוס משמעותי, מלווה במהלך השירות ובעיקר מותאמת במיוחד עבור היוצאות והיוצאים. לחצו כאן למעבר למדריך להכנה גופנית עצמאית לקראת גיבוש בצה”ל, הכולל תוכנית אימונים בת 12 שבועות.   מסגרות ההכנה לשירות קרבי:   חוגי גדנ”ע לשיפור הכושר הגופני לקראת הגיוס. השתתפות בחוגים כרוכה בתשלום סמלי לכיסוי הוצאות הביטוח. ליצירת קשר: אזור צפון – 04-9957290 אזור מרכז – 03-5126644 אזור דרום – 08-8618789   המרכז החינוכי יובל עילם יובל עילם, בעל תואר ראשון בחינוך גופני ותואר שני במינהל חינוך, מאמן כושר גופני מוסמך הקים מרכז הכנה לצה”ל. עילם שירת כלוחם ביחידת 669. המרכז פועל משנת 1986. בכל קבוצה משתתפים 25 חניכים בכיתות י’ עד י”ב בהנחיה של 3 מדריכים. ההכנה כוללת: אימונים פיזיים; הרצאות בנושאים שונים, למשל, הצבת מטרות, רכישת כלים להצלחה בחיים, תזונה, התמודדות עם אכזבות וכישלונות; מפגשים עם לוחמים מכל היחידות; הכנה ספציפית לכל גיבוש ומיון. עלות: 360-250 ש”ח לחודש. מיקום: הרצליה. לפרטים ולהרשמה: yuvaleilam.com   עמותת אחריי! נוער מוביל שינוי יו”ר העמותה הוא אלוף במיל’ יורם יאיר; מפקח כושר גופני: ד”ר זוהר שדה. העמותה הוקמה ב-1997. בכל קבוצה משתתפים 50-15 בני נוער בגילים 18-16. ההכנה כוללת: שני מפגשים שבועיים, שעתיים וחצי כל מפגש, במשך שנתיים. בתוכנית: אימונים פיזיים, הדרכות ודיונים, התנדבות בקהילה וסדרות שטח תוך פיתוח האישיות ואימון בסימון מטרות, חתירה אליהן והתמודדות עם המשברים שבדרך. ההכנה מיועדת לבנים ולבנות המעוניינים בשירות קרבי ולא קרבי. קבוצות ההכנה פועלות ב-80 יישובים ברחבי הארץ. לפרטים ולהרשמה: aharai.org.il   אקספרט כושר קרבי בראש העמותה עומדים עידן פונדק, לשעבר מפקד מדור לוחמה בטרור ביחידת דובדבן, ורועי פלד, לשעבר לוחם ומפקד ביחידת דובדבן. המדריך המקצועי הראשי של מחלקת הכושר הקרבי הוא אלון בן עמי, לשעבר קצין אימון גופני בבה”ד 8 של מכון וינגייט. בכל קבוצה משתתפים עד 20 חניכים עם מדריך אחד. ההכנה כוללת: שלושה מפגשים שבועיים, שעה-שעה וחצי כל אחד. אחת לחודש נערכים אימונים מיוחדים הכוללים הרצאות השראה, פאנל לוחמים, הדמיות גיבוש וסדנאות שטח, הבניית כושר גופני קרבי, טיפוח יכולות מנהיגות ופיקוד, בניית יכולות חברתיות ויכולות עבודה בצוות, עמידה מול קהל וערכים של נתינה ושותפות בקהילה. מיקום: מוקדים שונים ברחבי הארץ. בהם: תל אביב, חיפה, באר שבע, אשדוד, רחובות, ירושלים ותל מונד. לפרטים ולהרשמה: kosherkravi.co.il   כושר קרבי בראש העמותה עומד דותן רוזנבליט, פיזיולוג של המאמץ (M.Sc) ומנחה קבוצות מטעם סמינר הקיבוצים, בעל תעודת מדריך בכיר של משרד החינוך והספורט. בכל קבוצה משתתפים 160-80 חניכים וחניכות, מדריך אחד עד חמישה מדריכים לקבוצה (תלוי במספר המשתתפים). ההכנה כוללת: שניים עד ארבעה מפגשים בשבוע, שעה וחצי עד שלוש שעות לאימון; פעילויות מיוחדות, לינה בשטח, שיחות אישיות, ניתוח מצולם של האימונים, דגש על פיתוח מיומנויות כמו תפקוד בזמן לחץ, מנהיגות, חברות, יוזמה ויצירתיות. עלות: 250 ש”ח לחודש (לנרשמים לעשרה חודשים לפחות). מיקום: תל אביב, שוהם, כפר מנחם. לפרטים ולהרשמה: kosher-kravi.com

בוקר לאחר ההתקפה. אני פותחת את הטלפון ורואה שחור. המפקד האהוב שלי, אשתו ובנו נרצחו. זרם הדמעות שלא הפסיק מאתמול מתגבר. תחושת הדחף לנקמה מתחלפת בייאוש וחוזרת, ושוב תחושת נואשות. אני מבינה שיש אנשים שעדיין מסתתרים, כלואים, ואני מוגנת בתוך ממ"ד עם נוף לים, מכינה קפה וצופה בטלוויזיה בעיניים אדומות. מהר מאוד הרצון לעשות משהו, לפצות על מדינה שהפקירה את יושביה הופך לבוער יותר ויותר. אני מתחילה לפעול!   הזיהוי בש.ג שלחתי הודעות לכל מי שיכולתי. לאט לאט נחשפתי לאינסוף אפשרויות לתרום, וגיליתי שחצי מדינה בכבישים, אלפי אנשים נרתמו והציעו את עצמם לכל דבר. גם אני הצעתי את עצמי לכל סיוע. הראשון שנדרשתי לעזור לו היה אורי בכר. הוא היה זקוק לעזרה כדי למצוא את אחיו יהודה. אז עוד לא ידענו שהוא נרצח. מייד יצרתי סרטוני רשת. הם הפכו ויראליים והגבירו את החשיפה לחיפוש. כולנו קיוונו שיהודה יימצא. יצרתי קשר עם אינסוף קצינים, אבל הסוף, לצערי, ידוע. במקביל, התבקשתי להטיס רחפנים עבור הצבא מעל יישוב שרק עכשיו נזכר שהוא חייב שמירה גם מלמעלה, כמו שכולנו נזכרנו. וכך לאורך הלילה החשוך והקר ישבתי בש.ג, הטסתי רחפן וצחקתי עם חיילים. היה מרגש לראות כל כמה דקות רכב שעוצר לידנו ופורק ארגזים של אוכל ופינוקים. הכי משעשע הייתה כמות האנשים שזיהו אותי מאיזה רגע מביך בחיי ששהיתי בבית "האח הגדול". בסך הכול שבועיים הייתי שם. הם הניחו לידנו את האוכל וביקשו סלפי, וזה קרע את החיילים מצחוק. אחד האנשים הסתכל עליי וצעק: "את היית חרדית, ואת לסבית, בעצם בי-סקסואלית ויש לך 2 כלבים. לא, לא חתולים!" השליטה שלו במידע על חיי הייתה מפחידה ומצחיקה מאוד. הלילה הסתיים לאחר דיונים אינסופיים חסרי תכלית על עתידה של עזה, כאילו אנחנו אלו שיושבים בצמרת ומקבלים החלטות.   תחנה שנייה – ים המלח חזרתי הביתה בבוקר, וכששמעתי שמפוני קיבוץ בארי מכונסים בבית מלון בים המלח, הייתי חייבת להגיע אליהם. לא יכולתי להישאר בבית. אז נסעתי. ברגע שהגעתי למלון קפצו עליי נערות מתבגרות, כאילו פגשו את ביונסה. בחיי, זה היה הרגע הראשון שהייתי מאושרת על כך שנכנסתי ל"האח הגדול". מי היה מאמין שהשיט הזה יגרום לילדות שעברו את האסון הכי גדול בעולם לשכוח ממנו לרגע ולבקש ממני כל פיסת רכילות אפשרית על הדיירים שהיו איתי שם. כך התחילו שלושה ימים מתישים ומחזקים בו-זמנית. קבוצת הנערות הקיפה אותי בלי הפסקה. אחת הראתה לי תמונות מביתה השרוף, השנייה סיפרה על הכלבים שלהם שנורו למוות, השלישית תיארה לי איך הכו את אחיה בגרזן ורצחו את סבתה. וכולן – בעיקר, הביעו דאגה לחברותיהן שנחטפו. ואני יושבת שם, מנסה להיות חזקה, להביא קצת הומור. והן ילדות, אז זה היה די פשוט. התקשרתי בשרשרת לכל משתתפי האח הגדול, שידברו איתן. צרחות ההתלהבות של הבנות הבהילו את שאר המפונים עד כדי כך שביקשו מאיתנו, החבורה העליזה, להיות קצת יותר בשקט.   העברתי שלושה ימים עם מאות אנשים גיבורים וחזקים. לא יכולתי שלא להסתכל עליהם במבט מעריץ. הפקירו אותם ועוד נשארה בהם תקווה. איך אפשר?   באחת ההזדמנויות ישבתי בחצר לסיגריה עם תום הנד, האבא המדהים שהיה בטוח שבתו נרצחה, וגילה למרבה השבר שהיא נחטפה. הוא הסתכל עליי בעיניים אדומות שבכו מספיק ובקול חלוש אמר לי באנגלית, לאחר ששמע שאין לי קשר עם משפחתי החרדית. "You have nothing to lose, go away. go go…" בעודנו יושבים הצטרף אלינו בחור עדין למראה. גם הוא יוצא בשאלה. הוא שהה בדירת צעירים בבארי, וניצל אחרי שעות של תופת. הוא זיהה אותי כיוצאת והתחברנו מייד. ישנתי איתו בחדר ובעיקר פרקנו את ליבנו. במהלך השהות שלי שם הוא גילה שחברתו הטובה נרצחה. המציאות הנוראית שוב הכתה. אימה אבסורדית ובלתי נתפסת.   עברתי שם רגעים שלעולם לא אשכח; כשיצאתי מהשירותים והאסלה הרעועה נפלה בקול רעש גדול ילד מהחדר הסמוך נבהל מאוד – שמעתי את אימו מרגיעה אותו, וזה פירק אותי; כשילד עם עיניים יפהפיות שיחק בכדור לידי, ואחד מהבחורים שעמדו מולי הסתכל עליו ואמר – ההורים שלו אינם; וזה שבר אותי; כשילדה בת 14 סיפרה לי שחברתה הטובה נחטפה ותיארה את המפגש של אחיה עם המחבלים, וזה ריסק אותי; וכשנערה בת 18 סיפרה לי איך המחבלים נכנסו לביתה שלוש פעמים, ניגנו בגיטרה שלה ולקחו לה אותה, אחרי שהשאירו הרס וחורבן בבית ובנפש – זה שיתק אותי.   בתום שלושה ימים שם הרגשתי שאני חייבת ללכת, שאסור לי להישאר שם. הילדים התחברו אליי וידעתי שההישארות שלי בחברתם לא תעשה להם טוב, כי אין לי יכולת לעזור להם באופן עמוק עם המציאות המורכבת שהם נקלעו אליה. הלוואי שהייתה.   !Bring Them Home Now בדרכי חזרה לבת ים התקשרו אליי ממטה החטופים, ביקשו שאגיע לצלם את ההפגנה הראשונה של המשפחות ואפיק סרטונים להעלאת המודעות לצורך הדחוף בהחזרתם. התיעוד היה מעציב. מצד אחד, המשפחות המפורקות, מצד שני, אנשים שבאו לסכסך, מצד שלישי, כל מיני שבורים שהעבירו את תחושת הנקמה שלהם מהאויבים אל אנשים בקרבנו. בעיקר היה לי עצוב כי ידעתי שהמילה "אחדות" שנאמרה כל כך הרבה בימים האחרונים היא נטולת משמעות אמיתית, ואין לה שום כיסוי אחרי שנים ארוכות של הסתה. ערכתי את הסרטונים במהירות והתחלנו בהפצה בטיקטוק ובמרחבי המרשתת.   הסרטונים גרפו מיליוני צפיות. נכון לכתיבת שורות אלו זה לא הועיל כל כך בהחזרת החטופים. אולי עזר קצת בהעלאת המודעות. אולי.   בהלוויה בסוסיא שוב אני בדרך הביתה, ושוב אני פונה פנייה חדה, הפעם דרומה. בעצירה בגלל אחת האזעקות קראתי דיווח על שני יוצאים, אחד מהם חייל בודד, שנרצחו במסיבה ומובאים למנוחות בבית העלמין בסוסיא, ליד חברון. הספקתי להגיע להלוויה, ובתוך העצב שאין לו סוף הבנתי שאילו אני הייתי מתה ההלוויה שלי הייתה חרדית, ללא בת הזוג שלי, כי למי אכפת, וכל הנשים היו נדרשות לעמוד בקצה, מאחור. הרגשתי כאב גדול – עד לאותו רגע אף אחד מהמשפחה שלי לא טרח להרים טלפון, לבדוק אם אני חיה. המחשבה הזאת שברה אותי. הבטתי סביב. מי שהובא לקבורה היה חייל בודד, וכעת המשפחה שלו היא שעוטפת אותו מעל הקבר. האם עטפה אותו כך בחייו? עזבתי מלאת תהיות ועם תחושת מחנק קשה בגרון.   מהלוויה להלוויה לשבעה משם המשכתי להלוויית המפקד האהוב שלי. התפרקתי כשראיתי 3 ארונות קבורה, הכרתי כל אחד ששכב שם: יזהר פלד, אשתו גילה ובנם דניאל, שצחק שבשבעה שלו יאכלו סוכריות גומי. אז תשתדלו לאכול סוכריות גומי ולתייג אותו בסטוריז DANDIS_CANDIES.   הלכתי גם לשבעה של יהודה בכר. הייתי חייבת לפגוש את אורי, לחבק אותו, לנחם על שעות התסכול הרבות, על הרדיפה אחרי משרדי ממשלה לא מתפקדים ועל חוסר מענה לבקשות לגיטימיות של אח, כמו לדעת מה קורה עם חפציו של יהודה ז"ל.   מילואים בבארי התחלתי להתאושש, קצת לנשום ולשמור על הנפש. אבל כשיש טלגרם הנפש לא באמת נשמרת. ואז קיבלתי צו מילואים, לבוא לצלם בבארי. זה לא היה פשוט להגיע לשם אחרי הימים שהעברתי עם המפונים במלון בים המלח. כבר הכרתי עשרות אנשים מהקיבוץ, מה שצילמתי היו הבתים שלהם, לאנשים האלה יש שמות, פנים. זה כבר לא עוד סיפור מהטלוויזיה, אלו בני האדם המדהימים שפגשתי. וזה כאב. ובכל זאת הגעתי לתעד את התופת. צילמתי עריסת תינוק מוכתמת בדם, שטיח שכתוב עליו "ברוכים הבאים" מוכתם בדם ולצידו סכינים, משקפיים מוכתמים בדם לצד קליע.   לבסוף נשברתי. הכול היה נורא: הריחות, המראות, התחושות. ידעתי שאוכל לתרום יותר אם אהיה רחוקה, והרי יש לא מעט אנשים האמונים על מלאכת התיעוד באופן מעורר השראה. ביקשתי לעצור את המילואים.   בדרך לבית עצרתי בבסיס לשמח לוחמים יחד עם חברים טובים. סיימתי את היום באופן מחזק ואוהב.   מייל לאמא כמה ימים לאחר מכן ראיתי בעמוד "יוצאים לשינוי" בפייסבוק שיתוף של כתבה מתוך העיתון החרדי "משפחה", טקסט שכתבה אימו של אחד החיילים היוצאים שנפלו בקרב. אזרתי אומץ ושלחתי את הכתבה לאמא שלי במייל. ידעתי שהיא לא תגיב.   היא אכן לא הגיבה, אבל אחותי התקשרה ואמרה שאמא ביקשה שנדבר. אז דיברנו. השיחה לא נתנה לי המון תקווה, כי אחותי הייתה בעיקר עסוקה בלספר לי כמה אלוהים שמר עלינו ועל בית של דתיים ששולחן השבת שלהם לא נפגע מפגיעת טיל, למרות שההדף ריסק את כל חלונות הבית. שאלתי את עצמי אם לספר לה על שולחן השבת בבארי, שלא נפגע אבל המשפחה נרצחה... תמיד הדהימה אותי התגובה שלהם כשקורים הניסים והנפלאות הללו. הם יודעים במדויק מדוע זה קרה ומהי הסיבה שאלוהים שמר, אך כשאלוהים מפספס אז אנחנו לא יודעים. זה כבר "חשבונות שמיים".   לעשות, לתת, ליזום - לאהוב נכון לרגע זה אני עוזרת בעיקר בהסברה, מנסה לחזור לשגרה שלעולם לא תהיה אותה שגרה, שומרת על קשר עם מפוני בארי הגיבורים, ובעיקר מנסה לחיות. את הטקסט הזה כתבתי לא בשביל שתמחאו לי כפיים או תצדיעו. הוא נועד לבקש מכם להגביר כמה דברים שיכולים לעזור לכם לשרוד: 1. עשייה. 2. נתינה. 3. יוזמה. בתקופות הקשות האלה, כשהנטייה האוטומטית שלנו היא להסתגר בבית ולהישאב לחור שחור, העשייה הנדרשת בחוץ היא אינסופית. צאו מהבית. אין לכם מושג כמה דברים שנראים לכם פעוטים יכולים לתת לאחרים תקווה ולפתוח עבורם דלתות לעולמות חדשים. אל תחכו שיבקשו מכם עזרה, סמכו עליי – רוב הסיכויים שהבקשה לא תגיע. תיזמו בעצמכם. כמה שיותר. תציעו – בסוף אתם תמצאו. זו אגב ההמלצה שלי לחיים גם בזמנים פחות מטורפים. לעולם אל תחכו שיפרסו בפניכם שטיח אדום – תתחילו ליזום. תנו מה שאתם יכולים. גם אוזן קשבת, חיבוק ואהבה אמיתית חסרת אינטרסים. וכן, תאהבו. ככה פשוט. את כולם.

כשלושה שבועות לאחר פרוץ מלחמה כתבה בטוויטר (היום X) יעל שבח, אלמנת הרב רזיאל שבח שנרצח בפיגוע בשומרון, את הטקסט הבא: "אנשים עם אלוהים – מה משאיר אתכם כאלה בימים אלו? אנשים ללא? מה מחזיק אתכם?" שבח, אישה חובשת מטפחת שמתגוררת בהתנחלות יצהר, הפתיעה באופן שבו הפנתה את השאלה אל המאמינים, אלו השואלים עצמם את השאלה שהדהדה מעל ענני הכבשנים של אושוויץ, היכן היה אלוהים בשואה? בתגובה לציוץ של שבח – ולפי הרוחות ברחוב ובמרחב הווירטואלי – חלק מהמאמינים בחרו להתמקד בניסים שאירעו ולברוח מהשאלה שמציב האסון לפתח אמונתם. אחרים הגדילו לעשות וקשרו בין שמירת השבת של חלק מהקיבוצים לעובדה שהם ניצלו ואחרים לא, פרשנות שרומזת על אשמה שהוטלה על הקורבנות. המנהיגים החרדים המובילים בחרו בדרך הקלאסית המאפיינת אותם במקרים של אסון, הם פירשו אותו כמסר אלוהי למאמינים.   מסר מאלוהים: לא להישען על צה"ל הרב משה שטרנבוך, מנהיג חרדי בעל זיקה לחוגי הקנאים, הסביר שהאסון הוא מסר לעם ישראל, שלא יסמוך על כוחו של צה"ל: "חובת השעה להתבונן שאין לסמוך על כוח הצבא, בדווקא סיבב הקב"ה את הגזירה באופן זה ששיבר את גאוות הצבא וביטל את ה'כוחי ועוצם ידי' שלהם, כדי שנבוא להכרה ברורה שאין אנו שמורים מחמת הצבא כלל ואין אנו מובטחים מחמתם, אלא נתלה עינינו לקב"ה בלבד מתוך הבנה שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים בלבד". לדברי הרב, היה צורך שמימי לחדד את המסר שאין לסמוך על צה"ל, וזאת בעקבות דבריו של ראש הממשלה נתניהו, שהמליץ לחסידי ברסלב להימנע מנסיעה לאומן, ובין היתר הזכיר שבאירופה לא תמיד אלוהים שמר על העם היהודי. "לפני פחות מחודש ימים נשא ראש הממשלה דברי חירוף וגידוף, באומרו ליושבי ארץ הקודש שלא לצאת לאוקראינה, כיוון שכבר הוכח באירופה שהקב"ה לא שמר על היהודים (עפ"ל), וכביכול רק בארץ הקודש יכולים לחיות כיוון שיש כאן צבא שישמור ויגן... לכן, כעת הראה לנו הקב"ה שאם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר, וכל כוחם וגבורתם כאין ואפס ממש, וזקוקים אנו רק לעזרתו ושמירתו של השי"ת בכל מקום". לתפיסה לפיה האסון הוא דרכו של האל להעביר מסרים למאמינים שותף גם הרב משה הלל הירש, ראש ישיבת סלבודקה, מבכירי המנהיגים הליטאים. בדברים שנשא בישיבה הוא אמר: "הנה המצב הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו, שיש כל כך הרבה הרוגים וכל כך הרבה פצועים ושיש שבויים, זהו מצב שאנחנו בכלל לא רגילים אליו, ודאי שהקב''ה בא ללמד אותנו משהו, קשה להגיד שאנו יודעים בוודאות מה הקב''ה מכוון לומר לנו..." אחרי הסתייגות זו מצא הרב בכל זאת הסבר לאסון. לדבריו, הדבר נועד להמחיש לנו שחיינו כאן בארץ הם נס: "את זה הקב''ה מראה לנו עכשיו מה יכול להיות כשהוא לא עושה את הנס הזה, מה יכול להיות! הם יכולים פשוט להיכנס ולעשות פוגרומים, כמו שהיו הגויים עושים פוגרומים בעבר, הם יכולים להיכנס ולקחת אנשים ולהרוג אנשים, כך זה נראה בלי נס. עכשיו הקב''ה מראה לנו, אם אין את החסד שלי, החסד התמידי של ההגנה על עם ישראל כל הזמן, אם אין את הנס הזה – זה מה שיכול לקרות". תפיסת אירועים שכאלו ככלי דיבור של אלוהים מעוגנת היטב בראיית העולם החרדית. אירועים גדולים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה, גם כאלו שלא נגעו ישירות לעם היהודי, שימשו את הוגי הדעות החרדים ככלי לפרשנות המסר האלוהי הגלום באירועים אלו.   משיח כבר מטלפן לעומת אלו שראו באירועים מסר מן השמיים הקורא לעם ישראל להבין כי אין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמים, הוגי דעות אחרים פירשו אירועים אלו כ"מבשרי גאולה" ומצאו בכך נחמה. אצל חלק מהמאמינים אפשר היה לזהות שאיפה כמוסה שהאירועים יתדרדרו למלחמה אזורית, דבר התואם את הנבואה המיתולוגית על "מלחמת גוג ומגוג" הצפויה לפני בוא המשיח. בחוברת שהופצה בריכוזים החרדים הוסבר שהמשיח עומד בפתח וכי אנו נמצאים ממש בישורת האחרונה לפני עידן הגאולה. למאמצי ההסברה ש"הגואל הנה הוא בא", שאין טעם לשאול שאלות על הצרות, הכאבים והמתים, כי תחיית המתים תתרחש בקרוב גויס טקסט ממסכת סוטה, המונה את רשימת האירועים שיתרחשו בעם ישראל בתקופה שלפני בוא הגאולה: בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר. הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ, וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר. וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה. בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ (מיכה ז, ו). פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו; וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. בהקשר רחב יותר, הטבח בדרום יוחס לגלות ישמעאל, שעל פי ספרות הקבלה היא הגלות האחרונה והקשה מכולם. לפי ר' חיים ויטאל, ככתוב ב"עץ הדעת" על תהילים פרק קכ"ד: "אבל יש עוד גלות חמישי אחרון לכולם וקשה מכולם, והיא גלות ישמעאל".   השבת שהצילה מאמינים אחרים התמקדו בסיפורי ההצלה של קיבוץ עלומים וקיבוץ סעד, קיבוצים בעלי אופי דתי. לפי השמועות, השער הסגור בקיבוצים אלו מנע מהמחבלים את הכניסה והתושבים ניצלו. בימים הראשונים לאחר האסון הסיפור התגלגל עד שלבש צורה סופית. תחילה הוזכרו שמות של קיבוצים נוספים שהמחבלים לא חדרו אליהם, אך לאחר שהתברר שמדובר בקיבוצים חילוניים הפרשנות הניסית הופנתה כלפי סיפור ההצלה של הקיבוצים הדתיים בלבד. סיפור הנס התפשט כאש בשדה קוצים, עד כדי כך שהיו מי שהתקשרו לתושבי קיבוץ עלומים לברכם על הנס שאירע להם בזכות השבת. אחת מתושבות קיבוץ עלומים פרסמה פוסט נזעם בפייסבוק. היא סיפרה שהיא דתלשי"ת, והידיעות על "הנס" הוציאו אותה מדעתה. בטקסט שכתבה היו מילים קשות שזכות אמירתן שמורה רק לאלו שחוו את התופת מקרוב. "אנחנו עפר לרגליהם של אנשי כפר עזה היקרים שבזכות עמידתם בקו הראשון ניצלנו. אנחנו צריכים לנשק את האדמה שעליה הם דורכים. ומי אתם(...) שמעזים לעשות את החשבונות המטונפים האלה? כאילו לא מספיק קשה לנו גם כך, עכשיו אנחנו צריכים להרגיש רגשי אשמה על כך שהשכנים האהובים שלנו נטבחו, ואילו אנחנו לגמרי במקרה, רק בגלל שאנחנו מעבר לכביש, ניצלנו?" יש לציין כי גם בעיתונות החרדית נמתחה ביקורת על תפיסת "נס שמירת השבת". בעיתון "בתוך המשפחה" פורסם מכתב של אישה מנתיבות, שהסבירה שהמחבלים לא נכנסו לעיר כיוון שהשבת נשמרת בה בפרהסיה. המכתב עורר את זעמה של כותבת אחרת, תושבת אופקים. היא טענה כי גם באופקים השבת נשמרת ויש קהילה גדולה של דתיים וחרדים, ולמרות זאת פקד אותם אסון כבד מנשוא, 52 מתושבי אופקים נרצחו בשבת השחורה.   על אבא לא שואלים שאלות מול מאמינים שהסבירו שהאסון הוא מסר מאלוהים/פרומו לעידן הגאולה/נס הצלה של שומרי השבת – רבים אחרים בחרו לשתוק. בעיקר אלו שחזו בתופת במו עיניהם, שטיפלו בפצועים ובהרוגים, וכמו אהרון שנדם כאשר התבשר על מות בניו, קיבלו עליהם את גזירת השתיקה. נציגיהם לצורך מאמר זה הם שלושת מתנדבי "איחוד הצלה" שבבוקר השבת השחורה יצאו מגבעת זאת אל עבר העוטף, ובמשך שעות ארוכות, ותחת אש, חילצו פצועים ונסעו הלוך ושוב בכביש 232 מכפר עזה לבית החולים "סורוקה". בריאיון לתוכנית "עובדה" סיפר הנהג על ההזדהות שחש עם מילות השיר "על אבא לא שואלים שאלות", ובו מתוארת שיחה בין סב ניצול שואה לנכדו. הסיפור, מילות השיר והביצוע של הזמר החסידי מוטי וייס – כאן.   השבר באמונה באדם ובאלוהים הניסיון לארגן את המציאות ולספק הסברים לטרגדיה הבלתי נתפסת שפקדה אותנו אינו ייחודי למאמינים. הרשתות החברתיות מוצפות בטקסטים של המתקרא "התפכחות" – אנשים שחשבו שהם בטוחים ומוגנים בזכות ממשלת "ימין מלא-מלא" ומנגד, אנשים שהחזיקו בדעות שמאל ובוחנים שוב את עמדותיהם. אחד הטקסטים האלה, שזכה להד תקשורתי רחב, הוא של הסופרת והיוצרת רוני גלבפיש. "קראתי לסבתא מרים פשיסטית הרבה פעמים. בפניה. בחיוך, ברור. הרי אהבתי אותה והיא אהבה אותי. קראתי לה פשיסטית כי היא אמרה שהערבים הם כמו הגרמנים. שאם יתאפשר להם לשחוט אותנו, הם יעשו את זה בשנייה. סליחה שלא הקשבתי לך, סבתא מרים אהובה שלי. לא היית פשיסטית, רק רצית לחיות. הפוסט המלא כאן. רבים תהו אם בעקבות עדכון התפיסה המדינית חל אצל רוני שינוי גם בתפיסתה את אלוהים. על כך היא השיבה: "...יש לי מערכת יחסים מסוימת עם אלוהים, לפרקים. לא מערכת יחסים טובה, אני מאוד לא נאמנה וגם הוא לא להיט, אבל יש. סבתא שלי (אותה סבתא מרים מהטקסט הקודם. מ.פ) הייתה דתית ובשואה איבדה את האמונה. אני, בלי להיות דתית, בשואת הנגב נפרדתי לעד מהסיכוי הזעיר שאי פעם אשען על האל..." לעומתה, נדמה כי גל של "התחזקות" שטף את הארץ. ידועניות יותר או פחות צילמו את עצמן גוזרות בגדים בגזרה חשופה, ורבים – לרבות בקבוצות של דתיים וחרדים לשעבר – סיפרו שהחלו להניח תפילין ולשמור שבת. הפתגם העתיק "אין אתאיסטים בשוחות" זכה לעדנה, וגם בקרב חיילי צה"ל בחזית השיח האמוני צובר תאוצה. האם אנו עומדים בפני התפרצות מחודשת של "חזרה בתשובה" המונית כפי שאירע לאחר מלחמת יום כיפור? ייתכן. האמונה והדת היו מקום המפלט לשבורי לב מאז ומעולם. עם זאת, יש לזכור כי נפש האדם מורכבת וקשה לצפות מראש את תגובותיה. לראיה, גם אישה דתייה מאמינה אדוקה כמו יעל שבח, מי שבציטוט שלה פתחנו את המאמר, יכולה לתהות בפרהסיה איך ניתן להמשיך להאמין באלוהים לאחר אירועי השבת השחורה. נדמה כי התקופה הנוכחית מאתגרת את התפיסה של כולם, של המאמינים ושל הלא-מאמינים, ודורשת מאיתנו להרהר בשאלות קיומיות שחשבנו שהן נחלת הדורות הקודמים. כמו שכתבה רוני, גם לנו הייתה שואה משלנו – שואת הנגב, וזו מערערת את האמונה ואת אי-האמונה. את האמונה באלוהים ואת האמונה באדם.

בדקות הראשונות התמונה לא הייתה ברורה: המוזיקה המשיכה להתנגן, עשרות האלפים עוד קיפצו ורקדו, ורק כעבור זמן יקר, יקר מדי, המציאות המזעזעת נחשפה; המספרים טיפסו וטיפסו עד למספר הנורא 45. ההלם שאחז את המשתתפים בהילולת הרשב"י התשפ"א הפך להלם כלל חרדי וכלל ארצי. "האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה". בשעות הבוקר המספרים הפכו לשמות; אלמנות, יתומים, הורים שכולים. כל הרוג וסיפורו, סיפור שנקטע בטרם עת. צעירים בראשית דרכם בעולם, שבאו לשמוח ולרקוד, סיימו את חייהם על כבש המעבר. יום חג ושמחה הפך ליום אבל והספדים. אסון מירון תפס את החברה החרדית, באחד מרגעי השפל שלה. אחרי שנה וחצי של קורונה, שבה הפכה החברה הזו, באחריותה או שלא באחריותה, לשעיר לעזאזל. שנה וחצי שבה מבוגרים חרדים רבים שילמו בחייהם, והיה נדמה שסוף סוף מגיע אירוע שבו החרדים יכולים לחגוג בלי הגבלות, שהשגרה שבה אל עולמם. ואז התרחש האסון. בניגוד לקורונה, את המחיר הפעם שילמו צעירי המגזר. הדיו שעל ניירות ההספדים לא יבש, ושוב פקד את החרדים אסון נוסף, קריסת הטריבונות בחסידות קרלין. באותם ימים התחושה ברחוב החרדי הייתה שהאסון הבא אורב מעבר לפינה. באופן טבעי, היו ששיגרו חיצי אשמה לעסקני המגזר ולקהל הרחב, שבהתנהלותם חסרת האחריות הביאו על עצמם את הטרגדיה. האמת חייבת להיאמר: "תרבות הסמוך" לא פוסחת על אף מגזר בחברה הישראלית. הלוא רק לפני כמה ימים התפרסמו מסקנות הביניים של הוועדה שחוקרת את אסון נחל צפית, עוד אסון מיותר שנולד בחטא היוהרה של "תרבות הסמוך". מה שמייחד את אסון מירון, הוא לא מספרם הגדול של ההרוגים בלבד, אלא העובדה שהכתובת הייתה רשומה על ההר כולו. כל מי שדרך במירון, לא רק בל"ג בעומר, אלא אפילו בסתם יום של חול, לא הצליח להבין איך האתר השני בחשיבותו מבחינת מספר המבקרים, אחרי הכותל המערבי, נראה כמו סג'עייה אחרי הפצצה של צה"ל. את ההפקרות ניתן היה לראות מתחתית ההר ועד פסגתו: מבנים לא חוקיים, דרכים לא סלולות, כאוס של ממש. איש הישר בעיניו, או נכון יותר, העקום בעיניו יעשה. המדינה הסירה את ידיה מההר וכל הרוצה בא ונטל. אחד בנה קראון, השני בנה גשר, השלישי בנה מדרגות. אין דין אין דיין. המחוקק נעלם והותיר אחריו אדמה חרוכה. שנה אחרי: חלל נפער בהנהגה החרדית עם פטירתו של הרב קנייבסקי. החרדים נותרו מחוץ לקואליציה ורמת האמון שלהם בממשלה הנוכחית שואפת לאפס. כל הכוכבים הסתדרו לקראת משבר. עם זאת, חברי הכנסת החרדים, המבקרים החריפים ביותר של הממשלה, בחרו לשתף פעולה. הרבנים החרדים, שהממשלה בעיניהם היא ממשלת שמד, התעלו מעל השיקולים הפוליטיים ובחרו בחיים. למעט שוליים קיצוניים, רוב החרדים בחרו בשיח של אחריות. וניכר ברחוב שהרוב המוחלט מיישר קו עם החלטות הממשלה ומתפלל שהפעם זה יסתיים אחרת. בעוד ההנהגה החרדית ברובה הגדול עושה את המוטל עליה, דווקא המדינה היא זו שגוררת רגליים. נכון, נהרסו כמה מבנים, הוקמו גשרים, נערכו תוכניות, אבל עדיין – אין משילות בהר. שלא לדבר על כך שחלק מבעלי התפקידים שאחראים למחדל – עודם מכהנים בתפקידיהם! על המדינה היה להפקיע את השטח מידי בעלי ההקדש, להפוך את האתר לאתר ממלכתי, לכבד את העולים והמתפללים שם, לבנות מחדש את הציון, לסלול דרכים ולהכשיר מקומות לאירועים והדלקות. כולנו תקווה שהשנה יעברו חגיגות ל"ג בעומר בשלום: שכל החוגגים והשמחים ישובו לביתם בשלום, ושהאסון האזרחי הנורא הזה יתועל ללקח עבור כולנו. בכל הנוגע לחיי אדם אין מקום ל"סמוך". לא במכינה שיוצאת לטיול על אף אזהרת שיטפונות, לא באירוע גדול שבו מוצבות טורבינות רעועות. ניהול נכון ואחראי של אירועים גדולים אינו מותרות – הוא מציל חיים! במותם ציוו לנו את האחריות.

היום מציינים במגזר החרדי, עשור לפטירתו של המנהיג הליטאי, הרב יוסף שלום אלישיב. האחרון שאיחד תחת הנהגתו את הרוב הגדול של המגזר הליטאי. אחריו כבר בלתי אפשרי לדבר על הליטאים כמקשה אחת. הזרם המרכזי והפלג הירושלמי, נפרדו בגירושין מכוערים שכללו חסימות כבישים והרבה דם רע. בשעה ששורות אלו נכתבות, יורש יורשו של יורשו, הדור הרביעי בשרשרת ההנהגה, הרב גרשון אדלשטיין (בן ה-99), מאושפז בבית חולים. מסתבר שתנאי הסף למנהיג של 90 פלוס, מוביל לתחלופה גבוהה של מנהיגים ליטאים. אולי הגיע הזמן לחשוב על מודל יציב יותר. יד הרב הרצוג הרב יוסף שלום אלישיב, נולד בליטא בשנת 1910. בן יחיד להוריו לאחר 17 שנות המתנה. ייחוסו, לסבו מצד אמו, המקובל הרב שלמה אלישיב, מחבר סדרת ספרי הקבלה: "הלשם". את שם המשפחה "אלישיב" אימצה המשפחה בעלותה ארצה בשנת 1924. כמו גם את הלבוש הירושלמי ואת שם משפחתו של הסב, שבזכות קשריו ומעמדו, הצליחה המשפחה  לקבל אישור עלייה לארץ ישראל. [caption id="attachment_16430" align="alignnone" width="182"] הרב יוסף שלום אלישיב בבחרותו (ויקיפדיה)[/caption]   נוף מולדתו של יוסף שלום, לא הכיל רמזים על כך, שדווקא הוא עתיד להנהיג את התנועה הפוליטית: "דגל התורה", תנועה שהצירים המרכזיים שלה הם ישיבות וכוללים. הדמות המרכזית במשפחה, היה הסבא. שהיה מושקע כל כולו, בפרויקט סידור ופירוש הקבלה על פי תורתו של הגאון, בו נטל חלק גם הנכד הצעיר. הפרויקט הפך לסדרת הספרים שעל שמו נקרא הסבא 'הלשם'. הנתיב בו צעד הנער יוסף שלום, היה מנוגד לנתיבים בהם התעצבה ה"ליטאיות" בימים של טרום הקמת המדינה. הנער ניסה למצוא את מקומו בישיבת חברון אולם כעבור חצי שנה עזב את הישיבה ושב אל מודל הלימוד העצמאי. יש הרואים קווי דמיון בין המנהיג החרדי הראשון בארץ ישראל: החזון איש, לבין הרב אלישיב. שניהם גדלו במחוזות בהם הייתה הערצה גדולה למורשתו של הגאון מווילנה, עסקו בעיקר בלימוד ההלכה וניסו את מזלם בישיבות ללא הצלחה. נתיב נוסף בו צעד אלישיב הצעיר בניגוד לחרדיות המתהווה, היה הקשר החם עם הרב אברהם יצחק הכהן קוּק, מנהיגה לעתיד של הציונות הדתית, שהיה ידיד של 'הלשם' ואף שימש כמסדר קידושין בחתונתו. יוסף שלום נהג להשתתף מידי שבת בסעודה שלישית בביתו של הרב קוק, שם נשא הרב תכנים מעולמות הקבלה. חשוב לציין, כי חרף הסביבה הקבלית שבה גדל, לא הייתה לכך השפעה על הגותו ותפיסת עולמו של הרב אלישיב. עם נישואיו לביתו של הרב אריה לוין, החל הרב אלישיב ללמוד בכולל שהקים הרב הראשי לישראל הרב יצחק. הרצוג ביקש לכונן דור של פוסקי הלכה בארץ ישראל, פוסקים שיחליפו את הדור האבוד שנספה באירופה בתקופת השואה. בכולל שהקים בירושלים, למדו בין השאר, הרבנים: שלמה זלמן אוירבך, שמואל הלוי וואזנר ואלישיב - שלושתם קיבלו לימים את התואר פוסקי הדור. באותה העת, מעמדה של הרבנות הראשית היה נתון בוויכוח פנים חרדי. חלקים בהנהגה החרדית דוגמת הרב מבריסק, ייחסו לראשיה רצון לכונן מחדש את הסנהדרין ולהכפיף את העולם היהודי לפסיקותיה. לעומת החזון איש שהיה מתון יותר בהתנגדותו. עמדתם השלילית של המנהיגים החרדים ביחס לרבנות הראשית, לא מנע מהרב אלישיב להתמנות בגיל 40 לתפקיד דיין בבית הדין הגדול. גוף שהיה ראש החץ של הביקורת הפנים חרדית על הרבנות הראשית.   האח והאחות - לידתו של פוסק הדור פרשייה אחת הוציאה את הרב אלישיב מאלמוניותו היחסית, פרשת האח והאחות. לא מן הנמנע, כי אילו פרשיית האח והאחות לא הייתה באה לעולם, היה הרב אלישיב מסיים את כהונתו בבית הדין הגדול בגיל 70, ושמו היה נכרך ברשימה אחת של דיינים בכירים שפרשו כמו הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב שלמה פישר ואחרים. אלו, חרף גדלותם בתורה וכישרונם הרב, לא הצליחו להגיע למעמד אליו הגיע הרב אלישיב. פרשיית האח והאחות, פרצה בשנת 1972. הרב הראשי לישראל באותם ימים, הלא הוא הרב שלמה גורן, הקים בית דין מיוחד, לדון במעמדם של אח ואחות לנגר. השניים נולדו לאמם לאחר שנפרדה מאביהם בלי לקבל ממנו גט וחיה עם גבר אחר. השאלה שעמדה במרכז הסערה, האם ניתן להתיר את השניים מחשש ממזרות, בטענה שגיורו של הבעל הראשון לו הייתה נשואה אמם, היה מוטל בספק. הרב גורן בלחץ פוליטי של ממשלת גולדה מאיר, הקים בית דין מיוחד, שפסק, בניגוד לפסיקות חוזרות של שורת ערכאות בבתי הדין שדנו בסוגיה, כי הגיור בטל והאחים מותרים לבוא בקהל. הפסיקה של הרב גורן גרמה לסערה בעולם הדתי והחרדי. הרב אלישיב נעמד בראש החץ של המאבק והתפטר מתפקידו כדיין בבית הדין הרבני בירושלים כמחאה על פסק הדין. המאבק הארוך והקרבה למובילי המאבק הרבנים שך וקנייבסקי האב, הביאו לפרסום שמו של הרב אלישיב במגזר החרדי והפכו אותו לדמות ציבורית מוכרת. בתוך מספר שנים, שמו של הרב אלישיב לצד שמו של מחותנו הרב שלמה זלמן אוירבך, הפכו  שמות נרדפים לפוסקי הדור.   ההימור הפוליטי-הקמת דגל התורה לקראת בחירות 1988, דרש המנהיג הליטאי הרב שך, להשפיע באופן משמעותי יותר על ההרכב של רשימת אגודת ישראל לכנסת. ניצני הפילוג בין החסידים לליטאים, נראו עוד קודם, בהופעתו של העיתון הליטאי "יתד נאמן", שהוקם על ידי הרבנים שך וקנייבסקי האב ובערוב ימיו של זה האחרון. עד להופעתו של יתד נאמן, היה עיתון המודיע, היומון החרדי היחיד. הרבנים הליטאים חשו שכוח השפעתם על העיתון הולכת ונחלשת לטובת חסידות גור ששלטה בעיתון, ולכן החליטו לצאת עם עיתון חדש. ככל שהתקרבו הבחירות, עסק הרב שך בשאלות האם להקים מפלגה חדשה, לתמוך במפלגת הלוויין שהיה שותף להקמתה, ש"ס, או להגיע לשותפות הוגנת יותר עם החסידים ובעיקר עם חסידות גור, ששלטה במפלגה, בעיתון ובמוסדות החינוך. כותבי קורות העיתים חלוקים בשאלת האחריות לפילוג. הרב שך יצא לדרך חדשה והחליט על הקמת מפלגת "דגל התורה", חרף הסכנה שלא יחצה אחוז החסימה. הקמת המפלגה דרשה גיוס של כל הרבנים המשפיעים בזירה החרדית. הרב שך ניסה בתחילה להשפיע על הרב שלמה זלמן אוירבך להצטרף למפלגה החדשה, אך הוא סירב. (יש התולים את סירבו בקרבת משפחה שלו למנחם פורוש, נציג אגודת ישראל אחרים סבורים כי אוירבך התנגד לפיצול שהחזיר לחיים את המחלוקת בין חסידים לליטאים, אחרי עשרות שנים של שקט) הרב שך היה זקוק לדמות רבנית הלכתית, שתעניק גושפנקא הלכתית לצעד הפוליטי שנעשה. בשם זיכרון המאבק המשותף שניהל יחד עם הרב אלישיב בפסק האח והאחות, החליט לנסות את מזלו ולהפתעתו של הרב שך, הסכים הרב אלישיב להעניק את חתימתו למפלגה החדשה, ואף ניאות להשתתף במסע הבחירות. [caption id="attachment_16432" align="alignnone" width="715"] הרבנים אלישיב ושטיינמן לימינו של הרב שך (ויקיפדיה)[/caption] בתום מסע בחירות רווי השמצות ומחלוקות פנים חרדית נוקבת, הצליחה המפלגה הצעירה להכניס שני נציגים לכנסת. אחד מהם משה גפני, המכהן בה עד היום. השתתפותו של הרב אלישיב בכינוסי הבחירות, לא תורגמה למעורבות פוליטית אקטיבית בחייה של המפלגה הצעירה. בניגוד לעמיתו, הרב שטיינמן, שהפך לחבר מועצת גדולי התורה שהקים הרב שך, הרב אלישיב נותר מחוץ לקבלת ההחלטות במפלגה.   הבחירות לראשות עיריית ירושלים-אולמרט זה טוב לחרדים בבחירות לראשות עיריית ירושלים שהתקיימו בשנת 1993, התמודד אהוד אולמרט, אז חבר כנסת מטעם הליכוד, נגד ראש העיר המיתולוגי של ירושלים טדי קולק. אולמרט ניצל את קשריו עם החרדים, במטרה לרקוח הסכם שיבטיח את תמיכתם בו. התמיכה הרבנית נתקלה בבעיה: האיסור לתמוך באופן ישיר במי שאינו חרדי. עד לאותה מערכת בחירות, החרדים בחרו את נציגיהם לרשימה העירונית ולא התערבו בשאלת הבחירה לראשות העיר, שכן זהות המנצח הייתה ברורה. לא כך הפעם, היה צורך להכריע בשאלת התמיכה הישירה במועמד חילוני למהדרין. היות והיה מדובר בשאלה של פוליטיקה מקומית, השאלה הגיע לשולחנו של הרב אלישיב. הרב הפוסק הכריע: צרכיה של היהדות החרדית מחייבים אותנו לתמוך באופן ישיר באהוד אולמרט. במילים צופות פני עתיד "אולמרט טוב לחרדים". לוחות המודעות של ירושלים כוסו במכתבו של הרב אלישיב. הבחירה באולמרט הפכה מ"ספק עבירה" למצווה גדולה. תושביה החרדים של ירושלים יצאו בהמוניהם לקלפיות והביאו את הניצחון למועמד הצעיר. שנתיים מאוחר יותר, הפסק שהכתיר את אולמרט לראש עיריית ירושלים, יהיה הפסק שיכריע בתמיכה האקטיבית במועמד צעיר אחר, הפעם בנימין נתניהו, תחת הסלוגן 'נתניהו טוב ליהודים'. עמדתו הריאל-פוליטית של הרב אלישיב, הביאה אותו ב-2003 לתמוך במועמדותו של נציג חרדי לתפקיד ראש עיריית ירושלים, חרף הדילמות הכרוכות במעמד של ראש עיר עורבת.   מנהיג שוקע מנהיג נולד בשנותיו האחרונות של הרב שך, הסתגר הרב בביתו וסירב להתערב בנושאים ציבוריים. ההחלטה לומר "איני יכול עוד", התקבלה לאחר שהרב שך נתקל בקואליציה של רבנים, שהתנגדה למינוי שביקש לכפות על תושבי העיר החרדית החדשה מודיעין עילית. את הקואליציה נגד המינוי הובילו הרבנים שטיינמן ואלישיב. עם שקיעת מנהיגותו של הרב שך, נראה היה כי כתר ההנהגה יעבור לידיו של הרב שטיינמן. בישיבה שקיימו חברי מועצת גדולי התורה בשאלה מי ימונה לנשיא הבא, נבחר שטיינמן, לתפקיד אותו מילא הרב שך. אחד מחברי ה"מועצת" סימן את מעבר ההנהגה במילים הבאות: 'הרב שך היה מדינאי, הרב שטיינמן הוא פוליטיקאי'. אנשיו של הרב שטיינמן, החלו להעמיק את אחיזתם במוקדי הכוח של המפלגה. עיקר המאמץ הושקע בביצור כוחם של אנשי הרב שטיינמן, בעיתון יתד נאמן. מול העורך החזק של העיתון נתי גרוסמן, שהתנגד לתפיסת עולמו של הרב שטיינמן אותה כינה 'פשרנית', ניצבו רבנים שמונו על ידי הרב שך לפקח על הנעשה בעיתון. אלו צדדו במנהיגותו של הרב שטיינמן ונתנו לכך ביטוי בקו שנקט העיתון. הוויכוח המרכזי נסוב סביב שאלת גיוס חרדים לצה"ל. בשלהי שנות ה-90, הוקם הגדוד החרדי הראשון בצה"ל, שכונה באותם ימים "הנח"ל החרדי", מה שהפך עם הזמן לגדוד "נצח יהודה". הקמת הגדוד החרדי כפתרון לבעיית נוער השוליים, הסעירה את הרחוב החרדי. מקורביו של הרב שטיינמן היו בין מייסדי הגדוד ולדבריהם הוא העניק להם את ברכת הדרך. הדיון סביב הנח"ל, זרע את ניצני המחלוקת שפרצה 15 שנה מאוחר יותר, בין הרב שטיינמן לרב אוירבך הבן. אנשי הרב שטיינמן דאגו לכך, שביקורת נגד הגדוד החרדי לא תקבל ביטוי פומבי בעיתון שנחשב למתווה הדרך של הציבור הליטאי. תחושת שיכרון הכוח של אנשי הרב שטיינמן, הביאה אותם לפסול פרסום של מכתב שכתב הרב אלישיב וממנו השתמעה ביקורת נגד הגדוד החרדי. המכתב פורסם לבסוף בעיתון 'בקהילה', תחת הכותרת 'המכתב שלא פורסם ביתד נאמן'. הסערה שפרצה הביאה את הרב אלישיב לאיים כי יעזוב לאלתר את כל תפקידיו בדגל התורה. האולטימטום עשה את שלו. שטיינמן ואנשיו הרימו דגל לבן והעבירו את השליטה במוקדי הכוח, לידי עושי דברו של הרב אלישיב. מנקודה זו ואילך, נדדה ההנהגה החרדית הליטאית מבני ברק לירושלים. לאורך כל תקופת הנהגתו של הרב אלישיב, הוא ניסה לרוב לחתור להסכמות עם חצרות הרבנים בבני ברק, בדגש על חצרו של שטיינמן. קשה לומר שניסיונות אלו צלחו  ובין ירושלים לבני ברק, הלכה ונבנתה חומה של עוינות.   שמרנות וכניעה לקיצונים סיכום תקופת הנהגתו של הרב אלישיב, מתאפיינת בניסיון לשמר את מורשתו של הרב שך. התנגדות נרחבת לשינויים כמו לימוד ליבה במוסדות החינוך. התנגדות לכל ניסיון לגיוס חרדים לצה"ל. מאבק עיקש נגד האינטרנט. נכונות לזרום עם הקצנה פנים חרדית, כמו בסוגיית הטלפון הסלולרי הכשר. שם נכנע לדרישתם של חסידי גור להסיר את האופציה לשליחת הודעות בטלפונים הכשרים. שמרנותו לא סייעה לו להעביר לדור הבא, את מה שהוא קיבל, ציבור ליטאי מאוחד וגאה. יורשיו קיבלו לידיהם ציבור ליטאי מפוצל, וחסר הסכמה כלפי הרבנים המובילים אותו. הניצחון שנחל במאבק על הטלפון הכשר, הולך ומתברר כניצחון פירוס. החדירה של הטלפונים החכמים למגזר החרדי, שוברת שיאים. אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, בעוד כחודש תצא תעודת הפטירה של הקומה הכשרה, ועוד הצלחה ממנהיגתו של הרב אלישיב תרד בתהום הנשייה.   'היורשים' הגרסה החרדית   אחד מראשי הישיבות אמר פעם: 'אם ישיבת פונביז' היא אם הישיבות, כולנו ממזרים!' בדיחה או לא בדיחה, פונביז' הרתה וילדה את המחלוקת שקרעה את החברה הליטאית מבפנים. צאצאיה של המחלוקת הם רבים. הירידה במעמדם של הרבנים, הפיצול הפנים חרדי ועוד. עוד לפני שנגיע לקשר של הרב אלישיב למחלוקת, קצת רקע על איך הפך סכסוך משפחתי בין אח לאחות, למחלוקת שפיצלה חברה שלמה. ישיבת פונביז' הוקמה שנים אחדות לפני הקמת המדינה, על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן, רב חרדי נמרץ שאיבד את ישיבתו, קהילתו ורוב משפחתו בשואה. בתוך מספר שנים בודד, הפכה הישיבה למובילה בארץ, תוך שהיא עוקפת מתחרות ותיקות כמו ישיבת חברון. ראשי הישיבה זכו להשפעה ציבורית והחלו לצבור כוח פוליטי. הדמות הבולטת והידועה בין ראשי הישיבה, היה הרב שך. הקמתה של תנועת דגל התורה בסוף שנות ה-80, הדקה את הקשר בין כוח פוליטי לתפקיד ראש ישיבת פונביז'. עם המעמד והכוח, באו המאבקים על הירושה. הרב כהנמן המייסד, הותיר אחריו בן אחד, הרב אברהם כהנמן. מאבק הירושה התגלגל לפתחו של הדור הבא. הבן אליעזר והבת ציפורה. ציפורה התחתנה עם הרב שמואל מרקוביץ בן למשפחה ליטאית שורשית. בראשית הדרך הגיסים חיפשו, כל אחד בדרכו, את הקרבה אל הרב שך. השניים סייעו לו במאבק שניהל מול משפחת פוברסקי על השליטה בישיבה. אחרי הניצחון על משפחת פוברסקי, החלו הגיסים לריב בינם לבין עצמם. הסכסוך לא פרץ את גבולות הישיבה, עד לאירועי שמחת תורה שנת 1998. האירועים האלימים ושורה של רעשי משנה, הכריחו את הרבנים אלישיב, שטיינמן, ואחרים לנסות ולפשר בין הגיסים הניצים. לתפקיד הבורר נבחר על ידי אלישיב, הרב גדליה צימבליסט, בוגר ישיבת חברון, כיהן כדיין בבית הדין הגדול והיה בקשרים טובים עם הרב אלישיב. חוסר היכרותו עם הצדדים הניצים, נחשב בראשית הדרך ליתרון. במבט לאחור הייתה זו השגיאה הראשונה בשרשרת אין סופית. פסק הדין שפרסם לבסוף, זכה לחתימתם של הרבנים אלישיב, שטיינמן, לפקוביץ וקרליץ. הפסק הותיר מעמד חלקי לחתן שמואל מרקוביץ בעוד רוב הזכויות הוענקו לאליעזר כהנמן. [caption id="attachment_16434" align="alignnone" width="715"] פוניבז': מלחמה ללא הפסקה (מתוך סרטון)[/caption] פסק הדין כיבה את אש המחלוקות, אך הותיר גחלים לוחשות, ממתינות לשעת הכושר לפרוץ שוב. הטריגר היה בשנת 2004, בהחלטה של הרב גרשון אדלשטיין למנות לתפקיד ר"מ בישיבה את חיים פרץ ברמן. המינוי נתקל בהתנגדות נחרצת של מרקוביץ. המינוי לווה באלימות קשה שעליה נמתחה באופן חריג ביקורת פומבית בעיתון יתד נאמן, שנשלט על ידי מקורבי הרב אלישיב. השיא הגיע בפרסום מכתבו של הרב אלישיב המתנגד למינוי. מול מכתביהם של רבני בני ברק, קנייבסקי הבן, לפקוביץ, קרליץ, שצידדו במינוי. בתווך ניצב הרב שטיינמן, שהביע תמיכה שקטה במינוי. התערבותו של הרב אלישיב במה שנחשב בעיני רבני בני ברק כמעוז שלהם, יצרה קרע בינו לבינם, קרע שלא התאחה עד לפטירתו בשנת 2013.   פסיקה מחמירה יבול דל למרות שהיה מתמיד והגה כל ימיו בתורה, לא חיבר הרב אלישיב ספרים. התוכן הכתוב היחיד הוא תשובות ופסקי דין שכתב בתפקידו כדיין בבית הדין הגדול. השיעורים שהעביר מידי יום בבית הכנסת הסמוך לביתו, עובדו לסדרת ספרים. השיעורים לא נועדו במקורם לתלמידי חכמים, אלא לאנשים העמלים לפרנסתם. בתחום הפסיקה התאפיין הרב אלישיב בדרישה מחמירה. בניגוד לעמיתו הרב אוירבך, נטה הרב אלישיב בכל מקרה של ספק להחמיר. יש מתלמידיו הסבורים שנטייתו להחמיר באה בד בבד עם תפיסה שמרנית כללית שאימץ לעצמו, כחלק ממעורבותו בתנועה הליטאית-דגל התורה. כך או כך, ברוב השאלות ההלכתיות בהם ישנו ויכוח בין הרב אוירבך לרב אלישיב, באופן כמעט ודאי, הרב אוירבך יפסוק לקולא ואילו הרב אלישיב לחומרא.   בבחירות 2009, רבים מחסידיהם של רבני בני ברק, הצביעו למפלגת ש"ס, במחאה על הצבת נציגו של הרב אלישיב ברשימת יהדות התורה, איש העסקים מנחם כרמל. שבועות ספורים לפני פטירתו של הרב אלישיב, השלימו מקורביו של הרב שטיינמן, את השתלטותם המחודשת על יתד נאמן. בניגוד לסיבוב הקודם, הפעם הם לא לקחו שבויים והביאו לפיטוריו של עורך העיתון נתי גרוסמן.   ימים אחדים לפני פטירתו של הרב אלישיב, הקים גרוסמן בתמיכתו של הרב אוירבך הבן, את עיתון 'הפלס'. הקמת העיתון סימנה את הפילוג בתוך היהדות הליטאית. מצד אחד הזרם המרכזי שראה ברב שטיינמן יורש של הרב אלישיב. מהעבר השני הפלג הירושלמי, שראה ברב אוירבך הבן, יורשו של הרב אלישיב. הקרבות בין הניצים נגררו לאלימות, לסכסוכים משפטיים ולמשפחות שנקרעו בוויכוח סביב שאלת היורש. עם פטירתם של הרבנים שטיינמן ואוירבך הבן, שקטה הארץ מעט. עשור אחרי פטירתו של הרב אלישיב, מצויה ההנהגה החרדית בשבר חסר תקדים. פטירתו של חתנו, יורש, יורשו, הרב קנייבסקי, הותירה את הליטאים במשבר ירושת ההנהגה, משבר שסופו אינו נראה.

לאחרונה התפרסמו בכלי התקשורת נתונים על מספר החרדים שפנו לצה"ל בעקבות המלחמה בעזה בבקשה לגייסם לאלתר. על פי חלק מהפרסומים מדובר ב-2,000 פונים; על פי גורם הבקי בנתונים מדובר במספר נמוך יותר. כך או כך, השאלה שמהדהדת במרחב הציבורי היא, האם אנו עומדים בפני שינוי ביחסה של החברה החרדית לשאלת הגיוס לצה"ל? כדי לעסוק באופן עמוק בשאלה זו עלינו להפליג לאחור, אל המלחמה הראשונה, מלחמת העצמאות, אז ניתן לחרדים פטור מגיוס. באותה עת פנו ראשי הישיבות לראש הממשלה דוד בן גוריון וביקשו ממנו לפטור את בחורי הישיבות מחובת ההתייצבות לקרב. בדיון שהתקיים בוועדת החוץ והביטחון של המועצה הזמנית (אוקטובר 1948) דיווח דוד בן גוריון על בקשה זו: "יש 400 בחורי ישיבה, שהם כולם בגיל צעיר ושאם הם יתחייבו בגיוס יהיה צריך לסגור את בתי הישיבות, ושהם גם בארצות אחרות שוחררו מגיוס, ושהיה הסכם שהם ישוחררו". למרות ההצהרות הרשמיות לפיהן יוענק להם פטור מגיוס, בפועל, ברגע האמת, הוצאו צווי גיוס לבחורי הישיבות. ולא סתם בחורי ישיבות אלא למובחרים ביותר שבהם, אלו שלמדו בישיבת לומז'ה בפתח תקווה. בראשית ימי המדינה ישיבה זו נחשבה למובילה ומרכזית בציבור החרדי. את שהתרחש בישיבה בעקבות כך אנו יודעים מתיאוריו של אחד מתלמידיה דאז, מי שלימים הפך למנהיג הציבור הליטאי, הרב חיים קנייבסקי. הסיפור, שציטוטים ממנו הובאו באתר ב"חדרי חרדים", תואר מפי הרב בשנת 2009, עת הגיע לניחום אבלים לאחר פטירתו של הרב גרוסברד, מרבני הישיבה הנודעת. לבני המשפחה המופתעים לראותו אמר שהגיע בשל הכרת הטוב שיש לו לאביהם.   לימוד גמרא על הגבעה בגבול מצרים וכך סיפר הרב: בימי מלחמת השחרור קיבלו בני הישיבות הודעה מהממשלה שזה עתה הוקמה כי בשל מצב החירום שנוצר – הכול צריכים לקום ולהגן על גבולות המדינה. איש בל ייעדר. את ההודעה קיבלו בהיכלי הישיבות בהלם מוחלט; מה לצורבא מרבנן ולשדות הקרב? אלא שההוראה הייתה חד משמעית ואותה אין להשיב. ההודעה התקבלה גם בישיבת לומז'ה, והנהלת הישיבה מינתה את הרב גרוסברד למפקד "פלוגת לומז'ה", והציבור יצא לדרכו לגבול מצרים, להגן על גבולות המדינה המתהווה. הגר"ח הוסיף וסיפר שארגון "ההגנה" לא סיפק למתגייסים הטריים מלומז'ה רובים או אמצעי לחימה מודרניים אחרים, ושכלי הנשק שלהם היו מקלות ואבנים בלבד. עוד תיאר כי הרב משה סולביצ'יק בכה בדמעות שליש כל הדרך אל הגבול המרוחק, וכי הכול חששו מהבלתי נודע. הגר"ד פוברסקי, שאף הוא למד בלומז'ה באותם ימים, התחבא בתא שירותים בישיבה וכך חסך מעצמו את היציאה למשימה הקשה. על ההתמודדות שלו עצמו בשדה הקרב סיפר הרב: "כשהגענו למקום אמר לי הרב גרוסברד שאני יכול ללכת וללמוד על הגבעה. הוא רק ביקש שאצטייד במקל ובאבנים, וכך היה. לקחתי את הגמרא, ועליתי לראש הגבעה, ושם למדתי עד שוך הקרבות". "היום", סיים הגר"ח, "באתי להגיד תודה למפקדי על מה שעשה למעני. אני עושה זאת באמצעותכם, בניו".   רוחות של שינוי בישיבת חברון מים רבים זרמו בנחלי הדרום מאז התייצבו הרב קנייבסקי ופלוגת לומז'ה להגן על הגבולות. עד לא מזמן נדמה היה כי גיוס חרדים לצה"ל באופן שבו גויסו במהלך מלחמת העצמאות לא ישוב עוד לעולם. אך בבוקר שבת, 7 באוקטובר 2023, כל ההנחות המוקדמות קרסו. התחושה בישראל שלאחר שמחת תורה תשפ"ד היא שאנו בסכנה קיומית. תחושה זו מחלחלת גם בקרב קבוצות בחברה החרדית, חרף העובדה שקהילה זו נפגעה פחות באסון. עד למערכה הנוכחית התפיסה הרווחת בחברה הישראלית, שהיו לה תימוכין במערכת הביטחון, הייתה שלצבא אין צורך אמיתי בגיוס חרדים. המתווים השונים שפורסמו עסקו בשאלת הורדת גיל הפטור, והמיקוד עבר משירות בצבא להשתלבות בשוק התעסוקה. אך כשפרצה המלחמה והציבור הישראלי גילה לתדהמתו שרעיון "צבא קטן וחכם" לא עמד במבחן המציאות, החלו להישמע קולות הדורשים גיוס חרדים. הפעם, גם בקרב חלקים בציבור החרדי עצמו התעוררה תחושה שזו השעה להתייצב תחת האלונקה. עדות לשינוי בסנטימנט הציבורי ראינו באירוע חריג שהתרחש בישיבת חברון בירושלים. לישיבה הגיע ארז אשל, קצין במילואים ואיש הציונות הדתית. אשל עלה על הדוכן וקרא לבחורים לעזוב את היכל הישיבה ולהצטרף לכוחות הלוחמים. אשל גם ניסה להתקבל לבתיהם של רבנים חרדים מובילים ולהשמיע באוזניהם את הדרישה להצטרפות שומעי לקחם לנשיאה בנטל. הקצין ציטט באוזניהם את התהייה בפסוק: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה". אולם בקרב ההנהגה החרדית, כפי שנראה כעת, הדעת אינה נוחה מהשינוי המסתמן. באופן יוצא דופן הביטאון "יתד נאמן" של מפלגת דגל התורה ו"הפלס" עיתון הפלג הירושלמי כמו יישרו קו במאבק נגד הרוח החדשה הנושבת במחנה. הרב דוד כהן, ראש ישיבת חברון וחבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה, צוטט במוסף סוף השבוע של "יתד נאמן", עשרה ימים מפרוץ המלחמה: "הלב שותת דם על הדיבורים הנשמעים בשולי המחנה, שכביכול בעת צרה כזו, שכל ישראל בסכנה, צריכים ללכת ולסייע ולצאת מכותלי הישיבה. מי שמדבר דיבורים כאלה אינו שייך כלל לידיעה מה היא תורה, מה הוא כלל ישראל, מה הם בני הישיבות, ומה הם המושגים של אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא חד הוא". בעיתון "הפלס", תחת הכותרת "מחאה רבתי עקב הפרצה החמורה" נכתב: "רבים בקרב ציבור היראים הביעו זעם רב על הניסיון לנצל את המצב הקשה כדי לחולל מהלכים שלטוניים, המאיימים על היכלי הישיבות ועל שמירת חומותיו של הציבור החרדי". מנגד, נשמעים קולות מרכזיים שונים. הרב משה מרדכי פרבשטיין, עמיתו של הרב דוד כהן בראשות ישיבת חברון ורב צבאי בעברו, השמיע מסרים אחרים, מסרים המתכתבים עם סיפורו של הרב קנייבסקי על האופן שבו נהגה ישיבת לומז'ה בעת פקודת הגיוס ב-1948. "מבחינה עקרונית זו מלחמת מצווה ועל כן היינו אמורים להתגייס, אלא שאין לנו את ההכשרה לכך ולכן התרומה הטובה ביותר היא לימוד תורה שמגן על עם ישראל רוחנית", אמר הרב לתלמידיו בסעודה שלישית בישיבה. הדברים לא התקבלו בעין יפה בקרב אחדים מהתלמידים, והיו מי שסברו שעליהם למחות על כך. במאמר מוסגר נציין שהגדרת מערכה כ"מלחמת מצווה" ועיסוק בשאלת הפטורים מגיוס בעת מלחמה כזו הם עניין שנידון בהרחבה בספרות הפוסקים. יש הסוברים כי כל מלחמה שמטרתה הצלת עם ישראל היא מלחמת מצווה, ויש החולקים על כך; יש הסוברים שבמלחמת מצווה הכול חייבים להתגייס, ומנגד יש הטוענים שגם במקרה כזה שבט לוי פטור מן הגיוס.   החוק שפקע והצעת החוק שנקברה ובחזרה למציאות בישראל בימים אלו – נזכיר כי לפי תוכניות הממשלה ובתואם לדרישת המפלגות החרדיות, במושב החורף הקרוב של הכנסת היינו אמורים לשמוע ולראות כיצד מוסדר חוק דחיית גיוס לצעירים חרדים. לפי הצעת חוק, הפטור אמור להיות גורף לכל מי שרשום כתלמיד ישיבה ולבטל תנאים כמו עמידה ביעדי גיוס. ההערכה במערכת הפוליטית היא שהחוק במתכונתו המקורית נקבר ב-7 באוקטובר בשעה 6:29 בבוקר. עוד נזכיר כי באמצע חודש אוגוסט, רק כמה שבועות לפני האסון הנורא, ארגון "אחים לנשק" והתנועה לאיכות השלטון עתרו לבג"ץ בדרישה להורות לשר הביטחון לגייס את כלל בחורי הישיבות לאלתר. התביעה הגיעה בשל הכוונה לחוקק את החוק שהוזכר לעיל ובעקבות פקיעת תוקף חוק הגיוס ואי הסדרת המעמד החוקי של בני הישיבות. המדינה, בתגובה לעתירה, ביקשה אורכה ובג"ץ נעתר לבקשה. הוואקום החוקי נמשך.   "מי שבירך" לחיילי צה"ל בבית המדרש של בעלזא והתראה מטייס לשעבר בשונה מעיסוק בשאלת גיוס חרדים לצה"ל – שאפשר לשאת ולתת אם מדובר בשינוי של ממש או בתהליך שולי המאפיין פרטים יחידים במחנה החרדי – היחס לחיילי צה"ל השתנה באופן מהותי. לפי כלי תקשורת חרדיים, בתפילת השבת בבית המדרש הגדול של חסידות בעלזא נאמרה ברכת "מי שבירך לחיילי צה"ל". אירוע חריג ביותר. כולנו ראינו תמונות וסרטונים של חרדים קושרים ציציות עבור החיילים ושמענו עדויות על נשים חרדיות הטורחות ומבשלות ארוחות לחיילים. גם התגייסות זו לוותה בביקורת פנימית. טייס קרבי לשעבר שחזר בתשובה כתב במייל – שהגיע לתפוצה רחבה בקרב המגזר החרדי – כי השינוי ביחס לצה"ל ישפיע על העיסוק בסוגיית העיסוק בימים שלאחר המלחמה. "אם עמית סגל מצייץ הערב: 'איזה קידוש השם, נשים מת"א אוספות עכשיו אוכל מנשים חרדיות בב"ב למען החיילים...' הוא בחור פיקח ובטח לא משועמם בימים כאלה, הם פשוט מחכים לנו בפינה – כשיעבור זעם ויגיע חוק הגיוס הם יגידו לנו, 'הרי גם אתם מבינים שברגע האמת חייבים את צה"ל, אז למה אתם לא חלק מזה?...' ומה נענה להם?"   תורתם – נשקם לא נוכל להשלים את סקירת המצב בציבור החרדי בלי להזכיר את החלטת הרבנים להקדים את זמן שיבת הבחורים לישיבה. במוצאי שמחת תורה, כשהחלו להתברר ממדיו של האסון המזוויע, הוחלט להשיב את התלמידים לישיבות ולא להמתין לראש חודש חשוון. מדובר באירוע היסטורי, שכן לוח הזמנים של הישיבות התקבע במגזר הליטאי כדבר קדוש שאסור לשנותו. החריג היה במלחמת יום הכיפורים, אז נותרו הבחורים בישיבות ולא שבו לבתיהם במוצאי החג. במכתב שפורסם ב"יתד נאמן" למחרת האסון בדרום כתבו הרבנים לנדא, הירש ופוברסקי: "הראוי הוא מכל הבחינות לאור המצב החמור מאוד והבלתי ברור שיוקדם הזמן של החורף ביום א' או ביום ב'. כל ישיבה לפי האפשרות שלה ובכפוף להנחיית הרשויות". אך גם ברוח זו, של שינויים וביטול תוכניות, קשה לנחש אם קבוצת החרדים שבחרה להתגייס לרגל המצב משקפת אירוע נקודתי או שהיא הסנונית המבשרת על תחילתו של עידן חדש. סביר להניח כי אופייה של ישראל ב"שש אחרי המלחמה" ישפיע על הכרעת סוגיית הגיוס. אם אכן הנושא הלאומי והצורך בגיוס יהיו בקונצנזוס נרחב, ייתכן שייווצרו לחצים חיצוניים ופנימיים על הנהגת החברה החרדית להוריד מהפרק את רעיון הפטור הגורף לצעירים ולהסדיר את מעמד בחורי הישיבות באופן אחר. כזכור, הצורך בהסדרה אינו קשור למלחמה אלא לפקיעת תוקף חוק דחיית השירות של בחורי הישיבות. לבסוף, נזכיר את "הישיבות לנושרים", ישיבות שהוקמו כדי להשאיר במרחב החרדי צעירים שאינם מעוניינים במסגרת ישיבתית קלאסית. הישיבות הללו הן למעשה תחליף גיוס לאותם צעירים. נותר רק לתהות האם – ברוח מסר "תן לי יבנה וחכמיה" – ההנהגה הרוחנית והפוליטית של הקהילה החרדית תקבל בהבנה או בהסכמה שבשתיקה פתרון שמהותו היא גיוס של כל אותם צעירים חרדים שתורתם אינה בהכרח אומנותם.

עזיבת עולם התורה – כפי שנהוג לכנות בשיבוש "יציאה בשאלה/חזרה בשאלה" – אינה תופעה חדשה. למעשה, ימיה כמעט כימי היהדות מאז מהדורתה הפרושית. יש הרואים באלישע בן אבויה ("אחר") מי שראוי לתואר "היוצא הראשון". אני ואחרים סבורים שברוך שפינוזה הוא האיש המתאים יותר לשאת בתואר הנכבד. שפינוזה היה רק בן 24 כשהעז לקרוא תיגר על אמונות היסוד של קהילתו; פעולה אמיצה ובודדה, שכן לא היו לו שותפים, לא מבית ולא מחוץ. האיש הוחרם בחרם עולם. תהילתו הגיעה רק כעבור שנים רבות, וכיום דמותו ומורשתו הן סמל ומופת לתעוזת הלב, וכתביו מעודדים אחרים ללכת אחר אמונתם בלי לפחד מהמחיר הכבד שדורשת הבחירה. מאז שפינוזה (1677-1632) ועד לניצניה הראשונים של תקופת ההשכלה (בשנות ה-70 של המאה ה-18) בודדים בלבד העזו לצאת מן המחנה ומן הגטו. היהודים לא היו רצויים בעולם שבחוץ. אלו שיצאו נחשבו מומרים ועל פי רוב התקבלו בחשדנות בקהילתם החדשה. מאז החלו לנשוב רוחות ההשכלה התעוררו גלי יציאה מהחברה השמרנית והסגורה. הגלים הלכו והתחזקו עם השנים, וכיום החברה הדתית והחרדית היא המיעוט ביהדות העולם. בשורות הבאות ננסה לסקור את תנועת היציאה מראשית ימיה של מדינת ישראל ועד לימינו. התנועה החלה בטפטופים שהפכו לנהר שוצף של יוצאים, גברים ונשים שעזבו את החברה הדתית והחרדית בשנות החמישים. בשלב מסוים הזרם הלך והצטמצם. בשנים הבאות החברה החרדית הלכה וגדלה, יותר אנשים עמדו בדלת הכניסה לעומת אלו שביקשו כרטיס יציאה, ואילו בעשורים האחרונים המגמה שוב התהפכה. לכל תקופה מאפייני יציאה משלה, מאפיינים שנגזרו מאופייה של החברה הישראלית ושל החברה החרדית. היוצאים בשנות החמישים לא דומים ליוצאי שנות השמונים והתשעים – לא בכמות ולא באופי היציאה. על אחת כמה וכמה שאין יותר מדי נקודת השקה בין היוצאים בראשית ימי המדינה ליוצאים בעידן האינטרנט. אולם על אף השוני הרב, דומה כי יש מכנה משותף לכלל היוצאים: הם היגרו מחברת מיעוט אל חברת הרוב. במקום רבים ההגירה הייתה קשה, למי יותר ולמי פחות, חלק מהיוצאים נאלצו לסדוק חומות בצורות ושגשוגם לא היה מובן מאליו באף תקופה. סיפורה של תנועת היציאה הוא, למעשה, סיפורו של הריקוד המקביל של החברה החרדית והדתית מול החברה הישראלית.   קלף מנצח: היוצאים בשנות החמישים התחרות בין אנשי היישוב הישן לראשי הציונות הסתיימה בנוק-אאוט. בשורת הקמת מדינת ישראל וניצחון צה"ל במלחמת העצמאות הדהדו גם בסמטאות העתיקות של שכונת מאה שערים בירושלים. נערים חרדים הביטו בעיניים בורקות בתמונות של חיילים ומפקדי צה"ל, שגבורתם הזכירה פרקים נפלאים בהיסטוריה של העם היהודי: בן גוריון בדמותו של יהושע כובש הארץ, או דוד המלך, מקים הממלכה המאוחדת. ראשי הצבא נדמו כיואב בן צרויה, שר הצבא של דוד. מולם ניצבו הרבנים נעדרי הגבורה והכריזמה, ראשי קהילה שהואשמו כי הוליכו את צאן מרעיתם אל הטבח בשואה, מנהיגים חסרי כוח ומעוף, מול התנועה הציוניות והחילוניות הארצ-ישראלית הקוסמת. המספרים הרשמיים של תנועת היציאה באותה תקופה אינם ידועים, אך מובן שמדובר היה בתופעה רחבה מאוד. במאמר שפרסמה ד"ר שרית ברזילי[1] היא מכנה את היציאה של שנות החמישים: "החלפת אמונה באמונה". לדבריה, התקופה מתאפיינת במעבר בין עולם אמוני של דת לעולם אמוני של ישראליות מתהווה; אמונה באלוהים התחלפה באמונה בעבודה, בחלוציות ובהתיישבות בחבלי מולדת. בראיונות שערכה עם יוצאים בני התקופה, כמעט כולם מתארים תהליך דומה: שאיפה להשתייך לקולקטיב הציוני המתהווה. בשל האופן שבו התרחשה, היציאה של שנות החמישים לא נתפסה כ"שבירת כלים", אלא כמעבר טבעי כמעט בין עולם שהתיישן לעולם חדש ועדכני. להמחשה, ראו כיצד השיב אחד המרואיינים לשאלה, מתי הוריד את הכיפה: "זה היה במסגרת הצבא. היחידה הייתה כללית, לא כמו היום, שיש ישיבות הסדר. דתיים היו מעט מאוד, ובאופן טבעי התנהגת כמו כולם". מרואיין אחר סיפר: "הגעתי לתיכון שרובו לא דתי. חבשתי כובע בצאתי מהבית, והייתי מוריד אותו באוטובוס. את התלמידים ראיתי כשייכים למשפחות במעמד היררכי גבוה יותר מזה של החברה החרדית שממנה באתי". סדרת הראיונות של ד"ר ברזילי התקיימה חמישה או ארבעה עשורים לאחר היציאה, רוב המרואיינים השתלבו היטב בחברה הישראלית, הם הקימו משפחות ודיווחו על השלמה עם זהותם החדשה. תהליך היציאה שלהם לא נחווה, לא בשעת מעשה ולא במבט לאחור, כמעשה הרואי, אלא כהשתלבות במסגרת חדשה שנראתה מבטיחה יותר ונתפסה כטובה יותר.   ילדי הפרחים: היוצאים של שנות השישים והשבעים המגמות שרווחו בעולם השפיעו על אופי היציאה של שנות השישים והשבעים. בישראל החילונית הייתה תנועה מנוגדת, מחד גיסא התעוררה שאיפה להתחבר לעולם הגדול ולתופעות חוצות מדינות כמו "ילדי הפרחים", צעירים שקראו לאחווה בין כל בני האדם והתחברות אל המאחד בין כולנו, והמהפכה הפמיניסטית. מאידך גיסא, אווירת הלאומית שהייתה אז בארץ בעקבות הניצחון הפנומנלי במלחמת ששת הימים, אווירה חגיגית, אופורית אפילו, שדעכה לחלוטין אחרי ההפסד הצורב במלחמת יום הכיפורים. אחת ההשלכות החברתיות הבולטות בישראל למלחמת יום הכיפורים הייתה גל עצום של חזרה בתשובה. הקהילה החרדית התרחבה מאוד. בעקבות כך חלה הקצנה דתית והחומות המבדילות בין הציבור החרדי לציבור החילוני גבהו. היוצאים בני אותה תקופה מתארים את תהליך היציאה כמעבר מעולם סגור ומצומצם לעולם פתוח וחופשי, בהשראת המגמות העולמיות. אצל היוצאות הטריגר ליציאה היה גם רצונן לשפר את מעמדן כנשים, והן התחברו אל ערכי המהפכה הפמיניסטית. באופן מעניין ומורכב, אפשר לזהות רוח חדשה בקרב היוצאות והיוצאים – רצון לשמר חיבור אל היהדות באופן מותאם לערכים החדשים שהם בחרו לאמץ. בראיונות שערכה ד"ר ברזילי התגלה חלקו של הרב שלמה קרליבך, הרב המרקד, בתנועת היציאה של אותן שנים. קרליבך היה "חד-קרן", דמות שוליים, רגלה האחת נטועה בתרבות העולם ורגלה האחרת מקפצת בתוך המגזר החרדי. כך תיאר אותו יוצא בני ברקי משנות השבעים: "קרליבך היה פורץ דרך, שגרם לזעזוע תרבותי בחברה החרדית. פתאום בא רב, שמספרים עליו שהוא תלמיד חכם, והוא שר וקופץ, רוקד ומופיע באולמות מעורבים, לקהל דתי וחילוני. לבר מצווה שלי ביקשתי גיטרה, ואבא שלי צעק לי, 'קרליבך אתה רוצה? להיות אלביס אתה רוצה?'". בהמשך הריאיון תיאר היוצא איך הוא וחבריו מימשו את "החלום ההיפי" של שנות השבעים, בטיולים, שירה, סמים ואלכוהול. אורח החיים הזה לא נמשך זמן רב. היוצא נקלע למשבר, בעקבותיו החל תהליך של צמיחה מחדש, והוא הקים מוסד חינוכי שמהותו חיבור הציונות אל המקורות היהודיים. העיסוק המוגבר בתרבות היהודית הוליד אצלו תחושת זרות כלפי העולם החילוני, שאז החלו לחלחל בו תהליכי פוסט ציונות. בקרב הנשים, כאמור, הדחף ליציאה התגבר בעקבות היחשפות לרעיונות הפמיניזם. אחת המרואיינות סיפרה לד"ר ברזילי: "בבני ברק ובירושלים רואים אצל הבנות את הניכור מהגוף, הגוף לא קיים. כמו שאינדיבידואליות לא הייתה קיימת, כך גם הגוף לא היה קיים". מניע נוסף עבור יוצאות בנות התקופה היה צימאון אדיר לידע. באותם ימים התיכונים והסמינרים של "בית יעקב" סיפקו השכלה מצומצמת מאוד, ונשים שרצו להרחיב את אופקיהן פנו אל האוניברסיטה. ענייני זהות ושייכות העסיקו מאוד את היוצאות והיוצאים של שנות השישים והשבעים. הנתונים מספרים שרבים מהם פנו לעיסוק בתחומי התרבות היהודית. אפשר לשער שעיסוק זה נועד למלא את החלל הרוחני שנוצר בקרבם בעקבות היציאה. בשונה מהיוצאים בעשורים הקודמים, הם לא פגשו חברה ישראלית אידיאולוגית, שאת ערכיה הם יכלו לאמץ במקום הערכים החרדיים, אלא עולם של אינדיבידואליים, שבו כל אחד חי את חייו. בעולם כזה הם התקשו למצוא את מקומם ובחרו לארוג לעצמם זהות חדשה, המורכבת מערכי היהדות, ערכי הציונות וערכי החופש.   סימן שאלה: היוצאים של שנות השמונים והתשעים המונח "יציאה בשאלה" הוא למעשה ביטוי שנועד לתאר תנועה הפוכה מ"חזרה בתשובה". עמותת "הלל", שהוקמה ב-1991, בחרה לאמץ את המונח וקראה לעצמה: "האגודה ליציאה בשאלה". היוצאים בעשורים אלו מאופיינים ביציאה מעולם של תשובות חד-משמעיות, הקהילה החרדית ההולכת ומקצינה, לעולם אפוף בסימני שאלה. באותן שנים הפוסט-מודרניזם יצא ממחוזות האקדמיה אל המרחב הציבורי. הספקנות, התהיות הקיומית וחוסר הוודאות היו נחלת רבים והיוצאים הושפעו מכך. רבים מהם לא הצליחו למצוא את עצמם בחברה הכללית. יוצא בן התקופה הגדיר עצמו כמי שרוב עולמו נטוע עדיין בעולם החרדי ושהוא חש סלידה מהריק החילוני. תחושת חוסר הוודאות הקשתה על היוצאים לראות בחילוניות עתיד, וחלקם לא שלל חזרה אל הקהילה החרדית. אחד היוצאים גילה את אלוהים דווקא לאחר היציאה, וכך סיפר לד"ר ברזילי: "כשהתפללתי בישיבה הרגשתי שאני מדבר אל קיר. לאחר היציאה הגעתי לפגישה עם שמאן. חזרתי הביתה אחרי הפגישה ושכבתי לנוח בעיניים פקוחות. פתאום ראיתי גוויל ועליו אותיות של כתבי-יד עתיקים, ושם היה כתוב שיש אלוהים. המודעות הזו התעוררה בי רק אחרי שעזבתי את הישיבה". יוצא אחר, שעוסק באומנות, סיפר שהוא חווה את עצמו כחריג בנוף החילוני, אך בתפיסתו מדובר ביתרון: "אני מאמין שהחריגות היא המוטו של האומנות בכלל. אם שני אנשים עושים את אותו הדבר, אין לאומנות על מה להתבסס. החריגות שלי נובעת ממשהו מאוד פנימי. להבדיל מאנשים אחרים, אני חושב שחריגות לא רק שאינה מילה גסה, אלא שהיא אפילו מילה טובה". הפוסט-מודרניזם היה בעוכריהם של היוצאים בשנים אלו, אך היו לכך גם יתרונות; התפרקות החברה מערכיה הדוגמטיים אפשרה ליוצאים לשמר חלקים בזהותם הקודמת ולא נדרשה מהם התאמה מוחלטת לחברה החדשה. המגוון האנושי, ההולך וגדל, בחברה הישראלית העניק ליוצאים הזדמנות ליצור זהות חדשה משלהם, זהות שיש בה חיבור בין הזהות הקודמת לזהות החדשה. בעניין הזהות הקודמת עלינו לציין את תוצאותיו העגומות של תהליך ההסתגרות על החברה החרדית. במשפחות חרדיות רבות "ישבו שבעה" על ילדים שבחרו לצאת וניתקו את הקשר עימם. עבור היוצאים מדובר היה במכה אנושה. הניכור מצד המשפחה והקהילה, בשילוב קשיי ההתאקלמות בחברה הכללית, גבו מחירים כבדים, גם בנפש.   האינטרנט והיציאה המאורגנת: היוצאים של המאה ה-21 כפי שראינו, היציאה, על פי רוב, הייתה מעשה של יחידים ולא תנועה מאורגנת. הקמת "הלל" בראשית שנות התשעים הייתה הסנונית שבישרה את בוא האביב היוצל"שי. מעניין להיזכר מה גרם לצעירים חרדים רבים להיחשף לארגון "הלל" ולמטרותיו. ובכן, מייסד הלל, שי הורביץ, חזר בתשובה והקים ארגון שמטרתו הייתה לפעול נגד תנועת היציאה. חזרתו של הורביץ לעולם החרדי התקבלה בתשואות. העיתון "משפחה" דיווח לקוראיו על האירוע המשמח, שסימל את הניצחון החרדי המושלם. וכך חלקים רבים בציבור החרדי, שלא ידעו על קיומו של הארגון, קיבלו את כל הפרטים על-אודותיו מיד ראשונה. בחברה החרדית סלדו בגלוי מהלל, וסיפורים ממוצאים על פעילות הארגון עברו מפה לאוזן. ומן העבר השני, אחד הפעילים בארגון בראשיתו, העיתונאי ישראל סגל, אחיו של המשגיח החרדי המפורסם הרב דן סגל, סייע ליוצאים להשתלב בחברה החדשה. בראשית המילניום חלה עלייה במספר היוצאים, וזאת רק כקדימון לשטף היציאה של השנים האחרונות, בעקבות חדירת האינטרנט לתוך העולם החרדי. הפורומים בפורטלים השונים, ולאחר מכן הרשתות החברתיות, יצרו ליוצאים קהילות וירטואליות ואפשרו להם להתחבר ולהתעצם, מספרית ומנטלית. נוסף על כך, האינטרנט היה שער כניסה לעולם של ידע, של גילויים ושל חשיפה לאמונות אחרות. אם נוסיף לכך את משברי ההנהגה בחברה החרדית וחוסר היכולת המעשית להתמודד עם חדירת האינטרנט לכל מי שבאמת מעוניין בכך, נבין כיצד תופעת היציאה הפכה לתנועה של ממש. לפי נתוני מחקר שפורסם בשנת 2021,[2] כ-3,000 יוצאים עזבו את החברה החרדית בשנת 2020. ניתן רק לשער שבעקבות הקורונה המספרים האמירו עוד יותר. על פי המחקר, שיעור העזיבה עמד על 14%.[3] עוד עולה מהמחקר כי בשונה מהמגמות שהיו בעבר, שערי היציאה מהעולם החרדי נפתחים בתדירות גבוהה יותר מאשר שערי הכניסה אליו. מאפייני היוצאים של תקופתנו מעניינים ומגוונים, טווח ההגדרה שלהם הולך ומתרחב, והמושג "יציאה מהחברה החרדית" התמלא במשמעות חדשה. המרחב שבין החרדים והחילונים משופע כיום בסוגים וגוונים שונים של זהויות, נמצאים שם יוצאות ויוצאים שבחרו להתחבר לעולם הערכים החילוני באופן מלא, אחרים שבחרו לאמץ זהות מסורתית כזו או אחרת ואחרים ליקטו לעצמם חלקיקי תרבות ויצרו זהות שאינה ניתנת להגדרה חד-משמעית.       [1] ברזילי, דרך החול, תופעת "היציאה לשאלה" מהחברה החרדית 1948-1998. [2] מחקרם של ד"ר איתן רגב וגבריאל גורדון מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. המחקר בוצע בסיוע עמותת יוצאים לשינוי. [3] עוד פרטים, ניתוחים ומסקנות פורסמו בשנתון "יוצאים עם נתונים" של עמותת יוצאים לשינוי.