תוצאות חיפוש

החרדיות במתכונת המוכרת לנו עוצבה על ידי מנהיגיה. גדולי ישראל של העת החדשה. המודל החרדי שהתהווה בארץ ישראל, ולאחר מכן במדינת ישראל, פרץ את גבולותיה ויובא לחו"ל; אך עבור קהילות רבות הלב נותר כאן, בארץ הקודש. בסדרת המאמרים "חרדים כחול-לבן" יוביל אותנו מני פלד במסע מרתק ומרחיב לב בעקבות המנהיגים הגדולים של היהדות החרדית המקומית. יחד נגלה איך הללו תרמו לעיצוב דמותה והאם – ועד כמה – הרחיקה השפעתם מעבר לזמן ולמקום שבו חיו | פרק ראשון: חזון נולד. 1933–1953 תן לי את בני ברק וחכמיה ב־10 ביולי 1933, ארבעה חודשים לאחר שהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה, ירד מהספינה בנמל יפו איש צנום, נמוך קומה ממושקף, מגבעת שחורה לראשו וחליפה ישנה ודהויה לגופו. גיבור חייו של האיש היה הגאון מווילנה; דמות של תלמיד חכם סגפן, שכל ימיו שהה בין כותלי חדרו והקדיש את חייו לתורה, ולתורה בלבד. לצידו של האיש צעדה רעייתו המבוגרת ממנו בכמה שנים. לבני הזוג לא היו ילדים והם נזקקו למספר מועט של מזוודות שהכילו בעיקר ספרים. מעט שבועות חלפו מאז חיסלו בני הזוג את עסקיהם בווילנה והחליטו לעלות לארץ ישראל. בעתיד, כותבי קורותיו של האיש ינסו לענות על השאלה, מה גרם לו להחליט לעלות לארץ ישראל; האם תחושת משימה שהוטלה על כתפיו, או שמא נימוקים דתיים אחרים הם אלו שסובבו את גלגל ההיסטוריה כפי שהסתובב? לעולם לא נדע. על הרציף המתינו לבני הזוג נציגים של הסניף הארץ־ישראלי של תנועת "אגודת ישראל". קבוצה שהתיימרה לייצג את העולם היהודי האולטרה־אורתודוקסי. כמה ימים קודם לכן קיבלו ראשיה מברק מווילנה, ובו התבשרו להם על בואם של העולים החדשים. לאיש שאת פניו באו לקבל קראו הרב אברהם ישעיהו קרליץ. שמו ושם משפחתו ייעלמו בעתיד מהזיכרון ושמו ייזכר על שם סדרת ספריו: "החזון איש". תחילה התארחו בני הזוג אצל מכרים בתל אביב, משם עברו לקבוע את ביתם במושבה החדשה שהוקמה בין תל אביב לפתח תקווה – בני ברק. החלטתו של החזון איש לא להתגורר בעיר הקודש מעידה על חזונו: "ירושלים מלאה צדיקים וגדולי תורה, אולם ביישוב החדש מצאתי מדבר, רציתי לשתול בו נטיעות של תורה, לפיכך באתי לבני ברק. אם לא אצליח לשתול? אזי אלך לגיהינום עם יושביה כאחד". ירושלים של אותם הימים הייתה רוויית מאבקים בין קבוצות וזרמים שונים ביהדות האורתודוקסית. העדה החרדית בראשות הרב זוננפלד נגד הרב קוק. העדה החרדית עצמה התפצלה על רקע שאלת ההכרה בגופים הציוניים, ומתוכה הוקמה אגודת ישראל. כל אלו, מן הסתם, תרמו להחלטתו של החזון איש לקשור את גורלו עם אנשי בני ברק. בשנותיו הראשונות בישראל, בין השנים 1933–1945 החזון איש לא התבלט כמנהיג. רוב זמנו הוקדש לכתיבת ספרים. הוא פרסם כמה פסקי הלכה וסייע בהקמת ישיבה בראשות גיסו, הרב יעקב ישראל קניבסקי, המכונה הסטייפלער. כשהעשן החל להתפזר מעל שמי אירופה, ממדי האסון והמשבר החלו להתבהר. העולם שהחזון איש הותיר מאחור נעלם כלא היה. הקהילות, הישיבות, הרבנים, גדולי התורה, נרצחו בידי הנאצים. אל הוואקום המנהיגותי שנוצר נכנס החזון איש, ואט־אט החל למלא תפקיד מרכזי בהובלת היהדות החרדית. תקופת הנהגתו של החזון איש, בשנים שלאחר השואה והקמת של מדינת ישראל, היו שנים קשות ביותר. באותם ימים רבים העריכו כי החרדיות הגיעה לקץ דרכה. רוב הקהילות והישיבות, המסגרות המוכרות, עלו בלהבות. השרידים שנותרו התמודדו עם משבר אמוני כפול. שאלות קשות על אלוהים ועל האמונה ריחפו באוויר, ונדמה שהיריבות בין הציונות להנהגה הרבנית שהתנגדה לה הסתיימה בכישלון צורב של הרבנים ואף בעננת אשמה כבדה בגין האיסורים שהטילו על הצטרפות לעלייה הציונית ארצה, פעולה שהייתה יכולה להציל יהודים רבים. בעקבות כך, רוח הציונות חדרה לתוככי הישיבות החרדיות בארץ ישראל. וכך, עד היום, מונף דגל ישראל מעל ישיבת פוניבז' ביום העצמאות. החזון איש לא היה שותף להיסחפות ולא התפעל מנס הקמת המדינה. הוא סבר שמדובר באירוע אזוטרי ולא חשוב במיוחד, וכי המדינה לא תחזיק מעמד. "ארבעים שנה אקוט בדור", אמר, וקצב את זמנה של המדינה לארבעים שנה. האמונה כי מדובר במדינה זמנית לא מנעה מהחזון איש ליצור תוכנית עבודה מסודרת לשיתוף פעולה (מוגבל!) עם שלטון מפא"י. החזון איש דחה על הסף את הקנאות הבדלנית מבית מדרשם של קנאי ירושלים. את קריאתם להתנתקות מהמדינה הוא כינה "מלחמת האתמול". לדידו, על החרדים להיות שותפים בשלטון החדש. הוא הבין כי לולא חבירה לציונים ולשלטון מפא"י חברת הלומדים והקהילות החרדיות יישארו מיעוט קטן שעתיד להיטמע ברוב החילוני. איש החזון פגש את איש המעשה הבה נתעכב מעט על "חברת הלומדים". הדרך לבנותה עברה בהקמה מחודשת של ישיבות ליטא. לצורך כך חבר החזון איש אל הרב יוסף שלמה כהנמן. הרב כהנמן, עסקן ורב קהילת פוניבז' בליטא, איבד את כל משפחתו, קהילתו וישיבתו בשואה. הוא הגיע ארצה בגפו, נחוש להקים מחדש את העולם שחרב. בעידודו של החזון איש ובסיוע של איש עסקים נרכש עבור הישיבה מגרש בגבעה במרכז בני ברק. הישיבה נועדה לשמש אבן זיכרון לניצולי השואה וחממת גידול הדור הבא של החרדיות. במרכז הישיבה הוצבה אבן גדולה ועליה נחקק הפסוק: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". בגולה, החזיק הרב כהנמן בעמדות אנטי־ציוניות. השואה והקמת המדינה שינו מעט את יחסו לציונות. לראיה, אורח הכבוד בטקס חנוכת הבית של הישיבה החדשה היה לא אחר מנשיא המדינה, יצחק בן צבי. הגעתו של בן צבי לאירוע עוררה את חמתם של הקנאים, והם הפגינו מחוץ למבנה. גם החזון איש הסתייג מהזמנתו של בן צבי, ונעדר מהאירוע. מעורבותו של החזון איש בהקמת ישיבות בארץ נבעה מקריאה בהירה של המציאות, והבנתו שיש צורך דחוף לייצר אליטה חרדית תוצרת הארץ, שתהווה משקל נגד לאליטה של מפא"י והקיבוצים. החינוך בישיבות החדשות עוצב ברוח מורשתו של הגאון מווילנה, הדגשת חשיבות ומרכזיות לימוד התורה. הישיבה עצמה לא הייתה חידוש שנולד בישראל. ערש לידתה של הישיבה המודרנית הוא בעיירה וולוז'ין שבפלך מינסק (כיום בבלרוס). הישיבה הוקמה בתחילת המאה ה-19, מקימה היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ישיבת וולוז'ין, וישיבות שקמו כדמותה, נועדו להחליף את הישיבות הקהילתיות שמעמדן החל להתערער בעקבות התעוררות תנועות אחרות ביהדות, החסידות מצד אחד וההשכלה מן הצד השני. הישיבה נועדה לעילויים שיגיעו אליה ממקומות קרובים ורחוקים, הלימוד התבסס על שיטה אוטודידקטית ופחות על שיעורים שמוסרים רבנים. ראשי הישיבה שבאו אחרי הרב חיים האמינו כי הישיבה תשמש מגן מפני רוחות הזמן. תקוותם התבדתה. כפי שסיפרנו בגיליון זה, המשורר חיים נחמן ביאליק תיאר בפואמה "המתמיד" כיצד חדרה ספרות ההשכלה לכותלי ישיבת וולוז'ין, שזכתה לכינוי "אם הישיבות". למרות הרוחות הזרות שעשו שמות בחלק מהתלמידים, הישיבה נותרה סמל למצוינות וצעירים יהודים רבים השתוקקו להימנות על בוגריה. המשכילים היהודים, שלא ראו בעין יפה את פריחת הישיבה, הפעילו לחץ על השלטונות, ואלו הוציאו צו המחייב את הישיבה ללמד לימודי חול. תחילה ניאותה ההנהלה לדרישה ושכרה את שירותיו של מורה לשפה הרוסית, אולם בשלב מאוחר יותר חזרה בה מהסכמתה. לפי הנרטיב החרדי, הסיבה לסגירת הישיבה הייתה החלטתם של ראשיה שלא לציית לדרישת השלטונות – וכך נצרב בתודעה החרדית, מוטב לסגור את הישיבה הטובה בעולם ובלבד שלא נוכרח לערב קודש בחול. לפי דעות אחרות, העילה לסגירת הישיבה קשורה למריבות פנימיות. ובחזרה לאמצע שנות ה-20, ישראל. מחדשי הישיבות ראו עצמם, בראש ובראשונה, ממשיכה של "אם הישיבות". הלקחים שהופקו, מבחינתם, היו: איסור גורף על לימודי חול, צמצום עצמאותם של הבחורים והענקת סמכות רבה יותר לרבנים, ושינוי הייעוד, במקום ישיבה לעילויים בלבד – שערי הישיבות בארץ פתוחים לכול. בליטא הישיבות היו בית גידול לרבנים, ובישראל הישיבות נועדו להיות תיבת נוח שמגינה על כל הצעירים מפני רוחות החילון והקידמה. להחלטה על שינוי ייעוד הישיבות היה מחיר. את המחיר שילמו העילויים, שהצטופפו בחברת בחורים מוכשרים פחות מהם בהרבה. החזון איש אומנם תמך בשינוי וקידם את הקמת הישיבות במודל החדש, אך הוא היה מודע לחסרון זה. כדי להבטיח שעתידם של העילויים לא ייפגע, יצר החזון איש קשר אישי עם בחורים שהוא זיהה אצלם כישרונות יוצאי דופן. עבור חלקם היה החזון איש מעין מנטור. חרף היותו חסכן במילים, בכל הקשור להרעפת שבחים על אותם צעירים הוא התגלה כפזרן. את האחד כינה "מלאך", השני היה "גאון" וחברו "עילוי". השבחים נשאו פרי. הזרעים הפכו לאילנות גדולים. הצעירים שזכו ליחס הקרוב של החזון איש הפכו לימים לראשי ישיבות ולמנהיגים חשובים בציבור החרדי. הם העבירו לדור הבא את משנתו של החזון איש, ברוח מורשתו של הגאון מווילנה, הרואה בתורה חזות הכול.

מפדיון שבויים ועד לעסקאות חטופים | מני פלד סוקר את ההיסטוריה הכואבת של בני הערובה, השבויים והנעדרים בישראל | האינטרסים, הביקורות, האווירה הציבורית ושאלת סיכון חיים ודאי ומיידי לעומת סיכון חיים עתידי.   מבצע צבאי או עסקה עם אויבים? ב-10 באוקטובר 1994 הוכתה ישראל בתדהמה. בהקלטה ששודרה בטלוויזיה נראה חייל צה"ל יושב, מאחוריו עומד רעול פנים מחזיק באקדח. "קוראים לי נחשון וקסמן, החבר'ה של החמאס חטפו אותי. הם מבקשים לשחרר את האסירים שלהם. אם לא הם יהרגו אותי". וקסמן נחטף בידי חולייה שבראשה עמד מוחמד דף (אותו מוחמד דף, על פי הפרסומים, תכנן, יזם והוציא לפועל את טבח שמחת תורה 2023). המחבלים דרשו תמורת שחררו של וקסמן 200 מחבלים וגם לשחרר את מנהיגם, השייח' אחמד יאסין. אם לא תיענה בקשתם עד יום שישי בערב בשעה 22:00 – הם יוציאו את החייל להורג. באותו זמן ראש ממשלת ישראל היה יצחק רבין. רבין כבר התמודד פעמיים בסיטואציה של משא ומתן לשחרור חטופים. הפעם הראשונה הייתה ב-1976, כאשר מטוס עם נוסעים ישראלים נחטף לאנטבה (נדון בהמשך במקרה זה מהזווית ההלכתית). רבין הורה לסיירת מטכ"ל לרקום תוכנית לשחרור בני הערובה במבצע צבאי. הפעם השנייה הייתה ב-1985, בעסקת ג'יבריל השנייה. רבין, בתפקיד שר הביטחון בממשלת האחדות, היה מאדריכלי העסקה שכללה שחרור 1,151 מחבלים, תמורת שלושה חיילים שנפלו בשבי במלחמת לבנון הראשונה. העסקה זכתה לביקורת ציבורית נוקבת, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית. עם השנים נטען שהעסקה הייתה זרז לפרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987. בין הטוענים לקשר בין שחרור המחבלים בעסקה לפרוץ האינתיפאדה היה בנימין נתניהו, שב-1995 כתב בספרו "מקום תחת השמש": "היום כבר ברור ששחרור אלף המחבלים היה אחד מן הגורמים שסיפקו מאגר של מתסיסים ומנהיגים שהציתו את אש האינתיפאדה". אל המשפטים שכתב נתניהו בספרו עוד נחזור בהמשך. רבין, שכאמור נכווה ברותחין בעסקת ג'יבריל, החליט לשוב למודל של אנטבה ולקוות שההצלחה תשוחזר. הוא הנחה את הגורמים הרלוונטיים להיערך לשחרור וקסמן בפעולה צבאית. כוחות הביטחון הצליחו לאתר את הבית שבו הוחזק החייל השבוי, וכוח של סיירת מטכ"ל נערך לפרוץ למבנה. במהלך הפעולה אירעה תקלה בהפעלת חומר הנפץ, מה שעיכב את הפעולה. המחבלים הוציאו את וקסמן להורג. בחילופי האש נהרג גם מפקד הכוח, ניר פורז. העיסוק בחטופים ובמחיר שחרורם מעסיק את מדינת ישראל מתחילת ימיה. בעשורים הראשונים היו אלו עסקאות חילופי שבויים עם צבאות ערב, מצרים וסוריה. רק בתחילת שנות ה-80 החלה ישראל לנהל משא ומתן עם ארגוני טרור. אלו הציבו רף גבוה מאוד עבור שחרור החטופים הישראלים. בעסקת ג'יבריל הראשונה, בשנת 1982, שחררה ישראל יותר מ-4,000 מחבלים תמורת השבתם של שישה חיילי חטיבת הנח"ל. המחיר הגבוה עורר דיון ציבורי, האם מדינת ישראל אכן חייבת לעשות הכול כדי להחזיר את בניה מהשבי? מעל שאלה זו מרחפת דמותו של רון ארד, נווט ישראלי שמטוסו הופל בשמי לבנון באוקטובר 1986. ארד נחטף בידי ארגון "אמל", והמשא ומתן להחזרתו התנהל בעצלתיים, בין היתר בשל הטראומה שיצרה עסקת ג'יבריל השנייה, שנעשתה רק שנה קודם לכן. למרות מאמצים גדולים שנעשו להשבתו, כולל החזקת קלפי מיקוח שנחטפו מלבנון, גורלו של רון ארד נותר לוט בערפל. עד היום איש אינו יודע מה עלה בגורלו.   פדיון שבויים במקורות היהודים הדיון בסוגיה זו הוא גם מוסרי ומעוגן במקורות היהודיים, שעסקו רבות בשאלה – עד כמה רחוק צריך ללכת כדי לשחרר שבויים. לפי המקרא, אבי האומה, אברהם, יצא למלחמה כיוון ששמע על נפילת אחיינו לוט בשבי. הסיפור מתאר סיפור גבורה הרואי, של מעטים מול רבים, עם סוף טוב; אברהם ניצח את המלכים ושחרר את אחיינו מהשבי. בתקופת חורבן הבית השני (ואילך) עניין השבי הפך כה נפוץ שחכמים ראו צורך לתקן ברכה מיוחדת בברכות השחר: "ברוך אתה... מתיר אסורים". בנוסף, השכיחות הרבה של התופעה הצריכה קביעה: "אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם" (משנה, גיטין, ד' ו'). התלמוד דן בשאלה, מה באו חכמי המשנה לתקן? האם לדאוג לקהילה שלא תשלם מחיר כבד מדי עבור השבוי, או שביקשו להנמיך את המוטיבציה לשבות יהודים? להלכה נפסק על פי הפירוש השני של התלמוד: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם" (רמב"ם הלכות מתנות עניים ח, יב). על פי המסופר, המהר"ם מרוטנברג (1293-1220) שהתגורר בגרמניה, נכלא בערוב ימיו על ידי הקיסר הגרמני, לאחר שהתגלה שהוא מתעתד לעלות לארץ ישראל. הקיסר דרש מהקהילה היהודית כופר עצום תמורת השחרור. המהר"ם התנגד לעסקה בטענה שהדבר עומד בניגוד לעקרון שנקבע במשנה. בני הקהילה נענו לבקשתו של המהר"ם והוא נפטר בעודו בכלא. יש לציין כי להלכה הקובעת כי אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם, יש סייג; לגבר נשוי מותר לפדות את אשתו במחיר גבוה. הנימוק: הואיל ופדיון שבויים נכלל בחובת הבעל לאשתו בכתובה, לפי הרמ"א, אין הגבלה על הסכום שאדם רשאי לשלם כדי למלא את חובתו. היו שרצו להסיק מכך שבמקרה של חטיפת חיילים, רשאית או שמא אפילו חייבת המדינה לשחררם בכל מחיר, שכן ישנה התחייבות בלתי כתובה בין החייל למדינה ­– שהיא תדאג לשלומו ותפעל בכל כוחה כדי להשיבו שלם ובריא. עם זאת, הפסיקה ההלכתית שאסרה לשלם עבור השבויים מחיר גבוה, מתוך חשש שהדבר יביא לחטיפות נוספות, משליכה באופן ישיר על המקרים של שחרור מחבלים בתמורה לחטופים ישראלים. אם המחיר הנדרש הוא גבוה, יש חשש שהדבר יעודד את המחבלים לבצע חטיפות נוספות.   מבצע אנטבה הדיון ההלכתי לא נותר רק בין כותלי בית המדרש, בשנת 1976 הוא נעשה רלוונטי. נחזור למבצע אנטבה. ב-27 ביוני נחטף לאנטבה מטוס נוסעים שטס מישראל לצרפת. על המטוס היו 105 יהודים וישראלים. החוטפים דרשו מממשלת ישראל לשחרר 50 מחבלים תמורת בני הערובה. במקביל להכנות למבצע הצבאי, התכנסה הממשלה לדון בדרישת החוטפים. לפי גרסה אחת, נציגי משפחות החטופים פנו לרב הראשי לישראל דאז, הרב עובדיה יוסף, כדי לשמוע את עמדתו. לפי גרסה אחרת, הפונה היה ראש הממשלה רבין. הרב עובדיה כינס קבוצת רבנים, בהם הרבנים אלישיב, שלמה זלמן אוירבך ואחרים, במטרה לגבש עמדה הלכתית ברורה בשאלה: האם נכון למדינת ישראל להיכנע לדרישות או שמא אסור לה להיכנע. לכל היה ברור כי תוצאת אי היענות לדרישת החוטפים תהיה הוצאה להורג של בני הערובה. הדיון הראשון לא נסוב סביב שאלת מחיר השחרור אלא בסכנה הצפויה: היענות לדרישה עלול לגרות את תאבונם של אויבי ישראל והם יכולים לפגוע ביהודים נוספים ברחבי העולם. האם סיכון זה גובר על הצלתם המיידית של בני הערובה. הנקודה הראשונה בדיון לא הייתה שאלת המחיר, אלא שאלת הסכנה. שחרור המחבלים היווה סכנה עתידית ליהודים שעלולים להיפגע מפעולות החבלה שלהם, לעומת הצלה כאן ועכשיו של בני הערובה. המקור ההלכתי לדיון בשאלה זו נמצא בדברי התוספתא, העוסקים במקרה שבו גויים מבקשים מישראל לתת להם יהודי אחד ואותו הם יהרגו, ואם לא יהרגו את כולם. "סיעה של בני אדם שאמרו להם גויים: תנו לנו אחד מכם (כלומר, שהרגיז אותנו, והם אינם יודעים מי הוא) ונהרגנו, ואם לא הרי אנו הורגין את כולכם – ייהרגו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל" (תוספתא תרומות ז' כ"ג). במסגרת הדיון עלתה גם השאלה של הצלתו של אדם, המביאה לידי ספק סכנה של האחר. בסיכום הפרק הזה בדיון ההלכתי כתב הרב עובדיה: "נראה שבאמת עלינו לחוש יותר ויותר לסכנה המיידית של מאות היהודים החטופים, כשלהט החרב מתנופפת על ראשם על ידי המחבלים האכזריים חוטפי המטוס המאיימים להוציאם להורג עד יום ה‘ ג‘ תמוז בשעה 2 אחה“צ, והני רשיעי גזמי ועבדי, ואילו הסכנה העתידה והעלולה להתרחש בשחרור ארבעים המחבלים הכלואים אינה עומדת כיום על הפרק באופן מיידי, אלא לטווח רחוק ולאחר זמן". במילים אחרות: מותר לאשר את העסקה, אם ספק הסכנה הוא דבר עתידי, ומולנו עומדת סכנת חיים ודאית וממשית של בני הערובה. אחרי שהסירו מהשולחן את שאלת הצלת חיים של אחד וסיכון חיים של אחר, התפנו הרבנים לדון בשאלה, האם העסקה עומדת בניגוד לעיקרון שקבעה המשנה: "אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם"? הרב עובדיה יוסף טען שזהו "מנהג העולם", ומדינות רבות משחררות אסירים בתמורה לבני ערובה, ועל כן אין מניעה שגם מדינת ישראל תעשה כמותן. בתשובה שכתב שנים אחר כך טען כי היות שהמנהג השתנה ומדינות כבר לא נעתרות לדרישות החוטפים, הרי יש לכך השלכה גם על האופן שבו ישראל צריכה לנהוג. הרב אלישיב הצטרף לעמדתו של הרב יוסף, והוסיף נימוק משלו: המחבלים ימשיכו לנסות לחטוף ולרצוח יהודים, עסקה זו או אחרת לא תשפיע על המוטיבציה שלהם. בסופו של דבר פסיקת הרבנים לא הייתה רלוונטית, משום שהממשלה אישרה את המבצע הצבאי לשחרור חטופי אנטבה. מאז ועד היום ממשלות ישראל אישרו עסקאות לשחרור מחבלים מבלי להיוועץ ברבנים, ואלו המשיכו להביע את דעתם רק במסגרת של הרצאה או מאמרי דעה בעיתונות החרדית/דתית.   מג'יבריל ועד שליט המחיר רק מאמיר עסקת שחרור המחבלים הראשונה הייתה ב-1982, עסקת ג'יבריל הראשונה. אז חטפו אנשי ארגון "הפת"ח" שמונה חיילים מפלוגת הנח"ל, ושחררו אותם תמורת 4,765 מחבלים. עסקת ג'יבריל השנייה הייתה, כאמור, בשנת 1985. אז שוחררו 1,150 מחבלים תמורת 3 חיילים. כפי שהוזכר, עסקה זו גררה ביקורת ציבורית, בעיקר בדיעבד. משה ארנס, שהיה שר בלי תיק בממשלה שאישרה את העסקה, צוטט לימים: "ברגע שהתברר לי שחלק מהמשוחררים בעסקה חוזרים לבצע פיגועים, היה לי ברור שהעסקה הייתה שגויה" (מעריב, מרץ 2009). כאמור, בנימין נתניהו כתב בספרו בשנת 1995 כי עסקת ג'יבריל הייתה כניעה לטרור והביאה להצתת אש האינתיפאדה. לעמדתו של נתניהו שותפים גם יובל דיסקין, לימים ראש השב"כ, ופרשנים כמו אהוד יערי וזאב שיף. כל אלו הביעו דעתם בדיעבד. בזמן אמת רוב מוחלט של שרי ממשלת האחדות הצביע בעד העסקה. היחיד שהתנגד לה היה השר יצחק נבון. הוא אמר שעל הממשלה לומר למשפחות שיש מחיר שמדינה לא מסוגלת לשלם. כפי שתיארנו, הביקורת הציבורית על עסקת ג'יבריל השפיעה על שני אירועים: חטיפת החייל נחשון וקסמן וההחלטה שלא להיענות לדרישת החוטפים אלא לשחררו במבצע צבאי, וחטיפתו של רון ארד והתנגדות ישראל לדרישת החוטפים. המבצע לשחרור וקסמן נכשל, גורלו של ארד לא ידוע – וכך המטוטלת נעה לכיוון השני. הדרג המדיני שב להסכים לעסקאות לשחרור שבויים. העסקה השנויה במחלוקת הבאה הייתה שחרור 3 גופות חיילים תמורת 450 מחבלים חיים. במסגרת העסקה שוחרר גם סוחר סמים ישראלי. בין המחבלים המשוחררים היו דמויות מפתח בארגוני טרור בלבנון, שהוחזקו כקלפי מיקוח בתמורה למידע על רון ארד. עסקה נוספת הייתה בתום מלחמת לבנון השנייה, אז שוחררו 5 לוחמי חיזבאללה, הרוצח סמיר קונטאר ו-200 גופות של מחבלים – וזאת בתמורה להשבת גופותיהם של שלושת החיילים שנחטפו על ידי חיזבאללה, דבר שהוביל לפתיחת המלחמה. עסקאות אלו היו רק אירועים קטנים בהשוואה לעסקת שליט. ב-25 ביוני 2006 נחטף גלעד שליט מהטנק בזמן שהיה באזור כרם שלום. שליט הוחזק בידי חמאס. הארגון דרש לשחרר 1,000 אסירים תמורת השבתו של שליט. ראש הממשלה דאז אולמרט סירב לקבל את דרישות החוטפים ולנהל משא ומתן. בתחילת הדרך משפחת שליט הובילה קו מתון יחסית בקריאה לשחרור בנם. ב-2008, שנתיים לאחר החטיפה, הם החלו לנהל קמפיין ציבורי נרחב, בסיוע משרדי פרסום ויח"צ מישראל ומהעולם, בדרישה לשחרור בנם. בשולי כהונת אולמרט העביר מתווך גרמני הצעה לשחרור מסיבי של אסירים תמורת שליט. הממשלה התנגדה להצעה והיא נפלה. בשיא המחאה, בשנת 2011, התפרצו בני משפחת שליט לאירועי יום העצמאות וקראו לשחרר את גלעד. מאבקה של משפחת שליט זכה לגיבוי תקשורתי כמעט מקיר אל קיר. רק בשוליים היו עיתונאים שהעלו תהיות על הקריאה לשחרורו בכל מחיר. באוקטובר 2011 אישר ראש הממשלה בנימין נתניהו לשחרר 1027 מחבלים תמורת השבתו של שליט. אותו נתניהו שכתב ב"מקום תחת השמש" את המשפט הבא: "הייתי משוכנע ששחרור כאלף מחבלים שייכנסו לשטחי יש"ע יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות, שכן טרוריסטים אלה יתקבלו כגיבורים, כדוגמה של חיקוי לנוער הפלסטיני". בין המחבלים ששוחררו במסגרת עסקת שליט היו רבי-מרצחים כגון יחיא סינואר ותאפיק אבו נעים, ראש מנגנוני הביטחון של חמאס ברצועת עזה. לימים נטען כי בין הסיבות להסכמה לעסקה היה רצונו של נתניהו להדוף את גלי המחאה החברתית שפרצה בקיץ 2011: "מבין אלה שתמכו בעסקה – לא כולם אבל חלקם – גם ראו בעסקה כסוג מענה לשאלות שצצו במחאה החברתית וסוג של דלי מים קרים שנשפך על הבערה או, אם נאמר, בעידן שבו יש חוויה של חוסר אמון מוחלט במערכות הפוליטיות אין לי ספק שפעולה כמו שחרור גלעד שליט יש בה סוג של אפקט של בניית אמון מחדש" (צבי האוזר, מזכיר הממשלה בזמן אישור עסקת שליט). חלק לא מבוטל מתומכי העסקה מכה היום על חטא, בעיקר נוכח המחיר האיום ששילמה ישראל בגין שחרורו של יחיא סינואר, רב מרצחים שהשתלט על חמאס ברצועה והוביל את הארגון לטבח הנורא בשמחת תורה.   מבצע אנטבה הקטן ב-30 באוקטובר, לראשונה מאז מתקפת הפתע על יישובי העוטף, שררה אווירת שמחה באולפני הטלוויזיה וברחובות ישראל. אורי מגידיש, תצפיתנית בת 20 שנחטפה מבסיס נחל, הוחזרה לישראל במבצע צבאי חשאי שפרטיו עד היום לוטים בערפל. המילה שחזרה על עצמה הייתה "אנטבה". הנה, שוב ישראל מצליחה במבצע צבאי להחזיר הביתה חטופה. האופטימיות הרקיעה שחקים. הכול קיוו כי שחרור זה הוא סימן למבצעים נוספים שישיבו עוד ילדים לחיק הוריהם, משפחות לחיק אהוביהם. לא היה זה השחרור הראשון משבי חמאס. קדמו לו שחרורן של יהודית רענן ובתה נטלי, אזרחיות ארה"ב ששהו בישראל. נטלי ואימה שוחררו בעקבות לחץ אמריקאי כבד שהופעל על קטאר. בשונה מחטופים אחרים שהחזיקו באזרחות כפולה, יהודית ונטלי היו אזרחיות ארה"ב שחיו בארה"ב. סביב שחרורן נפוצו שמועות משמועות שונות. אולם ההערכה הסבירה היא שהשחרור אינו אלא חלק מהמשחק שמשחקת קטאר, השומרת על קשרים הן עם האמריקאים והן עם חמאס ואיראן. שחרור נוסף היה של שתי נשים מבוגרות, יוכבד ליפשיץ ונורית קופר. השתיים שוחררו במפתיע. ההסבר לשחרורן היה שכבר הושגה הסכמה לשחרור נרחב יותר של חטופים, ושחרור השתיים היה אמור להיות פיילוט ראשון. הכישלון בקידום עסקה רחבה יותר לא ברור. בישראל טענו שרצון החמאס הוא רק לעכב את הכניסה הקרקעית באמצעות משא ומתן על החטופים. מנגד, בחמאס, האשימו את ישראל שחזרה בה מהסכמות קודמות. שחרורן של נטלי ויהודית, יוכבד ונורית היה פרי רצונו של חמאס, השחרור של אורי היה מבצע ישראלי מוצלח, דבר שהשיב לרבים את האמון שאבד בצה"ל ובכוחות הביטחון.   לאן הולכים מכאן? הדילמה האכזרית: חיסול החמאס או השבת החטופים? בשעה ששורות אלו נכתבות מתרבים הדיווחים על עסקה קרובה לשחרור חלק מהחטופים בתמורה להפסקת אש זמנית, שחרור מחבלים קטינים ונשים ותמורות נוספות. בני הערובה שישוחררו יהיו, ככל הנראה, אימהות וילדים. כבר בימים הראשונים של המלחמה היה ברור כי בפני הדרג המדיני עומדת סוגיה מהקשות ביותר בתולדות המדינה. מחד גיסא, יש צורך מובן ומיידי בחיסול החמאס ברצועת עזה. מאידך גיסא, החובה של ישראל להשיב את החטופים, בהם קשישים, אימהות, ילדים ואפילו תינוקות. המשימה הראשונה עלולה לסכן את המשימה השנייה, כי הפצצות ישראליות מסיביות ותמרון קרקעי ברצועה עלולים לפגוע בחטופים. לטענת חמאס בסרטון שפרסם, נועה מרציאנו ז"ל נהרגה כתוצאה מתקיפה ישראלית. חשוב לציין כי לפי ממצאים מובהקים אחרים מרציאנו נרצחה בשבי, ולא נהרגה בהפצצה. האם למקבלי ההחלטות יש מנדט לדון עם חמאס, ארגון שהם עצמם הכריזו שאחת ממטרות המבצע היא להשמידו? הדילמות קשות. כמובן, לא ניתן להתעלם מכאבן של המשפחות, אך גם לא מסוגיית חוסנה הביטחוני של ישראל. כישלון או הצלחה חלקית בלבד של המבצע הצבאי ברצועת עזה עלולים להשפיע על ביטחונם של כלל אזרחי ישראל בעתיד. אם לשפוט על פי הכרעתם של הרבנים ערב מבצע אנטבה, לפיה סיכון חייהם של החטופים גובר על החשש לשלומם העתידי של אחרים, סביר להניח שלו נשאלו כיום על ידי הממשלה מה דעתם, היו תומכים בעסקה גם אם יהיו לה השלכות על המבצע הצבאי. ונסיים במילותיו של אבי קורן בשיר המפורסם בביצועו של שלמה ארצי: וְתֵן שֶׁיַּחֲזֹר שׁוּב לְבֵיתוֹ יוֹתֵר מִזֶּה אֲנַחְנוּ לֹא צְרִיכִים.

הכנה טובה = גיוס קל ונעים   הימים הראשונים בצבא עלולים להיות מבלבלים ומלווים בתחושה של זרות וניכור. התחושות הללו מתעוררות גם אצל נערות ונערים חילוניים, משום שהצבא הוא עולם לא מוכר, חוקיו שונים, הלבוש אחר ואפילו השפה. למשל, אתם צפויים לשמוע מילים שמעולם לא שמעתם עליהן, קיצורים וראשי תיבות לא מוכרים ועוד. כדי להבטיח לעצמכם “נחיתה רכה” בצבא, חשוב להגיע כמה שיותר מוכנים ליום הגיוס.   הכנה נפשית והכנה גופנית כאמור, תקופת השירות בצבא לא דומה לשום דבר שמוכר לכם מהחיים האזרחיים. באופן ספציפי, תחושו עומס פיזי ומנטלי. במסלולים הקרביים החיילים רוכשים מיומנויות אלו ואחרות תוך כדי תהליך ההכשרה, אך התייצבות לשירות ללא כל הכנה פיזית ומנטלית עלולה לעכב את ההתאקלמות ביחידה ולהשפיע על יכולתכם לסיים את המסלול או אפילו להתקבל אליו מלכתחילה. יותר מכך, אם לא תגיעו מוכנים מבחינת כושר גופני אתם עלולים לסבול מפציעות ומשברי מאמץ.   גוועלד! מה עושים? מתכוננים! מסגרות רבות, ציבוריות ופרטיות, יכינו אתכם לקראת הטירונות ולקראת האימונים במסלולים המתקדמים. במסגרות אלו משלבים אימונים פיזיים שקשורים לצבא, כגון נשיאת אלונקות ומעברי מכשולים, עם אימונים שנועדו לטפח כושר מנטלי ויכולת התמדה. כמו כן תקבלו ידע וכלים מתחום התזונה והבריאות בצבא. המדריכים שלכם יהיו בעלי רקע צבאי-קרבי ותוכלו להתייעץ איתם בכל הקשור לענייני הצבא. חשוב לציין: אין הכרח להתכונן לגיוס באמצעות המסגרות, אפשר להסתפק באימון עצמי. אם בחרתם לוותר על הכנה דרך מסגרת אנו ממליצים להתייעץ עם איש מקצוע, לדוגמה מאמן כושר, כדי לבנות לעצמכם תוכנית אימונים יעילה ואינטנסיבית, אך כזו שלא תפגע בבריאותכם. החל משנת 2024 מפעיל צה"ל בשיתוף האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון והמשרד לשוויון חברתי תוכנית הכנה לגיוס ליוצאות ויוצאי החברה החרדית, התוכנית מכווינה לגיוס משמעותי, מלווה במהלך השירות ובעיקר מותאמת במיוחד עבור היוצאות והיוצאים. לחצו כאן למעבר למדריך להכנה גופנית עצמאית לקראת גיבוש בצה”ל, הכולל תוכנית אימונים בת 12 שבועות.   מסגרות ההכנה לשירות קרבי:   חוגי גדנ”ע לשיפור הכושר הגופני לקראת הגיוס. השתתפות בחוגים כרוכה בתשלום סמלי לכיסוי הוצאות הביטוח. ליצירת קשר: אזור צפון – 04-9957290 אזור מרכז – 03-5126644 אזור דרום – 08-8618789   המרכז החינוכי יובל עילם יובל עילם, בעל תואר ראשון בחינוך גופני ותואר שני במינהל חינוך, מאמן כושר גופני מוסמך הקים מרכז הכנה לצה”ל. עילם שירת כלוחם ביחידת 669. המרכז פועל משנת 1986. בכל קבוצה משתתפים 25 חניכים בכיתות י’ עד י”ב בהנחיה של 3 מדריכים. ההכנה כוללת: אימונים פיזיים; הרצאות בנושאים שונים, למשל, הצבת מטרות, רכישת כלים להצלחה בחיים, תזונה, התמודדות עם אכזבות וכישלונות; מפגשים עם לוחמים מכל היחידות; הכנה ספציפית לכל גיבוש ומיון. עלות: 360-250 ש”ח לחודש. מיקום: הרצליה. לפרטים ולהרשמה: yuvaleilam.com   עמותת אחריי! נוער מוביל שינוי יו”ר העמותה הוא אלוף במיל’ יורם יאיר; מפקח כושר גופני: ד”ר זוהר שדה. העמותה הוקמה ב-1997. בכל קבוצה משתתפים 50-15 בני נוער בגילים 18-16. ההכנה כוללת: שני מפגשים שבועיים, שעתיים וחצי כל מפגש, במשך שנתיים. בתוכנית: אימונים פיזיים, הדרכות ודיונים, התנדבות בקהילה וסדרות שטח תוך פיתוח האישיות ואימון בסימון מטרות, חתירה אליהן והתמודדות עם המשברים שבדרך. ההכנה מיועדת לבנים ולבנות המעוניינים בשירות קרבי ולא קרבי. קבוצות ההכנה פועלות ב-80 יישובים ברחבי הארץ. לפרטים ולהרשמה: aharai.org.il   אקספרט כושר קרבי בראש העמותה עומדים עידן פונדק, לשעבר מפקד מדור לוחמה בטרור ביחידת דובדבן, ורועי פלד, לשעבר לוחם ומפקד ביחידת דובדבן. המדריך המקצועי הראשי של מחלקת הכושר הקרבי הוא אלון בן עמי, לשעבר קצין אימון גופני בבה”ד 8 של מכון וינגייט. בכל קבוצה משתתפים עד 20 חניכים עם מדריך אחד. ההכנה כוללת: שלושה מפגשים שבועיים, שעה-שעה וחצי כל אחד. אחת לחודש נערכים אימונים מיוחדים הכוללים הרצאות השראה, פאנל לוחמים, הדמיות גיבוש וסדנאות שטח, הבניית כושר גופני קרבי, טיפוח יכולות מנהיגות ופיקוד, בניית יכולות חברתיות ויכולות עבודה בצוות, עמידה מול קהל וערכים של נתינה ושותפות בקהילה. מיקום: מוקדים שונים ברחבי הארץ. בהם: תל אביב, חיפה, באר שבע, אשדוד, רחובות, ירושלים ותל מונד. לפרטים ולהרשמה: kosherkravi.co.il   כושר קרבי בראש העמותה עומד דותן רוזנבליט, פיזיולוג של המאמץ (M.Sc) ומנחה קבוצות מטעם סמינר הקיבוצים, בעל תעודת מדריך בכיר של משרד החינוך והספורט. בכל קבוצה משתתפים 160-80 חניכים וחניכות, מדריך אחד עד חמישה מדריכים לקבוצה (תלוי במספר המשתתפים). ההכנה כוללת: שניים עד ארבעה מפגשים בשבוע, שעה וחצי עד שלוש שעות לאימון; פעילויות מיוחדות, לינה בשטח, שיחות אישיות, ניתוח מצולם של האימונים, דגש על פיתוח מיומנויות כמו תפקוד בזמן לחץ, מנהיגות, חברות, יוזמה ויצירתיות. עלות: 250 ש”ח לחודש (לנרשמים לעשרה חודשים לפחות). מיקום: תל אביב, שוהם, כפר מנחם. לפרטים ולהרשמה: kosher-kravi.com

בוקר לאחר ההתקפה. אני פותחת את הטלפון ורואה שחור. המפקד האהוב שלי, אשתו ובנו נרצחו. זרם הדמעות שלא הפסיק מאתמול מתגבר. תחושת הדחף לנקמה מתחלפת בייאוש וחוזרת, ושוב תחושת נואשות. אני מבינה שיש אנשים שעדיין מסתתרים, כלואים, ואני מוגנת בתוך ממ"ד עם נוף לים, מכינה קפה וצופה בטלוויזיה בעיניים אדומות. מהר מאוד הרצון לעשות משהו, לפצות על מדינה שהפקירה את יושביה הופך לבוער יותר ויותר. אני מתחילה לפעול!   הזיהוי בש.ג שלחתי הודעות לכל מי שיכולתי. לאט לאט נחשפתי לאינסוף אפשרויות לתרום, וגיליתי שחצי מדינה בכבישים, אלפי אנשים נרתמו והציעו את עצמם לכל דבר. גם אני הצעתי את עצמי לכל סיוע. הראשון שנדרשתי לעזור לו היה אורי בכר. הוא היה זקוק לעזרה כדי למצוא את אחיו יהודה. אז עוד לא ידענו שהוא נרצח. מייד יצרתי סרטוני רשת. הם הפכו ויראליים והגבירו את החשיפה לחיפוש. כולנו קיוונו שיהודה יימצא. יצרתי קשר עם אינסוף קצינים, אבל הסוף, לצערי, ידוע. במקביל, התבקשתי להטיס רחפנים עבור הצבא מעל יישוב שרק עכשיו נזכר שהוא חייב שמירה גם מלמעלה, כמו שכולנו נזכרנו. וכך לאורך הלילה החשוך והקר ישבתי בש.ג, הטסתי רחפן וצחקתי עם חיילים. היה מרגש לראות כל כמה דקות רכב שעוצר לידנו ופורק ארגזים של אוכל ופינוקים. הכי משעשע הייתה כמות האנשים שזיהו אותי מאיזה רגע מביך בחיי ששהיתי בבית "האח הגדול". בסך הכול שבועיים הייתי שם. הם הניחו לידנו את האוכל וביקשו סלפי, וזה קרע את החיילים מצחוק. אחד האנשים הסתכל עליי וצעק: "את היית חרדית, ואת לסבית, בעצם בי-סקסואלית ויש לך 2 כלבים. לא, לא חתולים!" השליטה שלו במידע על חיי הייתה מפחידה ומצחיקה מאוד. הלילה הסתיים לאחר דיונים אינסופיים חסרי תכלית על עתידה של עזה, כאילו אנחנו אלו שיושבים בצמרת ומקבלים החלטות.   תחנה שנייה – ים המלח חזרתי הביתה בבוקר, וכששמעתי שמפוני קיבוץ בארי מכונסים בבית מלון בים המלח, הייתי חייבת להגיע אליהם. לא יכולתי להישאר בבית. אז נסעתי. ברגע שהגעתי למלון קפצו עליי נערות מתבגרות, כאילו פגשו את ביונסה. בחיי, זה היה הרגע הראשון שהייתי מאושרת על כך שנכנסתי ל"האח הגדול". מי היה מאמין שהשיט הזה יגרום לילדות שעברו את האסון הכי גדול בעולם לשכוח ממנו לרגע ולבקש ממני כל פיסת רכילות אפשרית על הדיירים שהיו איתי שם. כך התחילו שלושה ימים מתישים ומחזקים בו-זמנית. קבוצת הנערות הקיפה אותי בלי הפסקה. אחת הראתה לי תמונות מביתה השרוף, השנייה סיפרה על הכלבים שלהם שנורו למוות, השלישית תיארה לי איך הכו את אחיה בגרזן ורצחו את סבתה. וכולן – בעיקר, הביעו דאגה לחברותיהן שנחטפו. ואני יושבת שם, מנסה להיות חזקה, להביא קצת הומור. והן ילדות, אז זה היה די פשוט. התקשרתי בשרשרת לכל משתתפי האח הגדול, שידברו איתן. צרחות ההתלהבות של הבנות הבהילו את שאר המפונים עד כדי כך שביקשו מאיתנו, החבורה העליזה, להיות קצת יותר בשקט.   העברתי שלושה ימים עם מאות אנשים גיבורים וחזקים. לא יכולתי שלא להסתכל עליהם במבט מעריץ. הפקירו אותם ועוד נשארה בהם תקווה. איך אפשר?   באחת ההזדמנויות ישבתי בחצר לסיגריה עם תום הנד, האבא המדהים שהיה בטוח שבתו נרצחה, וגילה למרבה השבר שהיא נחטפה. הוא הסתכל עליי בעיניים אדומות שבכו מספיק ובקול חלוש אמר לי באנגלית, לאחר ששמע שאין לי קשר עם משפחתי החרדית. "You have nothing to lose, go away. go go…" בעודנו יושבים הצטרף אלינו בחור עדין למראה. גם הוא יוצא בשאלה. הוא שהה בדירת צעירים בבארי, וניצל אחרי שעות של תופת. הוא זיהה אותי כיוצאת והתחברנו מייד. ישנתי איתו בחדר ובעיקר פרקנו את ליבנו. במהלך השהות שלי שם הוא גילה שחברתו הטובה נרצחה. המציאות הנוראית שוב הכתה. אימה אבסורדית ובלתי נתפסת.   עברתי שם רגעים שלעולם לא אשכח; כשיצאתי מהשירותים והאסלה הרעועה נפלה בקול רעש גדול ילד מהחדר הסמוך נבהל מאוד – שמעתי את אימו מרגיעה אותו, וזה פירק אותי; כשילד עם עיניים יפהפיות שיחק בכדור לידי, ואחד מהבחורים שעמדו מולי הסתכל עליו ואמר – ההורים שלו אינם; וזה שבר אותי; כשילדה בת 14 סיפרה לי שחברתה הטובה נחטפה ותיארה את המפגש של אחיה עם המחבלים, וזה ריסק אותי; וכשנערה בת 18 סיפרה לי איך המחבלים נכנסו לביתה שלוש פעמים, ניגנו בגיטרה שלה ולקחו לה אותה, אחרי שהשאירו הרס וחורבן בבית ובנפש – זה שיתק אותי.   בתום שלושה ימים שם הרגשתי שאני חייבת ללכת, שאסור לי להישאר שם. הילדים התחברו אליי וידעתי שההישארות שלי בחברתם לא תעשה להם טוב, כי אין לי יכולת לעזור להם באופן עמוק עם המציאות המורכבת שהם נקלעו אליה. הלוואי שהייתה.   !Bring Them Home Now בדרכי חזרה לבת ים התקשרו אליי ממטה החטופים, ביקשו שאגיע לצלם את ההפגנה הראשונה של המשפחות ואפיק סרטונים להעלאת המודעות לצורך הדחוף בהחזרתם. התיעוד היה מעציב. מצד אחד, המשפחות המפורקות, מצד שני, אנשים שבאו לסכסך, מצד שלישי, כל מיני שבורים שהעבירו את תחושת הנקמה שלהם מהאויבים אל אנשים בקרבנו. בעיקר היה לי עצוב כי ידעתי שהמילה "אחדות" שנאמרה כל כך הרבה בימים האחרונים היא נטולת משמעות אמיתית, ואין לה שום כיסוי אחרי שנים ארוכות של הסתה. ערכתי את הסרטונים במהירות והתחלנו בהפצה בטיקטוק ובמרחבי המרשתת.   הסרטונים גרפו מיליוני צפיות. נכון לכתיבת שורות אלו זה לא הועיל כל כך בהחזרת החטופים. אולי עזר קצת בהעלאת המודעות. אולי.   בהלוויה בסוסיא שוב אני בדרך הביתה, ושוב אני פונה פנייה חדה, הפעם דרומה. בעצירה בגלל אחת האזעקות קראתי דיווח על שני יוצאים, אחד מהם חייל בודד, שנרצחו במסיבה ומובאים למנוחות בבית העלמין בסוסיא, ליד חברון. הספקתי להגיע להלוויה, ובתוך העצב שאין לו סוף הבנתי שאילו אני הייתי מתה ההלוויה שלי הייתה חרדית, ללא בת הזוג שלי, כי למי אכפת, וכל הנשים היו נדרשות לעמוד בקצה, מאחור. הרגשתי כאב גדול – עד לאותו רגע אף אחד מהמשפחה שלי לא טרח להרים טלפון, לבדוק אם אני חיה. המחשבה הזאת שברה אותי. הבטתי סביב. מי שהובא לקבורה היה חייל בודד, וכעת המשפחה שלו היא שעוטפת אותו מעל הקבר. האם עטפה אותו כך בחייו? עזבתי מלאת תהיות ועם תחושת מחנק קשה בגרון.   מהלוויה להלוויה לשבעה משם המשכתי להלוויית המפקד האהוב שלי. התפרקתי כשראיתי 3 ארונות קבורה, הכרתי כל אחד ששכב שם: יזהר פלד, אשתו גילה ובנם דניאל, שצחק שבשבעה שלו יאכלו סוכריות גומי. אז תשתדלו לאכול סוכריות גומי ולתייג אותו בסטוריז DANDIS_CANDIES.   הלכתי גם לשבעה של יהודה בכר. הייתי חייבת לפגוש את אורי, לחבק אותו, לנחם על שעות התסכול הרבות, על הרדיפה אחרי משרדי ממשלה לא מתפקדים ועל חוסר מענה לבקשות לגיטימיות של אח, כמו לדעת מה קורה עם חפציו של יהודה ז"ל.   מילואים בבארי התחלתי להתאושש, קצת לנשום ולשמור על הנפש. אבל כשיש טלגרם הנפש לא באמת נשמרת. ואז קיבלתי צו מילואים, לבוא לצלם בבארי. זה לא היה פשוט להגיע לשם אחרי הימים שהעברתי עם המפונים במלון בים המלח. כבר הכרתי עשרות אנשים מהקיבוץ, מה שצילמתי היו הבתים שלהם, לאנשים האלה יש שמות, פנים. זה כבר לא עוד סיפור מהטלוויזיה, אלו בני האדם המדהימים שפגשתי. וזה כאב. ובכל זאת הגעתי לתעד את התופת. צילמתי עריסת תינוק מוכתמת בדם, שטיח שכתוב עליו "ברוכים הבאים" מוכתם בדם ולצידו סכינים, משקפיים מוכתמים בדם לצד קליע.   לבסוף נשברתי. הכול היה נורא: הריחות, המראות, התחושות. ידעתי שאוכל לתרום יותר אם אהיה רחוקה, והרי יש לא מעט אנשים האמונים על מלאכת התיעוד באופן מעורר השראה. ביקשתי לעצור את המילואים.   בדרך לבית עצרתי בבסיס לשמח לוחמים יחד עם חברים טובים. סיימתי את היום באופן מחזק ואוהב.   מייל לאמא כמה ימים לאחר מכן ראיתי בעמוד "יוצאים לשינוי" בפייסבוק שיתוף של כתבה מתוך העיתון החרדי "משפחה", טקסט שכתבה אימו של אחד החיילים היוצאים שנפלו בקרב. אזרתי אומץ ושלחתי את הכתבה לאמא שלי במייל. ידעתי שהיא לא תגיב.   היא אכן לא הגיבה, אבל אחותי התקשרה ואמרה שאמא ביקשה שנדבר. אז דיברנו. השיחה לא נתנה לי המון תקווה, כי אחותי הייתה בעיקר עסוקה בלספר לי כמה אלוהים שמר עלינו ועל בית של דתיים ששולחן השבת שלהם לא נפגע מפגיעת טיל, למרות שההדף ריסק את כל חלונות הבית. שאלתי את עצמי אם לספר לה על שולחן השבת בבארי, שלא נפגע אבל המשפחה נרצחה... תמיד הדהימה אותי התגובה שלהם כשקורים הניסים והנפלאות הללו. הם יודעים במדויק מדוע זה קרה ומהי הסיבה שאלוהים שמר, אך כשאלוהים מפספס אז אנחנו לא יודעים. זה כבר "חשבונות שמיים".   לעשות, לתת, ליזום - לאהוב נכון לרגע זה אני עוזרת בעיקר בהסברה, מנסה לחזור לשגרה שלעולם לא תהיה אותה שגרה, שומרת על קשר עם מפוני בארי הגיבורים, ובעיקר מנסה לחיות. את הטקסט הזה כתבתי לא בשביל שתמחאו לי כפיים או תצדיעו. הוא נועד לבקש מכם להגביר כמה דברים שיכולים לעזור לכם לשרוד: 1. עשייה. 2. נתינה. 3. יוזמה. בתקופות הקשות האלה, כשהנטייה האוטומטית שלנו היא להסתגר בבית ולהישאב לחור שחור, העשייה הנדרשת בחוץ היא אינסופית. צאו מהבית. אין לכם מושג כמה דברים שנראים לכם פעוטים יכולים לתת לאחרים תקווה ולפתוח עבורם דלתות לעולמות חדשים. אל תחכו שיבקשו מכם עזרה, סמכו עליי – רוב הסיכויים שהבקשה לא תגיע. תיזמו בעצמכם. כמה שיותר. תציעו – בסוף אתם תמצאו. זו אגב ההמלצה שלי לחיים גם בזמנים פחות מטורפים. לעולם אל תחכו שיפרסו בפניכם שטיח אדום – תתחילו ליזום. תנו מה שאתם יכולים. גם אוזן קשבת, חיבוק ואהבה אמיתית חסרת אינטרסים. וכן, תאהבו. ככה פשוט. את כולם.

האם הרב קנייבסקי היה המנהיג החרדי האחרון? מה הפך את האיש שהתגורר בבית פשוט בבני ברק לגדול הדור עם מעמד-על כמעט חסר תקדים? ומדוע פטירתו היא משבר חריף כל כך עבור החברה החרדית בימים שבהם היא מאותגרת מבית ומחוץ?   ב-13 באוקטובר 1959 התקיימה בירושלים לוויה רבת משתתפים. המונים באו לחלוק כבוד אחרון לאחד ממנהיגיה הבולטים של היהדות החרדית: הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, שנודע גם בכינוי "הרב מבריסק". במסע הלוויה ספד לו תלמידו, לימים המנהיג הליטאי הבולט, הרב שך. "תמה שלשלת בית בריסק", פסק הרב שך. השלשלת בת שלושה דורות של מנהיגים חרדים בולטים, סב-אב-נכד, באה לסיומה. הפסקנות שבה נאמרו הדברים לא מנעה מהרב שך לחזור על אותה אמירה בלוויה שהתקיימה ב-6 בפברואר 1981, שבה הובא למנוחות הבן, הרב יוסף דוב. "תמה שלשלת בית בריסק", אמר שוב. האנקדוטה המשעשעת ממחישה שאפילו מנהיגים חרדים לא פעם חוטאים בחטא ההגזמה בזמן שהם מספידים את קודמיהם בתפקיד. עלינו לקחת עם קורטוב של חשדנות את הקביעות הפסקניות על סיומה של תקופה, לפקפק במילים כמו "הגדול האחרון", "הפוסק האחרון", "המנהיג האחרון". לרוב, מסתבר שיש אחרון אחרי האחרון. בלי לקבוע מסמרות בשאלה האם הרב קנייבסקי הוא גדול הדור האחרון, עדיין אפשר לומר כי פטירתו במרץ 2022, הייתה רגע של מפנה בתולדות ההנהגה החרדית מאז הקמת המדינה ועד היום. בתורת המספרים אפשר לקבוע בוודאות כי בשנים הקרובות לא נחזה בלוויה חרדית בסדר גודל שישראל ראתה בלווייתו של הרב קנייבסקי. כדי להבין את השפעתו של האיש בן ה-94, שחי כל ימיו בדירה פשוטה בבני ברק, נבקש להציג שורה של אירועים פוליטיים שבהם נטל הרב קנייבסקי חלק. בניגוד לרושם שנוצר, לפיו עד לערוב ימיו התנזר הרב מעיסוק בפוליטיקה, העובדות מספרות סיפור אחר לגמרי. ברוב הצמתים המרכזיים של המגזר הליטאי בישראל, הרב קנייבסקי נכח. לעיתים כשחקן משנה, לעיתים כממליך המלכים, ובערוב ימיו, לאחר שהגיע למסקנה כי שדרת ההנהגה ריקה, קיבל על עצמו את תפקיד השחקן הראשי.   1988 – הפילוג האשכנזי ההופעה הציבורית הראשונה שלו הייתה במערכת הבחירות הסוערת ביותר שחוותה החברה החרדית, בחירות 1988. מערכת בחירות שבה בפעם הראשונה המפלגה האשכנזית "אגודת ישראל" התפצלה לשתי מפלגות: "אגודת ישראל" החסידית ו"דגל התורה" הליטאית. הרב שך יצא להרפתקה פוליטית, שסיכון רב בצידה, ומצא את עצמו מתמודד בשתי זירות במקביל. באגודת ישראל האשימו אותו בחידוש השנאה הישנה בין ליטאים לחסידים, ובתוך העולם הליטאי פנימה הוא הואשם, בעיקר על ידי תלמידיו של "החזון איש", בהכנסת פוליטיקה לתוך עולם התורה. אל תוך הקרב המכוער גויסו הכלים הכבדים: החסידים הביאו לעזרתם את הרבי מחב"ד ואת ברכות האדמו"רים. הרב שך היה זקוק לשחקן חיזוק במשקל כבד. מי שיועד לתפקיד הזה היה הרב קנייבסקי. הרב קנייבסקי, בניגוד לתלמידיו האחרים של "החזון איש", גדל בבית של הערצה וחיבור פוליטי לרב שך. אביו, הרב יעקב ישראל קנייבסקי, "הסטייפלר", הנהיג במשותף עם הרב שך את הציבור הליטאי עד לפטירתו של הראשון בשנת 1985. תמיכתו הפומבית של הרב קנייבסקי במהלך הפילוג של הרב שך, שסייע ל הרב שך סייעה לו נגד מתנגדיו בבית פנימה. אבל לא רק בבית. גם בחוץ הייתה לתמיכה של הרב קנייבסקי משמעות. כבר באותם ימים יצא שמו של הרב קנייבסקי כאדם שברכותיו מתגשמות. רבים היו משחרים לפתחו ומבקשים ברכה. ההילה המיסטית היוותה משקל נגד לכוחות המיסטיים שהפעילה אגודת ישראל. מערכת הבחירות הסתיימה בניצחון מבחינתו של הרב שך, מפלגתו עברה את אחוז החסימה והוא הצליח להכניס לכנסת שתי נציגים: אברהם רביץ ז"ל ומשה גפני. מניות ההצלחה הפוליטיות היו רשומות, בין היתר, על שמו של הרב קנייבסקי.   1991 – "בבני ברק זה לא ייפול" ינואר 1991, הקואליציה, בהובלת ארה"ב, פתחה במלחמה נגד עיראק. בתגובה, סדאם חוסיין החל לשגר טילים לעבר ערים במרכז הארץ. תושבי בני ברק, כמו שכניהם בתל אביב וברמת גן, חששו מפני ירי הטילים. הרב קנייבסקי הבטיח, "בבני ברק זה לא ייפול'. התגשמותה של הבטחה זו, לרבות העובדה שאחד הטילים נפל סמוך מאוד לעיר בני ברק, העצימו את דמותו של הרב קנייבסקי כמי שהבטחותיו מתקיימות. התדמית המיסטית של הרב המברך מבני ברק הלכה וגדלה. ההבטחה הזאת התרחבה לאורך השנים לתחום הפיגועים. הפיגוע שהתרחש בבני ברק, שבועיים לאחר פטירתו של הרב, הוא בעיני חרדים רבים הוכחה ברורה: האיש, בצדיקותו ובתורתו, הגן על העיר מפני אסונות.   1996 – "ביבי טוב ליהודים!" 1996, לראשונה בתולדות המדינה התקיימו בחירות ישירות לראשות הממשלה. המגזר החרדי נקלע לדילמה: הצבעה למפלגות חרדיות היא מצווה גדולה, אך מה בנוגע להצבעה ישירה לאדם לא חרדי? התחרות בין המועמדים המובילים, שמעון פרס ובנימין נתניהו, הייתה צמודה. לפרס היו קשרים טובים עם החרדים, והוא קיווה שבנושא ההצבעה לראשות הממשלה החרדים יימנעו. באותם ימים המנהיג החרדי דאז, הרב שך, הסתגר בביתו וסירב לקחת חלק פעיל בהנהגה. נתניהו הגיע לבני ברק והצליח להשיג פגישה עם הרב קנייבסקי. תמיכתו של הרב קנייבסקי בנתניהו, שגובתה גם במכתב בחתימת הרב שך ורבנים אחרים, הכריעה את הכף. מרבית החרדים תמכו במועמדותו של נתניהו, והוא ניצח את שמעון פרס על חודם של 30,000 קולות.   1999 – התחזית הפוליטית שהכזיבה-ברק לא יעלה 1999-התחזית הפוליטית שהכזיבה. בבחירות 99' אהוד ברק הוביל קמפיין אנטי-חרדי. סיסמת הבחירות שלו הייתה "כסף לבתי החולים במקום כסף לישיבות", הוא הבטיח לגייס את בחורי הישיבות ועוד. החרדים, שהלכו לאורך כל הדרך עם נתניהו, חששו מעלייתו של ברק. הסקרים הראו פער לטובתו של ברק. חרדים רבים ביקשו את ברכתו של הרב קנייבסקי, וקיבלו הבטחה: "ברק לא יעלה".ההבטחה אכזיבה; ברק ניצח את נתניהו בנוק-אאוט. למפרע, פורשה הברכה כמי שניבאה את ימיה הקצרים של ממשלת ברק. החל מראשית שנות ה-2000 ועד לשנת 2012, נמנע הרב קנייבסקי ממעורבות פעילה בנושאים פוליטיים, למעט חרם שהחיל על העיר אלעד, בשל התנגדותו לרב העיר והסכסוך שהתנהל בין אחיינו, הרב כהנמן, לרב מרקוביץ בישיבת פונביז'. יש התולים את חוסר המעורבות בנושאים פוליטיים באירוע מוחי שעבר באותן שנים, שבעקבותיו נחלש הרב מאוד ואחת מידיו הפסיקה לתפקד כמעט.   2012 – מכתיר את ממשיכו של הרב אלישיב בסוף מאי 2012 חלה המנהיג החרדי הרב אלישיב. את תקופת המחלה ניצלו אנשיו של הרב שטיינמן כדי להשתלט על העיתון החרדי בעל ההשפעה "יתד נאמן". ההשתלטות נועדה להכתיר את הרב שטיינמן ליורשו של הרב אלישיב, ולמנוע מאנשיו של הרב אוירבך להשתלט על מוקדי ההשפעה. הרב שטיינמן היה דמות שנויה במחלוקת בשל תמיכתו בגיוס חרדים לצבא. לצורך חיזוק התמיכה בהעברת השליטה לידיו של הרב שטיינמן ואנשיו והכתרתו כמנהיג הציבור החרדי, הוזעק הרב קנייבסקי, מחותנו של הרב שטיינמן. מכתב שפרסם הרב קנייבסקי ב"יתד נאמן", העניק את הכשרות להנהגתו של הרב שטיינמן. לאורך כל תקופת ההנהגה ניהל הרב קנייבסקי מאבק מר במתנגדיו של הרב שטיינמן וקרא להחרים אותם.   2017 – הופך למנהיג  דצמבר 2017, הרב שטיינמן נפטר בגיל 100. מקורביו ביקשו להכתיר את הרב אדלשטיין ליורשו. לשם כך הם שבו וביקשו את תמיכתו של הרב קנייבסקי. למרבה ההפתעה, הרב קנייבסקי סירב לתמוך במועמדותו של הרב אדלשטיין לתפקיד המנהיג, ותחת זאת קיבל החלטה מפתיעה: לקחת את מושכות ההנהגה לידיו. לא מעט גבות הורמו בחברה החרדית על ההחלטה. כוחו הפוליטי של הרב קנייבסקי בא לידי ביטוי בהצלחה של תנועת "דגל התורה" להכניס שישה נציגים למועצת העיר ירושלים; בהצלחתו להביא לבחירתו של משה ליאון לראשות עיריית ירושלים, מהלך שבו נכשל קודמו, הרב שטיינמן. בזכות הכריזמה המיסטית שלו, הצליח הרב קנייבסקי לגרום לשוליים המתרחבים של החרדים לשוב ברגע האמת הביתה – ולהצביע ג'. התחזיות על התפרקותה של החברה החרדית התנפצו מול תוצאות הבחירות לכנסת. אלו הבהירו שכוחה של המפלגה עדיין במותניה. דמותו של הרב הצליחה לחפות על הסדקים והשברים שנוצרו מבפנים.   2022 – שאלת ההנהגה יורשו האפשרי של הרב קנייבסקי הוא הרב אדלשטיין, זה שלא זכה לקבל את תמיכת הרב המנוח לתפקיד המנהיג. גילו המתקדם ואישיותו האפורה הופכים את סיכויו לסכור את הפרצות בחומה לקלושים עד בלתי קיימים. בימים האחרונים, כאשר עלתה על הפרק שאלת הבחירות, מיהר יו"ר יהדות התורה, ח"כ גפני, להצהיר כי מפלגתו מעדיפה ממשלה חדשה על פני בחירות. מי כמוהו יודע שאין זו השעה להעמיד את כוחה של המפלגה לבחירות. החרדים החדשים פוזלים לעבר מפלגות כמו הליכוד, הצעירים רואים באיתמר בן גביר גיבורם; את כל אלו אין מי שישיב עכשיו הביתה.   העתיד ביום שאחרי: החברה החרדית בעוד עשור בעשור הקרוב ספק אם יקום יורש הולם לרב קנייבסקי. בעוד עשור פניה של החברה החרדית לא ייראו כמו שהם היום. שיעורי החדירה ההולכים וגוברים של האינטרנט לחברה שסגרה את שעריה בחומות, סודקים את החברה מבפנים. האתגרים הניצבים בפני החברה החרדית מהווים אתגר משמעותי לכל מנהיג, על אחת וכמה במציאות שבה הנהגה הולכת לקראת פיצולים. האם פטירתו של הרב קנייבסקי תוביל לגלים של יציאה בשאלה מהחברה החרדית? או אולי פרנסי החברה החרדית יעשו חשבון נפש וינסו להכיל את הגוונים השונים של החברה החרדית? הרבה שאלות ומעט מאוד תשובות. מה שבטוח הוא שאם משבר הקורונה ואסון מירון יצרו סדקים בחברה החרדית, פטירתו של הרב קנייבסקי פערה חור של ממש בהנהגה, חור שקשה לראות כיצד החברה החרדית מצליחה למלא.

מ-400 ל-40,000 כך הפך נושא גיוס בחורי ישיבה לפצע הפוליטי המדמם של החברה הישראלית עוד טרם באה המדינה לעולם, כבר נולד הפטור מגיוס לבחורי ישיבה, ואיתו שרשרת של ויכוחים חברתיים ופוליטיים אין-סופיים; ויכוחים שנמשכים ומשפיעים על יציבותה של המערכת הפוליטית עד ימינו. המשבר הפוליטי הארוך, שעדיין איתנו, החל בפרישתו של אביגדור ליברמן מתפקיד שר הביטחון בשנת 2018. הפרישה הוסברה, באופן חלקי, בהתנגדותו לתיקון החוק לפטור חרדים מגיוס לצה"ל. לפרישתו של ליברמן מגוש הימין-חרדים תרומה לא מבוטלת לחוסר היציבות הפוליטי שישראל חווה כבר כמעט ארבע שנים.   הוויכוח על הפטור במדינה שבדרך כדי להבין איך הגענו עד הלום, עלינו להפליג כאמור לימים שלפני הקמת המדינה, לפברואר 1948. מלחמת העצמאות עוד לא קיבלה את שמה, ומדינת ישראל עדיין לא הוכרזה. היישוב היהודי בארץ סבל ממתקפות חוזרות ונשנות של התושבים הערבים, וכשפרצה המלחמה התעורר צורך דחוף בצבא מאורגן. האחריות על מלאכת גיוס הצעירים לצבא הוטלה על מפקדת העם, שהייתה כפופה למוסדות היישוב. במכתב ששיגרה המפקדה ב-12 בפברואר 1948 לרבנות הראשית ולוועד הישיבות, נכתב כי המפקדה מסכימה לדחיית שירותם של תלמידי הישיבות, בתנאי של "תורתם אומנתם" וכי דחיית שירותם היא לתקופה מוגבלת של שלושה חודשים. [caption id="attachment_16490" align="alignnone" width="790"] המכתב של מפקדת העם לוועד הישיבות[/caption]   אולם הפטור לא עבר בשקט. מחילופי מכתבים שנמצאו בארכיון המדינה עולה כי ראשי מפקדת העם ביקשו לחזור בהם מהסכמתם למתן דחייה לבחורי הישיבות משירות צבאי. במכתב ששיגר הרב הראשי לישראל, הרב יצחק הרצוג, שבוע לפני הכרזת העצמאות, הוא התריע בפני מפקדת העם שביקשה להגדיר את בחורי הישיבות כמשתמטים ולשלול מהם את ההקצבה: "אם תדונו את הקובעים באוהלה של תורה... משתמטים סתם ותכריתו אוכל מפיהם... אני אצא נגדכם במחאה גלויה". [caption id="attachment_16492" align="alignnone" width="794"] מכתב הרב הרצוג למפקדת העם[/caption]   בא' באייר, יומיים לאחר שליחת המכתב, הושג הסכם בין מפקדת "שירות העם" ל"ועד הישיבות", לפיו בחורי ישיבה פטורים בצורה גורפת מגיוס, באופן עקרוני. במכתב הוסכם שבחורי הישיבה יעברו אימון מרוכז שאורכו כמה ימים, כדי שידעו להחזיק בנשק בשעת הצורך. במקביל להסדרים, יצאה קריאה מטעם "מרכז אגודת ישראל" לכל הגברים החרדים בגיל גיוס להתגייס לצבא. במכתבים הודגש שהפנייה היא לגברים בלבד, וכי לנשים אין מה לחפש בצבא. [caption id="attachment_16494" align="alignnone" width="368"] הקריאה של אגודת ישראל - להתגייס![/caption]   המספר 400 מופיע לראשונה באוקטובר 1948 בן גוריון הופיע בפני ועדת הביטחון של מועצת המדינה ובפעם הראשונה הוצג מספר. "יש 400 בחורי ישיבה, שהם כולם בגיל צעיר ושאם הם יתחייבו בגיוס יהיה צריך לסגור את בתי הישיבות, ושהם גם בארצות אחרות שוחררו מגיוס ושהיה הסכם שהם ישוחררו". רק שלוש שנים מאוחר יותר האישורים הבלתי פורמליים יהפכו למכתב רשמי. ב-2.1.1951 ראש הממשלה דוד בן גוריון אישר את דחיית שירות לתלמידי ישיבה, מכוח סעיף 12 לחוק שירות הביטחון. [caption id="attachment_16496" align="alignnone" width="1024"] מכתבו של בן-גוריון לרמטכ"ל[/caption] שלוש שנים מאוחר יותר: פנחס לבון, שכיהן כשר ביטחון לעומתי לבן גוריון, החליט על דעת עצמו לגייס בחורי ישיבה שהשלימו 4 שנות לימוד. ראשי הישיבות עלו לרגל לראש הממשלה דאז משה שרת, והזהירו מפני גיוס בחורי הישיבה. שרת הורה ללבון להפסיק את גיוסם של בני הישיבות.   בן גוריון מתחרט 1958. בן גוריון הציע לצמצם את הפטור של בחורי הישיבות. במכתב ששיגר לרב הראשי לישראל, הרב הרצוג, הסביר שהחלטתו להעניק דחיית שירות לחרדים בראשית ימי המדינה הייתה קשורה למספרם המועט של בחורי הישיבה, אולם עתה, משמספרם גדל, יש צורך לשנות את ההסדר. בן גוריון הציע שהצעירים יעברו אימון של שלושה חודשים, ולאחריו ישובו לישיבה. הרב הרצוג התנגד נחרצות לכל שינוי במעמדם של בני הישיבות. כמו בסיבוב הקודם, עשור קודם לכן, גם הפעם ידו של הרב הרצוג הייתה על העליונה. לתמונה נכנס המנכ"ל הבלתי נלאה של משרד הביטחון באותם ימים, שמעון פרס. פרס גיבש נוהל להסדרת דחיית השירות לבחורי ישיבה. כמו כן, הוסדר גיוסם של בחורים שסיימו את תקופת הלימודים במסגרת מקוצרת של שלב ב' עשור של שקט עבר על תלמידי הישיבות. ההסדר של דחיית שירותם מהצבא התנהל על מי מנוחות: רבים מהם התגייסו לצבא לאחר נישואיהם ולאחר תקופת לימודים בכולל, למסגרת של "שלב ב'". ההסדר נשמר ואיש לא ניסה לערער עליו.   מכפילים את המספר ל-800 ואז הגיעה מלחמת ששת הימים. לצד הניצחון הכביר שנחלה ישראל מול צבאות ערב, הלך והתחדד הצורך בצבא איכותי וגדול שיכול להתמודד עם האיומים שנשקפים ממדינות האזור. הרמטכ"ל דאז, חיים בר לב, אביו של השר לביטחון הפנים עומר בר לב, זיהה את הירידה במספר המתגייסים ופנה לשר הביטחון דיין, בדרישה לצמצם את מספר דחיות השירות שקיבלו תלמידי הישיבות. במפא"י כמו במפא"י, כשיש בעיה – מקימים ועדה. כך באה לעולם הוועדה הראשונה בשרשרת ארוכה של וועדות שינסו, ללא הצלחה, למצוא פתרון לבעיה חסרת הפתרון של גיוס בחורי ישיבה לצה"ל. הפעם היה מדובר בוועדת שרים שהחליטה לתחום את מספר הזכאים לדחיית שירות. "אם בן גוריון הסכים על 400, אנחנו יכולים להסכים על 800", אמרו לעצמם השרים וסימנו V על דרישתו של הרמטכ"ל להגדיל את מצבת כוח האדם בצה"ל. רק שבן גוריון דיבר על 400 זכאים בסך הכול, ואילו השרים החליטו על 800 זכאים חדשים מדי שנה. סעיף נוסף שאושר על ידי השרים: "לא יוכרו ישיבות חדשות כמוסדות שעבור הלימודים בהם תהיה דחיית שירות". הסעיף הזה החזיק מעמד עד שנת 1975. עם הזמן הפך שמעון פרס ממנכ"ל משרד הביטחון לשר הביטחון, והוא ניאות לבקשת החרדים להסיר את הסעיף של הגבלת מספר הישיבות. הגבלת מספרם של התלמידים נותרה על כנה. הסיוע שהעניק פרס לחרדים לא עזר לו פוליטית, והמפלגות החרדיות שוב ושוב נטשו אותו: בתחילת שנות ה-90, ב"תרגיל המסריח", וב-1996, בהתמודדות מול נתניהו.   בגין זה טוב לחרדים ואז הגיע בגין, "מלך החרדים". 1977 – המהפך. לצורך הקמת הקואליציה נזקק מנחם בגין לקולותיהם של אנשי אגודת ישראל. בגין הסכים להעניק להם את כל המלכות, והם לקחו. ההגבלה על מספרם של תלמידי הישיבות הוסרה, התקציבים לישיבות גדלו. בבחירות 1981 ניצחונו של בגין היה דחוק ביותר, יכולת התמרון של אגודת ישראל גדלה, והיא הצליחה להרחיב את דחיית השירות גם למורים בחינוך העצמאי ועוד. חמש שנים לאחר מכן מספרם של בחורי הישיבות עלה באופן דרסטי. אחוז מקבלי דחיית השירות מקרב שנתון הגיוס הכפיל את עצמו ויותר. מ-2.4% מקרב שנתון הגיוס בשנת 1974 ל-5.2% בשנת 1986. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת החליטה שהגיעה השעה לעשות סדר. הוקמה ועדת משנה, בראשות הרב מנחם הכהן ממפלגת העבודה. אחד החברים בוועדה הוא מי שכיום מכונה "זקן רבני הציונות הדתית" הרב חיים דרוקמן, חבר נוסף בוועדה היה יוסי שריד ז"ל. הוועדה גיבשה המלצות שתכליתן לצמצם את מספרם של דחויי השירות. אולם כמו ועדות נוספות שיבואו אחריה, רוב המסקנות לא יושמו.   שנות ה-90 הכדור עובר למגרש המשפטי: השופט ברק: הבטלה היא אם כל חטאת המהפכה השיפוטית שהוביל אהרון ברק שינתה את פניה של ישראל במובנים רבים. יש שיאמרו לטוב ויש שיאמרו למוטב. שאלת גיוס החרדים התגלגלה פעם אחר פעם לפתחו של בית המשפט העליון, ופעם אחר פעם הושבו ריקם פניהם של העותרים נגד ההסדר. העתירה הראשונה הוגשה על ידי עו"ד יהודה רסלר, בשנת 1981, תביעתו הראשונה נדחתה על הסף, מה שלא מנע ממנו לשוב ולערער פעם אחר פעם. עד שבבג"ץ חשו שכלו כל הקיצין, או שבשלה השעה למעורבות משפטית אקטיבית. לרסלר הצטרפו עותרים נוספים, ובדצמבר 1998, קבע נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, שדן בעניין בהרכב מורחב של תשעה שופטים, כי הכמות הפכה לאיכות וכי על הכנסת להסדיר את דחיית השירות באמצעות חקיקה. "שאלת גיוסם של תלמידי הישיבה ש'תורתם אומנותם' אינה אך בעיה אידיאולוגית שזכויות האדם מתנגשות בה. זו הפכה להיות בישראל לבעיה חברתית ממדרגה ראשונה", כתב השופט ברק בפסק הדין שביטל את ההסדר. "תלמידי הישיבה ש"תורתם אומנותם", המקבלים דחייה של שירותם הצבאי, אינם רשאים לעבוד. האמצעים העומדים לרשותם – ולרשות משפחותיהם – הם דלים. העוני הוא נחלתם. אין הם משתלבים במעגל העבודה. גם אלה שנושרים מההסדר אינם נקלטים בשוק העבודה, שכן חוששים הם מגיוסם לצבא והבטלה היא אם כל חטאת. נוצרת אוכלוסייה שלמה שאינה משתלבת בשוק העבודה ומגבירה את העוני ואת התלות בהקצבות הבאות מהמדינה ומגורמים פרטיים. נוצרת, אפוא, בעיה חברתית ממדרגה ראשונה". ברק הציג את מלוא המורכבות שמכילה בתוכה שאלת גיוס הצעירים החרדים לצה"ל, ואמר כי בשל מורכבותה ראוי שהכנסת היא שתקבל הכרעה ברורה בשאלה: "הפתרון לבעיות אינו פשוט כלל ועיקר. הוא מעורר שאלות עקרוניות, חברתיות וצבאיות סבוכות. גישתנו היא כי ההכרעה בשאלות אלה צריכה להיעשות על ידי הרשות המחוקקת. בשאלה לאומית נוקבת זו צריכה להכריע הכנסת. רק כך ניתן יהיה לבטא את הקונצנזוס האופטימלי שיאפשר חיים בצוותא".   חוק טל: הניצנים שהולידו את הפלג הירושלמי הימים ימי מערכת הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה. פסיקת בג"ץ הייתה מתנה מושלמת בשביל מועמד השמאל-מרכז, אהוד ברק. בקמפיין הבחירות שילב ברק את ההבטחה לגייס בחורי ישיבה ולהעביר את הכספים לסטודנטים, במקום לישיבות. הבחירות, שהיו בחירות אישיות בין ברק לנתניהו, הסתיימו בניצחון גורף של הראשון. בכנסת, לעומת זאת, לא היה לאגף השמאל-מרכז דרך להקים קואליציה בלי המפלגות החרדיות. הח"כים החרדים הציבו תנאי לכניסה לקואליציה: הסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות בחוק. לאחר משא ומתן ארוך נמצא הפתרון: כן, מה שאתם חושבים – הקמת ועדה. בראשות הוועדה הוצב השופט בדימוס צבי טל. הוועדה, שכללה חברים חרדים בעלי שם כמו עו"ד וינרוט ומרדכי קרליץ, ראש עיריית בני ברק לשעבר, גיבשה את מסקנותיה כבר בשנת 2000, אולם המסקנות הובאו לאישור הכנסת רק בשנת 2002, לאחר חילופי השלטון. באותו זמן ראש הממשלה היה אריאל שרון. חשוב לציין כי מסקנות הוועדה לא שינו כמעט דבר: הוועדה המליצה לעגן בחוק ראשי את מה שעד אז היה סעיף בתוך חוק שירות ביטחון. אולם סעיף אחד שהופיע במסקנות הוועדה חולל סערה רבתי ברחוב החרדי, סערה שבישרה את הופעתו של הפלג הירושלמי. הסעיף המדובר קבע שמשרד הביטחון וצה"ל יפעלו להקמת מסלולים לגיוס צעירים חרדים שיחפצו בכך. למסקנות הוועדה קדמה הקמתו של הנח"ל החרדי, גדוד חרדי ראשון בצה"ל. הקמתו לוותה במחלוקת פנים-חרדית. בין התומכים בהקמת הנח"ל החרדי היה הרב אהרון לייב שטיינמן. מי שהוביל את ההתנגדות לנח"ל החרדי ולסעיף המדובר בחוק טל היה הרב שמואל אוירבך, לימים מנהיג הפלג הירושלמי. הפלג הירושלמי חרט על דגלו את המאבק נגד כל שינוי במעמדם של בחורי הישיבה. 2002 – אישור חוק טל בכנסת. נקבע כי אישור החוק מוגבל לתקופה של חמש שנים, ולאחר תקופה זו יש להאריך את החוק. בשנת 2006 הודתה המדינה, בתשובה לעתירה לבג"ץ, כי החוק לא השיג את תכליתו: להגדיל את מספרם של בני הישיבות שמשתלבים בשוק התעסוקה. באותה שנה בג"ץ, בראשות השופט אהרון ברק, דחה את העתירות נגד אי חוקיותו של חוק טל. בשנת 2007 שבה הכנסת ואישרה את חוק טל לתקופה של חמש שנים נוספות.   השוויון בנטל: 19 מנדטים עם הבטחה לגיוס חרדים ותשקוט הארץ עד שנת 2012. בשנת 2012 התכנס הרכב מורחב של שופטי בג"ץ, בראשות הנשיאה דורית בינייש, וקבע כי חוק טל לא השיג את תכליתו כפי שהגדיר אותה המחוקק: הגדלת מספר החרדים המתגייסים לצה"ל. פסק הדין, שנכתב זמן קצר לפני פרישתה של הנשיאה, קבע ברוב דעות כי היות ותוקפו של החוק אמור לפוג באותה שנה, הכנסת לא תוכל לשוב ולהאריך אותו, וכי עליה לעגן את ההסדר בחוק חדש. ראש הממשלה נתניהו החליט להקים וועדה. בראשות הוועדה עמד יוחנן פלסנר. לח"כים החרדים הייתה תחושה שמסקנות הוועדה לא יהיו לרוחם, והם פעלו לפיזורה. הכנסת הצביעה בעד הקדמת הבחירות וכך ישראל הלכה למערכת בחירות, כשסוגיית גיוס החרדים עומדת שוב בראש סדר היום הפוליטי. במערכת בחירות זו השיק יאיר לפיד, פוליטיקאי טרי, את מפלגת "יש עתיד". סיסמת הבחירות שלו הייתה "שוויון בנטל'. הבחירות הסתיימו והתוצאות הדהימו את המערכת הפוליטית. המפלגה החדשה גרפה 19 מנדטים. ברית פוליטית שכרתו ביניהם לפיד ופוליטיקאי חדש נוסף שהפציע בשמי המערכת הפוליטית, נפתלי בנט, אילצה את נתניהו להותיר את החרדים מחוץ לקואליציה ולהקים ממשלה עם "יש עתיד". לפיד, באמצעות נציגו עופר שלח, קיבל את הכוח לקבוע את ניסוחו מחדש של חוק הגיוס. החוק אושר בקריאה ראשונה, לקול מחאותיהם של החרדים. לאחר הקריאה הראשונה הוא הועבר לטיפולה של ועדה בראשותה של איילת שקד. חומר הנפץ של החוק היה יעדי הגיוס. החוק הציב יעדי גיוס שיעלו בכל שנה. הח"כים החרדים, שחלקם החרימו את הוועדה, ניהלו קרב איתנים על שאלת הסנקציות. כלומר, מה יקרה אם לא יעמדו ביעדי הגיוס. לפיד ושותפיו דרשו שבמקרה כזה תוטל חובת גיוס על כל בני הישיבות, למעט 4,500 עילויים. מבחינת החרדים מדובר היה בסנקציות פליליות. הם העריכו שהיעדים אינם בני השגה, והמשמעות היא שתוך זמן קצר מרבית הצעירים החרדים שלומדים בישיבות יוגדרו כ"עריקים". הח"כים החרדים ביקשו להמתיק את רוע הגזירה, ולהטיל סנקציות כלכליות שיקטינו את תקציב הישיבות במקרה של אי-עמידה ביעדים, מתוך מחשבה שעם שובם לקואליציה הם יוכלו לפעול למסמוס הסנקציות הכלכליות, אם בכלל הדבר יגיע לכדי מימוש. לפיד איים לפרק את הממשלה אם לא תענה דרישתו לסנקציות פליליות. האיום עשה את שלו: נתניהו התקפל והחוק, לרבות הסעיף הקריטי מבחינת החרדים, התקדם לעבר השלמתו. החרדים ערכו עצרת מחאה ענקית בכניסה לירושלים, אולם החוק אושר בקריאה שנייה ושלישית ונכנס לספר החוקים. רוב החרדים הורידו את הראש והחליטו להמתין לשעת הכושר המתאימה לשינוי החוק, אולם אנשי הפלג הירושלמי החליטו לאמץ תפיסה לוחמנית: הם הורו לתלמידי הישיבות שלהם להפסיק כל שיתוף פעולה עם הצבא. הבחורים הפכו לעריקים, ואחדים מהם נעצרו. בעקבות המעצרים קיימו אנשי הפלג הירושלמי הפגנות סוערות, שכללו חסימת כבישים, בדרישה לשחרר את חבריהם מהכלא הצבאי.   מיהו חרדי והאם היוצאים בשאלה עוזרים למלא את היעדים סעיף אחד בהצעת החוק סומן על ידי החרדים בוועדה כפתח מילוט ממה שהם תפסו כ"רוע הגזירה" – הסעיף: מיהו חרדי. הצעת החוק קבעה יעדי גיוס שמתחילים מ-3,000 מתגייסים חרדים בשנה, אולם – מיהו חרדי? החרדים בוועדה הצליחו לשכנע את יו"ר הוועדה שקד, שבחוק ייכתב שחרדי הוא מי שלמד במוסד חרדי במשך שנתיים לפחות בין הגילים 14 ל-18. בתדריך לתקשורת החרדית רמז חבר הוועדה אריאל אטיאס, כי חרף ההתנגדות החרדית לחוק הוא הצליח לשתול בו סעיפים שיקלו את הדרך לעמידה ביעדי הגיוס. בין השורות היה ברור, הסעיף המדובר הוא שאלת "מיהו חרדי". היוצאים בשאלה, לדידם של אטיאס וחבריו, הם-הם אלו שימלאו את יעדי הגיוס, ובא לעולם הישיבות גואל. בשנת 2018 הזמינו חבר הכנסת דאז עופר שלח ועמותת "יוצאים לשינוי" דוח ממכון המחקר והמידע של הכנסת, שבדק את שאלת גיוס החרדים לצה"ל ואת מספרם של היוצאים הנספרים כחרדים. במערכת הביטחון הודו בפני מחברי הדוח כי אין בידיהם מידע על משרתים המוגדרים כ"חרדים" אולם בפועל הם אינם מקיימים אורח חיים חרדי, כלומר – יצאו בשאלה. "צה"ל לא הגדיר מהו שירות כלל צה"לי בהתייחס לחיילים חרדים, ובהינתן שלרוב חרדים מעוניינים בסביבת שירות המותאמת לאורח חייהם, מועלית השאלה: האם החרדים המשרתים במסגרת כלל צה"לית הם חרדים לשעבר?" כתבו מחברי הדוח. במילים אחרות: מערכת הביטחון הודתה כי לפחות חלק מהיוצאים בשאלה נספרו כחרדים בדוח השנתי על גיוס חרדים שפרסמה מערכת הביטחון. עוד העלה הדוח כי לצורך עמידה ביעדי החוק היוצאים היו מספיק "חרדים", אך לא כך בכל הנוגע לתקציב וסיוע. יוצאים לא הוכרו כחיילים בודדים ונתקלו בקשיים משמעותיים בקבלת סיוע. במערכת הביטחון הבטיחו לטפל בכשלים שהתגלו בנוגע לסיוע לחיילים יוצאים בשאלה. יש לקוות שמאז נעשו מאמצים לפתור את הבעיה ולהקל על היוצאים שבחרו להתגייס לצה"ל ותורמים רבות לחברה הישראלית.   החרדים חוזרים – היעדים נעלמים תקופת החיים של המפלגות החרדיות באופוזיציה לא הייתה ארוכה מדי. שנתיים לאחר הקמת הממשלה הכנסת פוזרה. לאחר הבחירות הותיר נתניהו את לפיד באופוזיציה וחידש את הברית עם החרדים. בשנת 2015 אישרה הכנסת את השינויים בחוק הגיוס: סעיף הסנקציות הפליליות הוסר, יעדי הגיוס הועברו להחלטת ממשלה. החוק רוקן מתוכנו והפך לאות מתה. בשנת 2017 בג"ץ, בראשות השופטת מרים נאור, קבע שההסדר החדש אינו חוקתי ואינו עולה בקנה אחד עם חוק יסוד כבוד האדם. למרות הקביעה העניק בג"ץ אורכה למדינה לשנות את הסעיף בחוק בטרם ייקבע כי פג תוקפו. בשנת 2018 הקים שר הביטחון ליברמן ועדה נוספת, הפעם של אנשי מקצוע ממשרד הביטחון. הוועדה ניסחה הצעת חוק שקבעה יעדים לגיוס בחוק עצמו וסנקציות כלכליות שיוטלו על הישיבות במקרה של אי-עמידה ביעדים. החוק אושר בקריאה ראשונה, אך חקיקתו הסופית לא הושלמה. בג"ץ כבר הספיק לקבוע שתוקפו של החוק פג, חרף זאת העניק למדינה אורכות נוספות כדי לשוב ולתקן את החוק באופן שיהלום את התפיסה המשפטית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסיקות בג"ץ.   לאן הולכים מכאן? לאחרונה, לאחר שורה ארוכה של דחיות, הכנסת אישרה מחדש את הצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה בשנת 2018, עם תיקון נוסף של הורדת גיל הפטור, והפעם ל-21. בתקופה הקרובה כנראה תשלים הכנסת את אישור חוק הגיוס החדש. חרף המשבר הפוליטי החריף, גם לחרדים וגם לממשלה יש אינטרס משותף באישור החוק. סביר להניח כי החוק יאותגר בעתירות לבג"ץ. השאלה, האם בג"ץ יפסול שוב את החוק, נותרה פתוחה. אם הכנסת לא תצליח לאשר את החוק, אז ישובו העותרים ויעתרו לבג"ץ בדרישה להורות לשר הביטחון לגייס לאלתר את כל בני הישיבות. ספק גדול אם עתירה כזאת תתקבל. מאידך, אם יבקשו העותרים להפסיק את תקציב הישיבות לנוכח חוסר הסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות בחוק, כאן הסיכוי לקבלת העתירה גבוה יותר.   האם החרדים ינצחו את חוקי הכלכלה? בשורה התחתונה, אחרי אין-ספור ועדות ועתירות, אפשר לסכם: החרדים ניצחו את המדינה. בלי חוק, עם חוק, החרדים לא מתגייסים לצה"ל, והם עושים זאת במספרים הולכים וגדלים. מ-400 בני ישיבות ב-1948, ל-40,000 דחויי שירות בשנת 2022. הפצע המדמם של גיוס חרדים לצה"ל, שליווה את החברה הישראלית מימיה הראשונים, הגליד מעט. את השאלה: "למה אתם לא מתגייסים?", החליפה השאלה: "למה אתם לא הולכים לעבוד?" בעידן שבו מדברים על צבא קטן וחכם, שמעמדו של צה"ל כצבא העם הולך ונשחק, השאלה הכלכלית-חברתית של נשיאה בנטל הכלכלה, הופכת למשמעותית יותר עבור ישראלים רבים. לפיד, שרץ ב-2013 עם סיסמאות של גיוס חרדים, מתהדר היום במתן פטור לאלפי צעירים חרדים, ובניתוק הקשר בין שירות צבאי להשתלבות בשוק התעסוקה. גם בצד החרדי של המשוואה חל מפנה: אם בראשית הדרך הרבנים נזעקו כדי להבטיח את יכולתם של הצעירים החרדים ללמוד בישיבה עד חתונתם, כיום החברה החרדית יצרה נורמה לפיה מחצית מהגברים ממשיכים בלימוד התורה כל חייהם. המספרים הגדולים הללו יצרו אבן ריחיים על צווארו של המעמד הבינוני בישראל, והשאלה העולה היא: האם תוכל ישראל להמשיך בצמיחה כלכלית לאורך זמן, בהינתן קצב הגידול של החברה החרדית שהוא מהגבוהים בעולם? האיום הכלכלי שמשתקף מחברת הלומדים עלול להביא לגלי שנאה כלפי המגזר החרדי ולאיים על המשך האוטונומיה היחסית שממנה הוא נהנה בעשורים האחרונים. בשאלת הגיוס לצה"ל הייתה ידם של החרדים על העליונה, אולם בשאלה הכלכלית-חברתית החוקים עלולים להשתנות. כמו בשאלות רבות בסדר היום של החברה הישראלית, כך בשאלת גיוס חרדים, לא הכנסת ולא בית המשפט הצליחו למצוא פתרון שמקובל על כולם. ואולי-אולי אין באמת פתרון לסוגיה הנפיצה והכואבת של חלוקת הנטל הביטחוני והכלכלי בישראל?

עצמאות ופריחה של התרבות היהודית הן המאפיינים הבולטים של המאות הראשונות באלף השני בספרד. השלטון המוסלמי ששלט בחצי האי האיברי אפשר ליהודים חופש דת ועיסוק, ואחדים מהם אף השתלבו במשרות מדיניות. מקצועות שעד אז לא היו נגישים ליהודים נפתחו, ורבים החלו לעסוק ברפואה, מדעים ועוד. תקופה מלבבת זו נקראת "תור הזהב". העצמאות הרוחנית שהעניק השלטון המוסלמי ליהודים, הביאה להתפתחות יצירה מופלאה ולשיאים שכמותם לא נודעו בתולדות העם היהודי בגלות. תחומים רבים של יצירה, כמו פרשנות המקרא, דקדוק, לשון, פילוסופיה ומדעים אחרים. בכולם ניכרה החדשנות של האסכולה הספרדית, שהושפעה וינקה מהמקורות ומתרבות הסביבה הערבית-מוסלמית. בתחום היצירה הספרותית בולטת במיוחד שירת ספרד. סגנון שירה זה כבש לבבות ברוב ארצות הים התיכון ושינה לחלוטין את אופי היצירה שנכתבה לאחר מכן. בתוך תרבות היצירה והשירה, צמחה לה תרבות ייחודית של "שירת חול". בניגוד לשירה העתיקה יותר, שירת ארץ ישראל ובבל, שהתמקדה בשירת שבח לאלוהים ובפיוט, משוררי ספרד יצרו סגנון שירה חדש שכולו חול. החוקרת שלומית אליצור מסבירה את הקרקע התרבותית שעליה צמחה שירת החול של משוררי ספרד: "בחברה הערבית דאגו נושאי המשרות הרמות גם לטיפוח התרבות: הם יצרו סביבם 'חצר' ובה העסיקו אנשי רוח. אציל ערבי שרצה ביוקרת שמו, דאג לפרנס אנשי מדע מלומדים ובעיקר משוררים. אלו היו פנויים לכתוב את יצירותיהם, והקדישו אותן לבעל החצר הנדיב. היהודים שהגיעו למשרות רבות באנדלוס הפנימו דגם זה ואימצוהו. השכלתם הערבית המקיפה, שהייתה תנאי לקבלת משרתם, הכשירה אותם לתמוך ביצירה התרבותית בארמונותיהם, והם ניסו לחקות את אורח החיים של חבריהם הערבים, וביקשו שלא ליפול מהם בתמיכתם במשוררים ובמלומדים"[1]. אליצור מסבירה כי ההשפעה של החברה הערבית הובילה ליצירת אליטה חדשה. בניגוד לעבר, האליטה לא הייתה ממוקדת רק בלימודי הקודש. משפחות רבות ראו לעצמן חובה ללמד את ילדיהן השכלה כללית, לצד ההשכלה היהודית. במצב של השפעה חזקה כל כך של התרבות הערבית, היה בלתי סביר ששירת החול היהודית תעלה ותפרח. אליצור מכנה את התהליך שנוצר "נס תרבותי"; בנקודה זו התרחש, לכאורה, אחד "הניסים" של תרבות ישראל בימי הביניים, "נס" שחולל את קיומה של שירת החול העברית בספרד: למרות ההשפעה העמוקה של התרבות הערבית, שכללה מצע משותף של השכלה, הפנמת יסודות תרבותיים והטמעה חלקית של אורח החיים, היו החצרנים היהודים באמצע המאה העשירית בספרד יהודים הגאים בלאומיותם, והתרבות שהם ביקשו לפתח – למרות היותה משופעת מן התרבות הערבית בת אותו הזמן – הייתה קודם כול תרבות יהודית. שירת החול הכילה סגנונות שונים. החל משירי הלל לפטרונו של המשורר, שירי חשק ויין, המתארים את המשתאות שהיו חלק בלתי נפרד מחיי החצר, ועד לשירי אהבה של ממש. שירים שבהם האוהב משתוקק אל קסמה של אהובתו, וממשיל את יופייה במיני משלים ומטאפורות. בתוך שירי האהבה הללו, נחבאים אל הכלים, שירים שכתבו אחדים מן המשוררים למושא אהבתם – הגבר. בין משוררים אלו נוכל למצוא שמות מוכרים: שלמה אבן גבירול; רבי יהודה הלוי, מחבר ספר הכוזרי, ספר המוכר לרבים מבוגרי החינוך הדתי והחרדי; ועוד כמה שמות פחות מוכרים. בחרתי להביא חמישה משוררים שפרסמו קטעי שירה רבים, פיוטים שהפכו לחלק מקאנון התפילה היהודי. לצד הפיוט ושירת הקודש, יחד עם שירי החשק והיין, כמהה נפשם אל אהוב ליבם. את רגשותיהם לא היססו להעלות עלי כתב, להפוך את הרגש למילה הכתובה. חלקם היו מפורשים יותר בגילויי האהבה שלהם, אחרים התחכמו. שירת הגאווה של דמויות המופת של העם היהודי היא קול חשוב מן העבר, ששקע בתהום הנשייה. ואלה שמות: שלמה אבן גבירול ספרד, המאה-11 שלמה אבן גבירול, משורר שלאחרונה צוינו 1000 שנה להולדתו, נולד במאלגה שבדרום ספרד בראשית המאה ה-11. הוא נפטר בגיל 37. לאבן גבירול, כמו למשוררים רבים, היו פטרונים אמידים שהחזיקו אותו על חשבונם. תחילה שימש אבן גבירול משורר חצר, וחלק נכבד משירתו הם שירים שנכתבו לבקשתם של אותם פטרונים. לאחר כמה שנים נדד לגרנדה, שם היה עצמאי ביצירתו. בגרנדה פגש משורר שהיה עבורו מקור השראה. שמו של המשורר: שמואל הנגיד. גם שמואל שורר שירי אהבה לגברים. מילים: שלמה אבן גבירול תְּברַֹךְ מִבְּלִי קֵצֶה / בְּכָל תָּבואֹ וְכָל תֵּצֵא! קְרָאַנִי שְׁלוּחֶךָ / וְהוּא נֶחְפָּז וּמִתְרַצֶּה, וְשַׂשְׂתִּי בוֹ כְּאִלּוּ עַד / וְשָׁלָל רַב אֲנִי מוצֵֹא, וְהִבְעִיר אֵשׁ בְּתוךְֹ גּוּפִי / כְּמִקָּצֶה וְעַד קָצֶה, וּבָאתִי אֶל נְהַר חִשְׁקוֹ / אֲשֶׁר צַוָּאר וְראֹשׁ יֶחְצֶה, וּמִי יִתֵּן יְחָנֵּנִי / וְיֵעָתֵר וְיֵרָצֶה, וְיואֵֹל־נָא וְאֶרְדֶּה צוּף / דְּבַשׁ פִּיהוּ וְגַם אֶמְצֶה,   וְהַצּופֶֹה יְהִי נִרְדָּם / וְרואֹותָֹיו מְעַט יַעְצֶה, וּמִדְבָּרָיו מְשׁהָֹמִים / בְּעֵת יָנוּב וְעֵת יִפְצֶה, יְמִיתֵנִי בְּעֵת יִזְעַם, / יְחַיֵּנִי בְּעֵת יִרְצֶה, וּמִשַּׁחַת יְחִידָתִי / אֲזַי יַצִּיל וְגַם יִפְצֶה, צְבִי - פָּנָיו וְאורֵֹהוּ / כְּאורֹ שֶׁמֶש בְּעֵת יֵצֵא.   פירוש מילות השיר: בפתיח מברך המשורר את אהובו ששיגר לו איגרת אהבה באמצעות שליח. השליח מבעיר את אש התשוקה אל הידיד מקצה לקצה. החשק מושווה לנהר שאפשר לטבול בו את הגוף. המשורר מקווה שהשליח, המייצג את האהוב הנחשק, ייעתר לנשיקותיו. מוטיב של רדיית דבש הוא מוטיב מקובל בקרב משוררי ספרד לתיאור נשיקות של חושק ונחשק. הצופה המוזכר כאן הוא הצופה שעלול להפריע לחושקים לממש את אהבתם, לכן המשורר מבקש ממנו להירדם ולא להפריע להם בהתעלסותם. את השיר מסיימות המילים המתארות את פניו של האהוב, שאורו כאור השמש בצאתה.   השיר בביצוע ברי סחרוף שיר אהבה זה עובד ליצירה מוזיקלית לפני כמה שנים, והוא חלק מהאלבום שיצרו ברי סחרוף ורע מוכיח. האלבום מוקדש כולו ליצירתו של שלמה אבן גבירול, ונקרא "אדומי השפתות".   יצחק אבן מר שאול ספרד, המאה-10 משורר שקדם לשלמה אבן גבירול וכתב גם הוא שירת חשק, הוא יצחק אבן מר שאול. שמו של אבן מר שאול מוכר בקרב פייטנים מהעדה התימנית. הפיוט שחיבר "אֱלֹהַי אַל תְּדִינֵנִי כְּמַעֲלִי וְאַל תָּמֹד אֱלֵי חֵיקִי כְּפָעֳלִי" זכה לשורה של ביצועים. סיפור חייו של אבן מר שאול אינו ידוע בבירור. החוקרים סבורים כי הוא חי בסוף המאה ה-10 בספרד. השיר שכתב התגלגל לידינו דרך הגניזה הקהירית. ספר שירה בשם "ספר הרקמה", שהתגלה בגניזה, הכיל שיר פרי עטו. השיר מבטא באופן ברור את החשק של האהוב לאוהבו. לשיר כמה נוסחאות, בחרתי להביא אחת מהן. החוקרים עדיין מנסים לפענח את הנוסח המושלם של השיר, אולם הנוסח המוסכם דיו כדי להבין את רגשותיו של המשורר. מילים: יצחק אבן מר שאול צְבִי חָשׁוּק בְּאַסְפַּמְיָה/ יָצְרוּ רַב עֲלִילִיָּה וְהִמְשִׁילוֹ וְהִשְׁלִיטוֹ/ עָלַי כָּל חַי וְכָל חַיָּה יְפֵה תֹּאַר כְּיָרֵחַ/ עֲלֵי קוֹמָה יְפֵהפִיָּה וְתַלְתַּלָּיו כְּאַרְגָּמָן/ עֲלֵי רַקָּה פְּנִינִיָּה כְּמוֹ יוֹסֵף (בְּצוּרָ)תוֹ/ וּבְשַׁעַר-אֲדוֹנֶיהָ יְפֵה עַיִן כְּבֶן יִשַׁי/ הֲרָגַנִי כְּאוּרִיָּה וְגַם הִשִּׁיק כִּלְיוֹתַי/ וְלִבִּי אֵשׁ פְּנִימִיָּה בְּעָבְרוֹ בִּי עֲזָבַנִי/ חֲסַר לֵבָב וְתֻשִׁיָּה בָּכוּ עַמִּי בְּנוֹת יַעֲנָה/ וְכָל אַיָּה וְכָל דַּיָּה! אָהוּב נַפְשִׁי קַטְלָנִי-/הַזֶּה מִשְׁפַּט פִּילִילֶיהָ ? וְנַפְשִׁי לוֹ מְאֹד חוֹלָה/ וְגַם תּוֹעֶה וְהוֹמִיָּה וּמִדְּבָרָיו עֲלֵי לִבִּי/ כְּמוֹ מָטָר עֲלֵי צִיָּה דָּלַנִי מִבְּאֵר שַׁחַת/ וְאֶל אֵרֵד לְתַחְתִּיָּה פירוש מילות השיר השיר נפתח במילים "צבי חשוק". בשימוש בדימוי הצבי המשורר רומז לקינת דוד על אוהבו יונתן, "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים". צבי חשוק, כלומר צבי נער נחשק, שמתגורר באסמפיה, שמה האחר של ספרד. "רב עלילה גדול המעשים" הוא האל, "והמשילו והשליטו על כל חי וכל חיה" כלומר האל נתן לאהוב יכולת לשלוט, ואי אפשר שלא להתאהב בו ולחשוב רק עליו. את יופיו של האהוב מתאר המשורר "תלתליו כארגמן" ואת צבעי רקתו כ"פנינים". גיבורי התנ"ך, המתוארים כמי שהיו יפי תואר ויפי מראה, אף הם מוזכרים בשיר. יוסף בצורתו היפה. אדוניה, בנו של דוד המלך, המתואר כבעל שיער ארוך ויפה מראה. דוד עצמו, שעיניו היו סמל ליופי. הסלנג העכשווי "מת עליו" נרמז במלים "הרגני כאוריה", כמו דוד שהרג את אוריה, כך, כביכול, האהוב "ממית" את האוהב וגורם לו "למות" מרוב אהבה. בהמשך השיר, התמלאה התשוקה ובאה האכזבה. האהוב מתעלם מאוהב. את בכיו ועצבנו מבקש המשורר לחלוק עם כולם. "בכו עמי בנות יענה וכל איה וכל דיה". העופות המוזכרים מסמלים את השיממון הנלווה לתחושת הייאוש של האהוב המאוכזב. כשהוא חולה מרוב אהבה, מבקש הוא מאוהבו שישעה אל אהבתו ולא יגרום לו לרדת אל באר שחת מרוב אכזבה.   שמואל הנגיד ספרד, המאה ה-10 שמואל הנגיד נולד בשנת 993 בגרנדה שבספרד המוסלמית. הוא התקדם במהירות בסולם התפקידים בחצר חבוס, מלך גרנדה, מונה לווזיר הגדול ויצא למלחמות בראש הצבא. בניגוד למשוררי חצר, לשמואל הנגיד היה מספיק כסף כדי להתקיים בלי להזדקק לחסדיהם של פטרונים אלו ואחרים. כמשורר, השפיע כאמור על שלמה אבן גבירול, וגם על משה אבן עזרא ועל רבי יהודה הלוי. אחד משיריו המוכרים כיום: מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם, גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם, בָאוּ יְמֵי הַקר, וְהַתִירוֹשׁ אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם. השיר נערך על ידי נתן יהונתן, ומבוצע על ידי צביקה פיק. קישור לשיר: בתוך עולם הלירי של שמואל הנגיד, תופס מקום נכבד ז'אנר שירי החשק. הסגנון של שמואל הנגיד הקים עליו מבקרים מקרב בני דורו, שראו בשירתו פריצת גדר. חרף מעמדו הרם בקהילה היהודית, נאלץ שמואל הנגיד לפרסם הבהרה כי אין לקרוא את המילים באופן פשוט. להגנתו, טען כי שירת החשק היא אלגוריה. לשם כך גייס את המאמר התלמודי המשבח את ספר שיר השירים: "כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים", וכך ענה למבקריו כי שיריו הם כמו שיר השירים. החוקרים סבורים כי הבהרה זו הייתה מן השפה ולחוץ. ביחס לשיר שיובא כאן, סבורים אחדים מן החוקרים כי הוא מבטא התנסות אישית של המשורר ביחסים עם גברים. מילים: שמואל הנגיד לְאַט, כִּי אֵין כְּמוֹ בַרְזֶל לְבָבִי וְלֹא אוּכַל נְשׂא קֶצֶף אֲהוּבִי הֲמַכָּתִי, וְאַתְּ רוֹפֵא, אֲנוּשָׁה? וְאִם נֶצַח, וְאַתְּ לוֹחֵשׁ, כְּאֵבִי? שְׁתֵה יַיִן וְחָלָב מִשְּׂפָתִי וְתֵן תַּגְמוּל לְיֵינִי וַחֲלָבִי, שְׁלַח יָדָךְ וְתֵן לִבִּי בְּכַפָּךְ וְאַל זָרִים יְדֵיהֶם יִשְׁלְחוּ בִי!   פירוש מילות השיר: לאט, כי הלב שלי לא עשוי מברזל ולא יכול לשאת את הקצף של האהבה. האם מחלתי אנושה? אתה הרופא שלי. האם כאבי נצחי? אתה רופא הלחשים שלי. "שתה יין וחלב משפתי", כלומר "נשק אותי". והשב לי נשיקה בנשיקה. שלח את ידך אליי והנח אותה על ליבי, אל תאפשר לזרים לגעת בי ולהקדים אותך.   משה אבן עזרא משה אבן עזרא נולד אף הוא בגרנדה במאה ה-11. הוא נחשב לאחד מגדולי המשוררים, הושפע מאוד מאופי ומסגנון שירתו של שמואל הנגיד, והיה בקשרי חברות עם רבי יהודה הלוי. השניים אף שיגרו איש לרעהו שירי ידידות. חלק מן הפיוטים שחיבר מצאו את דרכם אל סידור התפילה. הוא זכה לכינוי "הַסַּלַח", על שום פיוטי הסליחות הרבות שחיבר. היצירה המוכרת ביותר שלו היא פיוט הפותח את תפילת נעילה בקהילות הספרדים: אֵל נוֹרָא עֲלִילָה אֵל נוֹרָא עֲלִילָה. הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה. הפיוט זכה לעיבודים רבים והוא מושר בסגנות שונים, לפי נוסחי התפילה. השיר בביצוע מאיר בנאי. יצירתו של משה אבן עזרא לא הסתכמה בפיוטים בלבד אלא הייתה רוויית שירי חשק ויין. נוסף על ספרי השירה שכתב, הוא חיבר ספר העוסק בניתוח עומק של השפה השירית. מילים: משה אבן עזרא תַּאְוַת לְבָבִי וּמַחְמַד עֵינִי - עֹפֶר לְצִדִּי וְכוֹס בִּימִינִי! רַבּוּ מְרִיבַי - וְלֹא אֶשְׁמָעֵם, בּוֹא, הַצְּבִי, וַאֲנִי אַכְנִיעֵם, וּזְמָן יְכַלֵּם וּמָוֶת יִרְעֵם. בּוֹא, הַצְּבִי, קוּם וְהַבְרִיאֵנִי מִצּוּף שְׂפָתְךָ וְהַשְׂבִּיעֵנִי! לָמָּה יְנִיאוּן לְבָבִי, לָמָּה? אִם בַּעֲבוּר חֵטְא וּבִגְלַל אַשְׁמָה אֶשְׁגֶּה בְיָפְיָךְ - אֲדֹנָי שָׁמָּה! אַל יֵט לְבָבְךָ בְּנִיב מְעַנֵּנִי, אִישׁ מַעֲקַשִּׁים, וּבוֹא נַסֵּנִי. פירוש מילות השיר: "העופר" הנער הנחשק, כמו הצבי בשירתו של יצחק אבן שאול, נמצא לצדי וכוס היין ביד ימין. הרבה אנשים רבים איתי, אבל הנער שגדל והיה לצבי, בכוחו להעניק לי כוח להכניעם. המשורר מבקש מהצבי להבריא אותו בנשיקה על השפתיים. כשהוא חש שמנסים להרחיק אותו מאוהבו, הוא תוהה מדוע, האם יש בזה חטא או אשמה. המשורר מבקש ליהנות מזיו יופיו של אוהבו, באומרו שאלוהים נמצא שם. הוא קורא לאוהב שלא ילך אחר אלו המתנגדים לו ושלא יהיה עקשן ויבוא לנסות אותו, ויבדוק בעצמו אם הוא עומד באהבתו אליו.   רבי יהודה הלוי שמו של יהודה הלוי ודאי מוכר הן כהוגה דעות, בזכות ספרו "הכוזרי" שבו ניסח הוכחות לאמיתות היהדות ולעליונותו של העם היהודי על פני עמים אחרים, והן בזכות שיריו שהפכו לחלק מקאנון השירה והתפילה. לדוגמה, השיר "יוֹם שַׁבָּתון אֵין לִשְׁכֹּחַ" מושר בסעודת שבת בבוקר. שיר מוכר נוסף שלו, המבטא את הכיסופים והערגה לארץ ישראל, "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב". השיר "ליבי במזרח" בלחנו ובביצועו של מוני אמריליו. בין שיריו וכתביו של הלוי, נמצא שיר המבטא את תשוקתו וכמיהתו אל מושא אהבתו. גם כאן, כמו בשירתם של חבריו של הלוי לעולם השירה והפיוט, הנער נשוא החשק מכונה "צבי", ולעיתים "עופר". בשל אורכו, השיר מובא כאן באופן חלקי. מילים: יהודה הלוי יוֹם שִׁעֲשַׁעְתִּיהוּ עֲלֵי בִרְכַּי / וַיַּרְא תְּמוּנָתוֹ בְּאִישׁוֹנָי, נָשַׁק שְׁתֵּי עֵינַי מְתַעְתֵּעַ: / אֶת תָּאֳרוֹ נָשַׁק וְלֹא עֵינָי. לֶחִי כְּרִצְפַּת אֵשׁ בְּרִצְפַת שֵׁשׁ / נִרְקַם סְבִיבָיו מֹר כְּרִקְמַת שֵׁשׁ יֹסֵף בְּלִבִּי אֵשׁ בְּקָרְבוֹ לִי/ כִּי יַחֲמֹל פַּעַם וְיִבְגֹּד שֵׁשׁ הבית האחרון של השיר: בֹּא יְדִידִי בֹּא לְבֵית בַּת נְדִיבִים נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים יַעֲלַת חֵן בָּךְ תְּעָלָה לְחשֵׁק/ וּבְפִיךָ חַיֵּי בְשָׂרִים לְנשֵׁק/ גַּם בְּפָנַיִךְ בְּשָׂמִים יְנַשֵּׁק   פירוש מילות השיר: תיאור היום שבו השתעשעתי עם אהובי, שישב על ברכי והיה קרוב אליי כל כך עד שראה את מראהו נשקף באישוניי. וכך, כאשר נישק את עיניי בעצם נישק את עצמו. לחיי סמקו כמו אש על רצפת שש. סביב האהוב נרקמה הילת מור, סוג של בושם, כמו שיש חלק. וכאשר התקרב האהוב האש התחזקה. האהוב אומנם נעתר לתחינת האהבה אבל בוגד באמונו של האוהב שש פעמים. בסוף השיר המשורר מבקש להתעלס עם אהובו ולהתחבר אליו.   לסיום, שיר שכתב יהודה אלחירזי, משורר מאוחר יותר. בשיר הוא מתאר מפגש עם משורר בן ישיבה, ששירתו שלא ערבה לאוזנו של אלחריזי. המשורר מכונה "איש עדין". השימוש בביטוי זה ממחיש את פליאתו של אלחירזי, שלא ציפה מאדם כזה לשורר שיר המבטא תשוקה וחשק עזים לגבר. וְאִישׁ מִבְּנֵי עֲדִינָה. עֲשֵׂה שִׁירֵי זִמָּה/ מְלֵאִים טֻמְאָה/ וְנִגְאָלָה וּמוֹרָאָהּ וְאֵלּוּ הֵם לוּ שָׁר בָּנוּ בֶּן עַמְרָם (משה רבינו) פְּנֵי דּוֹדִי מִתְאַדְּמִים הָעֵת שְׁתוֹת שֵׁכָר וּלְפִי קְוֻצּוֹתָיו וְהוֹד יָפְיוֹ לֹא חָק בְּתוֹרָתוֹ וְאֶת זָכַר   אחדים מהחוקרים פקפקו באמינותו של אלחריזי בשיר זה, שייחס את שיר הזימה לאדם אחר. הם סבורים שמדובר בתרגיל ספרותי זול, שנועד להסתיר את העובדה שהשיר יצא מתחת קולמוסו שלו. או שמדובר בדרך חתרנית להעביר מסר שאין דרך אחרת להעבירו, אלא לציין "חבר שלי כתב שיר". תהיה אשר תהיה הפרשנות על אודות הכותב האלמוני של שיר החשק, כמות השירה ההומו-ארוטית פרי עטם של המשוררים הבולטים ביותר של העם היהודי לא מותירה מקום לספק: באליטה של העולם היהודי בספרד של ראשית האלף השני התקיים עולם שלם של רגשות אהבה בין גברים. אחדים מן השירים מספרים על מעבר מעולם הרגש לעולם המעשה. השירים ששרדו את פגעי הזמן מעניקים לנו הצצה נדירה אל נפשם של גדולי המשוררים שקמו לעם היהודי מאז ומעולם. בעוד אנו רגילים לעולם תחום של "אסור ומותר", לנפש חוקים משלה. למשך תקופה קצרה בהיסטוריה של העם היהודי, בקעו מעיינות תהום של היצירה ועלו על גדותיהם. בשירתם ציוו לנו להמשיך את השירה. לשיר איש איש את שירת נפשו. בלי פחד ובלי מורא. שירת האהבה לגברים של משוררי ספרד מוכיחה כי בארון השירה היהודי יש מקום לכל הגוונים ולכל הצלילים. [1] שלומית אליצור. שירת החול העברית של משוררי ספרד, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה כרך א'.  

"יצמחו לי שערות על כף היד אם בחור שצופה באותם מכשירים יגדל להיות תלמיד חכם," כך הרעים בקולו המשגיח בישיבה בשיחה לפני היציאה ל"בין הזמנים". הימים – ימי הניצנים הראשונים של האינטרנט. הדרך של בחורי ישיבה לצרוך סרטים עברה בבתי מלון שהשכירו חדרים לפי שעות. מקומות מפוקפקים, באופן יחסי, שהוצפו בבחורי ישיבה בשבוע שלאחר חג הסוכות וחג הפסח ובחודש אב. מוקד העלייה לרגל של אותם צרכני מדיה בימי "בין הזמנים" הייתה טבריה. הבחורים הצעירים, אלו שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם או כאלה שלא היה אכפת להם מרמת הניקיון בחדרים, השתכנו במלונות הזולים בעיר התחתית. הסיבה הרשמית להגעה לטבריה הייתה שהיא משמשת נקודת יציאה טובה לנחלי הצפון. בפועל, רבים מאותם בחורים נותרו ספונים בחדרים; מגלים את כל הטוב שיש בשידורי הכבלים והלוויין. לא מעטים מהם צפו לראשונה בסרטים הגדולים של התקופה. רובם המוחלט לא הכיר את השמות של הבמאים המשפיעים: וודי אלן, טרנטינו, היצ'קוק ואחרים. השמות של היוצרים החשובים הללו לא היו מוכרים אפילו לאלו שידעו לדקלם בעל פה את שמותיהם של כל השחקנים בליגת האלופות. כמו הרבה דברים בחייהם של בחורי הישיבה, ראשי הישיבות והמשגיחים התוודעו לתופעה באיחור של כמה שנים. אחרי שכל בחור ישיבה ידע ש"טבריה" זה לא רק כנרת ותחנה בדרך ל"יהודייה", ואחרי שרובם הגדול של התלמידים ידעו שבטבריה יש טלוויזיה טובה. השמועה עשתה לה כנפיים: התגלה שבחורי ישיבות שואפים גראס לצלילי מוזיקה חסידית רועשת במועדון טברייני, שבעליו הסב אותו לשימושם של המבקרים הרבים בחופשות "בין הזמנים". רק אז גילו ראשי הישיבות, לתדהמתם, שהתלמידים שלהם לא מנצלים את ימי החופשה כדי לסיים את המסכת, או לסתם טיול משפחתי, אלא נוסעים לטבריה ולא לשם הטיול בלבד. אילו היה מדובר בסכנה גשמית של טיולים מאתגרים, ראשי הישיבות יכלו להסתפק במכתבי חיזוק ועידוד. היות שמדובר בעניין רוחני, גייסו את שפת האיומים. שפה כמו זו של המשגיח, שאיים על הבחורים שעתידם הרוחני בסכנה וכי שאיפתם להיות רבנים לא תתגשם – אם רק יעזו להציץ במכשיר הטמא בחדרי המלונות בטבריה. חלק מראשי הישיבות רצו לבטל את ימי בין הזמנים לחלוטין, בטוענם כי הנזק שטומנים בחובם הימים הללו עולה על התועלת שבצבירת המנוחה, בפרט שמדובר בחופשה יחסית ארוכה: חודש שלם בניסן, ועוד ארבעים יום במצטבר בחודשי אב ותשרי. מכאן עולה השאלה, מה המקור לחופשת "בין הזמנים", ואיך הפכו ימים אלו למוסד קדוש? על פי השמועה, זמן חורף בשנת ה'תשל"ד (מייד לאחר מלחמת יום כיפור) היה זמן "חלש", משום שהתלמידים נותרו בישיבות בגלל המלחמה. לאורך השנים נעשו ניסיונות לבטל את "בין הזמנים", מסיבות של מלחמה ואסונות. אך בכל פעם מחדש הניסיון לא צלח. נראה שמדובר במוסד קודש בקדושה לשעתה ולעתיד לבוא.   המקור הקדום ביותר להפסקת הלימוד הזאת נמצא בתלמוד הבבלי. (ברכות דף ל"ה ע"ב): רבא אמר לתלמידו, "אל תבואו אליי בחודשים ניסן ותשרי, כדי שתוכלו לעסוק בעבודתכם ולפרנס את משפחותיכם." מסתבר שבעבר בחורי ישיבות ואברכים היו עובדים. נכון, לא כל השנה, אבל חודשיים בשנה – כן. ממשלת בבל לא העניקה מלגות לאברכים ולבחורים, ואלו נאלצו לעבוד ולהתפרנס בכוחות עצמם. חלפו יותר מאלף שנה עד שמוסד "בין הזמנים" הוזכר בצורתו המודרנית, כפי שהיא מוכרת לנו כיום. אזכור ראשון של המושג נמצא בספר "באר שבע", חיבור משנת 1614. לא חלפו אלא כמה עשורים, וכבר הושמעה ביקורת על החופשה הארוכה שהרשו לעצמם לומדי התורה והישיבות. המהרש"א, בפירוש לנאמר בתלמוד במסכת שבת על הנסיבות שהובילו לחורבן, הסביר שהחורבן אירע כעונש על חיי הבטלה והשוטטות של היהודים בירושלים ערב החורבן. את הלקח ההיסטורי הפנה כלפי בני דורו. הוא תיאר את בחורי הישיבות בימי בין הזמנים במילים הבאות: "ביטול תינוקות של בית רבן הוא מצוי בכל קהילה, גם הבחורים מבטלין רוב הימים בבין הזמנים והולכים ברחובות בביטולים וטיולים". סרטים לא היו בקרקוב של המאה ה-17. בן דורו של המהרש"א, רבי ישעיה הלוי הורביץ (השל"ה), קרא לבטל את בין הזמנים: "ולא יזכר ולא יפקד שם בין הזמנים ויעקור מן העולם אז תהיה תורתנו תורת ה' תמימה". מאות שנים חלפו, ודבר לא השתנה. למעט קיצור הזמן בשל מלחמת יום הכיפורים, וקריאה – שלא נענתה – של כמה רבנים לבטל את בין הזמנים בתקופת מלחמת לבנון השנייה ובצוק איתן. חשוב לציין כי במגזר החסידי אורכם של ימי בין הזמנים שונה ומשתנה בין קבוצה חסידית לאחרת. אצל הליטאים המודל נשמר וכמעט לא השתנה מימי ראשית קום המדינה. בסיום של כל אחד מה"זמנים" – חורף, קיץ, אלול – גדולי ישראל מפרסמים קריאה לתלמידי הישיבות: להישמר מפני הנזקים הרוחניים הטמונים להם בימי החופשה. מדובר במכתב גנרי שחוזר על עצמו ושהשפעתו על בחורי הישיבות מזערית עד בלתי קיימת. חוץ מאיומים, נוצרו גם פתרונות מעשיים. פתרונות שניסו להתמודד עם האתגר של חשיפה לתכנים שאינם מתאימים לבחורים חרדים, ואתגר גשמי של סכנות ממשיות שאליהן נקלעו לא אחת אותם צעירים חסרי ניסיון בטיולים בצפון ובדרום. אחד הפתרונות הראשונים הוא "ישיבת בין הזמנים", מסגרת לימוד לא פורמלית בשכונת המגורים של הבחורים. בניגוד לישיבות שבהן התלמיד משלם עבור הזכות ללמוד בישיבה, בישיבות בין הזמנים הבחור מתוגמל על הלימוד. התמריץ הכספי מעודד את הבחורים ללמוד כמה שיותר שעות בישיבה הזמנית, ולא לבלות את ימי החופשה בטבריה. מסגרת נוספת היא ה"קעמפ". מוסד שעשה עלייה לישראל מהקהילה החרדית בארה"ב, שם הוא נערך מדי שנה בתקופת הקיץ, בהרים. בישיבות בישראל הקעמפ נערך בתקופת "בין הזמנים" של חודש אב. הקעמפ משופע בפעילות חברתית, תוכניות שונות וטיולים, ובחלק מהישיבות מבקרים פוליטיקאים לא חרדים ומתנצחים עם הבחורים. בעבר היו כמה ניסיונות להקים קעמפ בחופשות פסח וסוכות, אולם אלו לא צלחו. הקעמפ נועד להחליף את החופשה נטולת הפיקוח בטבריה ובחופי הכנרת.   המסגרות הללו היו מתחרות ראויות לפיתויים בעידן טרום האינטרנט והטלפון החכם. ימים שבהם כל יום שהבחור לא שהה בטבריה היה "רווח נקי". ימים שבהם אם בחור מצא את סיפוקו בטיולים ובפעילות החברתית של הקעמפ, היה בכך כדי להבטיח את שובו בשלום לבית המדרש בתחילת הזמן החדש. בעידן הדיגיטלי הנוכחי, ימי בין הזמנים הפכו לתקופה שבה חלק מבחורי הישיבות מנצלים את הזמן לסגירת פערים. לא פערים בתלמוד, לא פערים באנגלית ובמתמטיקה, אלא פערי צפייה בסדרות אהובות ומדוברות. ערוצי טלגרם שמאפשרים להוריד כמעט כל סדרה, הם מעיין נובע עבור בחורי הישיבות. נתוני הגלישה בערים החרדיות הם הוכחה מובהקת לשימוש נרחב בגלישה בסלולר, הרבה מעבר לשימוש שנעשה ב"דאטה" בערים חילונית. לא מעט בחורים שרכשו בסתר מכשיר סלולרי באזור מרכז כלל בירושלים, גולשים גם באתרים שהשתיקה יפה להם. המציצים הציצו ונפגעו. הצופים לא ישבו עוד להיות כשהיו. יש שקסמו של הסלולרי יגרום להם לנסות להמשיך להחזיק בו בישיבה, בתקווה לחמוק מעיניו הבוחנות של המשגיח. אחרים ינסו לאתר דרכים לצפות בסדרות גם בתוך תקופת הלימודים. יהיו מי שיחלקו את חווית הצפייה עם חברים שעדיין לא זכו לכך. ימי בין הזמנים הפכו להיות הימים שבהם הרחוב, בדמות האינטרנט והטלפונים החכמים, חודר במלוא העוצמה אל תלמידי הישיבות. סודק סדק ועוד סדק במה שכונה "תיבת נוח". כמו תמיד, ראשי הישיבות, המשגיחים והרבנים עסוקים במלחמה הקודמת, ואולי יותר נכון לומר, הקודמת שלפני הקודמת. עולמם של רבים מהם קרוב יותר לקרקוב של המאה ה-17 מאשר לישראל מודל 2022. אלו מהם שכבר הפנימו את האתגר של הנסיעות לטבריה, עדיין לא השכילו להבין את המשמעות של בין הזמנים בעידן הטלפון החכם. הם שקועים בתוך מיסוך שלא מאפשר להם להביט נכוחה אל המציאות. עד שהם יצאו מהבועה, הם עלולים לגלות שהם איחרו את הרכבת. אחוז משמעותי מהצעירים כבר עזב מזמן את התחנה. רק לאחרונה חשף פרשן חרדי בכיר כי 3000 תלמידי ישיבות בקירוב נשרו בשנה האחרונה מהלימודים בישיבה. במקום גידול טבעי, מספרם של תלמידי הישיבות דווקא פחת בשנתיים האחרונות. על כל בחור שהוסר מהרשימות של הישיבה, סביר להניח שיש בחור נוסף, אחד לפחות, שנותר בחור ישיבה רק באופן רשמי. בעולם החרדי מאשימים את הקורונה. אם חושבים על זה, הקורונה הייתה "בין הזמנים" אחד ארוך. בין הזמנים שבו הבחורים נחשפו ובגדול לעולם שבחוץ. חלקם החליטו לא לשוב, אחרים ששבו עזבו. אחרים אולי יעזבו בהמשך. את הדי ההשפעה של הקורונה וימי בין הזמנים ניתן לראות בעלייה העצומה בפנייה לארגוני הסיוע לחרדים לשעבר. גל של יציאה החל בקורונה ומסרב לדעוך. בעוד ראשי הישיבות עסוקים בשאלות הרות גורל, כמו ההתנגדות לרפורמה בסלולר של שר התקשורת, ומאבק בלתי מתפשר לשימור הטלפונים הסלולריים נטולי ההודעות והאינטרנט, חלק מהבחורים שתחת פיקוחם כבר מחזיקים ברשותם מכשיר חכם בסתר. את תקופת בין הזמנים הקרובה של חודש אב רוב בחורי הישיבה ינצלו לחופשה ולטיולים, אם בחיק המשפחה, במסגרת הישיבה, או עם חברים. אולם חלק לא מבוטל מעשרות אלפי הבחורים ישלים בימים אלו את הצפייה ב"ריקוד האש" (לא צפיתי, אבל הביקורות משבחות – מ.פ.) או בעונה החדשה של "בת השוטר". המשכילים שבהם אולי ירשו לעצמם לצפות ב"עשרת הדיברות" של "היהודים באים". אם תיתקלו בזמן הקרוב בבחור ישיבה עייף, כלל לא בטוח שזה בגלל שהוא למד עד השעות הקטנות של הלילה; הכי קרוב שהוא הגיע לחכמי התלמוד שחיו בבבל ובפרס, היה באמצעות צפיית בינג' בעונה השנייה של "טהרן".

המצב הביטחוני בשירות תחושת האבל בכל שנה בתשעה באב היינו צועדים אל הכותל המערבי; ספר הקינות בכריכה רכה ביד אחת, כיסא נמוך או כרית ביד השנייה. נוהרים עם קהל רב מתחנת האוטובוס אל הכותל המערבי, מחפשים אחר נקודה מוצלת ברחבת הכותל שטופת השמש ופותחים את ספר הקינות. המטרה: להגיע אל השיר השמח ביותר של הליטאים, "אלי ציון ועריה כמו אישה בצירה וכבתולה חגורת שק על בעל נעוריה". שיר זה מסמל שעברנו את רוב הצום ופנינו אל תפילת המנחה. בתפילת מנחה, עטורים בתפילין והנשואים שבינינו עטופים גם בטלית, אמרנו את הפסוקים הייעודים למנחה בתשעה באב: "נחם ד' אלוקינו את אבלי ציון וירושלים ואת העיר האבלה והשוממה מאין יושב וכו'". כלל לא שמנו לב לסתירה שבין המילים לבין המציאות סביבנו. העיר לא עזובה ולא שוממה, אלא פורחת ועולה. עשרות אלפי יהודים עושים את דרכם ברובע היהודי המיושב והתוסס אל הכותל המערבי,  שנמצא בריבונות ישראל. ירושלים במלוא תפארתה, בירת המדינה העצמאית. שוממה מאין יושב? ארץ ריקה מאדם? שערי הסברים לא ננעלו. "שוממה ברוחניות" – רוב עם ישראל לא שומר תורה ומצוות על פי ההלכה האורתודוקסית. במקום המקדש ניצב מסגד. הערבים רוצים להשמיד ולהרוג את כל היהודים ולהשליך אותם לים. הסברים מפותלים שמנסחי התפילה לא חשבו עליהם: התפילה נכתבה בימים שבהם ירושלים הייתה ריקה מיהודים, ארץ ישראל הייתה שוממה מיישובים יהודיים ובכלל. אם היו מספרים למנסחי התפילה שתפילתם תינשא מבתי כנסת מפוארים ברובע היהודי, תחת ריבונות יהודית, הם לא היו מאמינים. בימים כתיקונם, זקוקים גם המאמינים לחיזוק לתחושת החורבן. המאמינים הגדולים ביותר לא יכולים להתעלם ממציאות שבה האוטובוס המוביל אל הכותל הוא בבעלות חברה ישראלית, שוטרים וחיילים במדי שירותי הביטחון הישראליים שומרים ברחבה, מסתירים בדמותם את החורבן הרוחני שישנו לדעת המאמינים. קשה לבכות על החורבן במדינה שבה המחאות הן על יוקר המחייה. אמונה גדולה וחזקה לא יכולה להאפיל על עוצמתה של מדינת ישראל. השלטון היהודי לפני אלפיים שנה – שעל חורבנו אנו מקוננים מדי תשעה באב – היה חלש בהרבה מעצמאותה של מדינת ישראל. החשמונאים שלטו כאן זמן קצר בלבד. רוב שנות עצמאות מלכות יהודה/ישראל לא היו עצמאות של ממש. באופן אירוני, המתיחות הביטחונית היום מחזקת בקרב המאמינים את תחושת החורבן. כך הם יכולים לומר לעצמם: הגאולה עדיין לא באה, מדינת ישראל אינה ראויה להיקרא "ראשית צמיחת גאולתנו". אף שבסתר ליבם הם יודעים כי תושבי ירושלים שהיו נתונים תחת שלטון רומאי במשך שנים ארוכות היו מוכנים להתחלף עם תושבי ניר עוז וכיסופים. חיים תחת איום הרקטות עדיפים על חיים תחת שלטונו של הורדוס. תושבי ירושלים, בעשרות השנים שלפני החורבן, היו בטוחים פחות מנערי גבעות בפחון על גבעה מבודדת ביו"ש. ומה בנוגע לחזון הגאולה ותפילת "השיבה ימינו כקדם"? האם בית המקדש, במתכונת של בית מטבחיים להקרבת קורבנות, הוא חלומו של כל יהודי? ספק גדול. האם מצב שבו הכהונה הגדולה נקנית בכספי שוחד הוא תשוקתו של העם היהודי? ברור שלא. אם כן, המתאבלים, כך נדמה, חפצים למעשה בגאולה שלמה: גאולה של חיי נצח. גאולה של חיים ללא דאגות. במילים אחרות: להוריד את גן העדן מהשמיים אל הארץ. קשה לא להתחבר לשאיפה לעולם ללא כאב. ניתן היה להרגיש את צער תשעה באב, אם הוא היה מוקדש למחיר ששילם עם ישראל באלפיים שנה של היעדר ריבונות. למרבה הצער, תשעה באב התמקד רק בחורבן בית המקדש וחורבנה של ירושלים. אירועים כמו השואה לא מצאו את מקומם בנוסח הרשמי של הקינות. כאדם שלא מתחבר לרעיון של בית מקדש ושל הבאת קורבנות, אני מתקשה למצוא את מקומי במועד הזה. אולי יבוא יום ותשעה באב יקבל את המקום הראוי לו, יום שבו מתנהל דיון נוקב על מחיר הגלות, מחיר הפלגנות, העלות הכבדה של חוסר היכולת להתכנס להסכמות בינינו לבין עצמנו.   ירושלים או גבעת הקפיטול נקודה קטנה שהצליחה לחבר אותי השנה אל תשעה באב, היה מרד בר כוכבא שעל פי התלמוד, הסתיים אף הוא בנהרות של דם בתשעה באב. שאלת התוחלת שבמרד נתונה בידיהם של ההיסטוריונים. חלקם חשבו שבר כוכבא היה מנהיג פזיז שהוביל את עמו לשואה, אחרים רואים את התמונה באופן מורכב יותר. חכמי התלמוד העדיפו להמעיט את העיסוק באיש ובדמותו, בכל זאת, גדול התנאים, רבי עקיבא, תמך במרד וכנראה איבד את רוב תלמידיו במלחמה הכושלת ברומאים. ההיסטוריה מלמדת שבכל פעם שהיהודים ניסו להישען על הכוח בלבד, בלי הבנה גאו-אסטרטגית, הם נכשלו. בתחבולות תעשה מלחמה. לדוגמה: המכבים ידעו לנצל את הפיצול ביוון כדי לנצח בקרב בית סלוקי, לעומת זאת במרד הגדול ובמרד בר כוכבא התבססו על הכוח הפיזי בלבד. אולם הכוח היהודי לא היה חזק מספיק כדי להתמודד עם אימפריה בסדר גודל של רומא. אלפיים שנה מאוחר יותר בן גוריון השכיל לכרות בריתות עם מדינות העולם, והביא לכך שהכוח היהודי ניצח את מדינות ערב. אנקדוטה מעניינת שתפסה אותי בסיפור ההיסטורי על מרד בר כוכבא: אחת הגזירות שהיוו את העילה לפרוץ המרד הייתה החלטתו של אדריאנוס לחרוש את ירושלים ולהפוך אותו לעיר רומאית בשם איליה קפיטולינה. קפיטולינה הוא שם כולל לשלושת אלי רומא: יופיטר, יונו ומינרווה. מבחינה היסטורית, אדריאנוס נכשל במשימתו להעניק את השם לירושלים. לפחות בארה"ב הוא כן הצליח, והגבעה שבה שוכן בית המחוקקים של ארה"ב נקראת "גבעת הקפיטול". בפעם הבאה שאתם נתקלים בשם גבעת הקפיטול, תזכרו שירושלים הייתה אמורה להיקרא כך. שבירת צום נעימה לצמים ויום טוב לכולם.

באמצע שנות ה-90 נתפס תלמיד מישיבת פונביז' בעת כתיבת חידושי תורה בשבת. הוא סולק לאלתר מהישיבה, והועבר לישיבה הראשונה לנושרים "שערי יושר". מקרה זה משקף את מאפייני הדור הראשון של הנושרים, בחורים שסטו מעט מהמסלול ותפקיד הישיבה היה להשיבם אל דרך המלך. כיום הישיבות לנושרים מתמודדות עם אתגרים מסוג אחר. בל"ג בעומר תשמ"ב (1982) הוקמה בירושלים, בשכונת כרם, ישיבת "שערי יושר". את הישיבה הקים הרב משה גולדשטיין. בראשית דרכה הישיבה יועדה לבעלי תשובה ולנערים חרדים שלא השתלבו במסגרות המקובלות. בהמשך הפכה במוצהר לישיבה הראשונה לנושרים, ישיבה שתכליתה למצוא פתרון לנערים שנשרו מעולם הישיבות. אוכלוסיית הישיבה הלכה וגדלה, המקום נעשה צר מלהכיל והישיבה עברה למבנה רחב ידיים בשכונת הר נוף בירושלים. בשנת 2011, כמעט שלושים שנה לאחר הקמתה, הודיעה הנהלת הישיבה על שינוי מגמה. באתר האינטרנט "בחדרי חרדים" נכתב: שערי יושר אומרת לא לנושרים.[1] ההסבר הרשמי, הטכנולוגיה חדרה אל הישיבה והפכה את ההתמודדות עם הנוער הנושר לבלתי אפשרית. "שערי יושר" הייתה אם הישיבות עבור נוער נושר. אחריה צצו כפטריות אחר הגשם עוד ועוד ישיבות. המפורסמת בהן היא ישיבת רש"י, שבראשה עומד הרב חייקל מילצקי. לאורך השנים הישיבה גדלה והתרחבה; נוסף על הסניף המרכזי בשכונת הבוכרים, לישיבה שלוחות בפתח תקווה, חדרה ותפרח. ישיבות נוספות לנושרים הן ישיבת "דרך השם", שייסד הרב גרינבוים, בעברו רב ב"שערי יושר", ישיבת "מבקשי השם" וישיבות נוספות. חלק מהמטפלים בתחום הנוער בקהילה החרדית טוענים שהישיבות לנושרים הפכו לעסק כלכלי, והן מגייסות משאבים מהרשויות התומכות במתן מענה לנוער בסיכון. לאורך השנים נעשו ניסיונות, שלא צלחו, להקים ישיבות לנוער נושר בקפריסין ובצרפת. הישיבה בצרפת נסגרה לפני כשנה, בעקבות תחקיר על שיטות החינוך שהונהגו במוסד. הבחורים חזרו לישראל ורובם לא הצליחו להשתלב במסגרת אחרת. בתחקיר שפרסם העיתונאי אהרון רבינוביץ ב"הארץ" נחשפו פרטים על שיטות החינוך בישיבת רש"י. המרואיינים, בוגרי הישיבה, תיארו פרקטיקות של אלימות והשפלות. בוגרים אחרים יצאו בגלוי נגד ה"השחרה" בתחקיר. בתגובות שהם פרסמו ברשתות החברתיות נטען שהשיטות לגיטימיות בהתחשב בקושי להתמודד עם האתגרים שמציבים הנערים.   דור אחר – התמודדות אחרת משימתם של הרבנים בשערי יושר הייתה לתקן את המקולקל. להחזיר את הנער שנטש את מסלול הישיבות חזרה הביתה; לקחת נערים, שרובם הגדול בחורי ישיבות גדולות מוכרות, ולטפל בבעיות שהביאו לנשירתם מהישיבה. הנער שהוזכר בפתח המאמר הגיע לשערי יושר באמצע שנות ה-90. בתוך תקופה קצרה הצליחה הנהלת הישיבה להבין את הנסיבות שהביאו אותו לכתוב חידושי תורה דווקא בשבת. הנער קיבל את הכלים הדרושים, ומהר מאוד עלה שוב על המסלול החרדי המוכר, ישיבה חדשה, חתונה, כולל. בדור השני של הישיבות לנושרים הנשירה הייתה מסוג אחר. רוב הנושרים התרחקו מרחק גדול מישיבות האם. התיקון היה חלום רחוק, המשימה התחלפה: מתיקון לשימור. שימור של הנער בתוך מסגרת עד לרגע המכריע בחייו – החתונה. כל ישיבה המציאה דרכים ושיטות משלה, המשותף לרובן נעוץ בהבנת הצורך לשמר את הנערים במגזר החרדי, בשוליו הגמישים, עד לנישואיו עם חרדית מרקע דומה. הנחת הבסיס: אם הבחור יתחתן כחרדי, רוב הסיכויים שהוא יקים משפחה חרדית, וכך הנשירה לא תעבור לדור הבא. אז איך משמרים? דואגים לאווירה של כיף בישיבה. הכול, כמובן, על טהרת הקודש. כדי למנוע שעמום וכדי לאפשר לנערים להרוויח כסף, אפשרו להם לעבוד בחלק משעות היום. האיסור על קשר עם בנות המין השני לא נאכף. יתרה מזאת, בתחקיר על המתרחש בישיבת רש"י, סיפרו כמה בוגרים שראש הישיבה, הרב מילצקי, דרש מהם, לכאורה, לשתף אותו בחוויותיהם האינטימיות עם בנות הזוג שלהם. לסיכום: הישיבות לנושרים דור 2 היו למעשה "קייטנה לשימור חרדים".   לא לומדים, לא מתגייסים לצבא, לא לומדים מקצוע שאלת הטיפול בנוער הנושר החרדי עוררה מחלוקת בין רבני המגזר הליטאי. בסוף שנות ה-90 יצאה לדרך יוזמה להקמת גדוד "נצח יהודה-הנח"ל החרדי". היזמים טענו כי הגדוד יפתור את בעיית הנוער הנושר, שבאותם ימים תפחה למספרים גבוהים. ראש ישיבת שערי יושר צידד בעמדתם של המתנגדים לגדוד החרדי. במאמרים שפרסם טען כי הצבא לא יפתור את בעיות הנשירה, אלא רק יעמיק אותן. מנגד, טענו התומכים כי ההתנגדות נובעת מרצונו של גולדשטיין לשמר את ההגמוניה בתחום הטיפול בנוער הנושר. התנגדותו של גולדשטיין ושל רבנים נוספים הכשילה את היוזמה להפוך את הנח"ל החרדי לפתרון ארוך טווח לנושרים חרדים. סתימת הגולל על היוזמה אפשר לראות במכתב שפרסם מקורבו של הרב שטיינמן, ובו התנער הרב מתמיכתו בנח"ל החרדי.[2] במכתב אף הכחיש הרב את תמיכתו המוקדמת ביוזמה, דבר שיוחס לו על ידי מקימי הנח"ל. בשורה התחתונה: הגיוס לנח"ל החרדי היה דל ביותר. בתחקיר שפורסם ב-2012 בעיתון "בקהילה" נטען שרוב המתגייסים לגדוד הם בוגרי ישיבות חרדיות-לאומיות, או "נערי הגבעות" שרצו ליהנות משירות מקוצר ביחידה נטולת בנות. יזם הנח"ל, הרב דוד בלוך, טען במאמר שפרסם באתר "כיכר השבת" כי המספרים שהוצגו בתחקיר מנופחים וכי חלק הארי של המשרתים בגדוד הם בוגרי החינוך החרדי.[3] מאז אותו ניסיון כושל הוקמו כמה ישיבות שמשלבות שירות צבאי חלקי ולימודים. היוזמות נתקלו לרוב בהתנגדות שקטה או גלויה של הרבנים. רוב הנושרים שנמצאים במסגרות לומדים בישיבות-קייטנה מסוג זה או אחר. אולם אחוז גדול מהנושרים לא מוצא את עצמו לא במסגרת הצבאית, לא במסגרת משלבת ולא בישיבות לנושרים. ההערכות הן שהם עובדים בעבודות מזדמנות וחיים מהיד לפה. ההתנגדות לכל פתרון שאיננו סוג של קייטנה לנוער נושר שומט את הקרקע מתחת לרגלי ההתנגדות החרדית לחובת השירות בצה"ל. לכל אורך השנים הצהירו חברי הכנסת החרדים שמי שלומד תורה צריך להמשיך ללמוד, ומי שלא לומד תורה צריך ללכת לצבא. קיומן של הישיבות לנושרים במודל הקייטנה הופך את הטיעון למגוחך. זמן הלימוד היומי באותן "ישיבות-קייטנה" פחות בהרבה מזמן הלימוד הקצוב בפקודה בגדוד נצח יהודה. המציאות היא שיש אלפי נערים בגיל גיוס שאינם "ממיתים עצמם באוהלה של תורה" אלא מבלים ועובדים, ועדיין חברי הכנסת החרדים מתנגדים בצורה תקיפה, יותר או פחות, לגיוסם לצבא. התוצרים השלילים של תפיסת הקייטנה לא מסתכמים רק במישור האידיאולוגי של שירות צבאי. יש לכך השפעה על העתיד הכלכלי הצפוי לאותם נערים. התנגדות רבני הישיבות לאפשר לימודים ורכישת השכלה גוזרת על הבוגרים חיי עוני. בעוד רוב בני הישיבות הרגילות צפויים ללמוד בכולל אחרי החתונה, מי שעובד חצי יום בישיבה, לא ילמד יותר משעה אחרי החתונה. השאלה היחידה שנותרה: במה הוא יעבוד? האם ימשיך להיות "חוטב עצים ושואב מים" בעבודות מזדמנות, כפי שעשה בתקופת הישיבה, או שיעבוד בעבודה מכובדת. לו היו ראשי הישיבה משלבים, או לכל הפחות מאפשרים, לימודי מקצוע בחלק מהיום, אותם נערים היו זוכים לצאת אל החיים עם ידע מקצועי ויכולת השתכרות מכובדת. ההתנגדות מביאה לכך שרוב בוגרי הישיבות לנושרים מתמודדים עם אתגר כלכלי מורכב אחרי החתונה. בניגוד לאחיהם במסלול חרדי קלאסי, בוגרי הישיבות לנושרים לא זוכים לרוב לסיוע ברכישת דירה. השנים שהעבירו בישיבה, שלא כללו פיתוח מיומנויות למידה מכל סוג, לא מסייעות להם בבואם להתחיל לימודים אחרי החתונה. חלקם סובלים מקשיי למידה, מה שמוסיף קושי על קושי. אם בכל זאת הם רוצים לצאת למסלול אקדמי, הם נדרשים לעשות זאת כאשר במקביל הם מפרנסים את המשפחה ומטפלים בילדים, מה שמעלה את הסיכוי לנשירה שלהם מהלימודים בשלבים מוקדמים. לא אחת האישה שאיתה התחתנו נעדרת יכולת השתכרות, שכן כמוהם, גם היא נשרה ממסגרת הלימודים של הסמינרים החרדיים. התוצאה כואבת: נערים רבים מסיימים את פרק הקייטנה של הישיבה לנושרים כשהם נעדרי כישורי חיים, חסרי יכולת השתכרות ועם מינוס בבנק.   הטלפון החכם סדק את החומות רעיון השימור עבד לא רע כל עוד ה"חטאים" של הנוער הנושר היו בשליטה יחסית של הישיבה ושל המסגרת החרדית. אך גם כאן הטלפון החכם הצליח לסדוק את החומה, לשבור את הקו המפריד בין נער נושר לנער שעזב לחלוטין את הקהילה החרדית. זאת בשל השימוש התכוף בטלפון החכם, כמו גם הקושי להתנזר מהשימוש בו בשבת. על פי נתונים לא רשמיים, אחוז גבוה מהנערים שלומדים בישיבות לנושרים לא מקפידים על אי-שימוש בטלפון בשבת. סביר להניח שחילול שבת קבוע משפיע על תודעתם ומציב את ראשי הישיבות בפני דילמה קשה. הנערים מחללים שבת בחדרי הפנימייה בישיבה או בדירות שבהן הם שוהים. החיבור לטלפון בשבת מנתק את חלקם מהעולם החרדי והדתי, שכן שמירת השבת מבדילה בין אדם שומר מצוות למי שאינו מקפיד על שמירת מצוות. לאתגרים הרבים שיצרה נוכחותו של הטלפון החכם, המכניס לתוך בית המדרש את כל מה שבחוץ, נוסף גם האתגר התרבותי. השאלה, האם הישיבות לנושרים כשלו במשימה? תלך ותחריף עם הזמן. הפער בין ההגדרה של אותם בחורים כחרדים, לעומת מעשיהם בפועל יחייב את ראשי הישיבות לנושרים לקבל החלטות. כיום ניתן להבחין בסנוניות ראשונות של ישיבות שמנסות לטפל בנשירה בשלבים המוקדמים שלה, שלבים שבהם אפשר עוד להכריח את הנערים להיפרד מהטלפון החכם לפחות כל עוד הם שוהים בתחום הישיבה.   מבט צופה פני עתיד הנוער הנושר בשנת 2022 אינו דומה לנוער הנושר של לפני ארבעה עשורים, ואפילו לא לאלו שלפני עשור. הסיפורים על מתעשרי ההיי-טק מצאו את דרכם למגזר החרדי, שמותיהם של יחידות טכנולוגיות בצה"ל לא זרות היום לנערים הללו. שאלת העתיד הכלכלי מובילה את חלקם לחפש את המסלול שיוביל אותם לשירות טכנולוגי שישפר את עתידם. בשנים האחרונות נפתחו כמה ישיבות הסדר חרדיות. אחת מהן, שהוקמה על ידי יזם הנח"ל החרדי הרב דוד בלוך, מיתגה את עצמה כישיבת צמרת שלא נופלת ברמת הלימודים מישיבות העילית החרדיות.[4] ישיבות הסדר חרדיות אחרות פונות בעיקר לנוער שלא הצליח להשתלב בישיבות רגילות. הקמת המסגרות החדשות לוותה בהתעלמות של תקשורת המיינסטרים החרדית. חריג היה ביטאון הפלג הירושלמי, "הפלס", שפרסם סדרה של מאמרים נגד הקמתן. העוסקים בטיפול בנוער נושר מעריכים כי מספרים הולכים וגדלים של נערים שלא מצאו את מקומם בהיכלי הישיבות, בשילוב המודעות לעתיד הכלכלי של אותם נערים, תביא לגידול משמעותי של מסגרות משלבות מסוג "ישיבת הסדר חרדית". כיום, מספרם הכולל של התלמידים הלומדים הוא סביב 400 נערים.[5] ככל שהתופעה תתרחב, סביר להניח שחלקים נרחבים יותר בחברה החרדית, כולל הרבנים, יעניקו הסכמה שבשתיקה לפתרונות המבטיחים עתיד טוב יותר עבור אלו המכונים "הנושרים".