התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש

תוצאות חיפוש

מצאנו 6 תוצאות עבור המונח "":

האור בישיבה מתעמעם לאיטו ועלטה יורדת על העיר. במקלט הטחוב מעט, שימים יפים ודאי עברו עליו עת שנבנה אי־אז בשנות החמישים, יושבים בשקט על כריות יוסי, יהודה, מוישי, יענקי ואבחי. האחרון שם לא מאוד נפוץ בעולם החרדי, אך אין מדובר אלא בראשי התיבות אב״ח – אלוהים ברוב חסדו, זכר למאמצים הרבים של הוריו, שרי ואליהו, להביא אותו לעולם. רק בזכות ברכתו של רב הקהילה  – בהנפת אצבע, שהרי היה שרוי אז בהסתלקות חלקית המכונה בלעז שבץ או כיסופים, אם תעדיפו, הם ראו ישועות וחבקו אותו בשמחה רבה. סביב פזורים ניירות עתיקים ובחוץ – מבעד לחלונית הברזל הכבדה, הפתוחה מעט – מכה רוח חשוון גלים־גלים במדשאה המצהיבה שלפי מסורות אבותינו מדורי דורות הייתה פעם ירוקה. מעבר לדלת נעה צלליתו של אדם, מתנדנדת מצד לצד, משל מדובר בשיכור. אולי באמת היה מדובר בשיכור. במהירות מבעיתה מניחים חמשת הנערים, כבני שש-עשרה, מתחת לישבנם את הספרים שאך לפני רגע אחזו בידיהם: פנחס שדה, עמוס עוז, אלבר קאמי, מאיר שלו, איניד בלייטון – מה אתם יודעים, ״החמישייה מפליגה לאי המטמון״. נשימתם נעתקת והם שבים לנשום רק כעבור שעה קלה, רק כדי לגלות כעבור ימים אחדים כי באותו לילה נגזר גורלם ובקרוב יפוצו לכל קצוות הארץ – יוסי בשל משחק בקלפים; מוישי בשל התגנבויות ליליות למפגשים עם בתולות חסודות; יענקי בשל שאיפת עשן רעיל ביוצאו לביתו; יהודה בשל קריאת ספרים אסורים; אב״חי סתם כי מישהו הלשין שהוא בכלל פרענק בתחפושת, רחמנא ליצלן. שש שנים בילו כאן, וכל יום כיעקב האוחז בעקב עשו – מלבושי אמש, כלבוש מחר. יום רודף יום בשחור לבן. ריטואל אין־סופי הרחק מהבית – שיעורי בוקר, אותה חברותא קבועה, אותם סדרים שאינם משתנים, אותן בדיחות עבשות שעברו עליהן מאות שנים, אותם חלומות שנאסרים היטב בכללים, אותן תפילות שעוד בינקותם למדו על פה. עלתה החמה, ירד הליל וחמשת הבחורים, כגורי אריות, מזמרים לאדונם. העיר שבחוץ עטתה זה מכבר קידמה – מסכי לד בוערים, חנויות תועבה, ורק הם נותרו ספונים שם בין הכתלים הכבדים, העצומים, היושבים כאבני ריחיים, המיישרים כל סוטה מן התלם, כל שוטה וחירש וקטן עד לכדי פס בוהק. אמר רבא, אמר אביי, אמר הלל הזקן, אמר המשגיח, אומרת אימא. כולם אומרים דברים הרבה והחסידים, הצנועים, הטהורים, הנשמות הזכות – נותרו על כנם. מבוקר עד לילה לא משו מלימודם. צדיקים, עד שחטאו. חוטאים בעל כורחם. אלומת האור היפה שמבעד למסכי הברזל, אלומת האור הארורה, האוויר הצח, טלטלו את פאותיהם המסולסלות לעילא. ישנים אך ליבם ער לסובב אותם, הם היו כלואים בגופם. שותקים בדומייה הקדושה, שקועים בתלמוד, בהלכה. צועדים בנתיב החסידות והרבנות, אך חולמים לאי־שם – אל החופש. אצל יוסי זה היה אחיו הבכור שירד מן הדרך. ״נרקומן״, לחששו הקולות סביב. ״זרוק ומזריק באיזו תעלה בשכונה שמעבר לכביש״. והנה, באחד הימים, בהולכו אל המקווה ממלמל תהלים, ראה אותו לפתע ונותר כמהופנט – יפה תואר, דוהר על אופנוע, נראה רחוק כל כך מהסיפורים המפחידים. מי בינינו המכור, הרהר יוסי לעצמו ורגליו נשאו אותו מאליהן הרחק. יהודה, רצה הגורל, התקשה מאוד לקום בבקרים – מפני שלא היה לו דבר קרוב יותר מאשר הספרים שקרא בלילות. שוב ושוב נאבק, עד שהחל ממציא לעצמו שלל מחלות. מוישי טעם טעמה הנורא של נשיקה משפתי חברתה של אסתי, אחותו הצעירה ממנו בשנה. הם מצאו עצמם בחדר כשאסתי יצאה לבית הכיסא, ואותה נערת חן יפת מראה קירבה אליו פניה ואמרה: ״אולי ננסה?״ והוא, ליבו רוטט, נפשו יוצאת מגדרה, עצם את עיניו וחטא לבלי שוב. יענקי גדל למשפחה בעיירה רחוקה: הורים גרושים כמעט בסתר, שלל הילדים מתפזרים ברחבי השכונה, כאב בעצמות ודרך ייסורים. הוא לא ראה את האור, כמו צלל למעמקי הצחנה, לעומק האפלה, והתמלא זעם וכאב. ואבחי דבר לא עשה. פשוט נולד ספרדי. במשך שנים הצליח אביו להסתיר זאת היטב – להשתכנז, לשנות את שם המשפחה, לעבור עיר, להתחתן יפה. עד שמישהו, אין לדעת מי, פגש את סבו וגילה את התרמית. מכאן קצרה הדרך אל מעבר לגדר, אל מחוץ למסגרת. חמשת החברים – נטושי תורה, פושעי על־לחם, אובדים בדרך – עמדו כעת בפני חיים חדשים. העיתים השתנו, ואת מזבחם החדש הם הציבו הרחק מן הגבול שאותו כלל לא הכירו. דרך זרה, מתוקה ומרה, אבל הדרך שלהם אשר שבעים פנים לה. *** הסיפור הזה היה יכול להיכתב כנראה בזמננו על ישיבה ממוצעת בבני ברק או בירושלים. כלומר, הוא אכן נכתב. אך הוא מבוסס על סיפורו של אחד מראשוני וגדולי היוצאים, רבינו ומורינו חיים נחמן ביאליק, ועל תקופתו בישיבת וולוז׳ין המיתולוגית בשלהי המאה ה־19. כך כתב בסיום הפואמה ״המתמיד״: ״בַּחוּרִים יָבֹאוּ, בַּחוּרִים יֵצֵאוּ. יֵשׁ יוֹרְדִים אֶל־בֵּיתָם לְיָמִים נוֹרָאִים, וְיֵשׁ שֶׁיָּפוּצוּ לַכְּפָרִים הַקְּרוֹבִים, וּרְחוֹקִים מֵעֵין הַמַּשְׁגִּיחַ הַנּוֹרָא יַעַלְזוּ בְכָבוֹד בְּבֵית אֲנָשִׁים טוֹבִים מְרַחֲמֵי רַבָּנָן, מוֹקִירֵי בְנֵי־תוֹרָה. אַף־יֵשׁ אֲשֶׁר גֹּרְשׁוּ וַיֵּצְאוּ נִדְחָפִים, וְשָׁב אִישׁ בֵּית אָבִיו בִּדְרָכִים אֲבֵלוֹת: הָאֶחָד – עַל שַׂחֲקוֹ בַּלֵּילוֹת בִּקְלָפִים, הַשֵּׁנִי – עַל־סַפְּרוֹ עִם בְּתוּלוֹת בַּלֵּילוֹת, הַשְּׁלִישִׁי – כִּי־מְצָאוֹ הַשַּׁמָּשׁ מְקַטֵּר מִקְטַרְתּוֹ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם יָדוּעַ, הָרְבִיעִי – עִם ״מוֹרֵה נְבוֹכִים״ הִסְתַּתֵּר בַּעֲלִיָּה, הַחֲמִישִׁי – לֹא-נוֹדַע מַדּוּעַ....״ ביאליק, כפי שאנו מבינים אותו, לא ניתק משורשיו. הוא הוסיף להתכתב עם הישיבה, עם הימים הרבים שהעביר בה, עם האדמה הפורייה שבה צמח ופרח וגדל, כאשר פרש את כנפיו. הוא נותר נאמן למסורת אבותיו וראה בה חלק בלתי נפרד ממנו. כמותו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, יקומים ואילנות גבוהים, גם אנחנו. היציאה מהחברה החרדית היא תופעה ותיקה עד מאוד. אם סבא של כל אחד ואחת היה רב חשוב, משמע, כולנו, כולכם, יוצאי המגזר החרדי. זקופי ראש וקומה, נעדרי גחמה או סיפור אומללות כפי שסיפרו לנו בילדותו. זוהי תנועה, במלוא מובן משמעותה. כתנועה, יש בה אין־ספור גוונים – יש חילונים להכעיס וחובשי כיפת שמיים; חרדים לרצות וחובשי מגבעת; וסרוגים ומקוטפי כיפות מכל המינים והסוגים. יש בה מסורת ויש בה רציונל ובעיקר – יש בה קהילה עם סיפור, שהוא שלה: סיפור של עוצמה, של כוח, של מורכבות, של התמודדויות כמובן. אבל בעיקר, סיפור על אומץ, על חציית גבולות ועל שבירת קירות. על תעוזה ועל שינוי. איך ההורים קיבלו את זה? מתי הורדת את הפאות? איפה גרת אחרי שהודעת להורים שאת יוצאת? יש לך עוד אחים ואחיות שיצאו? את עדיין מאמינה באלוהים? איך את מגדירה את עצמך? אלו רק חלק מהשאלות שכל יוצא ויוצאת נתקלים בהן ברגע שהם מספרים שגדלו כחרדים ובחרו לעזוב. לכל אחד מאיתנו ישנן תשובות שונות לשאלות, אבל יש מכנה משותף לכולנו, והוא – כולנו באנו משם וזוהי נקודת בסיס המעצבת את חיינו ביום יום.   ניתן לרכוש את הספר כאן

יוסי העביר לחבריו שיר של להקת הילדים "קינדרלעך", למוישי הייתה חברה, נינה שמעה רדיו וסייעה לחברה שסולקה מהבית, ואבא של חברה של לאהל'ה היה מנהל ישיבה שחלק מהבחורים שלמדו בה היו בקשר עם בנות מהסמינר. ארבע עדויות של בוגרי החברה החרדית שהושעו מהמוסד החינוכי שבו למדו - והסיבות, תלושות ותמוהות. רבים ורבות מיוצאי החברה החרדית נפלטו בשלב זה או אחר ממערכת החינוך, או כפי שקוראים לזה: ״העיפו״ אותם מהמסגרת שבה למדו. הסיבות לכך קשורות לאי-עמידה ברף הנוקשה שנדרש מהם. על אף הבנת החשש המוצדק מפני השפעה על תלמידות ותלמידים אחרים, חלקם מתארים התנהלות לא הוגנת בדרך שבה הם או חבריהם מצאו את עצמם ללא מסגרת לימודית.   "הייתי אמורה לעוף שבע פעמים לפניה, אבל סבא שלי היה מחשובי החסידות" לאהל'ה, חסידת גור לשעבר, מתארת כיצד התעמרו בחברה שלמדה איתה בסמינר, אך השתייכה לחסידות אחרת: "הסיפור הזה מוכיח שהיה הכי קל לגרש בנות שמגיעות ממשפחות מחסידויות קטנות, שפחות שייכות לקהילה, ושהכי קל לפגוע בהן. הייתי אמורה לעוף שבע פעמים לפניה, אבל סבא שלי היה מחשובי החסידות". "לאבא של החברה הייתה ישיבה", מספרת לאהל'ה. "וכמה בנות אצלנו ניסו ליצור קשר עם בחורים מהישיבה, והשתמשו בה כל הזמן כדי להתקשר אליהם מטלפונים ציבוריים. מין שובבות כזו של בנות. הבנות שעשו את זה היו חסידות גור ממשפחות מאוד טובות. הן היו מאוד לא בסדר וממש לחצו עליה. אבל כשכל זה התפוצץ העיפו אותה, כי אמרו שזו הישיבה של אבא שלה". "בעיני הצוות החינוכי קשר עם בנים הוא מעשה חמור מאוד. אבל אם אתם מעיפים, למה לא להעיף את כולן? הכי הכאיב לי שכשהודיעו להורים שלה שמעיפים אותה מהסמינר, היא ואימא שלה, שהייתה סוג של רבנית, הסתובבו מבית לבית של כל החברות האחרות, לבקש מהן חתימה על כמה שהיא ילדה טובה". "הן הסתובבו כמו שתי קבצניות, בהשפלה נוראית. הילדות לא יכלו לחתום כי ההורים שלהן לא הסכימו. רציתי לעזור לחברה, אבל לא יכולתי, גם אני פחדתי לחתום. זו דרך פעולה שמאוד מזוהה עם גור, ובתור ילדה שנמצאת בין הפטיש לסדן זו חוויה מאוד מצמררת".   "הם אמרו לי שהיא שונאת אותי ושהיא תכננה להדביק אותי באיידס" מוישי גדל בבית ליטאי בירושלים, וכשהיה בשיעור ב' בישיבה גדולה מצא את עצמו ללא מסגרת, כיוון שנתפס "על חם" עם חברתו. "למדתי באחת הישיבות החשובות בירושלים", הוא מספר. "השתעממתי בלימודים ונקלעתי לצ’אט טלפוני. שם הכרתי בחורה חרדית. הפגישה הראשונה שלנו הייתה בכותל. באתי עם כובע וחליפה, והתנשקנו באחת הסמטאות כשאני עדיין בלבוש חרדי". מוישי וחברתו חיפשו מקום קבוע למפגשים שלהם, ולא ידעו שמשמרת הצניעות בעקבותיהם. "מצאנו במורדות הר הרצל איזשהו עץ גדול, שיכול להסתיר אותנו, ושם נהגנו להיפגש. משמרת הצניעות עקבה אחריי וסיפרה לראש הישיבה שלי על המפגשים הללו. הוא הגיע לשם והפתיע אותי כשאנחנו באמצע אקט מיני. הוא אמר לי 'אל תחזור לישיבה יותר'". "הייתי בהלם של החיים", הוא מתאר. "כשהגעתי הביתה אימא שלי קיבלה את פניי בבכי מטורף. היא לא דיברה איתי במשך שבועיים. סיפרו לה בדיוק מה היה. כל המשפחה הייתה בהלם ואף אחד לא דיבר איתי. כל מיני רבנים התערבו וניסו להפריד ביני לבין החברה שלי. הייתי מאוד תמים והאמנתי למה שהם אמרו, שהיא שונאת אותי ושהיא תכננה להדביק אותי באיידס. היום זה מצחיק אותי, כמובן". ניסו לסדר לי ישיבה שהייתה מיועדת לפליטי עולם הישיבות, ושם עוד יותר התקלקלתי", הוא מספר על שקרה לאחר ההעפה מהישיבה, "זה מדרון חלקלק, אבל זה כל המהות של החברה החרדית. מי שלא צועד בדרך הראשית, מוצא את עצמו בשוליים. ובמקום שמישהו יבוא להרים אותו, דורסים אותו. הם מוכנים להקריב את אותו ילד כדי להציל את האחרים".   "אנשים הופתעו וניסו להבין מה יש בשיר הזה שהוא מכעיס כל כך״ יוסי קלאר מצא את עצמו ללא מסגרת בהיותו בן 15 בלבד. "הייתי בישיבה קטנה של חסידות סלונים. ידעתי ששמים עליי עין כי הסתובבתי עם חבר'ה שלא היו הכי טובים בקטע דתי; לא הקפדנו על הסדרים ולא עמדתי במאה אחוז בציפיות הדתיות שלהם". בסוף שיעור ב׳ בישיבה קטנה, נקרא קלאר לחדרו של המשגיח וזה הודיע לו על סוף דרכו בישיבה. "באותה תקופה החבר'ה התחילו להשתמש בנגן 3MP, אבל לרובם לא היה להם מחשב בבית והם לא יכלו להעביר שירים לנגן. כיוון שאצלי בבית היה מחשב עשיתי להם טובה, העברתי שירים וגביתי מכל אחד חמישה שקלים. השירים שהעברתי היו כמובן שירים חרדים לחלוטין. הכנתי אוסף שירים, קראתי לו ׳המובחרים׳. היו שם שירים של מרדכי בן דוד, יעקב שוואקי, אברהם פריד ועוד. את ליפא שמעלצר, למשל, לא שמתי להם כי היה אסור". אחד הבחורים נתפס עם הנגן והלשין למשגיח כי קלאר הוא זה שהעביר לו את השירים. "באותה שיחה עם המשגיח הוא אמר לי שחבל לו מאוד, אבל התחברתי עם בחורים לא טובים ושמתי לאנשים שירים לא טובים בנגן. הוא אמר שהוא עבר על השירים של אחד הבחורים וחלקם אכן היו בסדר, אבל היה שם שיר חופה של הקינדרלעך. "איך זה יכול להיות שבחור חרדי שומע שיר שיש שם משפט 'הנה כאן אתם שניכם מתחת לחופה', כך הוא אמר לי". "ברגע שהבנתי שהמשגיח הולך להעיף אותי, הודעתי לו שאני עוזב", מספר קלאר. "ביקשתי שלא יספר על כך להורים שלי והוא הסכים. כבר באותו ערב נסעתי הביתה וראיתי את אבא שלי עומד ומדבר עם המשגיח. הוא סיפר לאבא שלי, למרות שאמר שלא יספר. היום הסיטואציה מצחיקה אותי, אבל אז זה ביאס אותי ממש". "היום, כשאני מספר לאנשים למה העיפו אותי מהישיבה, הם מופתעים ומנסים להבין מה יש בשיר הזה שהוא מכעיס כל כך", אומר קלאר. "זה מזעזע שכך מתנהגים לתלמידים, אבל ככה קוראים למגזר – חרדים, הם בחרדה כל הזמן והקינדרלעך הם 'נישט פון איינזערע' (לא משלנו)".   "העובדה שעזרתי לחברה למצוא מקום ללון בו היה הקש ששבר את גב הגמל" נינה פוקס למדה בסמינר גור בבני ברק. היא הועפה מהסמינר כי האזינה לרדיו, הסתובבה עם טלפון נייד וסידרה מקום לינה לחברה שהייתה במצוקה. "כדי להרוויח כסף עשיתי בייביסיטר לשני ילדיה של גברת פומרנץ, חסידת גור עשירה שמכרה יהלומים. הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי להאזין לרדיו בבית שלה, ולפני שהיא הייתה חוזרת הייתי מעבירה בחזרה למצב טייפ. באחת הפעמים כנראה פספסתי. הגברת לא בחלה באמצעים, היא יצרה קשר עם מנהלת הסמינר ועדכנה אותה שאני, 'לא עלינו', שומעת רדיו. מהכסף שצברתי קניתי טלפון נוקיה קטן, ומשמרת הצניעות שעקבה אחריי עדכנה את הסמינר שאני מסתובבת עם טלפון". מהנהלת הסמינר קראה לה ולהוריה לשיחה, והיא הואשמה בהאזנה לרדיו והחזקת טלפון. "המניפולציות שהם השתמשו כדי לאמת את זה שאני מסתובבת עם טלפון ושאני שומעת רדיו לא נופלות מחקירת שב״כ. צעקות, צרחות ואיומים מצד המנהלת, שאספר לה עם מי אני מסתובבת ואיך יש לי טלפון. הכחשתי הכול, וזה תוך כדי שהנייד בכיס של המעיל שלי. אחרי כמה שעות שיחררו אותי לביתי, אך היה נראה שהמנהלת רק מחכה לרגע שתהיה לה סיבה להעיף אותי". "כמה שבועות לאחר מכן, בערב פסח, אחת החברות הטובות שלי התייצבה בפתח ביתי וסיפרה שההורים שלה העיפו אותה מהבית כי גילו שיש לה טלפון ושהיא בקשר עם בחור", היא מספרת. "היא ביקשה שאסדר לה מקום להיות בו. יצרתי קשר עם שכנה שהתחתנה ויצאה בשאלה, וסיכמנו שאותה חברה תשהה אצלה עד יעבור זעם. ימים ספורים לאחר מכן, ערב פסח, אחיה דופק בדלת ושואל אותי היכן אחותו. מפוחדת ורועדת נאלצתי למסור לו את הכתובת שבה היא נמצאת, ואחרי שנפגשה עם אחיה היא סיפרה שאני זו שסידרתי לה את מקום השהייה". בסמינר ראו את המעשה בחומרה רבה והחליטו להפסיק את לימודיה. "חג הפסח הסתיים, סידרתי את התיק לקראת חזרה ללימודים, אבל אז אבא הודיע לי שאני לא יכולה לשוב לסמינר. העובדה שעזרתי לחברה למצוא מקום ללון בו היה הקש ששבר את גב הגמל. מבחינתם, הייתי כמו עגבנייה רקובה שעלולה לגרום לריקבון לשאר העגבניות בסלסילה״.

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב. רבי יהודה הלוי   היֹה היה ילד קטן שתמיד הרגיש מעט זר ולא שייך. לפני שנולד בחרו הוריו לחזור בתשובה ולהיות חרדים מן המניין. לא מהישנים והכבדים, אלא מהחדשים והקלילים. הם גידלו אותו בנעימים בעיר מעורבת, חילונים לצד מסורתיים, יהודים לצד ערבים. כן, סיפורנו מתרחש ביפו של שנות התשעים. אותו ילד למד בבית ספר מחוץ לעיר, היכן שכל אותם חרדים חדשים שלחו את בניהם ללמוד תורה, משנה, הלכה, ועוד דברים שבקדושה. כבר אז הוא הרגיש לא פה ולא שם; בחוץ הרחוב היה חילוני אבל הבית היה חרדי, הקול קול יעקב והידיים ידי עשו.   הילד הפך לנער, ובשלהי הכיתה השביעית בתלמוד התורה הגדול, הכול החלו לדבר בהתרגשות על הישיבה הקטנה. בני ברק או ירושלים, לבחירה ביניהן לא הייתה משמעות רבה, הם רק חלמו להיות מהממיתים עצמם באוהלה של תורה. חשוב היה להם שאותו אוהל יהא כמה שיותר לבן כלומר כמה שיותר אשכנזי, לא בקטע גזעני, חס וחלילה, הם פשוט רצו ללמוד במקום יוקרתי. הכיתה כולה התבגרה באחת כשהתשובות המיוחלות החלו לזלוג; כל יום הביא עימו בשורות חדשות, חלקן טובות יותר וחלקן קצת פחות. חלקן מבית מדרשו של איוב, ובחלקן נודע על בר מזל נוסף שהתקבל לבית מדרשו של שם. וגם התשובה מישיבת החלומות שאליה נכסף גיבורנו, גם היא לבסוף הגיעה. זה לא אתה אלא המוצא שלך, גדשה הסאה לזאת השנה, תודה רבה על פנייתך. *** הנער נעשה בחור ישיבה. אי־שם בפרברי בני ברק, יחד עם עוד מאות תלמידים מאותו סוג לא מובחר. היו אלו ימים מעטים וטובים, בין ספסלי העץ הנמוכים בבית המדרש הגדול והסטנדרים הגבוהים, למיטות הקומתיים מברזל בחדרים הקטנים. הוא שקד על סוגיות אביי ורבא בהגייה ליטאית, ובברכות ובקדיש ענה אמן של בית סבא. בליל שישי בילה אצל מוישי על קערת טשולנט מתקתק והערינג חמוץ, ובערב שבת בבית, אצל אימא, השביע נפשו בדגים חריפים ברוטב, אדומים־אדומים. בחדר האוכל בישיבה שר בדבקות "יה אכסוף", ובבית הכנסת השכונתי זימר "כי אשמרה שבת". נראה שהכול הסתדר ובא לציון גואל. לפחות כך חשב. פתאום, בבוקר אחד, הבחור קם והחליט ללכת. ברחובות שוטט ועל הברזלים ישב. ארוכים ורעים היו ימים אלו. הוא שאל שאלות רבות, על זהותו האישית של האדם החופשי, ועל מוצאו העדתי והדתי; על תפקידה של החברה הישנה בעולמו הפנימי, ועל התרבות החדשה שאימץ לעצמו. האם אלו הם סך חלקיו, או אולי כלל לא שייכים אליו? הבחור פשט את בגדיו השחורים והכשרים, והתעטף בבגדים צבעוניים כדת וכדין. שנה עבודה, שנתיים לימודים, ושלוש שנים בצה"ל. כמו כולם, הוא לא פספס את הטיול הגדול. *** המוצ'ילר השאיר מאחור את בני ברק ואת תל אביב; שמאל, ימין, שמאל הוא צעד למזרח הרחוק. אנשים רבים פגש בדרך, איש מהם לא הכיר את העולם שבו גדל ושרק עליו ידע לספר. צר עולמם כנמלה, כך אמר. את הטשולנט וההערינג החליפה חביתה מקושקשת עם בייקון על לחם לבן וחמאה רכה. שלושה שאכלו על שולחן אחד, מי אם לא הוא התנדב לומר דבר תורה. בכל זאת לא כל יום, כיפורים. בפאתוס משיחי נאם על סוגית קים ליה בדרבה מיני, כאילו ברדוגו החברותא יושב על ידו ומלטף את זקנו השחור. בניגון ישיבתי ובבוהן מונפת הסביר לפרצופים המופתעים על איסור אכילת חזיר והקשר ליום הכיפורים. בפעולה אחת, על דעת המקום ועל דעת עצמו, הוא התיר את העבריינים. *** הילד הקטן והלא־שייך. הנער הדחוי שהתבגר בטרם עת. הישיבע בוחער השחור והחצוי. הגבר המוצ'ילר הצבעוני. כולם יחד מרכיבים את האיש שגם הוא, כמו הוריו, רצה להתחיל בדרך חדשה. ובדרך לעתיד החדש, הוא בחר לחקור את העבר הישן.   לטור השני -> סביבה או מורשת? לטור השלישי -> עָלֹה נַעֲלֶה לטור הרביעי -> לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ לטור החמישי -> והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא  

יצאתי מהחברה החרדית בגיל 18, לפני עשור כמעט, ומאז אני חי את החיים שבחרתי לעצמי וטוב לי. התקופה הזו, של יולי-אוגוסט ו-"החופש הגדול", מזכירה לי את ימי "בין הזמנים", כשעוד הייתי בחברה החרדית. באותם ימים הייתי תלמיד בתלמוד-תורה, ותמיד הפריע לי שלבנות יש חופש ארוך יותר מלבנים. זוכרים את זה? הסבירו לנו שהבנים צריכים להמשיך ללמוד תורה והבנות לא. אבל אותי זה עצבן. קינאתי באחיותיי, שהיו נשארות לישון עד מאוחר, ואני הייתי צריך לקום מוקדם ולמהר לתפילה בכיתה. נראה לי שכל מי שיצא מהחברה החרדית יבין על מה אני מדבר. לנו, הבנים, מכרו סיפורים על כך שאנחנו חשובים יותר, משמעותיים ועוד... אבל בתכל'ס, היה לנו פחות חופש. סתם התאמצנו יותר. אני זוכר את הקייטנות שהיו מארגנות ילדות בנות 11 בחדרי המדרגות, מתנסות בתפקיד אימהות קטנות, מחלקות שוקו ולחמנייה, מפעילות את הילדים ומרוויחות כמה גרושים. אם את קוראת את השורות האלו והפעלת קייטנה כזו בילדותך: דעי לך שהרווחת, לבנים לא הייתה בכלל הזדמנות כזו. והיו בנים, כמוני, שממש קינאו בבנות כמוך. החלום המתוק שלי היה להפעיל קייטנה בחופש. לקום מאוחר. להיות "בת" לזמן קצר. מובן שלא סיפרתי על הרעיונות המופרכים האלו לאיש, כי אתם יודעים – נו, זה לא ממש "מתאים" או "מקובל". אבל רציתי. ממש רציתי. אם יש כאן בנים שעברו חוויה דומה אני ממש אשמח שתכתבו לי כדי שאדע שאני לא לבד ושיש עוד כאלו שחוו את זה. מה ההיגיון שעומד מאחורי כל זה? דורות של בנים חרדים גדלים בלי חופשה ארוכה. עד גיל 18 לא היה לי "בין הזמנים", אחד, ארוך ונעים כמו של הבנות. נכון, בנות לא היו חזניות בתפילה, לא היו במוקד קבלת ההחלטות, אבל היה להן משהו שלנו לא היה: חופש של חודשיים! עם קייטנות ומשחקים ושוקו ולחמנייה וכיף. מי בכלל צריך להיות במוקד קבלת ההחלטות, להיות חזן בתפילה, כשיש לך חופש גדול? לקום מאוחר זה הרבה יותר שווה. בלי קשר. כשהייתי חרדי, תמיד הצד של הבנות היה נראה לי מעניין וצבעוני יותר. הייתי מתגנב לשיחות של אימי וחברותיה, נהנה מהריכולים, הדיבורים על המתכונים והפשטידה החדשה, שאהובה השכנה הכינה, הסיפורים על השמלות החדשות לחתונה של מוישי. זה עניין אותי הרבה יותר מהצד האפור והיבש של הבנים. בצד "שלנו" הייתי שומע חידוש על פרשת השבוע או סיפור משעמם. נו, באמת. אין ספק: החיים בחברה החרדית לא היו פשוטים עבור כולנו. ובטח שלא פשוט להיות אישה בחברה החרדית. אבל אם יש נושא אחד שיש בו חוסר צדק שזועק לשמיים, הוא האפליה ב"בין הזמנים". [caption id="attachment_16421" align="alignnone" width="1800"] בתמונה: אני, עדי, בן הזוג שלי, ויולי הכלבה שלנו, מטיילים ומחליפים כוח.[/caption]   היום, כשאני כבר ילד גדול בן 28, אני מקפיד, בכל יולי-אוגוסט מחדש, לעשות תיקון ל"בין הזמנים" שנגזל ממני בילדות. בתקופה הזו אני חוזר לילדות, קונה לי שוקו, מדמיין שאני מפעיל קייטנה מוצלחת בבניין הכי מרכזי בשכונה החרדית, ומבלה בחופש ארוך ומהנה. וכמו שנהגה לצטט המנהלת המיתולוגית במכתב שהייתה משגרת לכלל התלמידות, בכל שנה מחדש, לקראת החופש הגדול: "וקוי ה' יחליפו כוח". אליאור מור יוסף הוא יוצא מהחברה החרדית, עובד סוציאלי המתמחה בטיפול בילדים ונוער, מרצה על סיפור חייו ופעיל חברתי בקהילה הגאה

כשעזבתי את הבית בגיל 16 רציתי לחיות הרחק מהחברה שבה גדלתי. התביישתי בזהות שלי ועשיתי הכול כדי לטשטש אותה. עבדתי בזה. למדתי מלא סלנגים חדשים, כמו "סבבה", "שיט", "מגניב", "קול" ועוד שלל מילים מפוצצות. אומנם לא תמיד הצלחתי לשלב אותן במשפטים באופן מדויק, דבר שהוביל למבוכות קלות, אבל בהחלט השתדלתי ללמוד את השפה החילונית. המגבלה המובהקת ביותר שעמדה בדרכי בניסיון טשטוש הזהות – הייתה, באופן לא מפתיע, השם שלי. במשפחה שלי נהגו לקרוא לתינוקות "על שם", על שם סבים וסבתות שנפטרו, או על שם רבנים ורבניות השייכים לזרם שלנו. אך כשנולדתי אימא שלי ז"ל החליטה למרוד במנהג וקראה לי בשמה של דמות שהופיעה בהפטרה של אותה שבת – פנינה. אבא שלי מאוד לא אהב את ההחלטה, אבל אמר "שלא מתעסקים עם יולדת". אחרי היציאה, כשהיו שואלים לשמי והייתי עונה "פניני", הייתי רואה מולי פנים משתאות. האנשים שפגשתי מעולם לא שמעו את השם הזה, ואני התכווצתי מבושה. הרבה שמות שמקובלים בחברה החרדית נשמעים מוזר באוזני האוכלוסייה הכללית. מוישי, רוחי, שמשי, לאה'לה – שמות שמבחינתי נורמטיביים לחלוטין נתפסים כמשונים מחוץ לחברה החרדית. החלטתי לחזור לשם המקורי שלי, "פנינה", אך גם השינוי הזה לא הועיל. תמיד נשאלתי אם אני דתייה, ובכך הושם קץ לניסיונות הסתרת הזהות שלי. לא אשכח מה קרה לי באחד הימים: הגיע לקוח למקום שבו עבדתי, אמר לקולגה שלי שאני מוצאת חן בעיניו ושאל אם אני פנויה. היא הצביעה עליי ושאלה, "אתה מתכוון לפנינה?" והוא ענה, "מה? פנינה?! עזבי, עזבי, קבלי ביטול. אני לא יוצא עם מישהי שקוראים לה פנינה". הקולגה באה לספר לי על כך – אפשר להתווכח על הכוונות שלה – ואני נחרדתי. בו ברגע החלטתי לגשת למשרד הפנים ולהוריד את ה-פ'. זו הייתה החלטה פזיזה, אך קלה. זה רק להוריד אות, חשבתי בליבי. הרבה חברות מהסביבה שלי שינו את שמן. מרים שינתה למריה, מיכל למישל ושרי לשרה. הרגשתי שזו החלטה לגיטימית. כלומר, על פניו, זו בהחלט החלטה לגיטימית, ואני לא נותנת משמעות כה רבה לשם. בסופו של דבר, האדם עושה את השם ולא ההפך. אבל בדיעבד, כיוון שההחלטה הגיעה ממקום של חוסר השלמה עם העבר והזהות שלי, הבנתי ששגיתי. לא הצלחתי לעמוד איתנה מול מי שאני, והפידבקים מהסביבה הצליחו להוריד לי את הביטחון. גם השם "נינה" גרר תגובות. שאלו אותי אם אני רוסיה, ספרדייה, ומניין השם הלא-שגרתי שלי. מצאתי את עצמי משקרת על זהותי ומספרת שנקראתי על שם סבתא, או שקר אחר, כדי שחלילה אף אחד לא יחשוד שגדלתי בבית חרדי בבני ברק. לאט לאט התרחקתי ממי שאני. הרגשתי שלא משנה מה אעשה, תמיד אתויג כשונה, בעוד כל מה שאני רציתי היה להרגיש שאני כמו כולם, לא להיות חריגה. היום, אחרי שהתבגרתי והשלמתי עם מי שאני, אני מבינה שהדרך שעשיתי לא הייתה בריאה ונכונה, ובהחלט יש דברים שאני מתחרטת עליהם. אימא שלי בחרה לי שם באופן שלא היה מקובל במקום שבו גדלתי, והיה נכון מצידי להישאר איתו, ולו כאות הערכה על הצעד האמיץ שלה. ומעבר לכך, הרי לא בחרתי להיוולד ולגדול בחברה החרדית, לא רצחתי, לא גנבתי ולא עשיתי מעשים שאינם מוסריים, ולכן אין מקום לבושה. להפך, יש מקום לגאווה גדולה על האומץ לעזוב הכול, למרות ההשלכות הקשות, ולחיות כפי שאני רואה לנכון. את עומק הסיבות שהובילו אותי לשנות את שמי אני עדיין מבררת על ספת הפסיכולוג, ומתוך המקום הזה אני מבקשת לפנות לכל אלו שנולדו וגדלו בחברה החרדית ועזבו אותה, ולהציע להם ללמוד מהמקרה שלי. אתם, אמיצים שכמותכם, לעולם אל תתביישו בעברכם. עמדו איתנים מול הסטיגמות הרבות שנדבקות לעוברים בין העולמות, ואל תשנו את עצמכם בחסותן. אתם צריכים להיות גאים במקום שממנו באתם ובדרך הייחודית שלכם אל עצמכם.  

זה קרה לפני כמה שנים. ישבתי ביחידת הדיור שלי. הקליטה הייתה גרועה, הנטסטיק התחבר בקושי. איכשהו הצלחתי להעלות פוסט, מפרופיל פיקטיבי, בקבוצת הפייסבוק "חרדים חדשים". האנונימיות הייתה מוחלטת, אבל הפחד גדול: האם יאהבו מה שכתבתי, ישנאו? או הכי גרוע, פשוט יתעלמו והפוסט, חלילה, ייעלם בתהום האלגוריתם? אלו היו צעדיי הראשונים, המהוססים, בעולם הגדול. הקונספט טרם התברר לי, חשבתי שכולם יודעים מה זה נפקא מינה. להפתעתי המפוחדת, הפוסט עורר דיון ער, תגובות בעד ונגד ניתחו את מה שטענתי, והפוסט קיבל 27 לייקים כחולים וארבעה לבבות אדומים. חבר "פתוח" הסביר לי איפה לוחצים כדי לראות את רשימת המלייקים. אחד מארבעת הלבבות האדומים היה שייך לחני פיינשטיין. היא גם הגיבה, "אתה כותב מדהיםםםם", עם מם סופית שהופיעה ארבע פעמים. התרגשתי. לא ידעתי שכה מהר אמצא חן בעיני מישהי. נכנסתי לפרופיל שלה והופתעתי לגלות שהיא נשואה. לא הבנתי מניין האומץ לאשה נשואה להתנהג כך לגבר, ועוד לעיני כול. זה יכול להצחיק אתכם, חופשי, ובצדק. המעבר מהעולם החרדי המפריד בין המינים בצורה מוחלטת כמעט, לעולם שבו הכול לכאורה מותר, הוא כר פורה לטעויות מביכות במקרה הטוב, ופוגעניות במקרה הפחות טוב. בחור חסידי מן השורה לומד להשפיל עיניים כשהוא משוחח עם שכנתו, אם לארבעה ילדים שלראשה בנדנה קשורה ברישול וקול עייף. הוא פונה אליה בלשון רבים, כדי לשמור על דיסטנס, "יש לכם אולי להשאיל כוס שמן?" הוא מסלסל את פאתו במבוכה. בראשו רצים דברי הרבי בסעודה שלישית האחרונה של שובב"ים, על שמירת העיניים וטהרת המחשבה. סוף סוף השכנה "מגיעים ומניחים" את כוס השמן על ידית הדלת בזווית מסוכנת. לא למסור ישירות, חלילה. אם התיאור הזה נשמע לכם קיצוני, כנראה לא למדתם בישיבה חסידית. אבל גם המשגיח הליטאי בטח סיפר לכם בלהט על העגלה הריקה שמלאה בתאוות ובפורקן יצרים נורא. "השם ירחם מה שהולך שם, אש בנעורת". ופתאום נופלות המחיצות, הכיסויים וההסתרות. קשה לטפס על העגלה הריקה שדוהרת במהירות ומבקשת מהיוצא המבולבל להחזיק חזק במוטות האחיזה. הוא נזקק לבנות זהות חדשה מרסיסי לבנים, משברי מושגים, ללמוד שפה חדשה ולתמרן בין עבודה, לימודים, חיפושים ומשברים. בתוך כל זה צצות הנשים שאמש השפיל מבט מולן וסילק אותן ממחשבתו. כעת הן עומדות מולו בגודל טבעי, מדברות, צוחקות, שואלות, מרגישות, משתפות, מחמיאות ושמות לב אדום. הן, ללא ספק, רוצות אותך. עכשיו. שלא לדבר על כך שאתה רוצה. לא ייתכן אחרת.   הבלבול הזה עלול להיות הרה אסון מבחינת היוצא. התחום הראשון שנפגע הוא תחום החיזור הראוי. כשהסיטואציה לא מובנת, כשכל דיבור קרוב ומלא כנות יכול להתפרש כאינטימיות - קצרה הדרך למקרים של הטרדות, שנעשות מתוך תום לב ובלבול משווע. אך לא רק סכנת ההטרדה מרחפת בתקופת ההסתגלות לעולם החדש. זוגיות היא סיפור מורכב, יאמר לכם כל איש מערבי שחי במאה ה-21. קל וחומר בן בנו של קל וחומר (הביטוי הזה מובן בעולם החדש?) שזוגיות ליוצאים מורכבת הרבה יותר. אם בעולם המקביל שרים "שש עשרה מלאו לנער וליבו המה" כשהוא מתאהב בילדה בכיתה המקבילה, הרי שהיוצא עשוי להתחיל את סיבוכי הרומנטיקה שלו בשנות העשרים המאוחרות. כמה מביך, בגיל הזה לעשות טעויות של נער עשרה מתבגר, כמה פתטית עשויה להיות התרגשות לא פרופורציונלית למציאות, כשאתה כבר עמוק בחייך הבוגרים. החלל הוא גדול. המשפחה נעלמת או מתכסה בהמון שכבות של שחור-לבן שעומדות וחוצצות בינה לג'ינס של היוצא. הצורך בנפש קרובה גדול מתמיד. היציבות קטנה מתמיד. אתגר גדול עומד בפני היוצא. הוא משול לאדם רעב, שרעבונו מבטל את שיקול דעתו המאוזן, והוא במדינה זרה, לא יודע לשאול איפה אפשר להשיג כאן מזון. מפח נפש מחכה לו מכל פינה, תקוות נכזבות והסתבכויות בקשרים לא בריאים. כמה נוגעת ללב היא האהבה הטבעית המתפרצת: למצוא קליק ללא שדכנית, להגיע לבינגו רגשי עם מישהי שאשכרה מרגישה וחושבת כמוך. אולי אפילו לומדת את אותו מקצוע, באותה אוניברסיטה. כמה חם החיבוק עם מישהי שאתה באמת אוהב. כמה נוגעת ללב, ככה עשויה לקרוע את הלב. כשהיא אפופה משקעי עבר, טריגרים, אי-הבנות ושברי חיים דוקרים. ולפתע מתגלות דרגות האהבה השונות: אוהב אותה אבל לא כחבר, לא כבן זוג, אוהב אותה כבת זוג, אבל לא למגורים יחד. ורשימת נפגעי פעולות האהבה הולכת וגדלה. מקשר לקשר מתחדדת השאלה: איך נדע לענות על שאלת "יחסינו לאן?" בעוד לגמרי לא ברור לנו מהם יחסים ומיהם אנחנו.   אינני פסימי. בחורינו המלומדים לומדים את עצמם ואת סביבתם לא רע, אך המחיר שהם או הפרטנריות שלהם משלמים על הדרך, לפעמים, גבוה מדי. צו השעה הוא להכיר בבעיה, למצוא דרכים להעלות את המודעות אליה, לדברר אותה ולתת לה את מלוא תשומת הלב, ההסברתית והמקצועית.