תוצאות חיפוש

דוקא עכשיו, בשגרת הבידודים, רבים מוצאים את עצמם מטפסים לבויידם ושולפים ממנו תחביב מאובק שהודחק. המגזין בסדרת אייטמים אותנטית, מביא את הגיגיו של לביא, צעיר מהמרכז, הטוען כי קורונה עודדה אותו למשהו ישן וטוב: לכתוב. הרבה זמן לא הייתי פה. בעולם האותיות והדף הלבן בו אתה מזקק רגשות למילה, משפט, קטע. אתה חייב שיהיה לך כישרון לכתיבה אחרת אתה כמו הנשמות האבודות האלה שתמיד חלמו לעשות א' ובסוף עשו ז'. כמו הייטקיסט אחד שהכרתי (דרכינו נפרדו כשהוא התחיל עבודה של גדולים וזה פגע לי בדימוי העצמי) שהיה גיטריסט בחסד עליון, פנאט של ג'ימי הנדריקס, חלם על להקה אבל מצא את עצמו בגיל 29 ממוסמר לכיסא כמו פוחלץ. עיניים מתות. טייק אווי. פקקים. חרדות. ציפרלקס. אתה חייב לאהוב את הדבר. כתיבה. ואתה חייב את התנאים שישברו את עולמך, לא ישאירו לך טיפת רצון להישאר בו, וידרבנו אותך לצלול במחשבות מול מחשב ומקלדת, עט ומפית, – ולעזוב את הכאוס ולשוב אל המדיטציה הזאת, שמסדרת לך את תחושת הבלבול והכאב במעמקי הבטן לקטע, בו אתה מספר למשל איך היכרת אותה, למה אהבת אותה ואיך איבדת אותה. ואתה לא עושה את זה כי לדעתך, כבר ניסית הכל ו''הכתיבה זה הדבר היחיד שאולי יציל אותי מלחזור למלצר'' ולא בגלל ש "אני מרגיש שהאישיות שלי חומקת ממני כשאני לא כותב" ובטח לא כש-"אני התקמבנתי להיות כתב שמכתיבים לו מה לכתוב ואני עושה ים כסף". לא. אתה כותב לראשונה, או חוזר לכתוב אחרי הרבה זמן שלא, כמו במקרה שלי, כי החיים שלך הם גל שמתנפץ ויודע להתנפץ, רק למחברת עֶפְרוֹן שכנראה ממוחזרת מנייר טואלט מחורבן תרתי משמע ושבדיוק כמוך, ראתה ימים יפים יותר. אתה חוזר לכתוב כי אתה מרגיש שאין לך מפלט אחר, שכמו סכר אתה אוגר ואוגר ואתה תוהה שמא נהיית מסוג הסכרים האידיוטים שלא הקשיבו כשעשו תדריך-לסכרים-מתחילים, והסבירו עם מצגות פאוור-פוינט זולות אך ברורות: שאפשר לכתוב! זאת אומרת, לשלוח יד ארוכה אל מעמקי המצולות ולשחרר את פקק האמבטיה הענקי. שניתן להקל על המעמסה. שאפשר לעשות סדר.  שנים שנכנעת לפחד ה"אני כבר לא זוכר איך עושים את זה", פחד שעצמו לבש מסיכת עצלנות ושיכנע אותך להאמין שאפשר להסתפק בשיוט מחשבות אקראי ולא מבוקר, מבלי להתנגש במציאות ולאבד בעקבות התאונה חלקים הכרחיים ממטוס המחשבה שלך. עד שמגיע רגע. סביר שזה יתרחש בשעת לילה מאוחרת, סביר שתהיה עייף ומותש, הגיוני אם גם אפוי קצת, אבל אתה תמצא את עצמך גורר את גופך היגע בשארית כוחותיך אל הדף והעט הקרובים אליך גיאוגרפית, מניף מנוף של כוח רצון, מרים את היד הכותבת שלך ומשרבט בכתב של מישהו שיודע לקרוא את העתיד: 'אם אני לא כותב – אני מת'. "מרגע זה" כמו שאמר לי הפסיכורופא, "תסבול מאולקוס מצפוני, אתה תכאב מידי פעם, זה ימשך ככה זמן מה ובזמן זה תצטרך להחליט האם אתה מעדיף להדחיק את רגשותיך ולתת לאולקוס להחלים לבד, או שפשוט".. "או שפשוט תכתוב" השלמתי את מסקנתו המתבקשת, אותה חזיתי הרבה לפני שקבעתי אצלו את התור. לא מיהרתי להחליט, עד שאתמול ידעתי שהרגע שלי הגיע. קורונה הגיעה.   לפרק הבא >>>   צילום: לביא טיחונוב

פרק נוסף ביומני הקורונה של לביא מגיפה עולמית, לה ניתן שם סקסי בצורה מחשידה, משתוללת בעולם, ובאיטליה כבר הפסיקו לספור חולים ועכשיו סופרים שם מתים. ראיתי בחדשות. ביבי שלנו, כמו שמתנסחות בחורות מסוימות, מטפל במשבר כמו שצריך. בהתחלה סגרו את הגבולות בזה אחר זה כמו דומינו. סין ועוד מדינות מזרח רחוק, איטליה, ספרד, ועוד ועוד. אמנם התעכב קצת ביבי מלסגור גבול עם ארצות הברית כי בכל זאת, כולם יודעים שלייבש את טראפ ולהוציא אותו אהבל (בחייאת, הוא התכחש למגיפה בעוד שהיא מתפשטת במהירות שתמונת סלבס עירומה מונפצת ברשת) יכול להיות מסוכן יותר מהקורונה עצמה ובכל זאת, גם את הגבול עם טראמפ סגרו ואין יוצא ואין בא. אחרי זה התחילו בידודים למי שנדבק, או ששהה ליד מי שנדבק, או שיש ספק אם היה, במקום בו היה חולה שנדבק. בידוד פירושו: שוכבים במיטה שבועיים ונעשים מומחים לנטפליקס ובמיוחד לתחום הסדרות האפוקליפטיות כמו 'וירוס קטלני'. בשלב הבא סגרו מקומות הגורמים ל'הדבקות המוניות'. ככה, הסבירו המומחים מהקופסא, נרויח זמן לפני שהעליה בשיעורי התחלואה תהיה 'גיאומטרית'. ובכלל זה סגרו לי את המסעדה. היא לא שלי, אבל היא שלי במובן ששם ביליתי - בהחלט אפשר לומר - תקופה. ולמרות שטכנית, אני בחופש ולא שש לדבר על העבודה, אני מוכרח לספר: בערב האחרון, עובדי המטבח (שירדו לעם) והמלצרים והמלצריות הצטופפו יחד בשולחן שתים-עשרה ובהו מרותקים בסמארטפון שנשען על מלחיה. מתוך המכשיר בקעה דמותו של נתניהו, מכריז בקול בס שסוגרים אותנו. מי שסירב להאמין, קיבל מהמציאות הוכחות מידיות בדמות טופסי חל"ת שחולקו בינינו על קרע נאום הפרידה שנשא הבעלים. "אני אוהב אתכם מאוד, אנחנו עוד ניפגש, הכל יהיה בסדר, אתם צריכים לשמוח! תמלאו את הטפסים!" יוצר אווירה של מסיבת סיום וגורם לאחת המלצריות לאבד את זה קצת ולהתפרץ בבכי. אפילו חמודי, הטבח הערבי שמת עלי למרות שהצבעתי ליכוד פעם שעברה, שלוחץ לי תמיד את היד בסוף משמרת ועושה לי כבוד ומחווה של שלום אישי - לא 'בי לילה טוב' כמו שהוא זורק לכולם – ויתר על הפריוילגיה ונעלם עם שלום עצוב ומרוחק. תהיתי עד כמה המקום הזה הוא עבורו בית שני,  מלבד ביתו שבכפר. #  #  # בימים אלה, על פי ההנחיות המעודכנות, היציאה המותרת החוצה היא רק אם יש לך כלב שאתה משחרר קצת לטיול, או יציאה לצרכים חיוניים לקנות אוכל ותרפות, או לעשות ספורט. לבד כמובן. בימים אלה, כל מי שיש לה חבר והיא שוקלת לשדרג אותו לדגם קשוב או מכיל יותר, מוטב לה לדחות את התכנונים עד להודעה חדשה. ברור לך שאת לא תכירה מישהו חדש, למה איפה תשבו בדייט-ראשון?? לאן תצאו? הכל סגור, הספסל למטה נראה מלוכלך משתן של כלבים, ולהביא את בר המזל לחדר שלך אפילו לא אחרי הפגישה הראשונה, אלא לפגישה הראשונה עצמה! זה כבר מוגזם לגמרי. אמנם את אוהבת חשוף אבל את בפירוש לא זונה. אם אני רוצה זין בתקופה הקרובה, אמרה לעצמה כל מי שיש לה חבר והיא מתכננת להיפרד ממנו, מוטב לי לשמוח במה שיש. בימים אלה הסטלנים מתרוצצים מבוהלים ומנסים להתארגן על כמות. יש דיבור חזק על סגר, צבא, ולעשות פה מדינת משטרה כמו באיטליה. כאילו לא מספיק שקשה למצוא כיוון טוב בעיר הזאת כמעט כמו אהבת אמת. אז התארגנתי גם אני על שקית, כי אני אדם זהיר, אבל כיוון לאהבת אמת - אפילו לא טרחתי לחפש. <<< לפרק הקודם

זמן אלול שוב כאן, וכמו כל מי שחווה את האווירה המיוחדת של השיבה לבית המדרש, גם אצל חיים לביא הזיכרונות של התקופה המיוחדת הזו צפים ומעלים תחושות וניחוחות מבית אבא ואמא. בשורות הבאות, מספק לנו חיים הצצה ייחודית אל הלך הרוח בבית אבא מזווית אישית של בן תורה החוזר אל היכל הישיבה בימים של חשבון נפש. ערב ראש חודש אלול, מזוודה ירוקה ענקית ואני עומדים בפתח הבית. היא מלאה בכל טוב- בגדים שרבים מהם חדשים ואביזרי עזר לחודש הקרוב, הכול היה שם. ריח של עוגות נדף מהמזוודה, מאפה ידיהן של אחיותיי שכל כך רצו גם הם ליטול חלק בתורתו ובזכות לימודו של אחיהם. רגע לפני שאני יורד במדרגות, אמי מניחה את שתי כפות ידיה על ראשי, עיניה זלגו דמעות כשהיא מברכת אותי בברכת הבנים. כשהייתה מגיעה למשפט 'ויהי חשקך בתורה' הייתי מתייפח יחד אתה, רציתי בכל מאודי שכל חשקי ויהבי יהיה מופנה לתורה. אחר כך נשקה על לחיי, כצידה לדרך. איכשהו, המעמד הזה היה יותר מדי חשוף רגשות בשבילי. הייתי בורח מהשיחות ומהדמעות האלו. אבל גם רציתי אותם, מין פרדוקס כזה. היו אלו ימי האהבה, כמה חיכיתי לזמן הזה, זמן אלול! הרבה תקוות תליתי ביום הראשון של הזמן, הבטחות ויעדים שהצבתי לעצמי. #### זוכר את עצמי ברגעים כשיצאתי מהבית. תמיד קדימה, פניי למזרח. בידי האחת המזוודה על הגלגלים וביד השנייה, בשום אופן לא במזוודה, אחוזה תחת בית שחיי ולפותה בפרקי אצבעותיי הגמרא שנתחיל היום . זוכר את הזיעה שהייתה מגיעה בחיבור שבין האצבעות לגמרא, הייתי מידי פעם מזיז אותן אי אלו סנטימטרים או מילימטרים לכאן או לכאן, אבל בשום אופן לא ויתרתי כל החיבוק הזה חיבוק שכולו אהבה, היחידה שהכרתי באותם ימים. התמימות, הגעגוע. או שמא הגעגוע לתמימות.   https://www.flickr.com/photos/gringoil/669521582 התמונה באדיבות יואב (https://www.flickr.com/photos/gringoil/669521582)   מזוודה ירוקה ענקית ואני עומדים בתחנת האוטובוס בקרבת הישיבה. רעש הגלגלים מתמזג בריח הרחוב ההומה, ומסופקני אם אפשר לתאר במילים את ריחו של תחילת זמן אלול. במהירות שיא הייתי מסדר בארון את בגדיי וחפציי האישיים. כה התענגתי על פריסת את המצעים עם ריח הכביסה של אמא על המיטה. אם היו אתי חברי החדר באותן דקות, לבטח הייתי מציע להם מהעוגות והעוגיות ששלחו איתי אחיותיי. אבל למרות הסקרנות והגעגוע לחברים, תוך דקות ספורות בלבד הייתי שועט לבית המדרש כאשר בראשי רק דבר אחד: להיכנס כבר להיכל הישיבה ולהסתער על הגמרא בגעגוע מטורף משל הייתה זו אהבת נעוריך אותה לא ראית זה עידן ועידנים ושמרה לך אף היא חסד נעורים. דעתך עלן זמן אלול ודעתן עלך, גם היום.  

בַּיּוֹם שֵׁהַקוֹרוֹנַה נֶעֶלְמָה, הִרְגַּשְׁתִּי קָצַת עָצוּב. וְלֹא סִפַּרְתִּי עַל זֶה לְאַף אֶחָד, כִּי הִרְגַּשְׁתִּי מְרֻשָּׁע, וְלֹא רָצִיתִי שֶׁיֵּדְעוּ.   לֹא רָצִיתִי שֶׁיָּדְעוּ, שֶׁכְּשֶׁהַכֹּל מִתְעוֹרֵר לְחַיִּים; הַבּאָרִים, הַחֶבְרָ'ה, הָרַעַשׁ, פְּקָקִים.. אֲנִי מִצְטַנֵּף בְּקַצֵּה שֶׁל מִטָּה, מַרְגִּישׁ חֲרָדָה, "נִשְׁאַרְתָּ מֵאָחוֹר!" צוֹעֶקֶת לִי בָּאוֹזֵן, בִּלְחִישָׁה   וְזֶה לֹא שֶׁמַּמָּשׁ 'איּן לִי לְאָן לַחֲזֹר'.. פָּשׁוּט שֶׁעוֹד לֹא מָצָאתִי אֶת עָצְמִי שָׁם, בָּעוֹלָם אָאוּטְסַיְדֶּר כָּזֶה, שֶׁסָּבְבָה.. זוֹרֵם, אֲבָל אֵם תִּתְקָרֵב אֵלָיו יוֹתֵר מִדַּי, הוּא הוֹפּ! נֶעְלָם   אִם רַק הָיָה לִי כֶּלֶב, וְכֶסֶף, וְאוֹפִי פָּחוֹת מְתֻסְבָּךְ, וְהַוֶּסְפָּה שֶׁלִּי לֹא הָיְתָה מִתְקַלְקֶלֶת בָּטוּחַ שֶׁהָיִיתִי כְּמוֹ כֻּלָּם, עוֹלֶה עַל מַסֵּכָה, וְנוֹסֵעַ לָעִיר לַחֲגֹג כְּמוֹ כָּל חַי בְּסֶרֶט   אָבַל בְּמַצָּבִי, אִם הָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתִי; רַע אוֹ נוֹרָא? אָפֹר אוֹ שָׁחֹר? אוּלַי עָדִיף לִי בַּבַּיִת.. הָיִיתִי אוֹמֵר, עוֹד מֻקְדָּם לִי לַחֲזֹר   אוּלַי עָלָי הֵם אָמְרוּ, אֶת אוֹתוֹ מִשְׁפָּט שֶׁל חָכְמָה אוּלַי אֲנִי זֶה שֶׁצָּרַת רָבִים אֶצְלוֹ הִיא בֶּאֱמֶת נֶחָמָה.   צילום: דבורה עמית. פנום פן, קמבודיה.

שי זילברמן, (42) הוא צלם מדיה עסקית לפרנסתו, ובזמנו החופשי יוצר קולנוע אידיאולוגי מתוך שליחות. עשרים שנה אחורה, היינו מוצאים את שי בישיבת הסדר מהזרם החרדל"י, אולי מנדנד את הסטנדר שלו ובהכרח נועל סנדלי שורש. לאחרונה השתתף בפרויקט 'יוצאים יוצרים קולנוע', בו הפיק ויצר את סרטו הקצר 'שלם'- העוסק באחת הסודיות הטעונות ביותר בחברה הישראלית, שעלה על המסך בסינמטק תל אביב https://youtu.be/kAtmXebSiF0 שי, תעשה לי סדר. מה ראיתי עכשיו? ראית את הסיוטים הליליים אותם חולמת אם טרייה לבן, במדינת ישראל. בניגוד לכלל החברה בישראל, גם החילונית, ישנם אבות ואמהות שב-2020, ברית מילה כבר לא נראית להם כמנהג יהודי-סטנדרטי-הגיוני אלא יותר בכיוון של טקס פרמיטיבי, שעבר זמנו. בסרט, ניסיתי להאיר את התחושות האפלות הללו של חוסר אונים וניתוק, אותם חשים מי שמתנגדים לברית מילה. נושא ברית המילה הוא דבר רגיש לחברה הישראלית, וכמו שאמרת, 'נורמה חברתית', מדוע השתמשת בנרטיב אימה ברור, שלא נדבר על 'סצנת המוהל והסטייק המדמם'? לא קצת פרובוקטיבי?   אתה צודק בכל. נכון שהנושא רגיש, נכון שהסרט פרובוקטיבי וקיצוני. אבל כל עוד אין אלימות – לדעתי פרובוקטיביות היא שם המשחק כשאתה מחפש כלי להניע אתו שינוי בחברה. אם הצלחתי לזעזע מישהו, אולי גרמתי לו גם לחשוב. בכל זאת, בתור יהודי, אתה לא חושב שהתנגדות לברית מילה תיצור משבר זהות תרבותי? הרי יהודי שאינו מהול הוא כמו פריז בלי אייפל! או כמו סיני שעיניו פעורות... הזיכרונות היהודיים-מסורתיים-תרבותיים שלנו, נשזרים בזיכרונות מהמשפחה. הרגעים שכולם יושבים לשולחן שבת או מדליקים חנוכייה כשבאוויר ריח סופגניות וברקע ליחשוש סיחרור הסביבונים, הם סוג הרגעים שבונים את הזהות התרבותית שלנו. יש לנו ים של אירועים שירים מנהגים איתם נוכל ליצור זיכרונות נהדרים, חפים מקול בכי תינוקות.   [caption id="attachment_5520" align="aligncenter" width="300"] ליל הברית- מתוך הסרט הקצר 'שלם'[/caption]   בסרט ציינת כי הוא "בהשראת אירועים אמתיים". מי מסתתר מאחורי הרעיון לסרט?  מאחורי ההשראה לסרט, עומדת אשתי- שרון, חסידת גור לשעבר. אם 'שלם' היה גוף האדם, הרי שאני הייתי הראש והיא הייתה הלב. בחסידות גור כידוע, שומרים על הפרדה כמעט טוטאלית בין המינים. לאחר שנולד בנה השני מנישואיה הראשונים, הוזמן ברוב כבוד, האדמו"ר, להשתתף בטקס הברית. וזה כלל: אסור שתהיינה נשים בקרבתו. תאר לך – אם שרוצה להיות בקרבת בנה בפרוצדורה רפואית והדבר נמנע ממנה. עד היום, צורב לה הזיכרון הזה. מכאן הגיעה ההשראה לסרט. מסר שתרצה לחלוק? ליוצאים בשאלה אומר: אל תפחדו, תעזו ותחלקו את הדעות שלכם. מהציבור הישראלי-חילוני אבקש: תתעוררו על עצמכם, תחשבו מחדש ותטילו ספק גם בנורמות שלכם.  סרטים נוספים בפרוייקט יוצאים יוצרים קולנוע: ביצת שלמה - ישראל דקל שקט - דוד לבינסון  

היום, היום שלי התכנס אל תוך עצמו. בים השיגרה המדומיין, היום שלי היה ספינת סוחרים קטנה. וכשהמציאות, בדגלים מתנוססים ובתותחים מכוונים צמצמה את המרחק ביניהם, היה ברור שלא נותר אלא להניף את הדגל הלבן.. עוד לפני שהתמתחתי. היום, היום שלי לא ניסה להתרומם. זחוח מבפנים העמיד פני חולה, תוך שהוא קובר את עצמו בפוך טפח נוסף. "זה אתה לבד עכשיו" אמר בלי לומר. מפקיר אותי לחסדיה של שמש ארורה ומסנוורת. אז ניסיתי לירות קצת לכל הכיוונים, להכחיש את סופה של הלחימה, להתנתק מגופי שנלקח בשבי, אך ללא הועיל. אף כדור לא פגע באף מטרה. יותר נכון במטרה. שהרי היתה רק אחת כזאת: לעשות משהו. אתה יכול לעשות הרבה דברים אבל לא לעשות משהו. לא. כי בשביל לעשות משהו, קודם כל, צריך לאהוב. קחו לדוגמא את האדם הזה במקום העבודה שלכם, שלא משנה מה הוא עושה, קשה להאמין לו. ובעצם הוא עושה הכל נכון, אבל העיניים שלו משדרות זיוף תמידי, וכשהוא שואל לשלומינו או מברך אותנו בבוקר טוב, הקליפה הכי חיצונית של ההכרה שלנו, היא המתקשרת איתו במלמולים. ניכר שהוא לא נמצא במקום ובזמן הנכונים לו. בלי רגש החיים, משהו במטריקס שלו מסרב לתפקד וקורס בתוך עצמו. שיחה בין אנשים דומה להתרחשות כימית, ואהבה היא הזרז, הדוחק בריאקציה להתחולל. אם מכוונים לתדר הנכון, ובהיווצר התנאים המתאימים, אפילו סתם מה-נשמע מחולל נס. דלת עקשנית משתכנעת להיפתח. לב שבגדו בו נותן שוב אמון. את יכולה להתקבל לעבודה של גדולים ועדיין תהיי רחוקה מלעשות משהו. גודל החיוך שתלבשי על פנייך לא יקבע בשום צורה אם כשתביטי במראה בבוקר, תהיי גאה באשה שמביטה בך בחזרה. כי בשביל לעשות משהו, צריך גם חזון ומטרה. ולא צריך לחייך כל הזמן. בהחלט יש מקום לחירוק שיניים; פרצופו של קריסטופר קולומבוס למשל, בטח היה עקום, עד לרגע בו מצא את היבשת החדשה שלו, אותה חלם לגלות כל חייו. אהובתו היתה זרה מסתורית ורחוקה, אבל כשיש לך חזון ומטרה, מרחק ושאר מכשולים, הם רק קשקוש בשולי הדף, או נביחות של כלבים אילמים. התקף החרדה הראשון שלך קורה במשרד. אתה עובר על תיקי לקוחות, עונה לשיחות, מתנצל, מגדיר מחדש, מבטל, אבל משהו לא פועל. עיניך פוגשות בתמונה על הקיר: גלים וגלשן. ולרגע הרוח ורסיסי המים עוטפים אותך, ובשנייה אחריה מסחררים. אתה שוקע, נחנק מהשקר שהאכלת את עצמך בעידוד הסביבה והאגו. אם הם רק היו יודעים. בלי אהבה ובלי חזון, כמעט בלי נעורים. אני חייבת לעשות משהו, את בוכה לה בטלפון. היא חברת ילדות, לא סתם אחת שאתן שותות הפוך-דל-חלש ביחד, בשבת בבוקר בנווה צדק. אם כבר לשתות איתה, אז ערק במרפסת, ובאמצע השבוע. היא תרגיע אותך, לא לפני שתגער בך; "רק כשיש צרות היא נזכרת בי זאת". אתן יושבות במקום הקבוע, היא מעשנת ואת מגלגלת, ושתיכן חדורות מטיבציה לפתור את התסביכים הקיומיים שלך. כך מבלי משים, הרצון לעשות משהו, כופה את עצמו עלינו בסופו של דבר. הוא יכול לבוא בדמות התקף חרדה, או בדמות יום שהתכנס אל תוך עצמו. בחלום שהתעוררנו ממנו מאושרים, או בריח האדמה כשגשם. זה דבר מסובך זה, לעשות משהו. נראה לי שאוותר?   ציור: Out of Work or Nothing Doing - Ralph Hedley, 1888

הוועדה לפניות הציבור דנה בתופעות החוזרות בשאלה. באולפן ערוץ הכנסת: היידי מוזס, בלה מנדל וח"כ דוד צור (התנועה). מתוך "לקראת מליאה" עם אורית לביא נשיאל, ערוץ הכנסת-ערוץ 99 לצפייה לחץ כאן   תגיות: כנסתף היידי מוזס, בלה מנדל, דוד צור תאריך הכתבה: אפריל 2014

הימים הנוראים תמיד היו נוראים בשבילי, סבלתי נורא. להיות נכד של אדמו”ר שקהלו קטן, להתפלל בבית כנסת של חסידות בוטיק, אומר שכל אחד יכול לשמש כשליח ציבור בימים הנוראים. מה שגרם לזה שמהר מאוד לימדתי את עצמי לסלסל בנוסח התפילה. לשומע החיצוני נדמה שיש נוסח חסידי אחיד, אבל במבט מדוקדק, או נכון יותר, בשמיעה מדוקדקת, אפשר להבחין בדקויות ובשוני. בדיוק כמו החרדים עצמם. תמיד אהבתי ללמוד נוסחים; סבא שלי הקליט את עצמו מתפלל בנוסח זידיטשוב; השגתי הקלטות ישנות של אדמו”ר מבוגר ששר בנוסח רופשיץ; התעקשתי ללמוד גם את נוסח ויזניץ – ולאט לאט הרחבתי את ידיעותיי בתחום. אפרופו ויזניץ. המשפחה שלי במקור משתייכת לחסידות ויזניץ. לפני שנסעתי לחגים לסבא רבא שלי, ידעתי שאני חייב ללמוד את הנוסח של ויזניץ ואת הניגונים שלהם, כי אי אפשר לחגוג יחד חג שלם כל עוד לא מיישרים קו בניגונים ובנוסח התפילה. בספרי החסידות מוסבר שההתעסקות בנוסחים חיונית כי הנוסח הוא לב ליבה של הכוונה בתפילה, שהרגש העמוק ביותר מובע בעזרת הנוסח, וכך הבכי מסתנכרן עם מילות התפילה ועם תוויו המוזיקליים של הנוסח. גם אני ניסיתי למצוא את הלב בנוסחים האלה, חשבתי שהרגשתי והכרתי אותם לעומק, כל תו וכל סלסול, אבל את הלב לא מצאתי. אני יודע שלא כולם הרגישו כמוני, ראיתי שהאנשים סביבי בוכים בתפילה. הרי האר”י ז”ל אמר שמי שאינו בוכה בימים אלו, אין נשמתו טובה ושלמה. היו שבכו ב”מלכויות, זיכרונות, שופרות”, אחרים בכו בעת שהכהן הגדול היזה באצבעו אחת למעלה ושבע למטה, הכרתי מישהי שדפי ה”ונתנה תוקף” שלה היו ספוגים בדמעות, וכל זה בלי לדבר על תפילת כל נדרי. אבל אני לא הצלחתי לבכות. הלב של היה כל כך סתום וגס בתפילה, שייתכן שבכלל נולדתי בלי הפונקציה של רגש לדת. לקח שנים עד שהגעתי למסקנה הזאת. ולא, לא הרמתי ידיים במלחמה לפני שנאבקתי ממושכות. מיום עומדי על דעתי עשיתי הכול כדי להתחבר לטקסי התפילה; גמעתי דפים של “בני יששכר” כהכנה לחג; רדפתי אחרי כל פיסת נייר, חוברת או קונטרס שעסק בעניין התפילה; אני זוכר את חוברות “החסידות” התכולות של רבי יצחק משה ארלנגר, את “שיחות התחזקות” של רבי צבי מאיר ואת “באר הפרשה” של מיילך בידרמן. קראתי בשקיקה כל מילה, אבל דבר מכל זה לא הדליק לי את הלב. את התסכול, לעומת זאת, אני זוכר עד היום. הייתי עומד בתפילת הלחש בבית הכנסת, מביט סביבי ורואה איך כולם מתנועעים וליבם יוצא לאלוהים, משתוקקים הם, נכספים, חלקם אף בוכים, ואני כלום. אבן קרה. ר’ חיים קנייבסקי בטח היה אומר שאכלתי פעם מזון שמטמטם את הלב. האם יצא לכם אי פעם להכריח את עצמכם להרגיש? ניסתם לבכות מתוך החלטה? זו הרגשה גרועה הרבה יותר מלא להרגיש כלום, זה כמו להקיא אחרי שלא אכלת יומיים, הקיבה ריקה ואתה פולט את נשמתך החוצה. תחושה נוראית. אז הייתי מנסה לכוון ולחשוב על הפירוש הפשוט של המילים, כי קראתי באחד הספרים החסידיים שזה המפתח לפתיחת הלב. נו, חוץ מזה שהמוח שלי ברח ל”מחשבות זרות” על משחקי מילים ותהיות על מילים מוזרות לא יצא מזה כלום. שום דבר לא חצה את המעבר מהמוח ללב, שום דבר מזה לא גרם לי להרגיש. עד היום איני יודע אם הייתי כמו הילד שצועק שהמלך הוא עירום, שלמעשה הרגשתי בדיוק מה שכולם הרגישו, או נכון יותר לא הרגשתי כפי שכולם לא הרגישו, ורק אני הייתי נאמן מספיק לעצמי. או שאני היחיד שנולדתי נכה, נכה בלב. לא מסוגל להרגיש קרבת אלוהים. כל כך נכספתי לכסוף, השתוקקתי להשתוקק לאלוהים. האמינו לי שרציתי, אוי כמה רציתי. לבסוף התייאשתי, כי כמה אפשר לנסות. בשנים האחרונות גיליתי שהלב שלי יודע טוב מאוד להרגיש. כשאני שומע את דוד לביא ואת תמר פילוסוף חולמים אחר השמש, כאשר אמיר דדון הולך נגד הרוח. האם יצא לכם להשתוקק עם שיר של עידן רייכל? האם נתתם לפוליקר לחדור לכם ללב עם הקול המחוספס שלו? “סולם יעקב” שלו, למשל, זו תפילה קדושה, השתוקקות עצומה לאין סוף. הביצוע הקדוש של דיוויד דריימן ל-The sound of silence נוגע בי וגורם לי לכסוף ולהשתוקק, כמו שעשרות כל נדרי’ס לא גרמו לי. לעולם לא אדע אם הרגשות שלי כיום נובעים משינוי רגשי שעברתי, או שיש בעיה מהותית בעצם הניסיון הדתי למסד רגש רוחני ולהכפיפו לריטואל. ניסיון שבהכרח גורם ללב להתפוגג בדרך. אני רק מקווה בשביל אלו שעדיין בבית כנסת שגם הם מצליחים להרגיש את מה שאני מרגיש היום.

דממה. רק המיית המזגנים החרישית נשמעת בחלל. מפעם לפעם מופרת הדממה בחריקת ספסל, שכן מתפלל עטור טלית נוסף תופס את מקומו. אני צמודה למחיצה בעזרת הנשים, יושבת בשורה הראשונה למלכות, גזע תרשישים. הקהל מתכנס, גברים ונשים. כולנו עוצרים נשימה כשהאדמו"ר נכנס, עטוף בטלית, ופותח בדיבור המעורר את הלב. לא יעבור זמן ארוך והבכי יחליף את מקומן של המילים, בכי תובעני ובלתי מתפשר. יחד עם בכיו של האדמו"ר – בוכה קהל שלם. שנים שהקשבתי, שנים שאבי היה מתרגם לי את דברי הקודש. ושנים אחר כך נשאר הגעגוע הזה, לבכי שלפני התקיעות. לרגעים אלו ייחל כל חסיד ביאלה ב"תשרי": הבכי שלפני התקיעות; השמועס'ן (הדרשה) שלפני נעילה; ומעגל הילדים בהקפות שניות. [caption id="attachment_16857" align="alignnone" width="213"] האדמו"ר - אוסף פרטי[/caption]   הזיכרונות שלי מתחילים עוד לפני שידעתי להגיד לאיזו חסידות אני משתייכת. ילדה קטנה עם קוקיות ושמלות מלמלה, מזדנבת בעקבות אחיה אל השטיבל, מציצה מן החלון הקטן אל המטבח שבו מישהו (אבא שלי) פורס חתיכות מתוך תבניות ענק של קוגל אטריות לוהט ומישהו אחר מפזר מלפפונים חמוצים חתוכים בצלחות חד־פעמיות. בזיכרונות הללו מעורבים תיקים, מזוודות, סירים וסימני החג. ריח של מצעים זרים, בית אחר אבל נעים, סכו"ם לא מוכר ומצקת בגודל אחר. "תשרי" היה והינו חג של "נסיעה", וכל המשפחה שותפה לכך. היו בימים האלה ניתוק מן המוכר והידוע, הפסקה מהשגרה חסרת החמצן שלי (לימודים, שיעורים ושולי החברה שבה מצאתי את עצמי). אבל הניתוק לא היה בלתי ידוע. הייתה לו תבנית מסודרת שבה היה לי מקום; החל מהמקום הפיזי בעזרת נשים, וכלה במקום החברתי והמשפחתי. אולי זה הזמן לציין פרט חשוב בביוגרפיה שלי: למדתי בבית ספר חסידי. מאוד חסידי. אבל לא כזה ששייך לחסידות שאליה השתייכה משפחתי. הייתי לא שייכת במלוא מובן המילה. חייתי עם דיסוננס פנימי בין הרצון להישאר מחוברת לחסידות ולמשפחה שלי, לבין הרצון להשתייך חברתית, רצון שנחנק תחת לעג ודחיקה לשוליים, כי אני לא חלק מהיחידה הנבחרת שאליה השתייכו חברותיי לכיתה – הרמזים לאיזו חסידות בדיוק מובנים ודאי למבינים. חגי תשרי היו נקודת האור והגאווה שלי מול חברותיי; הן מעולם לא חוו ראש השנה באווירה חסידית כפי שאני זכיתי לכך. שבת שובה, יום כיפור, אני הייתי שם. שמעתי וראיתי את הקולות ואת הדמע. מול מקום שמקדש את הפרישות, מול חינוך שמפריד בין התעלות הגברים לשמירת מקומן הנחות של הנשים, ניצבתי אני, בידיעה הברורה שיש לי מקום. באתי בביטחון מוחלט בצדקת הדרך האחרת. והיה בזה כוח ונחמה לאותה ילדה תמימה שהייתי. זו שישבה במבט חולמני בסוף הכיתה, וכתבה, או ציירה, את נפשה פנימה.   לפני כשנתיים שאל אותי חבר ילדות אם אני מתגעגעת לתפילות של החזן המיתולוגי של ביאלה. אמרתי לו את האמת: לתפילות – לא. לבכי שלפני התקיעות – כן.   כמה ימים אחר כך, במוצאי ראש השנה, סיפר לי החבר כך: בליל ראש השנה הוא עבר אצל האדמו"ר להתברך מפיו ב"שנה טובה", ופגש שם את אבא שלי. אחרי החלפת האיחול המסורתית, אמר החבר לאבא שלי, "פגשתי השבוע ביאלער לשעבר, שאמר לי שהוא מתגעגע לבכי של הרב'ע לפני התקיעות". אבא שלי אמר, "ביאלער בלאבט א ביאלער" (חסיד ביאלה נשאר חסיד ביאלה). השיב לו החבר שלי, "זה לא ביאלער לשעבר, אלא ביאלערית, וזאת הבת שלך".   הלוואי שיכולתי לכתוב שהמילים הללו גרמו לאבא שלי לראות אותי, את האדם שהפכתי להיות. הלוואי שיכולתי להגיד שהעובדה שאני עדיין מגדירה עצמי שייכת ויונקת מהחסידות שלי שינתה משהו בסיפור החיים שלי. זה עוד לא קרה. אבל כשאני מסתכלת על המסע שלי, מן הזיכרונות ההם אל תמונת חיי, פתאום באה הבנה אל הלב: אותה ילדה שהייתה בטוחה שהדרך שלנו היא היחידה, הנכונה והצודקת, היא אותה אחת שעברה את המסע הזה, מהשטיבל הקטן ברחוב יהושע, אל החיים שלי היום. אותו כוח שאזרתי מעובדת היותי לא שייכת, מהצורך להגן על עצמי ועל הערכים האחרים שלי, הוא אותו מקור שנותן לי היום את הכוח והרצון לא לוותר על עצמי, על ילדי, ועל ההכרה בדרך האחרת שהיא שלי.   יום יבוא ולגעגוע שלי יהיה מענה.