תוצאות חיפוש

https://www.youtube.com/watch?v=J15l1EQ03yI&list=PL1Orn0DjMbnCBvw_fH9GUSwKLPvroZKTA הִיא ‏יוֹצֵאת בִּשְׁאֵלָה הֵם אוֹמְרִים וַאֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֵיזוֹ שְׁאֵלָה זוֹ, בִּכְלָל וּמֵאֵיפֹה אֶפְשָׁר לָצֵאת הִיא חוֹזֶרֶת בִּתְשׁוּבָה הֵם אוֹמְרִים וַאֲנִי תּוֹהָה אֵיזוֹ תְּשׁוּבָה זוֹ, בִּכְלָל וּלְאָן יֵשׁ לַחֲזֹר? וְאֵין לָצֵאת מֵהַשְּׁאֵלָה הַהִיא אוּלַי יֵשׁ לִבְרֹחַ לְהַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרַיִךְ שְׁבָרִים וְאֵין לַחֲזֹר מֵהַתְּשׁוּבָה הַהִיא אוּלַי יֵשׁ לִדְפֹּק עַל דֶּלֶת לְנַצֵּחַ מִפְלָצוֹת פְּחָדִים וְלִפְעָמִים, אֲנִי נְמֵסָה מִגַּעְגּוּעַ לָאֱלֹהִים הַטּוֹב וְהַפָּשׁוּט שֶׁלִּי לַשִּׁירִים וְלִתְפִלּוֹת וּפְעָמִים, אֲנִי חַיֶּבֶת לִבְרֹחַ כִּי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִבְרָא בִּשְׁבִילִי וְלִי אֵין מֻשָּׂג אֵיךְ לִחְיוֹת וְשָׂכָר וְעֹנֶשׁ ויֵצֶר טוֹב וְרַע הִתְעַרְבַּבְתִּי הִתְבַּלְבַּלְתִּי בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לָעוֹלָם הַבָּא בֵּין שַׁבָּת וְיוֹם חֹל לְמִכְנָסִי ג'ינְס וְקוֹל תּוֹרָה וֶאֱלֹהִים אֶחָד שֶׁלִּפְעָמִים מַרְגִּישׁ רָחוֹק נוֹרָא. וַאֲנִי, עִם כַּמֻּיּוֹת שֶׁל שָׁחֹר בְּעֵינַיִם וּמַגָּפַיִם גְּבוֹהוֹת לָקַחְתִּי סִדּוּר וְהִנַחתִיו חֲזָרָה כִּי לֹא רָצִיתִי אוֹתִיּוֹת. וְשַׂמְתִּי ״הַלְלוּיָהּ״ בָּאָזְנַיִם וְדָמַעְתִּי דְּמָעוֹת חַמּוֹת וְהִתְגַּעְגַּעְתִּי אֵלַיי וְאֵלָיו עַד אֵין קֵץ.

המחקר בוחן את הטענה שתהליך טקסי מבטא את שינוי הזהות בשתי קבוצות חברתיות קוטביות: החוזרים בתשובה ויוצאים בשאלה. מחבר: שלומי דורון שנה: 2010

המאמר מתחקה אחר תהליך שינוי הזהות של אלה העוזבים את העולם החרדי (יוצאים בשאלה) ואחר הקשיים העומדים בפניהם. המאמר מראה כי תהליך הניתוק, המעבר והשילוב (בדגם טקס המעבר) אינו מתיישב עם המודל הקשיח המציג את המסורת כדיכוטומית למודרניות, אלא מייצר מצבים לימינליים חברתיים-דתיים שמלווים את עולמם של היוצאים בשאלה לפני המעבר, במהלכו ואחריו. מחבר: שלומי דורון שנה: 2013

מִי עוֹד כָּמוֹנִי מִתְגַּעְגֵּעַ לִתְחוּשַׁת הָאֱמוּנָה הַבִּלְתִּי מְעֻרְעֶרֶת לִתְמִימוּת אֱמֶת שֶׁעוֹד לֹא נִפְגְּעָה תְּחוּשַׁת הַשַּׁיָּכוּת הַבִּלְתִּי תְּלוּיָה? מִי עוֹד כָּמוֹנִי מִתְגַּעְגֵּעַ לַהַסְכָּמָה הַמֻּחְלֶטֶת לְהַאֲמִין לְלֵיל שַׁבָּת קָדוֹשׁ וְטַעַם שֶׁל חַמִּין לַפְּנִיָּה הַבְּרוּרָה מֵאֵלֶיהָ, אֵלָיו - שֶׁיַּעֲזֹר עִם כָּל הַדְּבָרִים? מִי עוֹד כָּמוֹנִי מִתְגַּעְגֵּעַ לַשִּׁירִים שֶׁהַיּוֹם צוֹרְבִים אֶת הַלָּשׁוֹן לְסִפּוּרֵי הַצַּדִּיקִים, "יְלָדִים מְסַפְּרִים" לַזְּמַן בּוֹ עֲדַיִן רָצִינוּ לִהְיוֹת גּוֹמְלֵי חֲסָדִים בַּיְשָׁנִים? מִי עוֹד מִתְגַּעְגֵּעַ לַבְּקָרִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁזָּרַקְנוּ סֻכָּרִיּוֹת עַל חֲתָנִים אָכַלְנוּ עוּגוֹת עִם קַצֶּפֶת שִׂחַקְנוּ בְּחֶבֶל וְקְלָאס עַל הַמִּדְרָכוֹת הַנִּפְרָדוֹת הִשְׁוֵינוּ אֹרֶךְ שְׂמָלוֹת דַּרְגַּת סִלְסוּל שֶׁל פֵּאוֹת מִי עוֹד מִתְגַּעְגֵּעַ לְכָל מָה שֶׁהָיָה פָּשׁוּט לִחְיוֹת אוֹתוֹ לְכָל מָה שֶׁלֹּא הָיָה מַאֲבָק לְמָה שֶׁלֹּא הָיָה כּוֹאֵב לְמָה שֶׁזָּרַם לָנוּ בִּוְרִידִים בְּפַשְׁטוּת? מִי עוֹד מִתְגַּעְגֵּעַ לְיָמִים הַהֵם? כִּי אָז, עוֹד לֹא הָיוּ לָנוּ סִימָנִים כְּחֻלִּים שֶׁל חֹסֶר אֵמוּן כְּתָמִים אֲדֻמִּים שֶׁל בְּגִידָה קְדוֹשָׁה חֲתָכִים שֶׁל יִסּוּרֵי מַצְפּוּן. אָז, עוֹד לֹא הָיָה "דַּתְלָ"שׁ", בֶּטַח לֹא כָּזֶה קָרוֹב עוֹד לֹא יָדַעְנוּ שֶׁזֶּה יָכוֹל כָּכָה לִכְאֹב כְּמוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה. אֲבָל הַיּוֹם כְּמוֹ אָז כְּמוֹ תָּמִיד, אֶשְׁאַל - אַיֶּכָּה? וְאֵיפֹה גַּם אֲנִי.   קרדיט תמונה: נעמי דויטש

כשזה נופל עלייך זה נופל עלייך. וכל האשמה האיומה הזאת, והעצב השורף. למה לא ידעתי? איך זה שלא הבנתי? למה לא הגבתי ביותר לבבות, למה לא התעקשתי לחבק, למה לא עזרתי כשעוד יכולתי, למה לא סיפרתי שעד לפני שנה רציתי גם אני להיעלם לתוך פסי רכבת או לקחת כל כך הרבה כדורים שכבר לא אצליח לקום. למה לא אמרתי לה, שיש אור בקצה של כל החושך הדכאוני והאובדני הזה, למה לא הייתי האור הזה בעצמי. ואיך התביישתי לגשת, למרות שהרגשתי שזה יהיה נכון, ואיך עקבתי די מרחוק, בזהירות, כדי לא לפגוע, גם לא עם חיבוק לא רצוי, ואיך שאלתי מה קורה, ואולי אפשר לעזור, ואולי נהיה רגישים קצת? וחשבתי - אולי חיבוק אחד ימעך אותך ככה שכבר לא יכאב לך? ואיך זה שכל התכניות נגמרו בשנייה אחת, שבה כבר אין אותה. וכל תמונה שלה מכאיבה עוד קצת, ועוד ועוד. היוהרה הבלתי נסבלת האומרת ״אני יודע למה זה קרה״, היומרה הנוראית הזו לומר - אלוהים שופט אותך על פי חצאית, ואודם שפתיים ושיער פזור וטלפון לא כשר. והבחורים שנהרגו אז מה איתם? זו תורה וזו שכרה? ובת שירות צדיקה שנרצחה בשמש יום בהיר מה איתה? זה מה שמקבלים על טוב לב מדבק? ובא לי לצרוח - תשתקו כולכם. עדיף. הרי אף אחד לא יודע כלום, בטח לא אתם. וכמה אטום רב צריך להיות, וכמה זה מרחיק אותי מאלוהים שעוד נשאר. הוא כזה? הוא לא באמת כזה? ואיך זה, איך זה שהנציגים שלו כל כך מעאפנים. ואיך זה שההנהגה שלו כביכול, נראית כל כך הזויה ורעה עד כלות לפעמים, איך. ובימים נוראים כמו שישי וראשון ושני, ובימי קוקטייל מורעל של כעס וכאב והאשמה ורצון אחד גדול להמשיך להאמין במישהו או במשהו גדול יותר, אני לא מצליחה לחשוב הרבה. ולא להאמין הרבה, ולא להתפלל בכלל, גם לא מילה אחת שתגיד שלום לזה שסובב שוב, סכין. זה קרה מסיבותיו שלו בטח, הרי זה דיין שהאמת ברורה רק לו. רק לו ולא לנו. ודבר אחד רציתי להגיד, לכל היהירים שקבעו, לכל המאמינים בשקר מעוטר בזקן ושטריימל, לכל מי שמאשים, מקטרג, מקטלג, לכל אבוד ומחבק ומתאבד - לא גיהנום מחכה שם, בסוף, רק חיבוק. שמעתם אותי? רק חיבוק.  - - ועכשיו זה כבר שבוע שהיא לא סובלת. נחמה קטנה. ממש קטנה, אבל לפחות - היא לא סובלת. ויש בי מימד מסוים של קנאה בה, לא אכחיש. כנראה יש לכל מי שנוטה לחשוב יותר מדי על משמעות ומטרה ולמה אנחנו פה בכלל, ולמה יש עצב ואנשים שמאבדים אנשים שהם אוהבים. ויש מימד מסויים של שמחה גם, על זה שאיכשהו הצלחתי להמשיך מעל הבור העמוק ההוא, ששאב אותי אליו ואל הדיכאון, ושאיתו, ובגללו, רציתי לסיים את הכל וללכת - כמוה. יש מימד גדול של הכרת טובה גם, על כל החיבוקים שקיבלתי שאיפשרו לזה לקרות, על האמונה היוקדת שהייתה למי שניסה להציל אותי מעצמי. את תצליחי, הם אמרו, הכאב הזה עובר. ושנה אחר כך אני עובדת ויוצאת מהבית שאותו לא רציתי לעזוב אז, בחיוך. וכל יום מקשטת אותו הבית מחדש לפי המוזה וכל סופ״ש מקבלת פרחים מאיש אהוב, ובא לי לבכות מרוב הכרת טובה על החיים שיש לי עכשיו. מי חשב שאחיה אותם תגידו לי, מי חשב שאחיה בכלל. ויש מימד עמוק של צער גם, על כל החיבוקים המפוספסים שהיא לא זכתה לקבל, על המילים שלא זכתה לשמוע, חוויות שעכשיו לעולם לא תוכל להספיק. וגם על הפספוסים שלנו, אתם יודעים. עם כל האנשים שעדיין חיים. דברים שרצינו לומר ולא העזנו, מילים ששכחנו איך הוגים, רגעים שפחדנו לחשוף בהם לב. ואולי ככה זה, רק כשמישהו הולך ממך, אתה מבין כמה הוא היה חשוב. תנו חיבוק לכל מי שצריך חיבוק, הגידו מילה טובה לכל מי שזקוק לה היום. תהיו מתוקים אחד כלפי השני, זה יכול להציל חיים ממש. להציל חיים ממש. (רשמים שנכתבו לזכר נטלי וייסברג זכרה לברכה).

תָּמִיד בַּחַגִּים קָשֶׁה יוֹתֵר זִכְרוֹן צַלַּחַת מְנֻפֶּצֶת שׁוֹפָר גָּדוֹל שֶׁל סוֹף קוֹרֵעַ לֵב סָדוּק שִׁירִים שֶׁפַּעַם שַׁרְנוּ מוּל שֻׁלְחָן וְאָדוֹן סְלִיחוֹת אֶחָד שֶׁהִבִּיט.. וְשָׁתַק. הַכָּל בְּחַגִּים בּוֹעֵר יוֹתֵר הַמִּזְוָדָה הַקְּטַנָּה הַהִיא, שֶׁלָּקַחְתִּי לְכָל מָקוֹם הַצְּעָקוֹת הַשְּׁקֵטוֹת בַּלֵּילוֹת הַקָּרִים תְּפִלּוֹת שֶׁנִּלְחֲשׁוּ מוּל כֹּתֶל אָטוּם וַאֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת שֶׁהִבִּיט.. וְשָׁתַק. בְּכָל חַג זֶה צוֹבֵט יוֹתֵר הָרֵיחַ.. הַכִּיּוֻן שֶׁל הָרוּחַ כָּל מָה שֶׁהָיָה וְלֹא יַחֲזֹר כָּל מָה שֶׁהָיָה צָרִיךְ לַעֲבֹר וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה - הַסִּימָנִים כְּבָר צְרוּבִים עַל הַלֵּב. כָּל אֶחָד, תִּקְוָה שֶׁפָּרְחָה כָּלְתָה הִיא, בִּמְקוֹם הָאוֹיְבִים וַאֲנַחְנוּ, מְלֵאֵי צַלָּקוֹת כְּרִמּוֹן לִקַּקְנוּ פְּצָעִים בִּמְקוֹם דְּבַשׁ וְאָכַלְנוּ תָּמַר, לְזֵכֶר הַתְּמִימוּת הַמְּעֻשֶּׁנֶת כַּרְתִּי - כִּי נִכְרְתוּ הַיְּסוֹדוֹת וּמִזְּמַן הִסְתַּלְּקָה גַּם הָרוּחַ הַתַּפּוּחַ עֲדַיִן מֻרְעָל וְכָל דְּבַשׁ לֹא יַמְתִּיק וְכָל טְבִילָה לֹא תְּטַהֵר וְכָל תְּפִלָּה עֲדַיִן לֹא עוֹלָהּ וֶאֱלוֹהִים עֲדַיִן מַבִּיט.. וְשׁוֹתֵק.  

שלושה ימים לפני שנפתחו שערי הגיהינום – אימצנו חתול. מערכת חלוקת החתולים הקוסמית (Cat Distribution System) היא תיאוריה חמודה מאוד, הגורסת כי ישנה מחלקה שמימית האחראית על חלוקת החתולים בעולם. היא עושה זאת בזמן שלה, כך נטען, ומכאן שהחתול הוא שבוחר את בעליו ולא להפך. "אם כן", הצהרתי בסיום ההסבר מלא הפאתוס שנשאתי מול הזוגי שלי בגינת הכניסה לבניין - "אני צריכה שזה יקרה כבר, חיכיתי מספיק". שתי דקות אחר כך, כשכבר היינו ממש בכניסה לבניין, שמענו אותו. "מיאו" כזה קטנטן. הזוגי אומר שהחיוך שנפרס מייד על פניי הוא משהו ששווה לזכור. את התחושה הזו בלב שלי, תחושת משאלה נענית, אני בטוח אזכור. הלכתי שלושה צעדים אחורה ומולי טופף גוש זעיר וכהה, שהתיישב בדיוק מתחת לרגליים שלי והסתכל עליי בעין אחת עצומה. אספתי אותו. רטוב ובוצי, והוא התכרבל לי בתוך היד. "טוב, יש לנו חתול!" הכריז זוגי בעליזות ופתח את דלת הבניין. "אוי ויי איז מיר". אז עשינו לו מקלחת. הכנו לו מיטה מאולתרת מקופסת נצרים ופיג'מה חורפית ישנה. התרגשנו בשיחת וידאו עם אחותי ובת זוגה, שיש להן שני חתולים ושחמידותם הקיצונית הייתה ההשראה לרצון ההולך וגובר שלי בחתול בשנים האחרונות. נתנו לו קצת טונה והשתאינו מקלות ההירדמות שלו עלינו, מגרגר ורגוע. בבוקר קמתי מוקדם כדי להזמין משלוח גדול מחנות החיות ולקבוע תור לווטרינר. בשלושת הימים הבאים מרחנו משחה אנטיביוטית על העין המודלקת, קנינו בית חתולי עם מתקן גירוד משוכלל והצפנו את הבית בחטיפים, שימורים ועכברי צמר צבעוניים. עיסינו את הבטן הקטנה שלוש פעמים ביום כדי להקל עליו בעשיית הצרכים, קראנו לו בשם ורווינו רוב נחת מהזנב המתנוסס אל על, סימן בדוק לכך שהקטקט מרוצה מחייו החדשים.   בשבת בבוקר, 7.10.2023, עוד הייתי בטוחה שיש טעות. חטפנו את הקטקט המנומנם שהיה מכורבל בתוך הפיג'מה שלי וטסנו לחדר המדרגות, מטושטשים משינה. הצופר ודאי תקול, שכנעתי את עצמי. ממתי יש אזעקות בירושלים? אחר כך באו עוד אזעקות. גרוע מזה, אחר כך באו החדשות. וככל שהגיעו עוד מאלו הרגשנו שהעולם קורס. בשבת בצהריים כבר ארזתי – מזוודה קטנה עם כמה בגדים נוחים, נעליים סגורות וערכת עזרה ראשונה. עדשות, משקפיים ספייר, תיק מקלחת מצומצם. גם תיק גב עם דרכונים, מסמכים חשובים, סכין חדה ליתר ביטחון, אוכל יבש של בני אדם ושימורים של אוכל לחתול. לא ידעתי למה להתכונן. לא ידעתי איך, אז ניסיתי לכסות את כל האפשרויות. הימים שאחרי היו סחרחורת איומה של זעזוע וחרדה, יחד עם תחושה קשה של חוסר ביטחון. אין לנו ממ"ד, אז ניסיתי למגן את הבית. נעלתי את כל הדלתות, הורדתי את כל התריסים. העברתי מהמרפסת פנימה ארון כתר גדול והצמדתי אותו לאחת הדלתות שלה, שלא ננעלת. מאחורי הארון שמתי גם שולחן כבד, כיסאות ומדפים שמצאתי. העברתי את המזרן הזוגי הגדול מחדר האורחים אל המרפסת הסגורה בסלון, שיגן עלינו מרסיסים, אם יהיו. הזזתי את הספה, שיהיה קל להתחבא מאחוריה. הבית האהוב שלנו, מלא כיווני האוויר והחלונות הענקיים, הפך להיות מקור לבהלה. לא ידענו אם נגמרו ההפתעות או שיש עוד, הכול הרגיש חשוף ופגיע וזכוכית… זכוכית זה לא טוב, הרי רואים דרכה הכול והיא נשברת. גם אני נשברתי. מחזות הזוועה עברו ישר פנימה, ללב. תמונות, סרטונים, דיווחים, אימה גדולה. ואח שלי, שהיה סגור בממ״ד במשך יומיים עם אישה וילדה בת כמה חודשים, וחברה טובה שלי, שהחזיקה לבד את הדלת של הממ״ד במשך שעות עד שיבואו לחלץ אותה ואת ילדיה, וידיד שלי, שהיה נעדר ואז התגלה כמת. מאות עדויות ותיעודים שלקחו לי כמעט את כל האוויר. והחרדה שלי, שפעילה גם בימים רגילים, הרקיעה שחקים. לא הצלחתי לאכול, לא הצלחתי לעבוד גם במעט העבודה שלא בוטלה או הושהתה, לא הצלחתי לישון, בקושי הצלחתי לדבר. המתוק שהתחתנתי איתו תפס פיקוד בזמן שאני קפאתי לתוך החרדה, וניסה להקל עליי ככל יכולתו, משתף פעולה עם ״מיגון״ הבית, אם כי שנינו ידענו שאם חלילה יקרה דבר מה, לא זה יהיה מה שיעזור.   ובאמצע כל זה היה הקטקט. שובב ושלֵו כמו שרק גור בן חודש וקצת יכול להיות, לחלוטין לא מודע לעולם הגועש שבחוץ. והוא תינוק. תינוק שביקש לשחק איתנו, שהיה צריך שנשים לו אוכל, שננקה לו את ארגז החול, שנעסה לו את הבטן, שנלטף, נכרבל, נוריד אותו ממקומות גבוהים שעלה אליהם ולא ידע כיצד לרדת, ונצוד יחד איתו עכברי פרווה, חבקי ווילונות וחרקים מזדמנים. בתוך כל כך הרבה מוות, הדבר הקטן היה מלא חיים. *** בעודי מקלידה שורות אלו, הקטקט ניסה ללעוס את מסך המחשב (פעמיים), טיפס מעלה אל ראש הכורסה, השחיז ציפורניים על מנורת הצד והתעקש להקליד גם הוא כמה מילים. במקביל קמתי שבע פעמים כדי למנוע ממנו להתנקש ברהיטי הבית או בזוגי הישן. לא קל לגדל גור חתולים, אבל בימים האלו הוא מציל אותי - לא פחות ממה שאני הצלתי אותו.

דור שני לחוזרים בתשובה, הם קוראים לנו. ההורים שלנו גילו את האור ושנים אחר כך אנחנו רצים ישר אל החושך. שרופים על רבי נחמן, מעשנים ג׳וינט בג׳ינס קרוע ועגיל באוזן, עושים קידוש ויוצאים למסיבת טבע, רוצים להתחתן ולמצוא אהבה ובינתיים ממזמזים את כל מה שזז. אשמים כל כך, אבודים כל כך. כואבים ושרוטים. מאוהבים בהשם ושונאים את מצוותיו, אוהבים את אבא ואמא ומתעבים את החרדים שעשו להם שטיפת מוח כזו, עד כדי כך שהם העיפו אותנו מהבית רק כי לא יכלו לראות בנו את עצמם הישן קם וחוזר לתחייה. והרב עם הסרגל בחיידר הישן, והמורה שהעמידה אותי בפינה כי הייתי עם צווארון פתוח מדי. ורק שדים מחייכים אליי מהמראה כשאני חושפת עוד קצת עור לבן, נגמלת מהסתרה של שנים. ובלילה מאוחר, חטאים קטנים רוקדים איתי ריקוד חסידי בסלון, לצלילי טראנס וריח ירוק ועשן. והוא מחבק אותי כשאנחנו שרים שלום עליכם בערב שבת, והיא מחזיקה לי את היד כשהיא מקיאה נשמה צורבת טבולת אלכוהול אחרי לילה של נסיון לשכוח. והעיניים שלנו בוערות באהבה ושנאה, והנשמה שלנו קרובה ורחוקה וזועמת ונטחנת. אנחנו דור שני של אבודים במרחבים פתוחים של בחירה חופשית ואשמה כבדה וייאוש. אש ומים שולטים בכל מה שאנחנו עושים, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה. קדוש וטמא ובוכה. והאמנתי אז, אבל לא באמת. והיום אני מאמינה הרבה יותר אבל כל כך לא, ואני מאכזבת ומצערת את הדור הראשון ההוא, שאין שני לו. שלום שלום ואין שלום. מלחמה נצחית בין טוב לרע ואמת ושקר לבן. ואין לנו ״אורות״, כי רוב הזמן זה חושך. ויש את השם הטוב שם למעלה, שמעתי. ויש דין ויש דיין, איימו עליי, ומלאכי חבלה יענישו על כל מגע שבינו לבינה ומחשוף וסיגריה בוערת. ואולי בסוף נגיע לגן עדן, בעצם. כי החיפוש הזה, החיפוש הזה הוא הגיהנום עצמו.   קרדיט תמונה: שרה דיין.

לאדם הראשון לא היו פיאות. לאברהם אבינו לא היה מושג מי זו מירי רגב. רחל אימנו לא הלכה עם בובו, משה רבינו לא הכיר את הכשר הבד״צ, או בית יוסף, ודוד המלך לא התחתן כדת משה וישראל עם כל אישה שהוא פגש. הבעל שם טוב המציא את החסידות כי נמאסו עליו הדינים והתגברו עליו הרחמים. סטיב ג׳ובס המציא לאימהות דרך לתקשר עם הבנים שלהן שנמצאים רחוק בצבא (עיינו ערך אייפון). רבי נחמן מברסלב אמר שימשוך אותנו בפיאות, גם אם אין לנו כאלה. הדלאי למה לימד אותנו ללמוד מכל כישלון ושהדאגה היא מיותרת אם הדברים כבר קרו. רבי שלמה קרליבך ידע והבין, שחיבוק זה פיקוח נפש לפעמים, וסכנת חיים דוחה שמירת נגיעה. ועכשיו, שמאלנים רוקחים תרופות שמצילות אלפי ימנים ימנים ממציאים פתרונות לאלפי שמאלנים חרדים מתגייסים חילונים משתמטים ילדים קטנים מכל הארץ שותים שוקו בבית מול התנור כשקר, בלי קשר לאיזו חסידות/מגזר/עדה/דת הם משתייכים כשמישהו חולה הוא ישמח שיכינו לו תה כשהוא יהיה עצוב הוא יצטרך חיבוק, לא משנה מהן דיעותיו הפוליטיות.. ואנשים מתאהבים ונשברים כל יום, כל היום. העולם הזה אבוד כמעט כמו האנשים בתוכו, ועדיין, כמו אז כן עכשיו כך יהיה תמיד - מה שמשנה זה הלב. וכשמישהו מעם ישראל צריך משהו - כולם יתגייסו עבורו. גם ״הפרזיט״ עם הגארטל גם זאתי עם הג׳ינס גם הבחור עם השטריימל או החבוב עם הסירטוק זאת עם העגילים באוזניים ההוא עם השורטים וכל המעצבנים או הבדחנים אלו המחמירים במטבח אלו שמקלים בפסח אלו שאוהבים שניים סוכר אלו שלא בכלל כי דיאטה החבר׳ה שגרים בגבעה בשומרון או אלו שמשכשכים בבריכה בסביון אם מישהו מעם ישראל יצטרך אותם - הם יהיו שם עבורו. ביחד. הכל מתחיל מבפנים, ומה שטוב באדם מתגלה בכל מעטפה - בין אם מאחורי ג׳ינס וסניקרס, מעיל שחור עם חולצה לבנה וכובע קנייטש, או קעקוע ועגיל באף. מכולם יש מה ללמוד, מכל דבר יש לקחת מעט. כי העיקר זה הלב, והטוב, בעצם. לשכן החילוני שלי אין כיפה, ועדיין הוא מדליק לי את האור כשאני עולה במדרגות לבד בלילה. לבחורה הדוסית שעובדת איתי יש יותר מושג בעולם החילוני ממני, למרות שאני זו עם הג׳ינס שמקשיבה לאליס קופר. לבעלת הבית שלי יש דיעות פוליטיות שונות ממני ועדיין אני היא שולחת לי אוכל כשהיא מנחשת שאני עייפה, לפי הצעדים בכניסה. מה אני רוצה לומר, בעצם? חיצוניות זה פאסה, ויש לשים לב אל הנשמה.

נר תמיד בוער בלב הדתי לשעבר שעיניו עדיין ניצתות כשאומרים - ״ברוך העולם ומי שאמר״ ומי אמר? באמת  מי אמר שלדרוס בשם הדת זה מותר? נר תמיד בוער בכל לב שבור שצורח נר תמיד מהבהב בכל ילד אבוד שבורח מאבא מאבא או מאלוהים נר תמיד דולק בין כל סדקי החיפוש וכמה שלא תתרחק אז כשיגידו - בעולם, אין שום ייאוש יעלה לך איזה חיוכון למרות ששבת, ובדיוק ראית טלוויזיה בסלון נר תמיד בלב הדתל״ש שליבו מתרחב כשאומרים פתח לנו שער, מחדש כי הג׳ינס והטי שירט והשיער שפתאום מפוזר והשירים והליפסטיק הצורח והקטע הזה, שפתאום הכל מותר נר תמיד דולק בכל לב שאהב את התורה פעם בכל ילד שליקק אותיות של דבש בחיידר בכל ילדה שעזרה לאמא להכין חלות נר תמיד זורח בכל מי שאהב את השם עד כלות בכל ילדה שהשתדלה להתפלל בכל ילד שעזר לאבא לבחור אתרוגים לסוכות נר תמיד פועם בנו בכל אלו שהיו פעם ככה והיום הם אחרת בכל מי שהרגיש שהאדמה תחתיו נשברת נר תמיד כי לא משנה עד כמה תתרחק ותצחק ולא תרצה עדיין, עדיין, כשמישהו יגיד ״השם אוהב אותך״ פתאום זה ימלא את החזה.