המאמר עומד על תהליכי התפתחותם של ההסדרים המרכזיים שעיצבו את הזכות לחינוך בישראל בשני העשורים האחרונים, במטרה לבחון אם וכיצד שיקף פסק- הדין בבג”ץ טבקה את המגמות המאפיינות את מדיניות החינוך. מן הממצאים ניכר כי מימוש הזכות לחינוך, על כל יסודותיה, אינו שוויוני, וכי רבדיו השונים של אי-השוויון בחינוך משתלבים זה בזה ומעצימים את השפעתו.
מחברת: לטם פרי-חזן
שנה: 2013
