מי באמת חיבר את ספר הזוהר? | יוצאים לשינוי

מי באמת חיבר את ספר הזוהר?

בכל ל”ג בעומר (בלי קורונה) מאות אלפי יהודים פוקדים את קברו של מחבר הזוהר הקדוש- התנא האלוקי, ר’ שמעון בר יוחאי.
רצינו לשאול שאלה קטנה- האם באמת ר’ שמעון הוא מחבר ספר הזוהר?

במאה השלוש עשרה ואחריה החלו לפתע לצוץ כתבים סודיים כתובים רובם־ככולם ארמית, בממלכת קסטיליה שבספרד הרחוקה. הכתבים מלאים בתוכן חדש ולא מוכר, במדרשים מרגשים ממש ובתיאורים גרפיים של הנעשה בעולמות עליונים. סיפור המסגרת של הכתבים שחוזר על עצמו שוב ושוב, הוא קבוצת חכמים שבראשם עמד רבי שמעון בר יוחאי, המגלים זה לזה סודות נפלאים ומדהימים. 

מי כתב את החיבור הזה? 

על פי הטקסט, רבי שמעון, שחי במאה השניה לספירה, הוא מחבר הזוהר, יחד עם בני חבורתו. בני החבורה אינם מוכרים כבני זמנו של רבי שמעון משום מקור אחר. לא מהמשנה, לא מכתבי ה’ברייתא’, לא בתוספתא ולא במדרשים. לדוגמה רב המנונא הזקן על פי הזוהר – קדם לרבי שמעון והותיר אחריו ספר ושפע של התגלויות לבני החבורה. בפועל, רב המנונא הקדום ביותר המוכר לנו היה מתלמידי רבי יהודה הנשיא בכלל.

לרוב, בני חבורת הסוד נהגו להיפגש אקראית זה בזה בדרכים. נפוצים בזוהר תיאורים של הליכה בדרך ללוד, לקפוטקיא שבאסיה הקטנה (כיום טורקיה), לטבריה וכדומה. אבל נראה שהכותב לא הכיר את הגיאוגרפיה של המקומות המדוברים. למשל בתיקוני הזוהר נכתב כי רַבִּי שִׁמְעוֹן הָלַךְ לוֹ וּבָרַח לְמִדְבַּר לוֹד וְנִגְנַז בִּמְעָרָה אַחַת. אין דבר כזה מדבר לוד. בשפלת לוד האדמה פוריה במיוחד. ולא הייתה שום סיבה לברוח ללוד – כי בימי רשב”י היא הייתה ממוקמת בין יהודה החרבה שטופת הקלגסים לקיסריה הרומית. על פי המדרשים רשב”י הסתתר בכלל בפקיעין שבגליל.

בספר הזוהר נכתבו דברים לא הגיוניים אם נקבל שאכן זהו חיבורו של רבי שמעון. לדוגמה רבי יהודה מתאר את בני ישמעאל “…וְעַד הַיּוֹם הֵם שׁוֹלְטִים עֲלֵיהֶם, וְאֵינָם מַנִּיחִים לָהֶם לַעֲמוֹד בְּדָתָם. וְאֵין לָךְ גָּלוּת קָשָׁה לְיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ גָּלוּת יִשְׁמָעֵאל”. הבעיה היא שהרומאים היו בשיא כוחם בזמן רבי יהודה שמצוטט. מוחמד עתיד היה להיוולד רק ארבע מאות שנה מאוחר יותר, כדי ליצור את ‘גלות ישמעאל’ המדוברת.

סדרי המשנה שקבע רבי יהודה הנשיא, מפורטים בתיקוני הזוהר באופן מחשיד. חיבור המשנה התבצע בבית־שערים ואז בציפורי, הרבה אחרי דור השמד של רבי שמעון. ייתכן שהמשנה הייתה כבר אז בשלבי עריכה, אבל אזכור הכינוי הארמי של ה’תַנאים’ (תואר מאוחר ללא ספק) וה’אמוראים’ (תואר מאוחר לתפקיד מאוחר) מוסיף לחשד.

גם התלמוד הירושלמי (מהמאה השלישית) והבבלי (מהמאה החמישית), מוזכרים בשמותם. מלבד עצם האזכורים האנכרוניסטים, השם ‘תלמוד ירושלמי’ נקרא כך רק מימי הראשונים, מהמאה ה־11 ואילך. לפני כן, בימי הגאונים, הוא נקרא “תלמודא דמערבא”, או “גמרא דבני מערבא”. ורב האי ורב עמרם גאון קראו לו “תלמוד ארץ ישראל”.

התלמוד הבבלי, כמובן, נחתם כמעט 400 שנה אחרי רבי שמעון. אנכרוניזם מובהק שקשה להתעלם ממנו.

בנושא אחר וסודי, באופן חשוד, מסמן הזוהר את המאה ה־14 כקץ הגלות. פעם אחת הקץ מחושב ל־1,266 שנים אחרי החורבן ופעם אחת ל־1,270 שנה. זה יוצא בערך בשנת 1340, ממש באותו דור שבו פורסם הזוהר.

אחד המוקשים האמיתיים שחושפים את האנכרוניזם הספרותי הזה, טמונים בביאור סודות צורות הניקוד הטברני בזוהר. שיטת הניקוד התפתחה רק אחרי חתימת התלמוד, בסוף האלף הראשון לספירה. אבל בזוהר יש חידושים מקוריים ו’סודיים’ על הגרפיקה של הניקוד. ואפילו בעלי הדקדוק מימי הראשונים מוזכרים: “קָמֵ”ץ, פֵּרְשׁוּהוּ בַּעֲלֵי הַדִּקְדּוּק, שֶׁהוּא תְנוּעָה גְדוֹלָה”. מי הם בעלי הדקדוק? אנחנו מכירים את מנחם ודונש, את בן אשר ואת משה בן נפתלי. כולם חיו מאות שנים אחרי רבי שמעון ותלמידיו.

העניין בחידושים הללו, שצורת הניקוד הוא חלק מהותי בהם. לא ניתן לומר עליהם שהגיעו במסורת ורק עלו מאוחר על הכתב.

יסוד מהותי נוסף, קשור בארבעת היסודות של העולם הפיזיקלי, כפי שנתפסו בימי הביניים. הזוהר רווי באזכורים של התפיסה האריסטוטלית הזו. דוגמה אקראית בפרשת וארא: “אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן… אוֹתָם אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת, אֵ”שׁ רוּ”חַ וּמַיִ”ם וְעָפָ”ר, אֵלֶּה הֵם סוֹד עֶלְיוֹן”.

כתבי חז”ל נעדרים את התיאוריה היוונית הזו. רק בספר יצירה, שהוא אולי ספר קדום יחסית, מופיעים שלושה יסודות (אש, רוח ומים) אך לא ארבעתם. הראשון שמזכיר אותם הוא רב סעדיה גאון בספרו ‘אמונות ודעות’, במאה העשירית. אחריו רבי יהודה הלוי, הרמב”ם ושאר כמי הדורות הבאים. הזוהר, כידוע, החל להיחשף רק אחריהם. חשוד, אמרנו?!

כמו הניקוד ותיאוריית היסודות, גם מנהגים מאוחרים מוזכרים בזוהר. המנהג ‘שמחת תורה’ בחג שמיני עצרת הוא אנכרוניסטי. השם “שמחת תורה” מופיע לראשונה במאה ה־11 בספרד. שם היה המנהג לסיים את קריאת התורה במחזור חד־שנתי, על פי מנהג בבל. אבל עד המאה התשיעית, בארץ ישראל היו מסיימים את התורה אחת לשלוש וחצי שנים, ולא דווקא בשמיני עצרת. אפילו בימי הרמב”ם, בפוסטאט (קהיר) שבמצרים עדיין נהג בית כנסת ‘של הארץ־ישראלים’ לקרוא במחזור ההוא.

ההתייחסות לראש השנה אנכרוניסטית אף היא. החג בזוהר הוא בעל שני ימים – למרות שבארץ ישראל של רבי שמעון הוא נחגג רק יום אחד. תקנת חו”ל להוסיף יום מספק, חדרה גם לארץ רק אחרי שקידוש הלבנה הופסק בידי הלל השני, מאתיים שנה מאוחר יותר.

במבט־על, הזוהר מוסיף נופך מיסטי רק למצוות היהדות שנהגו בימי פרסומו. הוא מתמקד בנושאים כמו ציצית, תפילין, מזוזה, קריאת שמע, תפילה, שבת עם כל הסתעפויותיה, חגים, לימוד תורה, כשרות ועוד. כל פעולה כמו נטילת ידיים בבוקר או איסוף פירורים מהשולחן – זוכה להתייחסות. אך מחלקות שלמות של מצוות מקבלות התעלמות כמעט גורפת. בהנחה שרבי שמעון הוא אכן המחבר, לא מובן מדוע אין התייחסות מיסטית נרחבת לתרומות ומעשרות, לפאה, דמאי ולהלכות טומאה וטהרה.

בתרבות החקלאית של יהודי הגליל בתקופה התנאית היו מתלהבים מאוד לשמוע על הדברים המדהימים שקורים בעת שאדם מקצה את המעשר, ומתוכו את התרומה והמעשר השני. מהי גדולת הזכות להותיר פאה, לקט ושיכחה בשדות לעניים. הרי אלו היו חיי היום־יום! 

לבסוף, מתברר שהארמית בזוהר משובשת ביותר. יש בו מילים מומצאות (כגון ‘קוספיתא’ ‘קירטא’ ‘סוספיתא’ ועוד), והכי גרוע: מילים בערבית (‘טען’ במובן של דירבון חיה) ובספרדית! (לדוגמה ‘גרדינין’, שומרים בספרדית ו’סינגוגה’, שבזוהר נעשה בו משחק מילים ל’אש־נוגה’ כשם בית הכנסת).

לסיכום, נראה שהתבצע כאן מבצע השתלה מעט מרושל. הזיוף בולט מספיק כדי לעורר את תשומת ליבם של רבנים – כמו היעב”ץ למשל – במהלך הדורות. 

מסתבר שניתן לספר סיפור שלא קרה, כדי שחצי מיליון איש ינועו על טפם ונשותיהם צפונה באמונה יוקדת כי רבי שמעון, בוצינא קדישא, גילה את סודות התורה לדורנו אנו, הדור האחרון שאחריו יגיעו עוד ועוד דורות אחרונים.

 

צילום: MARK NEYMAN, לע”מ.

?>