השירה החדשה של ירחמיאל

הוא החל את דרכו כיוצר של מוסיקה חסידית-יהודית, אך היום הוא כבר לא שם. לאחרונה הוציא דיסק עם שירים שנוגעים בתהליך היציאה בשאלה שעבר, או כמו שמקובל לומר באנגלית – Off the Derech. זה גם השם שניתן לאלבום.

 

ירחמיאל זיגלר נולד למשפחה חסידית בעיירה מונסי בארה”ב. כיום הוא גר בירושלים, לומד ארכיאולוגיה מקראית באוניברסיטה העברית ועוסק במוזיקה.

 

מה הוביל אותך להוציא את האלבום?

עברתי הרבה גלגולים בחיים והאלבום הוא חלק מהתהליך שלי בעולם הזה.

נולדתי למשפחה חסידית במונסי, ארה”ב. כילד ונער היו לי הרבה שאלות ולא קיבלתי עליהן תשובות מהרבנים והספרים שהיו בישיבות בהן למדתי. הרגשתי שמבחינה אינלקטואלית אני מנותק מהחברה שאני חי בה.

כדי ‘להציל’ אותי שלחו אותי בגיל 15 לסמינר של Gateways שזה ארגון כמו ‘ערכים’ שפועל בארצות הברית. יצא שהורדתי את ממוצע הגילאים שם בצורה דרמטית.

הסמינר לא עזר ובגיל 16 שלחו אותי ללמוד תורה בישראל בתקווה שזה אולי כן יעזור. אבל לא כל כך התחברתי לישיבה ואהבתי להסתובב ברחובות ירושלים.

בישראל התחברתי מאד לתורה של הרב שלמה קרליבך. אחד מחסידיו, הרב שלום בראט, ממש הוציא אותי מהרחובות וחיבר אותי לבית הכנסת שלו, עם הרוח המיוחדת שלו.

בשבילי לבוא לישראל זה היה כמו לבא לחופשה. ישראל לא נתפסה בעיני כמקום לגור בו. לא ידעתי עברית ואפילו לא הכרתי את ‘התקווה’. יצא לי להשתתף באירוע ששרו בו את ההמנון ולא הבנתי למה כולם פתאום עומדים.

לאט לאט מצאתי את עצמי מתחבר מאד לארץ ישראל ואפילו נהייתי כך-ניק. באותה תקופה היתה את ההתנתקות ונרתמתי למאבק נגד התוכנית הזו.

 

המשכתי לעסוק במוזיקה בכל מיני מסגרות. אפילו הוצאתי דיסק עם אהרון רזאל, וגם הופעתי עם מתתיהו.

אבל הנפש שלי תמיד היתה חופשית וצעד אחרי צעד מצאתי את עצמי מחוץ לחברה הדתית.

מאחר ולא התנהגתי ולא התלבשתי כמו חרדים אז העדיפו לא להזמין ולא להשמיע אותי.

תמיד הרגשתי שבמוזיקה היהודית אנשים לא מבטאים את עצמם אלא רק מצטטים פסוקים. התחלתי לכתוב שירים ועסקתי בכל מיני נושאים שלא מקובל להתייחס אליהם במוזיקה החסידית הפופולרית. כך הגעתי להפקה של האלבום האחרון שלי, Off the Derech, שבו הצגתי דברים אמיתיים שקיימים בחיים שלי, כולל נקודות כואבות. לא הכל ורוד.

 

איך אתה רואה את עצמך היום?

אני רוצה להיות גשר בין העולם החרדי לבין העולם המשכיל. אני לא חרדי ולא משכיל. בלהקה שלי יש חרדים ובעלי תשובה, ואני לא חובש כיפה. המוזיקה מגשרת בין העולמות.

בחתונות אני מנגן מוזיקה חסידית וגם בוב מארלי ובילי ג’ואל.

מהזווית שלך, איזה הבדלים אתה רואה בין החיים בישראל לבין החיים בארה”ב?

היחס השונה ליוצאים ניכר כבר בשם השונה של התופעה. בארץ אומרים שמישהו ‘יצא בשאלה’, זה אומר שהיו לו שאלות פילוסופיות או אחרות והוא בחר בדרך אחרת. בארה”ב אומרים שהוא ‘ירד מהדרך’, אין לביטוי הזה שום משמעות חיובית. הוא גם כולל בתוכו את הטענה השגויה כאילו האורטודוקסיה היא הדרך היחידה.

ההבדל העיקרי זה שהזהות היהודית בישראל לא מחייבת אותך להראות כלפי חוץ כמה אתה דוס. באמריקה אין לך זהות יהודית מובנת מאליה. אם אתה לא מבטא את היהדות שלך כלפי חוץ מיד אתה נראה כמו כל אמריקאי אחר. בישראל זה טבעי להיות יהודי. יש פה אנשים מגוונים שהגיעו מכל העולם, יודעים לקבל את האחר יותר מאשר הקהילות בהן חייתי בארה”ב.

לעומת זאת קהילת היוצאים בארצות הברית כבר יותר מגובשת. בארץ התנועה של היוצאים בשאלה עוד רק בתחילת הדרך.

 

מה היית אומר ליוצא בשאלה בתחילת הדרך?

יציאה בשאלה כרוכה בהרבה קשיים ורגשות כואבים. כאומן אתה צריך למצוא את הדרך שלך לבטא את עצמך. זה יכול להיות כתיבה, שירה, מוזיקה או כל אומנות אחרת. כל ביטוי יכול לעזור לך להתמודד עם הרגשות שמלוות יציאה בשאלה והליכה בין העולם.

הרבה פעמים יוצאים חשים תחושת אשמה כשהם מסתכלים על דברים שהם גדלו עליהם בצורה אחרת. מה שהם למדו בילדות שלהם יושב להם במקום עמוק מאד בנפש, וקשה לשחרר את זה.

אולם חשוב מאד לא להשאיר את זה ככה. אין שום סיבה שנרגיש אשמה על הבחירה בדרך החיים שלנו. צריך לחיות את החיים בדרך אותנטית.

 

להאזנה לדיסק Off the Derech >>>

?>