אהרל’ה טרייטל נולד בבני ברק, בן הזקונים למשפחה בת 13 ילדים. ההורים הגיעו ממאה שערים ומחסידות סאטמר ובהמשך התקרבו לחסידות נדבורנה. כשהגיע הגיל ללכת לישיבה העניינים התחילו להסתבך. אחרי שעבר בין שש ישיבות תוך כשנתיים החליט להוריד את הכיפה ולצאת לדרך חדשה.
כיום אהר’לה עוסק בתחום הקולנוע. בימים הקרובים (עד ה-11/7) הסרט ‘אותו האיש’ שהפיק זמין לצפייה בחינם במסגרת ספריית קולנוע מירושלים- https://bit.ly/3e9ZRnF. לאחר מכן הסרט ימשיך להיות זמין בתשלום.
הסרט עוסק באליעזר, הדוד של אהר’לה, שעל פי טענת המשפחה נחטף כתינוק בשנות החמשים. אהר’לה יוצא להתחקות אחר עקבותיו ומגיע עד לקנדה. בדרך נפתחות שאלות רבות במערכת היחסים בתוך המשפחה.
הנושא של חטיפות ילדים בשנות החמשים מעורר עניין עד היום בציבור הישראלי, תוכל לשתף בדעתך על הנושא הזה באופן כללי?
במסגרת העשייה של הסרט עשיתי תחקיר ארוך מאד. קראתי את הדו”חות המלאים של ועדות החקירה, כ-1,400 עמודים עמוסים במידע.
הגעתי להבנה שאני בעצמי לא אוכל לפענח את זה. המסקנה האישית שלי היתה שכמו ברוב המקרים האמת נמצאת באמצע. זאת אומרת כנראה שהיו מקרים של חטיפות, אבל הדמויות שפעלו בזה לא היו מאד מאד מגמתיות ומתוכננות. לא היתה פעילות מסיבית של חטיפות כמו שהרבה אנשים רוצים לטעון. מצד שני גם הטענות על קונספירציה ושקר מוחלט זה גם לא יתכן. אני מאמין שהיו אנשים שפעלו על מנת לקחת ילדים מההורים שלהם, חלקם עשו את זה בשביל בצע כסף.
צריך להבין שהיה כאוס מאוד גדול בתקופה הזאת. מדינת ישראל בתוך שלוש שנים מכפילה את כמות האזרחים שלה, מ-600 אלף למיליון מאתיים. במצב כזה מבחינה לוגיסטית מאוד קשה להתארגן. בבתי חולים במחלקת יולדות אין צמידים לתינוקות. כלומר נולדים 20 ילדים ביום, מכניסים את כולם חדר, לאף אחד אין צמיד על היד עם השם שלו. ואז קשה מאוד לדעת מי הילד של מי. זה נתן פתח לטעויות שמישהו בא ולוקח תינוק של מישהו אחר.
גם במשרדים הרשמיים של של הרשויות יש דברים מאוד תמוהים, כמו למשל תעודות פטירה עם חתימה של רופא וסיבת מוות אבל אין שם של ילד. בעצם יש פה צ’ק פתוח בתעודת פטירה כזו. אי אפשר לדעת מה עומד מאחוריה.
יש סיפורים רבים של אנשים שראו חטיפות או שאמרו להם שהילד מת והם עשו בלאגן והחזירו להם את הילד.
מבחינתי סביר להניח שיש אמת בטענות של כל הצדדים.
איך הגעת לתחום הקולונוע? האם היה רגע בו אמרת לעצמך ‘אני רוצה לעסוק בקולונוע’?
הסיפור קצת מביך. בגיל 16 הכרתי איזה בחור שיצא בשאלה, סטודנט לקולנוע. היתה לו חברה מאד יפה, וחשבתי שאם אני אלך ללמוד קולנוע אולי גם לי תהיה חברה יפה. זה לא הסתיים שם.
באיזה יום הוא הזמין אותי אליו הביתה. ישנתי אצלו בסלון והיתה לו טלוויזיה גדולה שם. הוא אמר לי ‘אם אתה רוצה אתה יכול לראות איזה סרט מהאוסף שלי’. בחרתי את הסרט ‘זה ייגמר בדם’ של פול תומאס אנדרסון. רבע שעה ראשונה פשוט רואים בן אדם חופר. בלי דיאלוגים, בלי סאונד, בלי שום דבר יוצא דופן. זה תפס אותי בצורה יוצאת דופן. לא האמנתי שהסרט יכול לתפוס בנאדם בצורה כה עמוקה. שמה הבנתי שאני באמת רוצה לעסוק בתחום הזה.
מאוחר יותר הייתי חבר בפורום יוצאים בשאלה בתפוז. פרסמו הודעה שמחפשים שחקן לסרט. קיבלתי את התפקיד הראשי בסרט ‘תיקון’ של אבישי סיון. משם הדברים התגלגלו.
איך הרקע החרדי השפיע על העשייה הקולנועית שלך?
סרט הדוקו ‘אותו האיש’ מספר בין היתר על הלבטים בתהליך של היציאה בשאלה.
אני חושב שבכל מה שקשור לקולנוע אז בגלל שיש לי איזה שהוא חסך תרבותי, בגלל שגדלתי בבית חרדי, למרות שאני מתעסק בזה כבר יותר מחמש שנים עדיין יש לי סקרנות. אני חושב שזה מאד משרת אותי, וזה לא מובן מאליו שהסקרנות ממשיכה לאורך זמן.
אנקדוטה קטנה בעניין הזה. בשנה א’ של לימודי קולנוע המרצה אמר “כמו באי.טי.”, הוא התכוון לסרט המפורסם של שפילברג. ואני הרמתי את היד ושאלתי מה זה אי.טי.? כל הכיתה צחקה מזה.
מצד שני אני חושב שהחינוך החרדי בא בי את היכולת להתמיד, לעבוד וללמוד שעות ארוכות. התחושה שלי היא שהצלחתי לפצות על החסרונות בסופו של דבר.
