הנער בפיג’מת הפסים

כמו רוב האנשים גם אני ראיתי עשרות סרטים על השואה ביום הזה.
הייתי באין ספור הרצאות ואפילו הספקתי לשמוע את סיפורי הגבורה וההישרדות ממקור ראשון מפי סבי וסבתי:
על הטלאי הצהוב,
הגטאות,
המספרים,
היערות,
מחנות ההשמדה,
על לילות ללא שינה ואוכל,
על געגוע שהיה ועודנו,
ועל אחים ואחיות שלעולם לא יקימו משפחה.

תמיד הזלתי דמעות כמו ילדה קטנה.
אבל משהו בסרט הזה גרם לי להוזיל דמעה נוספת ולרחם על הצד השני, לרחם על הצד הלא צפוי, על הילד הגרמני הקטן שלא היה אמור להישפט למוות בצורה אכזרית כל כך.

זהו סרט על תקופת השואה שבו ילד קטן בשם ברונו מוצא את עצמו עובר דירה ועוזב את חבריו בעקבות קידום אביו כקצין במחנה השמדה.
ברונו הסקרן מנסה לטייל בנוף היערות ומגלה את המחנה.
הוא פוגש ילד קטן בשם שמואל והופך לחברו הטוב תוך כדי שהוא מגניב לו אוכל.
ברונו נחשף מעט לעולם של המחנה דרך שמואל, ולעולם השני בו אביו מנהל ״מלחמה״ לנקות את אירופה מיהודים.

יום אחד שמואל מספר לברונו שאביו נעלם וברונו מחליט להיכנס למחנה עם כותונת פסים ששמואל נותן לו, ולעזור לשמואל לחפש את אביו.
תוך כדי החיפושים הם מובלים לתאי הגזים שם הם מוצאים את מותם בעודם מחזיקים ידיים.

זהו סרט על חברות,
על תקווה,
על פחד,
ועל הבנה של הזעזוע העמוק של אותה תקופה,
כאשר גדר תייל מפרידה בין 2 עולמות.

את סופו של הילד היהודי כבר ידעתי מראש, לא כי גילו לי, ולא כי שמעתי מראש, אלא כי זה מה שהמוח שלי שידר לי, שגורל של ילד קטן בשואה הוא מוות בצורה אכזרית.
לא אשקר שכעסתי על עצמי, וזה לא כי הלב שלי יוצא לכל ילד קטן שנקטף טרם זמנו.
זה היה בגלל שבשורה התחתונה כשיצאתי מהסרט לא הפסקתי לבכות על אותו ילד גרמני שניסה לעזור לילד היהודי, וכך הגורל האכזר של היהודים תפס אותו.
כעסתי, כי חרדתי לגורלו המר של ברונו הילד הגרמני ופחות לשאר ילדי המחנה.
כעסתי, כי ריחמתי על האב ששירת כקצין נאצי בתקופה האכזרית ביותר שידעה ההיסטוריה והוביל את בנו בעל המידות הטובות לאותם תאי גז.
כעסתי, כי לרגע – לא זכרתי לרגע שגם לשמואל הילד היהודי הקטן יש אבא שדמו זועק משמים.

?>