מסיר שפה לנאמנים

לאחרונה, הבנתי שאני יודע שפה שלמה, שאמנם קרובה מאוד לעברית אבל רחוקה ממנה שנות דור. השפה החרדית-ישיבתית.

היה זה במסגרת לימודי תסריטאות, קיבלתי מטלת כתיבה בה התבקשתי לכתוב לקסיקון פנימי של קבוצה כמו קהילה או משפחה. הבנתי שעבורי, כבוגר ישיבה חרדי, המשימה הזו פשוטה מאד.

לעומת זאת, בהזדמנות אחרת התבקשנו פעם לעבד סיפור מקראי לתסריט, ומצאתי את עצמי מתקשה בתרגיל.

המרצה שהייתה מגיעה כל שבוע עם סיפור מפרשת השבוע, אותו ראתה כסיפור קולנועי, התפלאה על כך שאני, שגדלתי על הסיפורים האלה, לא מצליח לעבד אותם לסיפור קולנועי. הסברתי לה שלמרות שגדלתי על דמויותיהם של האבות, יוסף, משה ושאר דמויות המקרא, לא גדלתי עליהם כדמויות ממשיות, אלא כרעיונות. מרוב שהסבירו לנו שאין לנו השגה בהם, לא יכולנו לשפוט אותם כבני אדם, אלא הם היו כמושגים מופשטים של אבות האומה ומנהיגיה. אבל חינכו אותנו להרחקה הזאת לא רק כלפי דמויות וסיפורי המקרא.

כשלמדתי בישיבת בריסק, שם עוסקים בסדר קדשים, שאלתי מספר אברכים אם אי פעם, בתוך השיח הבלתי פוסק על שחיטה, דם, איברים ובהמות, הם דמיינו באמת איך היה נראה בית המקדש, שהיה בית מטבחיים אחד גדול, מלא בדם, בעלי חיים מתים, ומסריח מבשר שרוף, ולא היה אחד שענה שאכן כן. צורת הלימוד הישיבתית גורמת לכל העולם להפוך למושכלות. גם כשמתפלפלים בסוגיית פתח פתוח, לא מתעסקים ברגשותיו של בעל שמגלה שמקחו מקח טעות והוא לא הראשון שבא עליה, אלא בהגדרות הלכתיות של ספיקות וחזקות. אין סיפורים. אין רגשות. יש רק הגדרות קרות.

מקובל שידיעת שפה נוספת, מאפשרת כיווני חשיבה מסועפים, ומפתחת את היצירתיות, ואין ספק שהיכולות שלי בהבנת טקסטים וניתוחם התעצמו במהלך שנותיי כבחור ישיבה וכאברך. אוצר המילים שלי רחב ומגוון, והוא כולל מילים בשפה המקראית והתלמודית, בארמית וביידיש.

יחד עם זאת גיליתי ככותב, שהשפה שאני מכיר מקבעת אותי, ולא מאפשרת לי לתרגם את הרעיונות שלי לכדי דמויות ועלילה. ריבוי ההשאלות והדימויים, מרחיק את האדם שבמרכז והופך את הכל לשאלה של נכון ולא נכון. של “יש לדמות או שמא יש לחלק”.  

מאפיין נוסף שמגביל את הכתיבה בצורת החשיבה הזאת הוא שכל אמירה, סיפור או מעשה, צריך להיות להם מוסר השכל. תמיד זה בא ללמד אותנו משהו. הכל דידקטי, מטיפני, תעמולני. אלו הדברים שכל כותב, אם לא במאמר פובליצסטי או בפוסט מעין זה, משתדל להתרחק מהם. הרעיון צריך לבוא מתוך הדמויות והעלילה. אם המסר ברור מדי, הקורא/צופה יאבד עניין. כדי להפוך ליוצר ולבטא את מה שאני רוצה לומר בכלי המבע הספרותיים-קולנועיים, היה עלי להיפטר מתבניות החשיבה שהקנו לי שנותיי כלמדן, ולהתחיל לראות את הדמויות ופועלם כמות שהם. לבטא חוויות כרגשות ולא כמסה על הגיונות הלב. להביא את האנושיות ולא את הרציונליות. ללמוד לספר סיפור, ולא רק לומר רעיון.

בינתיים, כפי שקראתם, אני עוד על התפר בין לומר משהו ובין לספר סיפור, אבל אני עובד על זה.

?>