נחמת שוטים

בַּיּוֹם שֵׁהַקוֹרוֹנַה נֶעֶלְמָה, הִרְגַּשְׁתִּי קָצַת עָצוּב.

וְלֹא סִפַּרְתִּי עַל זֶה לְאַף אֶחָד,

כִּי הִרְגַּשְׁתִּי מְרֻשָּׁע,

וְלֹא רָצִיתִי שֶׁיֵּדְעוּ.

לֹא רָצִיתִי שֶׁיָּדְעוּ, שֶׁכְּשֶׁהַכֹּל מִתְעוֹרֵר לְחַיִּים;

הַבּאָרִים, הַחֶבְרָ’ה, הָרַעַשׁ, פְּקָקִים..

אֲנִי מִצְטַנֵּף בְּקַצֵּה שֶׁל מִטָּה, מַרְגִּישׁ חֲרָדָה,

“נִשְׁאַרְתָּ מֵאָחוֹר!” צוֹעֶקֶת לִי בָּאוֹזֵן, בִּלְחִישָׁה

וְזֶה לֹא שֶׁמַּמָּשׁ ‘איּן לִי לְאָן לַחֲזֹר’..

פָּשׁוּט שֶׁעוֹד לֹא מָצָאתִי אֶת עָצְמִי שָׁם, בָּעוֹלָם

אָאוּטְסַיְדֶּר כָּזֶה, שֶׁסָּבְבָה.. זוֹרֵם,

אֲבָל אֵם תִּתְקָרֵב אֵלָיו יוֹתֵר מִדַּי, הוּא הוֹפּ! נֶעְלָם

אִם רַק הָיָה לִי כֶּלֶב, וְכֶסֶף, וְאוֹפִי פָּחוֹת מְתֻסְבָּךְ,

וְהַוֶּסְפָּה שֶׁלִּי לֹא הָיְתָה מִתְקַלְקֶלֶת

בָּטוּחַ שֶׁהָיִיתִי כְּמוֹ כֻּלָּם, עוֹלֶה עַל מַסֵּכָה,

וְנוֹסֵעַ לָעִיר לַחֲגֹג כְּמוֹ כָּל חַי בְּסֶרֶט

אָבַל בְּמַצָּבִי, אִם הָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתִי;

רַע אוֹ נוֹרָא? אָפֹר אוֹ שָׁחֹר?

אוּלַי עָדִיף לִי בַּבַּיִת.. הָיִיתִי אוֹמֵר,

עוֹד מֻקְדָּם לִי לַחֲזֹר

אוּלַי עָלָי הֵם אָמְרוּ,

אֶת אוֹתוֹ מִשְׁפָּט שֶׁל חָכְמָה

אוּלַי אֲנִי זֶה שֶׁצָּרַת רָבִים אֶצְלוֹ

הִיא בֶּאֱמֶת נֶחָמָה.

צילום: דבורה עמית.

פנום פן, קמבודיה.