גיבורה על קטנים

בעבר הלא רחוק היינו מתעללות בקטינים. מנהג היה לי ולחברתי אתי, חילונית טריה בעצמה, לומר כל אחת בביתה משפטי רהב בסגנון:
“בת שבע הייתי וחיתלתי שלושה תינוקות”, “בגילך סחבתי אחים קטנים בשלג עד החיידר”, קודם תקרצפו מטבח שלושה ימים וארבעה לילות ואז תדעו מה זה לנקות ומה זה פסח”, “חצי שעה והאוכל מוכן – אז מה קרה? אנחנו צמנו בחגים עשרים שעות ברצף”, כך רקמנו אגדה מיתולוגית ושמה גיבורות השטעטל לעיני קהל מעריצנו הזאטוטים. אל תסתכלו עלינו ככה, כל אחד ממקסם רווחים כשהוא יכול. ובינינו, המשפטים מבוססים על סיפור אמיתי.
כל זה היה ממשיך באין מפריע עד שיום אחד הילדים קיבלו חצ’קונים (לטענתם. לשיטתם.) והתחילו ללמוד מקרא במבט ביקורתי, שאלו שאלות סביב עקדת יצחק ועסקו בזכויות אדם בשיעור אזרחות.
או אז התחלתי לזהות סביבי אפים מתעקמים ואפילו השתנקויות צחוק כל אימת שצייצתי “אצלנו היה”…
“גם הפוחחים שלך לא מתרשמים עוד”? שאלתי את אתי בעצב. “אכן, הוסר הנזר ניטלה העטרה”, היא ענתה בלשון נכאים הידועה רק לי. כשהרייטניג ירד בבית, סיפרנו את אגדות הגבורה זו לזו והנהנו בראשנו בהתלהבות לפי התור, כי אין למתחלנים אמיתיים הנאה כמו זו של סיפור עינויי השטעטל והאזנה להם.
בכל זאת השתדלנו לדבר ברמקול של הסמרטפון, כך הקולות יישמעו בסלון הבית.
ויום אחד בעת ויכוח שגרתי לחלוטין בין אם ובת, עניין עקרוני שקשור לשמפו במקלחת, נעמדה אחת, ממיטב בנותנו, באמצע הסלון, (לא נזכיר של מי) זקפה גב וענתה בטון נשי, מטעימה כל מילה: “אמא, זה לא עובד ככה. ביקום מקביל, בבני ברק, אני כבר אמא לתאומים, עכשיו, בגילי”.
שבוע ימים התאוששנו מהתקרית. זה היה תקדים מסוכן מידי. בסופו החלטנו לקפל ציוד.

?>