השואה והאמונה | יוצאים לשינוי

השואה והאמונה

כשהייתי חלק מהעולם הדתי שיעור עם דפי מקורות היה דבר די שגרתי.

אבל מאז אותם ימים עברו כמה שנים ואני מתגעגע לשיעורים עם דפי המקורות. כלומר, למוצלחים שביניהם.

והנה התגלגלה אל פתחי ההזדמנות להעביר שיעור לכבוד יום השואה. מיד קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב.

התחלתי לבנות דף המקורות לשיעור שלי.

ראשון עלה אל דף המקורות החכם הנכבד- פרידריך ניטשה. עוד בשנת תרמ”ב בזמן שהחלוצים היהודים טרם חלמו אפילו על הקמת מדינה, פרסם נכבדנו את ספרו החשוב ‘המדע העליז’ שם סיפר על האיש המשוגע אשר יצא ברחובות העיר ובישר בצער וביגון קודר על מות האלוהים.

מבחינתי זו ההקדמה לדיון על אלוהים והשואה. כי אלוהים מת עוד לפני השואה.

לאורך כל ההיסטוריה אנשים האמינו באלוהים ובכוחות עליונים מכל מיני סוגים.

אבל בעת המודרנית פתאום כפירה באלוהים הפכה להיות משהו פופולרי.

ואיך נראית החברה האנושית כשאין לה אלוהים???

מה המעשה אשר עשינו כאשר התרנו את הארץ הזאת משמשה? האין אנו צונחים מטה מטה ואחורה והצידה ולפנים – לכל עבר? היש עדיין למעלה ולמטה? האם לא נהיה קר יותר? האין יורד הלילה כל הזמן – עוד ועוד לילה? האין צורך להדליק פנסים לפני הצהרים? האם עדיין איננו שומעים כלל את שאון הקברנים הקוברים את אלוהים?

אחריו יעלו אחר כבוד על דף המקורות יוסל’ה רקובר וצ”ג בנות בית יעקב הצדיקות והטהורות.

הבנות היקרות מלמדות אותנו כי שמירת הטהרה של בת ישראל מצדיקה אפילו מסירות נפש ממש. ויוסל’ה שכותב את מכתבו ברגעים האחרונים של גטו ורשה מלמד אותנו שגם בייסורים הגדולים ביותר עלינו להאמין בבורא עולם. אולי לא תהיה זו אמונה תמימה ופשוטה. אבל תהיה זו אמונה איתנה ששומרת על הגחלת ועל נר התמיד.

והנה לאחר עיון קצר בויקיפדיה אתה נדהם לגלות שגם יוסל’ה רקובר וגם צ”ג הבנות לא היו ולא נבראו. אינם אלא יצירי הדמיון.

ונשאלת השאלה- האם עכשיו התוכן שלהם מאבד את תוקפו?

אולי היו אנשים אחרים, אמיתיים, שכן נהגו באותו אופן?

ושמא הכל הבל ורעות רוח ועלינו לוותר על אותם ערכים מקודשים.

ולפתע מגיע הרב ראטה ותוקף את העניין מזווית אחרת.

הרי גלוי וידוע הוא כי אין אתאיסטים בשוחות. ודווקא בזמן משבר האמונה עולה ופורחת מתוך תקווה עמוקה לגאולה אלוהית שתושיע אותנו מבור תחתיה.

אבל היותר קשה היה יום השחרור – קראו לזה “שחרור”, אבל איני יודע איזה שחרור הוא זה – כי אדרבה התגלה לנו החורבן שמסביבנו, ויחד עם זה ראינו ששום דבר לא נשתנה, העולם כמנהגו נוהג והסתר הפנים הוא כפי שהיה ולא מצאנו שום שינוי בעולם.

דווקא בחיים היומיומיים קשה למצוא את אלוהים. הוא מסתתר כל כך טוב שכבר לא ברור אם יש מה לחפש. את הכל אפשר להסביר בסטטיסטיקה ומחקר מדעי. מה שנשאר בלי הסבר, עדיף כבר להשאיר בלי הסבר מאשר לדחוף לשם את אלוהים.

עד כאן ניתן הדיבור בעיקר לאנשי האמונה.

אך חיים חפר מתריס מול כולם ואומר-

יהודים חרדים אינם מבקרים באושוויץ. המקום הוא מחוץ לתחום. 

במקום ההוא מת האלוהים שלהם, האל הרחום והחנון

במקום ההוא שבו שכנו יחדיו האכזרים והתמימים  

אין מקום לא ל”אל נקמות אדוני” ולא ל”אל מלא רחמים”

הבעיה בדבריו של חפר היא שהוא עסוק בשלילה. הוא עסוק בצעקה גדולה שהנה, היתה שואה, והנה, אין אלוהים.

בא יצחק שליו ומשאיר אותנו אלומי פה, כשבמוחנו קודחת עדיין השאלה הגדולה:

אשר בשחין הוכה

והוא את אלוהיו ירא

טוב לו מאיש אחר

שגם חֶרֶשֹֹֹ אין לו להתגרד.

ומי שֶאֵל הכהו

ואליו יזעק כי נקי הוא

ולא פרע חוק,

טוב לו מן האיש

שאין לו אל מי

לזעוק.

ואכן השאלה עודנה נפקחת לאופק.

חפרנו והעמקנו בהבנת עולמנו ואיבדנו את אלוהים.

אז איך ממשיכים את החיים עכשיו?

 

אבל נראה לי שנמשיך את הדיון הזה בשיעור הבא…

?>