אביה הוא | יוצאים לשינוי

אביה הוא

ובשעת
רעווא דרעווין
נתמלא בשרו חידודין,
היאך רחק והרחיק
עצם מעצמותיו
בשר מבשרו
מזרעו
מתמצית דמו
מליבו.
יתומה חיה.
ופתאום התמלא ליבו חמלה
של אב לבתו.
ודאי היה זה מן השפעות הנוזל המר והמשכר שלגם קודם לכן כשישב סמוך לחדרה,
כבר שכח שאהבה את המקום הזה.
ואז נזכר…
ופעפעו בו אהבה וגעגוע וחרטה וחמלה ואשמה. הו, כה גדולה ורבה היא האשמה שממלאה אותו ואת כל אבריו חודרת היא לראשו, לגרונו, לעורקיו וורידיו ולליבו. נדמה שכולם מלאים מן האשמה ומול עיניו הוא חזה במאות ואלפי אצבעות מצביעות לעברו וקשתה עליו הנשימה לרגעים.
ומראות משנות ילדותה חלפו מול עיניו כבסרט וחזה הוא שוב ושוב בדימיונו את השעה הנוראה שבה שלח אותה מעליו.

בשעת רעווא דרעווין.
חתיכת חלה יבשה על השולחן, מלחיה מכסף וביצה קשה, ממש כמו בסעודת אבלים, וגם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע ובאמת לא התיירא מכלום ומהעובדה שזה עתה שילח את ביתו יחידתו לאופל ולגיא הצלמוות שבחוץ.

ועכשיו אינו מסוגל לפזם שוב את המילים. כואב ומיוסר ועלו בו הרהורי חרטה ואהבת אב לביתו, בשר מבשרו דם מדמו.
מחשבה מנחמת עלתה בראשו, אולי יבקש מאשתו במוצאי השבת להתקשר אליה, הוא יודע שהיא מחזיקה את מספרה ושומרת זאת בסוד ממנו, כי הקפיד על כך מאוד.
ואולי ידברו היא והוא, ייחל רק לשמוע את קולה מתגעגע ודואג לה מאוד.
אביה הוא.

 

קרדיט לתמונה: Anne Lowe

?>