איך הייתה נראית הארכיאולוגיה המצרית ביקום שבו תורת־ישראל הייתה אמת צרופה וטהורה, על פי הפרשנות המסורתית? איך היה נראה הידע המדעי, בעולם שבו ספרי התורה אינם מכילים חלקים מיתולוגיים, אלא אך ורק תיאור נאמן של אירועים אמיתיים?
זוהי סדרת מאמרים המסכמת את ממצאי המדע העדכניים ביותר, כפי שהתבררו בבתי המדרש לענייני מדע, ביקום מקביל כמובן…
פרק ג’
בפרק זה נתמקד באחת התעלומות הגדולות בעולם הארכיאולוגיה, שהכתה – ועודנה מכה – גלים בכל דיסציפלינות המדעים, כולל המדעים המדויקים ובייחוד מדעי הרוח והחברה.
בטרם ניגש לנושא – מי שלא קרא את הפרקים הקודמים מוזמן לעשות זאת, שכן החומר בנוי על היסודות המדעיים המוזכרים שם. אחד מהם הוא הכלל הסוציולוגי והאנתרופולוגי הבסיסי: כל אומה יש לה אב ביולוגי מייסד יחיד. הדברים ידועים ונלמדים בכל אוניברסיטה שמכבדת את עצמה, ומדובר באחת מאבני הבניין של חקר העמים המודרני. בפרק הקודם הזכרנו את עם ישראל ואביו הקדמון ‘ישראל’, שהעם כולו יוצא חלציו.
העניין הוא, שבמשך 400 השנים במצרים הקדומה, שבין המלך פרעה אתנַחְתּא הראשון (שבימיו פרחו שבע שנות השובע של משנהו, המכונה בהירוגליפים ‘צפנת פַּעַנָּ’ךְ’ או ‘צפנת פענֵחַ’) לבין פרעה אָמֹנפַתַּח (או כפי שהוא מכונה בהירוגליפים ‘כבַד הלב’) – התפתחה במקום הנקרא ‘גֹּשׁן’ משפחת ישראל־האב. מכ־70 נפש – במה שמכונה במחקר ‘הנֵס הדמוגרפי’ – זינקה המשפחה והפכה לאחת המפוארות באומות העולם: כשני מיליון איש נולדו עד שנת 1,250 לפני הספירה בקירוב. כולם נקראו ‘עברים’ על שם אביהם הקדום (סב־סביו של ישראל) וכולם בתחומי חבל גֹּשׁן.
החבל, הממוקם בצפון־מערב דלתת־הנילוס, היה בתקופתו מושבת העבָדים הגדולה בהיסטוריה המתועדת. חפירות ארכיאולוגיות חשפו שכבות מבנים מתקופת 400 השנים. במרבית הבתים הבנויים בסגנון העברי, נמצאו מין מתקנים מיוחדים שבהם – להשערת החוקרים – לָנו התינוקות הרבים שנולדו בתקופת ה’נס הדמוגרפי’. המתקנים שנמצאו מכילים סטים של שישה תאים, ובכל בית נמצאו לפחות סט אחד כזה. היו בתים שנמצאו בהם עשרה מתקנים כאלה! כ־60 תינוקות וילדים שגדלו בבית פרטי בודד!
שושלת בית אתנחתּא הידועה בעוצמתה, שלטה מסודן בדרום ועד עזה בצפון. בתקופה זו נבנו הפירמידות הגדולות בגיזה, ששנים מהן נקראו בשמות ‘פִתֹם’ ו־’רַעמְסֵס’. הפירמידות נבנו על טהרת הישראלים, כפי שתואר במונולית מצֹעַן (מצבת שיש שנמצאה בארמונו של המלך אמֹנפַתַח ‘כבד־הלב’). להלן קטע מהמונולית מצֹען:
ישראר[ל] עבָדים לַיְאור
עַם העִברים אַל יפרה ואל יפ[רוץ]
עבדים לפרעה ניתנו, עבדי רעמסס
שִׁפְחות פִתֹם, אַמהות את[נחתא?]
נִרפּים הם נרפים, תכ[…] ה[…]בודה
ערי מסכנות יבנו לבני חָם
[…]
סדרת אסונות שאין לה אך ורע בתולדות המין האנושי ניתכה על האומה המצרית השבֵעה של שלהי שנות שלטונו של אמֹנפַתח כבד הלב. להלן תיאור של אחד הארכיאולוגים במשלחת הצרפתית של שנת 1856 שחשפה שרידים מהעיר נֹא־אָמֹן המצרית:
“לאחר שעות חפירה מאומצות התגלה לעינינו מחזה מזעזע: שכבת חורבן ובה תערובת של גפרית, שלדי צפרדעים, שלדי אדם מחוררים וכתמים שחורים של דם קרוש בכל פינה.
בכל בית, פינת רחוב או חנות שחשפנו – נמצאו כתמי דם קרוש, ערימות של שרידי צפרדעים או שלדי־בהמה שמתו במגיפה נוראה. מדובר להערכתי באחת המכות האנושות ביותר שהופלאו בבני האדם אי פעם. תמהני מה עוללו האנשים שעצמותם שכבו כך ללא נוע כדומֶן על פני השדה”…
בשנים שלאחר פרסום הממצאים, נשלחו עוד ועוד משלחות אל דלתת־הנילוס כדי לחשוף את אחד האירועים המכוננים בדברי ימי ההיסטוריה. כל חפירה העלתה חלקים נוספים מאותה סדרת אסונות שהיכו במצרים של ימי אמֹנפתח.
לאחר מאמץ מחקרי רב שנים ועתיר תקציב, נראה כי התיאוריה של הפרופסור לארכיאולוגיה טרגדית ‘דיג פומפייסקי’ היא הטובה ביותר. קיימת לכך הסכמה רחבה בקהילת המחקר, והיא נקראת ‘תורת דִּיג’ (על שם החפירה ועל שם הפרופסור) אך לא ניכנס לפרטיה.
בקצה המזלג נזכיר כי התורה מחלקת את קטסטרופת מצרים לעשרה שלבים שנפרסו על פני כשנה בקירוב:
- שיטפון הדם, שבו נהר מצרים התמלא דם עקב סיבה לא ברורה
- פלישת הדו־חיים, מיליוני צפרדעים שברחו מהנהר הציפו את גדות הדלתא
- זיהום הכינים האוכלות
- קטסטרופת חיות הבר
- המגיפה הגדולה
- אסון האבעבועות השחורות
- הברד הגדול
- מכת הארבה
- הערפל האפל
- מוות כוהני אמון והבכורים בתקופת שירותם בכהונה, במקדשי מצרים
השמטנו מחוסר מקום את כל הממצאים שהובילו לתיאוריה, אך תורת דיג היא התיאוריה השלטת, המסבירה את מרבית הממצאים שנחשפו בכל מורד הנהר, המתוארכים לסוף מלכות אמֹנפתח.
ב’ארכיון החיפזון’ המצרי שנתגלה מאוחר יותר בצֹעַן, נמצאו מאות פפירוסים המתוארכים כולם לשנת 1251 לפנה”ס. ובכולם בקשה חוזרת, האומרת כולה דחיפות, הן בסגנון הכתב והן בחוסר הרשמיות המאפיינת את המסמכים. מדובר במכתבים מאנשי העם המצרי אל מלכם:
“הצילנו מידי אלוהי העִברים
שַלח את עמו ויעבדהו”
כפי שמתברר, הקטסטרופה המצרית פורשה בעיני המצרים כעונש שאלוהי העברים הטיל על ארץ הנילוס. אך אמֹנפתח, כָבַד ליבו, והוא סירב לבקשתם (זהו גם ההסבר המקובל לכינוי שהוצמד לאמֹנפתח: ‘כבד הלב’).
התעלומה הגדולה מתרחשת כאשר מיד בשנת הקטסטרופה, נעלמת לחלוטין (!) כל אוכלוסיית חבל גֹשׁן ומרוקנת את הארץ מיושביה העברים. בבת־אחת נפסקים מפעלי הבניה בכל רחבי הדלתא. בשנים שלאחר מכן, מתועדת התפוררות־רבתי של המעצמה המצרית, ומגיע סוף עידן שושלת בני אתנחתא. הצבא המצרי מושמד לכאורה באותה שנה במיקום כלשהו במדבר (ראיות למכביר נמצאו – התומכות בגרסת הישראלים כי צבא הרכב המצרי טבע בים האדום).
העובדה כי העבדים ניצלו את המהומה כדי לברוח מתקבלת על הדעת. אך לפתע נוצר חור בכרונולוגיה, ושני מיליון האנשים לא מופיעים במשך כ־40 שנה, בשום מקום ראוי-למחיה באיזור. רק בסוף התקופה העברים מופיעים במזרח הלבנט, פולשים מערבה וחוצים את הירדן אל כנען הקדומה. שם כובשים את הארץ בסערה.
החוקרים נתונים במחלוקות עזות לגבי שאלת גורלם של הישראלים הקדמונים בארבעים שנות החושך (כך נקראת התקופה במחקר, על שם חוסר הידע והאפילה בנוגע לגורל העבדים). יש הטוענים כי הם צעדו כל אותם שנים ברחבי המדבר, אכלו טל ושתו מי באר ניידת. אך מדובר בהשערות בלבד – ללא תימוכין של ממש.
כיום שרדה מסורת עברית המתארת את הסיפור מנקודת מבטם של העבדים הבורחים. התיאור פורסם בספר ‘שְׁמוֹת’, והוא מפורט מאוד ומסקרן. הממצאים תואמים אחד־לאחד למתואר בו.
קרדיט לתמונה: Nina Paley 2018
