יומני קרונה / לכתוב

דוקא עכשיו, בשגרת הבידודים, רבים מוצאים את עצמם מטפסים לבויידם ושולפים ממנו תחביב מאובק שהודחק.
המגזין בסדרת אייטמים אותנטית, מביא את הגיגיו של לביא, צעיר מהמרכז, הטוען כי קורונה עודדה אותו למשהו ישן וטוב: לכתוב.

הרבה זמן לא הייתי פה. בעולם האותיות והדף הלבן בו אתה מזקק רגשות למילה, משפט, קטע.

אתה חייב שיהיה לך כישרון לכתיבה אחרת אתה כמו הנשמות האבודות האלה שתמיד חלמו לעשות א’ ובסוף עשו ז’.

כמו הייטקיסט אחד שהכרתי (דרכינו נפרדו כשהוא התחיל עבודה של גדולים וזה פגע לי בדימוי העצמי) שהיה גיטריסט בחסד עליון, פנאט של ג’ימי הנדריקס, חלם על להקה אבל מצא את עצמו בגיל 29 ממוסמר לכיסא כמו פוחלץ. עיניים מתות. טייק אווי. פקקים. חרדות. ציפרלקס.

אתה חייב לאהוב את הדבר. כתיבה. ואתה חייב את התנאים שישברו את עולמך, לא ישאירו לך טיפת רצון להישאר בו, וידרבנו אותך לצלול במחשבות מול מחשב ומקלדת, עט ומפית, – ולעזוב את הכאוס ולשוב אל המדיטציה הזאת, שמסדרת לך את תחושת הבלבול והכאב במעמקי הבטן לקטע, בו אתה מספר למשל איך היכרת אותה, למה אהבת אותה ואיך איבדת אותה.

ואתה לא עושה את זה כי לדעתך, כבר ניסית הכל ו”הכתיבה זה הדבר היחיד שאולי יציל אותי מלחזור למלצר”

ולא בגלל ש “אני מרגיש שהאישיות שלי חומקת ממני כשאני לא כותב”

ובטח לא כש-“אני התקמבנתי להיות כתב שמכתיבים לו מה לכתוב ואני עושה ים כסף”.

לא.

אתה כותב לראשונה, או חוזר לכתוב אחרי הרבה זמן שלא, כמו במקרה שלי, כי החיים שלך הם גל שמתנפץ ויודע להתנפץ, רק למחברת עֶפְרוֹן שכנראה ממוחזרת מנייר טואלט מחורבן תרתי משמע ושבדיוק כמוך, ראתה ימים יפים יותר.

אתה חוזר לכתוב כי אתה מרגיש שאין לך מפלט אחר, שכמו סכר אתה אוגר ואוגר ואתה תוהה שמא נהיית מסוג הסכרים האידיוטים שלא הקשיבו כשעשו תדריך-לסכרים-מתחילים, והסבירו עם מצגות פאוור-פוינט זולות אך ברורות: שאפשר לכתוב! זאת אומרת, לשלוח יד ארוכה אל מעמקי המצולות ולשחרר את פקק האמבטיה הענקי. שניתן להקל על המעמסה. שאפשר לעשות סדר. 

שנים שנכנעת לפחד ה”אני כבר לא זוכר איך עושים את זה”, פחד שעצמו לבש מסיכת עצלנות ושיכנע אותך להאמין שאפשר להסתפק בשיוט מחשבות אקראי ולא מבוקר, מבלי להתנגש במציאות ולאבד בעקבות התאונה חלקים הכרחיים ממטוס המחשבה שלך.

עד שמגיע רגע. סביר שזה יתרחש בשעת לילה מאוחרת, סביר שתהיה עייף ומותש, הגיוני אם גם אפוי קצת, אבל אתה תמצא את עצמך גורר את גופך היגע בשארית כוחותיך אל הדף והעט הקרובים אליך גיאוגרפית, מניף מנוף של כוח רצון, מרים את היד הכותבת שלך ומשרבט בכתב של מישהו שיודע לקרוא את העתיד:

‘אם אני לא כותב – אני מת’.

“מרגע זה” כמו שאמר לי הפסיכורופא, “תסבול מאולקוס מצפוני, אתה תכאב מידי פעם, זה ימשך ככה זמן מה ובזמן זה תצטרך להחליט האם אתה מעדיף להדחיק את רגשותיך ולתת לאולקוס להחלים לבד, או שפשוט”..

“או שפשוט תכתוב” השלמתי את מסקנתו המתבקשת, אותה חזיתי הרבה לפני שקבעתי אצלו את התור.

לא מיהרתי להחליט, עד שאתמול ידעתי שהרגע שלי הגיע. קורונה הגיעה.

 

לפרק הבא >>>

 

צילום: לביא טיחונוב

?>