התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

74 שנות בחירה

מני פלד

עזיבת עולם התורה – כפי שנהוג לכנות בשיבוש “יציאה בשאלה/חזרה בשאלה” – אינה תופעה חדשה. למעשה, ימיה כמעט כימי היהדות מאז מהדורתה הפרושית. יש הרואים באלישע בן אבויה (“אחר”) מי שראוי לתואר “היוצא הראשון”. אני ואחרים סבורים שברוך שפינוזה הוא האיש המתאים יותר לשאת בתואר הנכבד. שפינוזה היה רק בן 24 כשהעז לקרוא תיגר על אמונות היסוד של קהילתו; פעולה אמיצה ובודדה, שכן לא היו לו שותפים, לא מבית ולא מחוץ. האיש הוחרם בחרם עולם. תהילתו הגיעה רק כעבור שנים רבות, וכיום דמותו ומורשתו הן סמל ומופת לתעוזת הלב, וכתביו מעודדים אחרים ללכת אחר אמונתם בלי לפחד מהמחיר הכבד שדורשת הבחירה.

מאז שפינוזה (1677-1632) ועד לניצניה הראשונים של תקופת ההשכלה (בשנות ה-70 של המאה ה-18) בודדים בלבד העזו לצאת מן המחנה ומן הגטו. היהודים לא היו רצויים בעולם שבחוץ. אלו שיצאו נחשבו מומרים ועל פי רוב התקבלו בחשדנות בקהילתם החדשה. מאז החלו לנשוב רוחות ההשכלה התעוררו גלי יציאה מהחברה השמרנית והסגורה. הגלים הלכו והתחזקו עם השנים, וכיום החברה הדתית והחרדית היא המיעוט ביהדות העולם.

בשורות הבאות ננסה לסקור את תנועת היציאה מראשית ימיה של מדינת ישראל ועד לימינו. התנועה החלה בטפטופים שהפכו לנהר שוצף של יוצאים, גברים ונשים שעזבו את החברה הדתית והחרדית בשנות החמישים. בשלב מסוים הזרם הלך והצטמצם. בשנים הבאות החברה החרדית הלכה וגדלה, יותר אנשים עמדו בדלת הכניסה לעומת אלו שביקשו כרטיס יציאה, ואילו בעשורים האחרונים המגמה שוב התהפכה.

לכל תקופה מאפייני יציאה משלה, מאפיינים שנגזרו מאופייה של החברה הישראלית ושל החברה החרדית. היוצאים בשנות החמישים לא דומים ליוצאי שנות השמונים והתשעים – לא בכמות ולא באופי היציאה. על אחת כמה וכמה שאין יותר מדי נקודת השקה בין היוצאים בראשית ימי המדינה ליוצאים בעידן האינטרנט. אולם על אף השוני הרב, דומה כי יש מכנה משותף לכלל היוצאים: הם היגרו מחברת מיעוט אל חברת הרוב. במקום רבים ההגירה הייתה קשה, למי יותר ולמי פחות, חלק מהיוצאים נאלצו לסדוק חומות בצורות ושגשוגם לא היה מובן מאליו באף תקופה. סיפורה של תנועת היציאה הוא, למעשה, סיפורו של הריקוד המקביל של החברה החרדית והדתית מול החברה הישראלית.

 

קלף מנצח: היוצאים בשנות החמישים

התחרות בין אנשי היישוב הישן לראשי הציונות הסתיימה בנוק-אאוט. בשורת הקמת מדינת ישראל וניצחון צה”ל במלחמת העצמאות הדהדו גם בסמטאות העתיקות של שכונת מאה שערים בירושלים. נערים חרדים הביטו בעיניים בורקות בתמונות של חיילים ומפקדי צה”ל, שגבורתם הזכירה פרקים נפלאים בהיסטוריה של העם היהודי: בן גוריון בדמותו של יהושע כובש הארץ, או דוד המלך, מקים הממלכה המאוחדת. ראשי הצבא נדמו כיואב בן צרויה, שר הצבא של דוד. מולם ניצבו הרבנים נעדרי הגבורה והכריזמה, ראשי קהילה שהואשמו כי הוליכו את צאן מרעיתם אל הטבח בשואה, מנהיגים חסרי כוח ומעוף, מול התנועה הציוניות והחילוניות הארצ-ישראלית הקוסמת. המספרים הרשמיים של תנועת היציאה באותה תקופה אינם ידועים, אך מובן שמדובר היה בתופעה רחבה מאוד.

במאמר שפרסמה ד”ר שרית ברזילי[1] היא מכנה את היציאה של שנות החמישים: “החלפת אמונה באמונה”. לדבריה, התקופה מתאפיינת במעבר בין עולם אמוני של דת לעולם אמוני של ישראליות מתהווה; אמונה באלוהים התחלפה באמונה בעבודה, בחלוציות ובהתיישבות בחבלי מולדת. בראיונות שערכה עם יוצאים בני התקופה, כמעט כולם מתארים תהליך דומה: שאיפה להשתייך לקולקטיב הציוני המתהווה. בשל האופן שבו התרחשה, היציאה של שנות החמישים לא נתפסה כ”שבירת כלים”, אלא כמעבר טבעי כמעט בין עולם שהתיישן לעולם חדש ועדכני. להמחשה, ראו כיצד השיב אחד המרואיינים לשאלה, מתי הוריד את הכיפה: “זה היה במסגרת הצבא. היחידה הייתה כללית, לא כמו היום, שיש ישיבות הסדר. דתיים היו מעט מאוד, ובאופן טבעי התנהגת כמו כולם”.

מרואיין אחר סיפר: “הגעתי לתיכון שרובו לא דתי. חבשתי כובע בצאתי מהבית, והייתי מוריד אותו באוטובוס. את התלמידים ראיתי כשייכים למשפחות במעמד היררכי גבוה יותר מזה של החברה החרדית שממנה באתי”.

סדרת הראיונות של ד”ר ברזילי התקיימה חמישה או ארבעה עשורים לאחר היציאה, רוב המרואיינים השתלבו היטב בחברה הישראלית, הם הקימו משפחות ודיווחו על השלמה עם זהותם החדשה. תהליך היציאה שלהם לא נחווה, לא בשעת מעשה ולא במבט לאחור, כמעשה הרואי, אלא כהשתלבות במסגרת חדשה שנראתה מבטיחה יותר ונתפסה כטובה יותר.

 

ילדי הפרחים: היוצאים של שנות השישים והשבעים

המגמות שרווחו בעולם השפיעו על אופי היציאה של שנות השישים והשבעים. בישראל החילונית הייתה תנועה מנוגדת, מחד גיסא התעוררה שאיפה להתחבר לעולם הגדול ולתופעות חוצות מדינות כמו “ילדי הפרחים”, צעירים שקראו לאחווה בין כל בני האדם והתחברות אל המאחד בין כולנו, והמהפכה הפמיניסטית. מאידך גיסא, אווירת הלאומית שהייתה אז בארץ בעקבות הניצחון הפנומנלי במלחמת ששת הימים, אווירה חגיגית, אופורית אפילו, שדעכה לחלוטין אחרי ההפסד הצורב במלחמת יום הכיפורים.

אחת ההשלכות החברתיות הבולטות בישראל למלחמת יום הכיפורים הייתה גל עצום של חזרה בתשובה. הקהילה החרדית התרחבה מאוד. בעקבות כך חלה הקצנה דתית והחומות המבדילות בין הציבור החרדי לציבור החילוני גבהו.

היוצאים בני אותה תקופה מתארים את תהליך היציאה כמעבר מעולם סגור ומצומצם לעולם פתוח וחופשי, בהשראת המגמות העולמיות. אצל היוצאות הטריגר ליציאה היה גם רצונן לשפר את מעמדן כנשים, והן התחברו אל ערכי המהפכה הפמיניסטית. באופן מעניין ומורכב, אפשר לזהות רוח חדשה בקרב היוצאות והיוצאים – רצון לשמר חיבור אל היהדות באופן מותאם לערכים החדשים שהם בחרו לאמץ.

בראיונות שערכה ד”ר ברזילי התגלה חלקו של הרב שלמה קרליבך, הרב המרקד, בתנועת היציאה של אותן שנים. קרליבך היה “חד-קרן”, דמות שוליים, רגלה האחת נטועה בתרבות העולם ורגלה האחרת מקפצת בתוך המגזר החרדי. כך תיאר אותו יוצא בני ברקי משנות השבעים: “קרליבך היה פורץ דרך, שגרם לזעזוע תרבותי בחברה החרדית. פתאום בא רב, שמספרים עליו שהוא תלמיד חכם, והוא שר וקופץ, רוקד ומופיע באולמות מעורבים, לקהל דתי וחילוני. לבר מצווה שלי ביקשתי גיטרה, ואבא שלי צעק לי, ‘קרליבך אתה רוצה? להיות אלביס אתה רוצה?'”. בהמשך הריאיון תיאר היוצא איך הוא וחבריו מימשו את “החלום ההיפי” של שנות השבעים, בטיולים, שירה, סמים ואלכוהול. אורח החיים הזה לא נמשך זמן רב. היוצא נקלע למשבר, בעקבותיו החל תהליך של צמיחה מחדש, והוא הקים מוסד חינוכי שמהותו חיבור הציונות אל המקורות היהודיים. העיסוק המוגבר בתרבות היהודית הוליד אצלו תחושת זרות כלפי העולם החילוני, שאז החלו לחלחל בו תהליכי פוסט ציונות.

בקרב הנשים, כאמור, הדחף ליציאה התגבר בעקבות היחשפות לרעיונות הפמיניזם. אחת המרואיינות סיפרה לד”ר ברזילי: “בבני ברק ובירושלים רואים אצל הבנות את הניכור מהגוף, הגוף לא קיים. כמו שאינדיבידואליות לא הייתה קיימת, כך גם הגוף לא היה קיים”.

מניע נוסף עבור יוצאות בנות התקופה היה צימאון אדיר לידע. באותם ימים התיכונים והסמינרים של “בית יעקב” סיפקו השכלה מצומצמת מאוד, ונשים שרצו להרחיב את אופקיהן פנו אל האוניברסיטה.

ענייני זהות ושייכות העסיקו מאוד את היוצאות והיוצאים של שנות השישים והשבעים. הנתונים מספרים שרבים מהם פנו לעיסוק בתחומי התרבות היהודית. אפשר לשער שעיסוק זה נועד למלא את החלל הרוחני שנוצר בקרבם בעקבות היציאה. בשונה מהיוצאים בעשורים הקודמים, הם לא פגשו חברה ישראלית אידיאולוגית, שאת ערכיה הם יכלו לאמץ במקום הערכים החרדיים, אלא עולם של אינדיבידואליים, שבו כל אחד חי את חייו. בעולם כזה הם התקשו למצוא את מקומם ובחרו לארוג לעצמם זהות חדשה, המורכבת מערכי היהדות, ערכי הציונות וערכי החופש.

 

סימן שאלה: היוצאים של שנות השמונים והתשעים

המונח “יציאה בשאלה” הוא למעשה ביטוי שנועד לתאר תנועה הפוכה מ”חזרה בתשובה”. עמותת “הלל”, שהוקמה ב-1991, בחרה לאמץ את המונח וקראה לעצמה: “האגודה ליציאה בשאלה”. היוצאים בעשורים אלו מאופיינים ביציאה מעולם של תשובות חד-משמעיות, הקהילה החרדית ההולכת ומקצינה, לעולם אפוף בסימני שאלה. באותן שנים הפוסט-מודרניזם יצא ממחוזות האקדמיה אל המרחב הציבורי. הספקנות, התהיות הקיומית וחוסר הוודאות היו נחלת רבים והיוצאים הושפעו מכך. רבים מהם לא הצליחו למצוא את עצמם בחברה הכללית. יוצא בן התקופה הגדיר עצמו כמי שרוב עולמו נטוע עדיין בעולם החרדי ושהוא חש סלידה מהריק החילוני. תחושת חוסר הוודאות הקשתה על היוצאים לראות בחילוניות עתיד, וחלקם לא שלל חזרה אל הקהילה החרדית. אחד היוצאים גילה את אלוהים דווקא לאחר היציאה, וכך סיפר לד”ר ברזילי: “כשהתפללתי בישיבה הרגשתי שאני מדבר אל קיר. לאחר היציאה הגעתי לפגישה עם שמאן. חזרתי הביתה אחרי הפגישה ושכבתי לנוח בעיניים פקוחות. פתאום ראיתי גוויל ועליו אותיות של כתבי-יד עתיקים, ושם היה כתוב שיש אלוהים. המודעות הזו התעוררה בי רק אחרי שעזבתי את הישיבה”.

יוצא אחר, שעוסק באומנות, סיפר שהוא חווה את עצמו כחריג בנוף החילוני, אך בתפיסתו מדובר ביתרון: “אני מאמין שהחריגות היא המוטו של האומנות בכלל. אם שני אנשים עושים את אותו הדבר, אין לאומנות על מה להתבסס. החריגות שלי נובעת ממשהו מאוד פנימי. להבדיל מאנשים אחרים, אני חושב שחריגות לא רק שאינה מילה גסה, אלא שהיא אפילו מילה טובה”.

הפוסט-מודרניזם היה בעוכריהם של היוצאים בשנים אלו, אך היו לכך גם יתרונות; התפרקות החברה מערכיה הדוגמטיים אפשרה ליוצאים לשמר חלקים בזהותם הקודמת ולא נדרשה מהם התאמה מוחלטת לחברה החדשה. המגוון האנושי, ההולך וגדל, בחברה הישראלית העניק ליוצאים הזדמנות ליצור זהות חדשה משלהם, זהות שיש בה חיבור בין הזהות הקודמת לזהות החדשה.

בעניין הזהות הקודמת עלינו לציין את תוצאותיו העגומות של תהליך ההסתגרות על החברה החרדית. במשפחות חרדיות רבות “ישבו שבעה” על ילדים שבחרו לצאת וניתקו את הקשר עימם. עבור היוצאים מדובר היה במכה אנושה. הניכור מצד המשפחה והקהילה, בשילוב קשיי ההתאקלמות בחברה הכללית, גבו מחירים כבדים, גם בנפש.

 

האינטרנט והיציאה המאורגנת: היוצאים של המאה ה-21

כפי שראינו, היציאה, על פי רוב, הייתה מעשה של יחידים ולא תנועה מאורגנת. הקמת “הלל” בראשית שנות התשעים הייתה הסנונית שבישרה את בוא האביב היוצל”שי. מעניין להיזכר מה גרם לצעירים חרדים רבים להיחשף לארגון “הלל” ולמטרותיו. ובכן, מייסד הלל, שי הורביץ, חזר בתשובה והקים ארגון שמטרתו הייתה לפעול נגד תנועת היציאה. חזרתו של הורביץ לעולם החרדי התקבלה בתשואות. העיתון “משפחה” דיווח לקוראיו על האירוע המשמח, שסימל את הניצחון החרדי המושלם. וכך חלקים רבים בציבור החרדי, שלא ידעו על קיומו של הארגון, קיבלו את כל הפרטים על-אודותיו מיד ראשונה. בחברה החרדית סלדו בגלוי מהלל, וסיפורים ממוצאים על פעילות הארגון עברו מפה לאוזן. ומן העבר השני, אחד הפעילים בארגון בראשיתו, העיתונאי ישראל סגל, אחיו של המשגיח החרדי המפורסם הרב דן סגל, סייע ליוצאים להשתלב בחברה החדשה.

בראשית המילניום חלה עלייה במספר היוצאים, וזאת רק כקדימון לשטף היציאה של השנים האחרונות, בעקבות חדירת האינטרנט לתוך העולם החרדי. הפורומים בפורטלים השונים, ולאחר מכן הרשתות החברתיות, יצרו ליוצאים קהילות וירטואליות ואפשרו להם להתחבר ולהתעצם, מספרית ומנטלית.

נוסף על כך, האינטרנט היה שער כניסה לעולם של ידע, של גילויים ושל חשיפה לאמונות אחרות. אם נוסיף לכך את משברי ההנהגה בחברה החרדית וחוסר היכולת המעשית להתמודד עם חדירת האינטרנט לכל מי שבאמת מעוניין בכך, נבין כיצד תופעת היציאה הפכה לתנועה של ממש.

לפי נתוני מחקר שפורסם בשנת 2021,[2] כ-3,000 יוצאים עזבו את החברה החרדית בשנת 2020. ניתן רק לשער שבעקבות הקורונה המספרים האמירו עוד יותר. על פי המחקר, שיעור העזיבה עמד על 14%.[3] עוד עולה מהמחקר כי בשונה מהמגמות שהיו בעבר, שערי היציאה מהעולם החרדי נפתחים בתדירות גבוהה יותר מאשר שערי הכניסה אליו.

מאפייני היוצאים של תקופתנו מעניינים ומגוונים, טווח ההגדרה שלהם הולך ומתרחב, והמושג “יציאה מהחברה החרדית” התמלא במשמעות חדשה. המרחב שבין החרדים והחילונים משופע כיום בסוגים וגוונים שונים של זהויות, נמצאים שם יוצאות ויוצאים שבחרו להתחבר לעולם הערכים החילוני באופן מלא, אחרים שבחרו לאמץ זהות מסורתית כזו או אחרת ואחרים ליקטו לעצמם חלקיקי תרבות ויצרו זהות שאינה ניתנת להגדרה חד-משמעית.

 

 

 


[1] ברזילי, דרך החול, תופעת “היציאה לשאלה” מהחברה החרדית 1948-1998.

[2] מחקרם של ד”ר איתן רגב וגבריאל גורדון מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. המחקר בוצע בסיוע עמותת יוצאים לשינוי.

[3] עוד פרטים, ניתוחים ומסקנות פורסמו בשנתון “יוצאים עם נתונים” של עמותת יוצאים לשינוי.

20/10/2022

מאמרים נוספים

יוצאים בפרדס


הנה באה הרכבת


לבחור או לברוח - חלק שני


עידן הברזל


כוחו של נרטיב


חזית, עורף, חזית


דילוג לתוכן