לא כולם יודעים, אבל לצד הלכות ארבעת המינים והלכות סוכה מסתתרות להן גם הלכות שמחה. וכמו בכל נושא ביהדות, גם בנושא זה יש מחלוקת כיצד לנהוג.
הנה טעימה מהדברים:
תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר “ושמחת בחגך”.
במה משמחם? ביין.
רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין,
ונשים במה?
בבבל – בבגדי צבעונין, בארץ ישראל – בבגדי פשתן מגוהצין.
על הטקסט הקצר הזה יש אינספור פירושים, דיונים וסיכומים שעוסקים בשאלות כמו: האם השמחה היא דווקא ביין או גם בדברים אחרים? האם יש לצרוך גם בשר וגם יין או שרק אחד מהם מספיק? וכהנה וכהנה.
כשהרהרתי במחלוקת הזאת אמרתי לעצמי: תנאים יקרים, מדוע אתם מכלים את זמנכם לפני החג בדיונים אלו? יש סוכות לבנות, אתרוגים לבדוק והדסים לגזום. וכי בני ישראל טיפשים הם ואינם יודעים מעצמם כיצד לשמוח?
בעודי מנסה להבין את מהות הדברים, ראיתי מולי איש שרוקד לפני האגם – ונזכרתי בשיר החתונות המפורסם: “כיצד מרקדין לפני הכלה…”
מבחינתי, אין המשך לשיר הזה, הוא מכיל שאלה בלבד. מעולם לא טרחתי לבדוק את התשובה, כי הייתי עסוק בלרקוד את השאלה לפני החתן.
ובכן, מסתבר שיש בגמרא דיון שלם בנושא: כיצד להחמיא לכלה חיגרת או עיוורת. לפי בית הלל, מותר להגיד לכלה שהיא נאה וחסודה, ולפי בית שמאי, אמירה כזו נחשבת לשקר והאומר זאת עובר על ציווי “מדבר שקר תרחק”.
מה אומר ומה אכתוב… תנאים ואמוראים גדולים, עִזבו את הכלה בשקט. הניחו לאנשים להפעיל שיקול דעת, והכול יעבור בשלום.
העיסוק בשני הדיונים האלה, כיצד לשמוח וכיצד לשמח, גרם לי למיגרנה קלה ולקורטוב של עצבות. התנאים והאמוראים, שכה הערצתי בעבר, מתעסקים בזוטות ומפספסים את הליבה של השמחה ושל הריקוד.
הרי כל בעלת דעת מבינה שהשמחה היא סובייקטיבית, ושבשר ויין הם רק שני מרכיבים קולינריים שמציתים את החושים. כל בר דעת מבין שהרעיון בלשמח כלה הוא פשוט לשמח אותה כיוון שיום החתונה הוא יום גדול עבורה. אין צורך בהוראות לדברים הפשוטים האלה.
גם כשמדובר במנוחת השבת, דבר שאמור להיות כה אינטואיטיבי ופשוט, יש אינספור הוראות ודיונים. אני חושב שגם שם חז”ל איבדו את הצפון והוציאו את המונח “מנוחה” מהקשרו.
מלאכת “בורר” האסורה בשבת מבהירה היטב את הנקודה הזאת. הנה דוגמה שחוזרת על עצמה מדי שבת בשבתו בבית משפחת שטיסל:
זיסל’ה היקרה לא אוהבת גזר במנת הגעפילטע פיש שלה. אימה המסורה הגישה לה בטעות מנת דג עם ארבע פרוסות גזר גדולות. על פי ההלכה, אסור לזיסל’ה להזיז את הגזר לצד הצלחת, שלא תעבור על איסור בורר. במקום זאת, עליה לאכול את הדג מסביב לחתיכות הגזר. אסור לברור פסולת (הגזר) מתוך אוכל (הדג), אלא יש לברור את האוכל (הדג) מתוך הפסולת (הגזר).
בעיניי, ההוראה הזאת היא שטות גמורה. מקור מלאכת הבורר הוא בברירת חיטים מהעפר (לפי אחת השיטות), פעולה הנחשבת לעבודה קשה. במטרה להעמיד סייגים לתורה, חז”ל הלכו כה רחוק עד שהגיעו לצלחת של זיסל’ה. והרי זיסל’ה שלנו טורחת כל כך כשהיא צריכה להתחפר בצלחת ולקושש את חתיכות הגעפילטע פיש מבין פרוסות הגזר הרחבות. לא פשוט יותר ומכבד יותר להזיז את הגזר הצידה ולאכול את הדג בנחת? מה יותר נחשב “מנוחה מכל מלאכה?”
אני סבור שדיונים מיותרים, כמו עניין השמחה ואפשרויות המנוחה, קיצרו חלק ממנעד הרגשות בחברה החרדית. כשפעולות ורגשות בסיסיים כל כך, כמו שמחה ומנוחה, הופכים לטכניים, הם מאבדים את האותנטיות שלהם, ורגשות שאינם אותנטיים מקצרים ממילא את המנעד הרגשי.
מה מחזק אצלי את המסקנה הזאת, שמנעד הרגשות בחברה החרדית קצר יותר מאשר בחברה הכללית? העובדה שמעולם לא ראיתי חרדי, שאינו חסיד ברסלב, פשוט רוקד לעצמו. כל הריקודים שראיתי היו לפני מישהו או משהו; רוקדים לכבוד התורה, לכבוד חתן וכלה ולכבוד הרבנים. אחת לחודש, במוצאי שבת, רוקדים לכבוד הירח. גם האירוע האחרון לא מעודד ריקוד עצמי ושמחה – כמו שקורה במסיבות פול מון ברחבי העולם. מדובר בטקס שאורכו כחמש דקות, ולרוב הוא נחווה כמו עוד סוג של תפילה במסגרת תפילות השבת הארוכות.
חיבוקים יש מעט. ביטויי אהבה בין אנשים מעטים אף הם. תרבות הפנאי לא קיימת, ומרבית מהמוזיקה קשורה בהשתוקקות לאל ובכניעה לו. יש מקום לעונג בינו לבינה, אבל גם בגזרה הזאת אני חושב שהמנעד קצר יותר, הודות לאיסורים, להגבלות ול-Ok שמחכים לקבל מהרב, לאחר שבדק את צבע הממחטה של סיום וסתה של האישה.
*
אחרי כמה שנים נמאס לזיסל’ה שאומרים לה איך לנוח בשבת וכיצד לשמוח בחג. יש לה טראומה מהדוד שהחמיא לה בחתונה על הפרחים הלבנים, ולא החמיא לה על יופייה מחשש לעבור על איסור שקר כפי שהזהירו אותו בית שמאי.
אני מקווה שזיסל’ה נמצאת במקום טוב יותר, אולי היא מצאה לעצמה חיים חדשים ואוכלת בימי שישי געפילטע פיש בחופשיות. אבל כואב לי על המשפחה של זיסל’ה.
יש לה אחים ואחיות שבכלל לא אוהבים בשר ויין, לא ככה הם רוצים לשמוח בחג. הם מעדיפים להאזין למוזיקה, לעצום עיניים ולרקוד עם עצמם. הם ראו, דרך יוטיוב פרוץ, סרטון של אדם מזיז את גופו לקול צלילים לא מוכרים, ושאבו ממנו השראה.
אין להם אומץ להתחיל לרקוד ככה סתם באמצע השנה, אז הם מחכים לחג הסוכות ולמצווה המצורפת לו “ושמחת בחגך”. ואז, משום מקום, נותנים להם הוראות שמחה: לוקחים להם את האוזניות, דוחפים להם בשר ויין, ואומרים להם: תשמחו! כשהם אומרים שהם רוצים לשמוע מוזיקה וסתם לרקוד עם עצמם, מאשימים אותם בהוללות.
*
כמובן, בימינו יש משפחות חרדיות “פתוחות”, שבהן הנשים שותות יין ואוכלות בשר, והגברים מסתובבים ברחובות בני ברק ומקוששים להם חולצות מהודקות, עניבות צבעוניות וחפתים מוזהבים.
אני רוצה להאמין שבחדרי חדרים גם אבא של זיסל’ה עוטה את האוזניות הגדולות שלו, נכנס ליוטיוב ורוקד עם אשתו לכבוד החג.
אני מקווה שהאברכים בכוללים והבחורים בישיבות אינם מכלים את זמנם בדיונים כיצד משמחין וכיצד מרקדין. ובעיקר, אני מקווה שהבחירה כיצד לשמוח נתונה כיום בידי האינדיבידואל, גם בחברה החרדית.
בברכת שמחה סובייקטיבית לכולן ולכולם, איחולים חמים לכל הכלות, וגעפילטע פיש עם גזר בצד.
א פריילאכען סוכות וחודש בחירה שמח!
