על ריבוי זהויות וקונפליקטים
אני נגה טל, בת 33, מוזיקאית, מרצה ופעילה חברתית.
ילידת בני ברק, חרדית לשעבר, לסבית ומתמודדת עם מוגבלות נפשית.
כבר בגיל צעיר החלה אצלי בערה להתחבר לאמת הפנימית שלי, לחוש אותה ולהתמסר לה עד הסוף. כפועל יוצא, המפגשים שלי עם הסביבה אינם תמיד נעימים ורגישים. השוני שלי והמוגבלות אינם נראים לעין. הרבה אנשים סביבי לא מזהים התקפי חרדה, לא יודעים על הסיוטים בלילה, על כרית ספוגת דמעות, לא רגישים לגמגום הנובע מחרדה חברתית ולרצון להשתלב, להיות כמו כולם מבלי לחוש מבוכה.
אצלי, החרדות התחילו בשל טראומות ילדות ממושכות, שהצטברו ונדחקו והפכו להפרעה כואבת. בשפה המקצועית קוראים לזה: פוסט טראומה מורכבת. בטיפול הפסיכיאטרי התגלה שאני מתמודדת עם הפרעות נפשיות נוספות, OCD, דיכאון, הפרעות קשב, הפרעות אכילה ופיברומיאלגיה. את כל אלה לא תראו כשתפגשו אותי ברחוב, לא תדעו שאני רבת-זהויות, גם יוצאת, גם לסבית וגם מתמודדת עם הפרעות נפשיות שאין להן ביטוי חיצוני. באף קהילה, ותת-קהילה, אין מספיק מענים לשלל הזהויות, ובחברה הכללית אין מספיק מודעות לנושא החשוב של “המוגבלות השקופה”, המוגבלות הנפשית שאיתה אני ועוד רבים אחרים מתמודדים.
אבל אני כאן, אני לא בורחת מהתמודדות עם הסביבה, עם העולם שלא מכיר את ההצטלבות מרובת הקונפליקטים של שלל הזהויות. ולכן אני פועלת להעלאת המודעות לנושא המוגבלות השקופה בחברה כולה ובקרב קהילת הלהט”בק בפרט.
חודש הגאווה הוא ההזדמנות עבורנו, המתמודדים, להרים ראש, לספר שיש בנו הרבה יותר מאשר ההתמודדות עצמה, אנחנו תורמים לחברה ומלאי כישורים וכישרונות.
בזמן החשוב הזה, שכולם מדברים על סבלנות, על קבלת האחר, אפשר להפנות תשומת לב גם אל המתמודדים, לראות אותם “בגובה העיניים”, להיות בחמלה, לזכור שכולנו שווים וכולנו קצת שונים.
זו גאווה. זו נראות. זו קבלת הזהות העצמית, מגוונת ככל שתהיה.
