אתמול היה ללא ספק יום למרק בצל. מרק בצל אמיתי. כזה שמריחים אותו מתחילת הרחוב. כזה שחודר את האף הגדוש והסתום שלי (עניין של קבע בחורף).
אני חושבת שיצאתי ונכנסתי מהבית משהו כמו שבע פעמים רק כדי להתרגש מהריח הזה שהציף את הבית וחדר לי אל הלב והזכיר לי טקסט ישן על ריחות וחיים אחרים. אז מצאתי אותו, וקראתי אותו תוך שאני מכורבלת על הספה עטופה בעננים משכרים של ריחות. קצת מחייכת וגם בולעת דמעות בגרון.
מרק הבצל לא יצא טעים כמו שדמיינתי, אז בינתיים אני לא נותנת את המתכון, אבל קבלו את אסופת המילים הזאת ומתכון למרק תירס שתמיד מצליח.
אני רוצה נורא להריח טוב.
אז אני מורחת על עצמי שלושה קרמים בחדר מול המראה: קרם פנים, קרם גוף, קרם שיער. לכולם יש את אותו ריח שמנוני תעשייתי מבחינתי וכולם נועדו לדבר אחד – לסמל את יציאתי מעולם הרחוב וכניסתי הריחנית לעולם הזה – העולם הבורגני, עולם שבו אנשים נמדדים לפי ריחם ותקציב מותרות הבושם שלהם.
בתור ילדה שגדלה עם פוליפים גדושים, אף סתום ואבא שעישן שתי קופסאות של טיים בתוך הסלון הסגור – לא ממש בא לי לדבר על ריחות.
אני רוצה לדבר על אף סתום.
בצורה מאוד מוזרה אני מבינה פתאום שכנראה לא אכתוב קטע נוסטלגי ומרגש על ריח משום שהמפלט מריחות היה ההישרדות שלי.
לברוח מריח השתן והמחנק של חדרי ילדותי.
לברוח מריח הסיגריות של אבא.
לברוח מריח שקיות השמיטה שהעלו צחנה במרפסת השירות.
לברוח מצחנת הקירות העבשים בסקוואט (דירה נטושה) באגריפס.
לברוח מטחב המצעים בזולות ובמדבר.
לברוח מריח החנק במערה ההיא באילת.
לברוח מריחות גוף שלא ראה מים עידן ועידנים.
לברוח מהבל פה חמוץ וארסי בעשרות נקודות ומפגשים שונים.
לברוח מהבל פה מצחין שלי אחרי לילות ארוכים נטולי צחצוח שיניים ושינה טרופה וקימה בהולה וגנטיקה מחורבנת.
בתנועה העדינה הזאת של אטימת החלק האפי והמריח שלי מתקפלים כל חיי בפרקים פרקים, ניע קל, קימוט של קצה האף ויצירת מחיצה עדינה בין פה לאף לגרון – והנה יצרתי לי עולם אחר, בועה ניטרלית בלי שום ריח שיזכיר, שיפצע.
לא הייתי בן אדם של ריחות וגם לא אהיה אף פעם כנראה.
אז אני יושבת באמצע השוק – קלישאתי ככל שיהיה – מוקפת דוכנים עבשים, ריחות של לחם וקפה טרי ועץ מיושן, אוטמת את חלקת הריח שבי ונכנעת לניטרליות של המחשב שלי, לפלסטיק של המקשים הלבנים שלי ששום ריח לא נטמע בהם. רק ככה זה מצליח לי.
רק ככה זה הצליח לי עד היום.
מריה 2015
מרק תירס שתמיד מצליח
רכיבים:
– כ-400 גרם גרגרי תירס (טרי, קפוא או משומר)
– 1 כרישה בינונית קצוצה גס
– 1 שורש סלרי מקולף וחתוך לקוביות (נשתמש גם במקלות של הסלרי חתוכות לטבעות וגם בעלים)
– 3 שיני שום כתושות
– 1 גמבה אדומה חתוכה לקוביות קטנות
– כ-3 ס”מ של שורש ג’ינג’ר מקולף וחתוך גס
– 1 תפוח אדמה בינוני חתוך לקוביות בינוניות
– ביצה אחת או שתיים
– שמן זית, מלח פלפל, רוטב סויה, צ’ילי מתוק
הצעת הגשה: כוסברה קצוצה או תלתלי בצל ירוק
הוראות הכנה:
בסיר בינוני בעל תחתית כבדה מחממים כשלוש כפות שמן זית. מוסיפים את הכרישה, השום, הג’ינג’ר, הגמבה ושורש הסלרי ומזהיבים היטב.
מוסיפים את תפוח האדמה, גרגרי התירס וגבעולי הסלרי. מכסים במים וכשמגיעים לרתיחה הגונה מתבלים כטוב ליבכם במרק – רוטב סויה, צ’ילי מתוק, מלח פלפל ואפשר גם כף אבקת מרק.
קוצצים היטב את עלי הסלרי, מוסיפים ומנמיכים את האש.
נותנים למרק לבעבע בעדינות כשעה ורבע. טוחנים מעט בעזרת בלנדר מוט עד לקבלת מרקם גס ועשיר של המרק.
עכשיו החלק הכיפי – כשהמרק רותח עדיין טורפים היטב ביצה לתוך הסיר כדי לתת סמיכות, טעם ומרקם נהדר לכל הסיפור הזה. בוחשים היטב עד שהביצה נטמעת כלא הייתה במרק ומתקבל מרק סמיך ומפתה.
יוצאים מהבית לרגע רק כדי לחזור ולהתפעל מהריח שיוצא ממנו. יוצקים מרק לקערה וזורים מעט כוסברה קצוצה או בצל ירוק. זהו.
ניצחתם את החורף.
