התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

רבים ביד מעטים – האומנם?

מני פלד

סיפור נס חנוכה במערכת החינוך החרדית הוא מופלא בפשטותו. מתתיהו הכהן הגדול סירב לצו של אנטיוכוס להקריב קורבן לעבודה זרה. מתתיהו לא הסתפק בסירוב לצו המלך והחליט, יחד עם חמשת בניו, להניף את נס המרד. לקריאתו של מתתיהו נענו מספר מועט של יהודים. בדמיון של ילדותי היו אלו כמה מאות אנשים שעזבו את בית המדרש שבו למדו תורה יומם ולילה ויצאו בפעם הראשונה בחייהם לשדה הקרב. מולם התייצב הצבא היווני הגדול מצויד בטנק המשוכלל ביותר של אותם הימים. בעזרת טכסיסי מלחמה והרבה מאוד סיוע מלמעלה, הצליחו יהודה המכבי, בנו של מתתיהו, ואחיו לזנב בצבא היווני האדיר ולהביס אותו ובכך לשחרר את ירושלים משלטון היוונים ולטהר את בית המקדש ממה שביצעו בו היוונים והמתייוונים. הם הדליקו את המנורה בשמן שהיה אמור להספיק ליום אחד אך בפועל הספיק לשמונה ימים. זאת ועוד: הם הצליחו להניס את היוונים מגבולותיה של ארץ ישראל ולהקים בה את ממלכת החשמונאים, והיא שרדה 70–80 שנה, תלוי איך סופרים.

בגיל מבוגר יותר נוספה לסיפור גם הזווית הפנים-יהודית. עלתה ההבחנה בין האליטה היהודית-הכלכלית שבחרה להתייוון לבין דלת העם והחכמים שהמשיכו לדבוק בתורת ישראל. ונוספה גם ההבנה שחכמי ישראל לא ממש אהבו את החשמונאים, ומסדרי המשנה בחרו להתעלם מהחג הזה.

היו גם כמה חורים בעלילה, למשל מדוע בברכת על הניסים לא מוזכר נס פח השמן? וכמובן שאלתו של הבית יוסף, אם השמן הספיק ליום אחד, הנס היה רק בשבעת הימים שנותרו ולא בשמונה ימים. השאלות הללו פתחו פתח לפלפול וחומר לדרשנים מעיקים במסיבות חנוכה לא נגמרות.

לא מפתיע לגלות שבספר המקבים לא מופיע ההסבר של הנס כסיבה שהביאה את החשמונאים לקבוע חנוכה שבעת ימים. רק כמו שאמרו חכמים ממני, לא מקלקלים סיפור טוב עם עובדות, על אחת כמה וכמה לא הורסים לדרשנים את הדרשות עם עובדות.

אחרי שהצצתי אל מחוץ לסיפורי ילדותי, הצצתי ונפגעתי. התחלתי לשאול שאלות. לא לקבל כמובן מאיליו את הסיפור שסיפרו לי. תהיתי: האם מתתיהו ובניו היו מתאבדים? האם יצאו למאבק חסר סיכוי מול אימפריה גדולה וחזקה רק מתוך הסתמכות על נס שיבוא להם משמיים?

אחרי שקראתי חלק מספרות המחקר, נדמה לי שהגיעה השעה לבדוק מה באמת אירע במרד החשמונאים. האם היה מדובר במרד חסר סיכוי של כמה מאות יהודים מול צבא יווני חזק, מרד שהצליח רק בזכות מעורבות כוחות שמימיים? האם אכן היו פה כמה מאות מול עשרות אלפים?

 

יוצאים למסע בזמן

בואו נצא למסע קצר בהיטוריה שבו נבין את יחסי הכוחות ואת האופן שבו התנהל המרד ביוונים ונבדוק אם הדיו של המרד לא השפיעו באופן לקוי על שיקול הדעת של היהודים כמה עשרות שנים מאוחר יותר, במאבקם באימפריה הרומית.

נקודת הציון שבה נתחיל את המסע היא המאה השישית לפני הספירה. בשנת 538 לפני הספירה הוציא המלך כורש את הצהרת בלפור הראשונה – הצהרה המכירה בזכותם של היהודים לשוב לארצם. כמה אלפי יהודים, בעיקר עניים, עשו את דרכם מבבל לארץ ישראל. שיבתם לארץ לא בישרה את חידוש עצמאותה של ממלכת יהודה. המעמד שכורש העניק ליהודים בארץ היה מעמד של בני חסות של האימפריה הפרסית. במשך כמאתיים שנה הנוכחות היהודית בארץ הייתה תחת השלטון הפרסי. היהודים היו נאמנים לשלטון ולא העלו על דעתם את האפשרות לחדש את העצמאות המדינית שלהם.

 

פרס שוקעת ויוון עולה – תגידו שלום לאלכסנדר הגדול

בשנת 334 המצביא הגדול בכל הזמנים אלכסנדר מוקדון יצא למלחמה נגד האימפריה החזקה בעולם. אלכסנדר הצעיר נחל הצלחה כבירה וכבש מדינה אחד מדינה. אחת המדינות שנפלו בחלקו של המצביא הדגול הייתה יהודה. היהודים מסתבר התרגלו לנאמנות שלהם לממלכה הפרסית, עד שהשומרונים יריביהם הציגו אותם בפני אלכסנדר כמורדים במלכותו. מרגע שהבינו היהודים שהשלטון התחלף הם מיהרו להעביר את נאמנותם לשליט החדש. המחשבה על עצמאות יהודית בארץ ישראל לא עלתה אפילו לא כרעיון. היא נותרה חלום שעתיד להתגשם אם בכלל רק באחרית הימים.

הניצחונות המזהירים שנחל אלכסנדר מוקדון וההצלחה שלו להגיע עם חייליו עד להודו לא תרמו לאריכות ימיו של המצביא הדגול. בגיל 32 בלבד המצביא שכבש חלקים גדולים מהעולם המוכר מת בארמונו של כובש ירושלים נבוכדנצר בבבל.

מותו של אלכסנדר בגיל צעיר כל כך הכניס את האימפריה החדשה לקרבות בין יורשיו. האימפריה התחלקה בין מספר שליטים. המרכזים שבהם היו בית תלמי, שמקום מושבו היה במצרים, והממלכה הסלוקית, שמקום מושבה בסוריה. ארץ ישראל, שהייתה נקודת מעבר חשובה בין מצרים לסוריה, מצאה את עצמה מחליפה ידיים. במשך תקופה מסוימת החזיק בה בית תלמי, אולם בסיומה של סדרת מלחמות המכונות “המלחמות הסוריות”, הצליחו הסלוקים שבראשם עמד אנטיוכוס השלישי להשליט את שלטונם על ארץ ישראל. על פי מסורת הפרסים, שאותה אימצו גם היוונים, הם העניקו חופש דת מוחלט לתושבי הארצות שכבשו. הניצחון של הסלוקים וכיבוש ארץ ישראל הושגו הודות לשיתוף פעולה עם היהודים, שדאגו לספק ציוד ללוחמים הסלוקים ולגרש מירושלים את החיילים שהציב שם בית תלמי. יהודי ירושלים שילמו מחיר יקר במהלך המלחמה על עמידתם לצד הסלוקים. בתמורה לשיתוף הפעולה של היהודים, פרסם אנטיוכוס השלישי בשנת 198 לפני הספירה איגרת זכויות ליהודים ובה אישר להם לשמר את עצמאותם הדתית. על פי יוסף בן מתתיהו, המלך אישר במגילה שלו את זכותם של היהודים למנוע מזרים שאינם יהודים להיכנס לבית המקדש.

 

הכסף היהודי

שלוותם של היהודים לא האריכה ימים. מפלות שספג אנטיוכוס בשדה הקרב גרמו לו לפגוע בעצמאותם של בני הדתות שתחת כיבושו, ולשדוד את אוצרות מקדשיהם כדי לממן את הגירעון העצום שיצרו הכישלונות בשדה הקרב בקופתו המדלדלת. לאחר מותו עלה לכס השלטון הסלוקי בנו סלאוקוס הרביעי, זה המשיך במנהגו של אביו להפוך את אוצרות המקדשים למקור הכנסה עבור בית המלוכה. בית המקדש בירושלים התגלה כמקור מזומנים שהצריך מינוי מיוחד מטעם בית המלוכה. המלך הצעיר לא שרד זמן רב על כס מלכותו ובסופו של דבר הוא נרצח. וכאן אנחנו מגיעים לדמות המרכזית בסיפור – אנטיוכוס הרביעי, אחיו של המלך הקודם ובנו של אנטיוכוס השלישי. גיבור סיפורנו מצליח להגיע לכתר המלוכה בניגוד לסדר הירושה שאמור היה להעביר את המלוכה לאחיינו. הוא מקבל לידיו ממלכה במשבר כלכלי חריף, אחרי שורה של כישלונות מול האימפריה העולה – רומי. אנטיוכוס הבין שלא יהיה זה נכון להמשיך במדיניות של אביו ולהילחם במעצמה הרומית. הוא אימץ מדיניות פרו-רומית ושילם בזמן את החובות שהתחייב להם אביו בעקבות הכישלונות בשדה הקרב.

בניגוד לזהירות שנקט עם רומי, במלחמה במתחרים בבית תלמי היה אנטיוכוס זהיר הרבה פחות. הוא נלחם שוב ושוב בבית תלמי ובחלק מהמלחמות אף נחל הצלחות לא מבוטלות וכבש חלקים ממצרים. הכיבוש של מצרים היה לצנינים בעיני הרומאים והם הורו לו להתפנות. אנטיוכוס, שהבין בדיוק מי הם בעלי הבית, מיהר לפנות את חייליו ולשוב לסוריה.

 

הרפורמה האנטי-דתית הראשונה בהיסטוריה

בתחום מדיניות הפנים המלך החדש החליט על רפורמה מרחיקת לכת. מדיניות בת מאות שנים של עצמאות דתית כמעט מלאה למעט הכסף מהמקדשים, שכאמור כבר בימי אביו הפך להיות מקור הכנסה של הממלכה, הגיעה לקיצה. המלך בעצת יועציו קיבל החלטה להפוך את תושבי ארץ ישראל ליוונים. על פי ההיסטוריון מיכאל בר יונה, המדיניות החדשה של אנטיוכוס היא הרדיפה על רקע דתי הראשונה בהיסטוריה העולמית. החוקרים ניסו להבין מה גרם לאנטיוכוס לחרוג באופן קיצוני כל כך מתפיסת העולם הליברלית שאפיינה את תרבות יוון ולנסות להשליט על תושביו את התרבות היוונית. אחדים מהחוקרים תולים זאת באכזריותו של המלך, אך הסבר זה אינו מניח את הדעת שכן היו מלכים אכזריים יותר או פחות ואיש מהם לא הרהר באפשרות של כפיית דת אחרת. אחרים הסבירו שאנטיוכוס ראה בדת היוונית משהו נעלה ונשגב, לעומת הדתות האחרות הנחותות, והוא ביקש להביא את האור אל החשוכים. השערה שלא נמצאה לה סימוכין במקורות היא שמי שאחראי לגזירות הם המתייוונים, כלומר היהודים שבחרו לאמץ את התרבות היוונית והחזיקו בעמדות מפתח כמו הכהונה הגדולה בבית המקדש. הם אלו שפנו אל המלך היווני וביקשו ממנו להוציא את מגילת הגזירות. כאמור אין להשערה הזאת, שקנתה לה שביתה אצל חוקרים רבים, כל אישוש היסטורי.

בניגוד לאביו, ששיגר ליהודים מגילת זכויות, אנטיוכוס הרביעי שיגר להם בשנת 167 לפני הספירה את מגילת הגזירות. מגילה שכללה שורה של חוקים דרקוניים שמטרתם למחוק את התרבות היהודית ולהכריח את תושבי יהודה להפוך לחלק מהתרבות ההלניסטית. בין הגזירות: הפסקת הקרבת הקורבנות בבית המקדש, איסור על שמירת שבת, איסור על ברית מילה, אכילת מאכלים לא כשרים, החלפת חוקי התורה בחוקי המלך והצבת פסל האל זאוס בבית המקדש.

 

אימפריה חולה

לפני שנגיע לשלב המרד חובה עלינו להכיר את הכוחות שפעלו במרחב וההשפעה שהייתה או לא הייתה להם על תוצאות המרד. עשרים שנה לפני פרוץ המרד נחלו הסלוקים את הכישלון המהדהד ביותר בתולדות הממלכה – התבוסה בקרב מגנסיה. בקרב הזה הביסו הרומאים את הסלוקים ונטלו בשבי את בניו של אנטיוכוס השלישי. כמו כן הטילו הרומאים מס כבד על האימפריה הסלוקית. החוקרים מציינים את הקרב כנקודת המפנה שבה האימפריה החלה לשקוע עד שמלחמות אחים הביאו לקיצה מאה שנה מאוחר יותר. במובן מסוים ניתן לומר כי הממלכה הסלוקית חיה בצילה של רומא ונזהרה מאוד לא להרגיז את אימפריית המגף. השני בסדרת האיומים שאיים על עתיד הממלכה, היה בית תלמי. המלחמות הבלתי פוסקות עם הממלכה היוונית האחות הצריכו שימוש בכוחות צבא רבים. לאלו הצטרפו מרידות של הפרתים, שביקשו להניס את הכובש היווני מעבר לשטחם.

בנקודת הזמן הזאת, של חולשה בזירה המדינית ואיומים צבאיים משמעותיים, בחר אנטיוכוס הרביעי לחנך מחדש את העמים הכבושים ולהכריח אותם לאמץ את התרבות היוונית. חולשתה של האימפריה לא נעלמה מעיניהם של מתתיהו ובניו, כפי שנראה בהמשך, המכבים שמרו על ערוץ קשר עם רומא, שניסתה את מזלה פעם ללא הצלחה ופעם בהצלחה חלקית להשיג הסכם הפסקת אש בין המורדים לסלוקים.

 

הכהנים ממודיעין שהניפה את נס המרד

ועכשיו אל הסיפור המרכזי של חנוכה: סיפורו של המרד. הגרסה ההיסטורית מספרת כי בשנת 167 לפני הספירה הופיעו פקידים מטעמו של אנטיוכוס הרביעי במודיעין והכריחו את תושבי האזור לקיים את החוקים החדשים של המלך. מתתיהו, שהיה כהן, סירב להשתתף בטקסים הפגאניים שבהם נדרשו להשתתף התושבים. באקט של מרד במלך, מתתיהו וחמשת בניו הרגו את הפקידים ופתחו במרד. מרבית החוקרים סבורים כי הגרסה המסורתית נכונה בעיקרה ואכן נקודת הראשית של המרד קשורה בהתעקשותם של מתתיהו ובניו לא לקיים את חוקיו של המלך. רוח המרד שהחלה ברציחתם של פקידי המלך, הופנתה בראשית הדרך דווקא אל היהודים המתייוונים. מתתיהו ובניו וכל הנאמנים להם פתחו במסע השתלטות על סביבות מודיעין שכלל עימות ומאבק מזוין עם המתייוונים. אט אט הרחיבו המורדים את מעוזי השליטה שלהם, מה שהכריח את השלטון הסלוקי לשגר כוחות צבא לדיכוי המרד.

 

ניצחון ראשון בדרך השומרון

שנה לאחר פרוץ המרד, מתתיהו הזקן נפטר והנהגת המרד עברה לבנו יהודה. היוונים הגיעו למסקנה כי נדרש כוח צבאי לדיכוי המרד. המספר של הלוחמים שנשלחו לדכא את המרד אינו ידוע. מרבית החוקרים סבורים כי מדובר בכוחות מועטים שמספרם לא עלה בהרבה על מספרם של המכבים. לדעת חלק מהחוקרים, היוונים התקשו בגיוס כוחות סדירים ונאלצו להסתמך על סיוע מקומי של השומרונים, שהיו פחות מיומנים.

הקרב הראשון בין הצבא הסלוקי לצבא המורדים בראשות יהודה המכבי נערך בדרך המובילה מהשומרון לירושלים. חוקרים חלוקים לגבי המיקום המדויק. שמו של הקרב אפולוניוס ניתן לו על שם המצביא היווני שעמד בראש הצבא שנשלח לדיכוי המרד. החיילים הסלוקים התקשו לנתח נכון את מפת השטח, הם צעדו בטור עורפי במעלה תלול ומפרך, בעוד בגבעות ממתינים להם חייליו של יהודה, בנקודות מתאימות להתקפת פתע. לוחמיו של יהודה הצליחו להרוג רבים מהחיילים היוונים. ההישג של יהודה הפך את צבא המכבים באחת מצבא של לוחמי גרילה לצבא חזק ששולט על אזור נרחב. הניצחון הביא למכבים גם כלי נשק רבים ולא מן הנמנע כי לקחו איתם בשבי חיילים יוונים שהעניקו להם ידע בתורת הלחימה שהייתה חסרה ללוחמים של יהודה.

 

כך נוצח סירון בבית חורון

הקרב השני של המכבים התנהל בנתיב שבו נמצא היום כביש 443 המוביל לירושלים. חודשים אחדים לאחר ההצלחה של יהודה המכבי, יצא מצביא יווני בשם סירון לקרב שנועד לדכא את המרד. הפעם מנה הכוח רק כ-10,000 לוחמים מול מספר לא ידוע של לוחמים שעמדו לצידו של יהודה המכבי. המצביא היווני ניסה לאגף את המורדים היהודים ולהגיע אליהם מאחור. אך גם התוכנית הזאת נכשלה. כוחותיו של סירון הגיעו לאזור שבו כיום יושב הישוב בית חורון. הדרך הייתה תלולה וקשה. בקצה הדרך המתינו להם כוחותיו של יהודה המכבי. הכוח הסלוקי התקשה להתקדם במעלה הדרך ובקרב הוא ספג כ-800 הרוגים. יתר הכוחות התפזרו לכל עבר. הניצחון הפעם אפשר למכבים להרחיב את גבולות השליטה שלהם עד לפאתי ירושלים במקום שבו נמצא כיום האתר המיוחס כקבר שמואל הנביא.

עם השגת הניצחון והרחבת השליטה, הבין הכוח הצבאי היווני שהיה בירושלים שיש להם עסק עם מרד מסוג אחר, מרד שעשוי לאיים בקרוב על השליטה שלהם בירושלים. ההבנה כי מדובר במרד עממי רציני שצובר תאוצה מרגע לרגע הגיעה גם אל השלטון באנטיוכיה, בירת הממלכה.

 

מה שלא עובד בכוח לא יעבוד ביותר כוח

הלחץ של היוונים בירושלים והחשש מפני תוצאות המרד הגיעו לאנטיוכיה, אך בסדר העדיפויות של אנטיוכוס ניצבו אתגרים קשים יותר. הרומאים יצרו אי-שקט בתוך האמפריה, ובארמניה התמרד המושל המקומי נגד השלטון הסלוקי – כל אלו חייבו גיוס של צבא גדול כדי להשקיט מרידות במספר רב של נקודות מפתח. לרשות המצביא ניקונור שנשלח לדכא את המרד הארץ-ישראלי, הועמדו רק 10,000 חיילים וגם הם בני לאומים שונים, מה שמעיד על איכותם הצבאית הנמוכה. בראש הצבא הועמד המצביא ניקונור. המחנה הסלוקי התמקם באזור לטרון והמצביא היווני שלמד מטעויות קודמיו החליט להפתיע את המכבים במחנה שלהם שחנה במצפה. המכבים חשו שהקרב כאן הוא לחיים ולמוות. הם נשאו תפילות וערכו טקסים דתיים רבים בטרם יצאו אל הקרב. בד בבד אסף יהודה מודיעין באמצעות התושבים המקומיים שתמכו במרד והצליח לגלות את תוכניתו מבעוד מועד. מול התרגיל של ניקונור הכין יהודה תרגיל משלו. הוא אסף כוח של לוחמים ויצא לאגף את המחנה היווני. החיילים היוונים השאננים הופתעו לגלות את המכבים נמצאים סמוך אליהם. הקרב היה קצר מאוד, ובסיומו הגיע הכוח של ניקונור ששב בידים ריקות מהמסע אל המחנה של המכבים, אותו הוא גילה כריק. החיילים של ניקונור הופתעו לראות את המחנה שלהם עולה באש. הניצחון המכבי הושלם. החיילים היוונים התפזרו לכל עבר תוך שהם מותירים אחריהם שלל רב.

בפעם השלישית מישהו בממשל היווני-סלוקי הבין את הטעות. לא עוד כוח צבאי נגד המורדים, לא עוד מלחמה. אלא הנפת דגל לבן. אנטיוכוס הרביעי שיגר אגרת ליושבי ארץ ישראל בה הכריז על ביטול מוחלט של גזירותיו. חנינה מלאה לכל מי שיכריז על חזרה מהמרד. אך האיגרת לא סיפקה את החשמונאים. מבחינתם כל עוד זאוס עמד במקדש והכהונה הגדולה נתונה בידי המתייוונים, המרד ימשך בכל הכוח.

 

עולים לירושלים

הקרב על בית צור היה הקרב המכריע ביותר, ובסיומו נכנסו החשמונאים לירושלים וחידשו את הפולחן היהודי בבית המקדש. בית צור ממוקמת בדרך שבין חברון לירושלים. המכבים הבינו את החשיבות האסטרטגית של העיר והתמקמו בה במטרה למנוע את התקדמות הצבא הסלוקי לתוך שטח יהודה. בספר המקבים הצבא הסלוקי מתואר במספרים של עשרות אלפים, אולם החוקרים סבורים שהמספרים הללו מוגזמים וכי הכוחות ששוגרו למערכה מנו כמה אלפים והיו שווים במספרם לכוחותיו של יהודה המכבי, שהצליח לגייס יותר מעשרת אלפים לוחמים למערכה. את הקרב הוביל המצביא היווני ליסיאס, ששימש בתפקיד בכיר בתוך בית המלוכה. בעיצומה של המערכה בזמן שכוחותיו נאבקים מול המורדים המזנבים בהם בשיטת ‘פגע וברח’ התבשר ליסיאס על מותו של אנטיוכוס הרביעי. המצביא היווני נאלץ לשוב לאנטיוכיה כדי להבטיח את העברת השלטון לידיו של בן חסותו אנטיוכוס החמישי. מה שגרם לו לסיים את המערכה מוקדם מהצפוי. בעקבות ההבנה שלו שכוח צבאי לא יכריע את המורדים, ניסה ליסיאס לרכך את ההתנגדות באמצעות פרסום איגרת נוספת עם בשורות נוספות לאוכלוסייה המקומית. ההצעה להפסקת אש עם המורדים קיבלה תמיכה משליחים של רומא ששהו באותה העת בסוריה. אך גם ההצעה הזו, שלא כללה ויתור על הצבת זאוס במקדש בירושלים והעברת הכהן הגדול המתייוון מכהונתו, נתקלה בהתנגדות של המכבים. בשנת 164 לפני הספרה צעד יהודה בראש כוח צבאי אל ירושלים.

וכך מתאר ספר מקבים א’ את כניסתם של יהודה וחייליו לבית המקדש:

“ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה’ בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויפלו על פניהם וישתחוו לה’ על אשר נתן להם עוז ותשועה. ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה’ את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'”.

בספר מקבים ב’ ניתן ההסבר לכך שחג החנוכה נחוג שמונה ימים בתור השלמה לחג הסוכות שבאותה השנה בשל הקרבות לא נחגג: “ומאת ה’ הייתה זאת לחטא את הבית בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. ויחוגו חג לה’ שמונת ימים כימי חג הסוכות ויזכרו את הימים מקדם, בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות ויתעו בישימון כבהמות שדה. וייקחו ערבי נחל וכפות תמרים  ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה”

למותר לציין שבספר המקבים אין כל אזכור לנס פח השמן כסיבה לכך שהחג נחגג שמונה ימים. גם בנוסח תפילת על הניסים מוזכרים רק ניסי המלחמה והמשפט ‘והדליקו נרות בחצרות קודשיך’ לא כולל פירוט על נס כל שהוא שאירע לחשמונאים בבית המקדש.

הארץ לא שקטה ועוד קרבות רבים נכונו לחשמונאים, גם שאלת ההכרה של חכמי ישראל במלכים החדשים שלא היו נצר לבית דוד העיבה על כהונתם. אך מבחינה היסטורית ברור שההצלחה שלהם הייתה גדולה בכל קנה מידה. 425 שנה אחרי שהריבונות היהודית בארץ ישראל הסתיימה בכיבוש הבבלי, שבה הריבונות ליהודה. הפעם לתקופה קצרה של כמה עשרות שנים, שלאחריה הפסקה ארוכה-ארוכה של אלפיים שנה שהסתיימו לפני שבעים וחמש שנה.

את המסע שלנו אחרי מלחמות המכבים נסיים בנקודה הזאת וניפרד מיהודה המכבי המצביא הדגול שהצליח לחדש את הריבונות היהודית בארץ ישראל. נשוב לשאלה שבה פתחנו: האומנם רבים ביד מעטים? התשובה היא לא בדיוק. אכן היו ליוונים יותר חיילים אך לא הרבה יותר חיילים וגם איכותם של החיילים לא הייתה ברורה. המכבים ידעו לנצל את חולשתה של אימפריה בשקיעה שלא היה לה כוח אדם מספיק כדי לדכא את המרד.

 

מה לומדים מההיסטוריה ומה לא לומדים מההיסטוריה

ההצלחה של המכבים צרבה בתודעה היהודית את המחשבה כי היהודים יוכלו לכל כובש שיבקש לדכא אותם. הדהוד של קו המחשבה הזה אנו מוצאים מאתיים שנה מאוחר יותר במרד הגדול. וכך כתוב באבות דרבי נתן:

“וכשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים אמר להם: ‘שוטים, מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש? וכי מה אני מבקש מכם, אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת, ואלך לי מכם’. אמרו לו: ‘כשם שיצאנו על שניים ראשונים שהם לפניך והרגנום כך נצא לפניך ונהרגך'”. במקום אחר הגרסה היא שרים הראשונים.

במילים אחרות, לא תמיד כדאי ללמוד מן ההיסטוריה או שלפעמים פשוט כדאי ללמוד את כל פרטי ההיסטוריה כדי לדעת שיהודה המכבי לא היה יוצא לקרב מול אימפריה חזקה כמו רומא. הניצחון שלו לא הושג בכוח הקסם או בחוכמה יהודית מופלאה שיכולה לנצח כל אימפריה. הוא יצא לקרב מול כוחות שהיו עדיפים ממנו אבל לא בהרבה. הוא נלחם באימפריה בשקיעה, חולה מבפנים ועתירת איומים מבחוץ, ובסבירות גבוהה השכיל ליצור בריתות עם אויבי האימפריה הסלוקית יוונית, כל אלו הם שהביאו להקמתה של המדינה היהודית בפעם השנייה בארץ ישראל. אם כבר עלינו ללמוד מן ההיסטוריה כי מדינה יהודית בארץ ישראל היא לא דבר שמובטח לעד. המדינה שהקימו החשמונאים קרסה במלחמות אחים שהביאו הנה את הרומאים, והם בסופו של דבר הגלו מהארץ את היהודים לאלפיים שנה. האם בפעם השלישית נלמד את לקחי הפעמים הקודמות? הלוואי.

יהדות ויציאה / חגי ישראל
22/12/2022

מאמרים נוספים

ה) ליבו במזרח - והוא? והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא


סוכת פלא


בניתי סוכה


מסיבה ביער


היפרדות


זיכרונות מימים שמחים


דילוג לתוכן