התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

על חורבן ועל תקומה

חני כהן

“הגיעו להר הבית ראו שועל אחד יוצא מבית קדש הקדשים. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו, עקיבא לעולם אתה מתמיה שאנו בוכין [ואתה מצחק]. אמר להם, אתם למה בוכים? אמרו לו [למה] לא נבכה על מקום שנאמר בו ‘והזר הקרב יומת’, והרי שועל יוצא מתוכו. עלינו נתקיים ‘על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו, על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו’. אמר להם, אף אני לכך צחקתי. הרי הוא אומר, ‘ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו’. וכי מה עניין אוריה אצל זכריה? אוריה בבית ראשון, זכריה בבית שני. מה אמר זכריה? ‘עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים’. מה אמר אוריה? ‘ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער. אמר הקדוש ברוך הוא, הרי לי שני עדים האלו: אם קיימים דברי אוריה – קיימים דברי זכריה, ואם בטלים דברי אוריה – בטלים דברי זכריה. שמחתי שנתקיימו דברי אוריה, לסוף עתידין דברי זכריה להתקיים.”

אפתח ואגיד שאני מאוד לא מתחברת לאפקט הרטורי של לצחוק כשהחברים שלך בוכים, כדי שישאלו אותך מה עובר עליך, ואז תוכל לתת להם את השנקל שלך בנושא. מאוד שיעור ראשון בבית הספר לתקשורת למרצי ערכים. אבל אחרי ההסתייגות הזאת, אני חייבת להתוודות שאני ורבי עקיבא, מסתבר, חולקים רציונל. נראה לי שבשביל להיגאל באמת חייבים לרדת הכי נמוך שאפשר, ושבשביל לזכות לנבואות נחמה צריך, קודם כול, לראות את הבית נשרף ושועל יוצא מבית קודשי הקודשים.

הבעיה היא שבעוד אני מאמינה ומרגישה שרק אנשים שמגיעים לתהומות ראויים להצלה, אישית אני לא באמת מסוגלת להגיע לתהומות האלה. מאז ומעולם הייתי אדם זהיר וחששן, כזאת שלא תאכל את המרשמלו ההוא, גם אחרי שהניסוי נגמר, כי מרשמלו לא בריא לשיניים. וכל מעשה שלי מתחיל במחשבה תחילה, ואז עוד מחשבה ועוד אחת. גם כשאני מתפרקת, זה תמיד באופן מבוקר. תוך כדי שאני בודקת מבחוץ שהכול בשליטה, כי מי ירים אותי מהנפילות האלה אם לא אני?

ככה גם יצאתי. מעולם לא ברחתי ולא שרפתי גשרים, אף פעם לא פרצתי מארונות. הכול קרה לאט-לאט. לאורך שנים. כמעט כמו תהליך התבגרות טבעי. ורק כשכבר הייתי לא דתייה לחלוטין, פתאום הבנתי, למפרע, שאני בעצם יוצאת.

יש בזה, מן הסתם, הצלה גדולה. אני יודעת ושומעת סיפורי אימה כואבים, על אנשים שקפצו למים ונחבטו חזק כל כך, עד שהיו צריכות לעבור שנים רבות כדי לרפא את הנפילה ההיא. מצד שני, איך תתקיים אצלי נבואתו של זכריה? האם אנשים חששנים ושמרנים כמוני, שלא מחליטים החלטות חורצות גורלות ויוצאים למסעות מסוכנים, יגיעו יום אחד אל החוף שלהם, גם בלי לקפוץ למים? האם גם לי מגיעה ישועה כזאת, כמו בסיפורים של הלוחמים האלה שסביבי? הלוא אני תמיד הייתי ג’ובניקית…

 

לפני שנתיים בדיוק, בדצמבר 2020, נקראתי לשיחת שימוע במכללה החרדית שבה למדתי. ישבו שם מנהל המכללה, מנהלת כלשהי ועוד אחד שאני לא יודעת מה היה תפקידו זולת להפחיד אותי עד אימה – אבל זה הספיק. וישבתי שם אני, בשלבי יציאה ראשונים, מבולבלת ואבודה, ובעיקר פוחדת מאוד. הייתי תלמידה מצטיינת, עמדתי בכל סעיפי התקנון. אבל לא היה בכך די, כי איזשהו פוסט מהורהר שפרסמתי בפייסבוק איים למוטט את חומות היהדות, או משהו כזה, והתעורר צורך  לנטרל את הסכנה האיומה – הלוא היא אני.

(לפעמים אני חושבת, שאם הייתי אדם מבוגר שמנהל מוסד משגשג, אבל פוחד ממחשבות של בחורה אחת, עד כדי חשש שכל האמונה שלי בסכנת התמוטטות בגללה, הייתי חושבת שוב על כל אותן אמונות. מה עושה אותן שבריריות כל כך? ממה אני פוחדת ככה? אבל אולי זה רק אני.)

על כל פנים, לפני שנתיים ישבתי רועדת, פיזית, בכל הגוף, מול אנשים חזקים ממני בהרבה, שמודעים לכוח הזה שלהם ומתענגים עליו. שמעתי מהם שאומנם ברור להם שהכול רק משובות ילדות תמימות, אבל למעשים יש השלכות, ועוד כל מיני פנינים. אז הבנתי שהתואר שלי, זה שבשבילו סיימתי מכינה במקום הראשון ולמדתי עבורו שנתיים וחצי בהצטיינות; התואר שהיה אז העוגן היחיד שלי, ההישג הבודד שהצלחתי לאחוז בו באותם זמנים ארורים של תחילת היציאה, כשכל הידיעות שלי על עצמי, על העולם ועל העתיד, התפוררו לי בין הידיים; התואר שהיה התשובה היחידה שלי, הקצת מגומגמת, לשאלה למה אני ראויה להתקיים, התואר הזה נלקח ממני. ככה פשוט. וזהו.

חזרתי לדירה המאוד ישנה ועלובה שלי בבני ברק. נשכבתי על המיטה. נגמרתי. באופן מוחלט. במשך כמה ימים לא עשיתי כלום זולת לבכות. חשבתי שלא נשאר לי יותר דבר.

לפני כמה ימים קיבלתי מייל על אירוע קבלת התואר שלי. התואר שהתחלתי ללמוד אליו יום אחרי שיצאתי מהסמינר וכמה ימים אחרי שהועפתי מהפנימייה החרדית שבה גרתי; התואר שסיימתי השנה בהצטיינות יתרה, בלי להתעכב אפילו לא בסמסטר, על אפם ועל חמתם של כל אלו שהיו אלימים מספיק כדי לנסות לקחת ממני את מה שמגיע לי.

כשקיבלתי את המייל חזרו אליי תחושות וחוויות מלפני שנתיים. נזכרתי באדם המפוחד שהייתי אז; מחליפה למכנסיים בשירותים של התחנה המרכזית בירושלים, מסתכלת לכל הכיוונים ומרגישה טיפשה ועלובה כל כך. נזכרתי בי יושבת שבתות שלמות בחדר ישן בבני ברק, בדירה ריקה, ובוכה שעות על דברים שאפילו לא ידעתי אז שחסרים לי. רק הרגשתי זאת במרכז הבטן, ממש חזק, בכל סופ”ש ובכל לילה. פתאום הבנתי כמה התרחקתי משם. כמה אני מוקפת היום.

אני לא מרגישה שניצחתי. אני לא חושבת שזה הרגע להפעיל מנגינות של סוף סדרה ולהעלות כתוביות של קרדיטים. עדיין חסר לי, עדיין מפחיד, עדיין עובדת קשה מאוד כדי להמשיך לדעת שישנו בוודאי, ולחפש את האבדות שלי, כמו שרבי נחמן, כפרעליו, מבקש. רוב הזמן אני מספרת לעצמי שאנשים כמוני, שלא חוצים מדבריות וימים, שעושים הכול לאט ובזהירות, אנשים כאלה לא באמת נגאלים. זו הייתה המחשבה הראשונה שלי כשהתיישבתי לכתוב על חורבן ותקומה. חשבתי: לא היה לי חורבן כל כך. אני לא בן אדם של תקומה. הלוואי שהייתי. אימא’לה.

אבל לפעמים אני מקבלת מיילים מהעולם הזה, שמזכירים לי שגם לי מגיעה גאולה, שההצלה שלי אומנם לא מסעירה ופתאומית, כמו של אלה שהעזו לרדת לעומקים ולקיים את נבואות החורבן עד תום, אבל היא תבוא לאט ובשקט. ואולי היא כבר באה קצת, ופשוט לא שמתי לב.

 

בין העולמות / הדרך שלי
05/01/2023

מאמרים נוספים

אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודות זמניות


סעודה שחורה - סיפור המעשה


מעל למצופה


היסוד החמישי


למלא את החלל


על קידוש החיים והבחירה


דילוג לתוכן