התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

על הברזלים ובין הכיסאות

מני פלד

באמצע שנות ה-90 נתפס תלמיד מישיבת פונביז’ בעת כתיבת חידושי תורה בשבת. הוא סולק לאלתר מהישיבה, והועבר לישיבה הראשונה לנושרים “שערי יושר”. מקרה זה משקף את מאפייני הדור הראשון של הנושרים, בחורים שסטו מעט מהמסלול ותפקיד הישיבה היה להשיבם אל דרך המלך. כיום הישיבות לנושרים מתמודדות עם אתגרים מסוג אחר.

בל”ג בעומר תשמ”ב (1982) הוקמה בירושלים, בשכונת כרם, ישיבת “שערי יושר”. את הישיבה הקים הרב משה גולדשטיין. בראשית דרכה הישיבה יועדה לבעלי תשובה ולנערים חרדים שלא השתלבו במסגרות המקובלות. בהמשך הפכה במוצהר לישיבה הראשונה לנושרים, ישיבה שתכליתה למצוא פתרון לנערים שנשרו מעולם הישיבות. אוכלוסיית הישיבה הלכה וגדלה, המקום נעשה צר מלהכיל והישיבה עברה למבנה רחב ידיים בשכונת הר נוף בירושלים. בשנת 2011, כמעט שלושים שנה לאחר הקמתה, הודיעה הנהלת הישיבה על שינוי מגמה. באתר האינטרנט “בחדרי חרדים” נכתב: שערי יושר אומרת לא לנושרים.[1] ההסבר הרשמי, הטכנולוגיה חדרה אל הישיבה והפכה את ההתמודדות עם הנוער הנושר לבלתי אפשרית.

“שערי יושר” הייתה אם הישיבות עבור נוער נושר. אחריה צצו כפטריות אחר הגשם עוד ועוד ישיבות. המפורסמת בהן היא ישיבת רש”י, שבראשה עומד הרב חייקל מילצקי. לאורך השנים הישיבה גדלה והתרחבה; נוסף על הסניף המרכזי בשכונת הבוכרים, לישיבה שלוחות בפתח תקווה, חדרה ותפרח. ישיבות נוספות לנושרים הן ישיבת “דרך השם”, שייסד הרב גרינבוים, בעברו רב ב”שערי יושר”, ישיבת “מבקשי השם” וישיבות נוספות. חלק מהמטפלים בתחום הנוער בקהילה החרדית טוענים שהישיבות לנושרים הפכו לעסק כלכלי, והן מגייסות משאבים מהרשויות התומכות במתן מענה לנוער בסיכון. לאורך השנים נעשו ניסיונות, שלא צלחו, להקים ישיבות לנוער נושר בקפריסין ובצרפת. הישיבה בצרפת נסגרה לפני כשנה, בעקבות תחקיר על שיטות החינוך שהונהגו במוסד. הבחורים חזרו לישראל ורובם לא הצליחו להשתלב במסגרת אחרת. בתחקיר שפרסם העיתונאי אהרון רבינוביץ ב”הארץ” נחשפו פרטים על שיטות החינוך בישיבת רש”י. המרואיינים, בוגרי הישיבה, תיארו פרקטיקות של אלימות והשפלות. בוגרים אחרים יצאו בגלוי נגד ה”השחרה” בתחקיר. בתגובות שהם פרסמו ברשתות החברתיות נטען שהשיטות לגיטימיות בהתחשב בקושי להתמודד עם האתגרים שמציבים הנערים.

 

דור אחר – התמודדות אחרת

משימתם של הרבנים בשערי יושר הייתה לתקן את המקולקל. להחזיר את הנער שנטש את מסלול הישיבות חזרה הביתה; לקחת נערים, שרובם הגדול בחורי ישיבות גדולות מוכרות, ולטפל בבעיות שהביאו לנשירתם מהישיבה. הנער שהוזכר בפתח המאמר הגיע לשערי יושר באמצע שנות ה-90. בתוך תקופה קצרה הצליחה הנהלת הישיבה להבין את הנסיבות שהביאו אותו לכתוב חידושי תורה דווקא בשבת. הנער קיבל את הכלים הדרושים, ומהר מאוד עלה שוב על המסלול החרדי המוכר, ישיבה חדשה, חתונה, כולל.

בדור השני של הישיבות לנושרים הנשירה הייתה מסוג אחר. רוב הנושרים התרחקו מרחק גדול מישיבות האם. התיקון היה חלום רחוק, המשימה התחלפה: מתיקון לשימור. שימור של הנער בתוך מסגרת עד לרגע המכריע בחייו – החתונה. כל ישיבה המציאה דרכים ושיטות משלה, המשותף לרובן נעוץ בהבנת הצורך לשמר את הנערים במגזר החרדי, בשוליו הגמישים, עד לנישואיו עם חרדית מרקע דומה. הנחת הבסיס: אם הבחור יתחתן כחרדי, רוב הסיכויים שהוא יקים משפחה חרדית, וכך הנשירה לא תעבור לדור הבא.

אז איך משמרים? דואגים לאווירה של כיף בישיבה. הכול, כמובן, על טהרת הקודש. כדי למנוע שעמום וכדי לאפשר לנערים להרוויח כסף, אפשרו להם לעבוד בחלק משעות היום. האיסור על קשר עם בנות המין השני לא נאכף. יתרה מזאת, בתחקיר על המתרחש בישיבת רש”י, סיפרו כמה בוגרים שראש הישיבה, הרב מילצקי, דרש מהם, לכאורה, לשתף אותו בחוויותיהם האינטימיות עם בנות הזוג שלהם. לסיכום: הישיבות לנושרים דור 2 היו למעשה “קייטנה לשימור חרדים”.

 

לא לומדים, לא מתגייסים לצבא, לא לומדים מקצוע

שאלת הטיפול בנוער הנושר החרדי עוררה מחלוקת בין רבני המגזר הליטאי. בסוף שנות ה-90 יצאה לדרך יוזמה להקמת גדוד “נצח יהודה-הנח”ל החרדי”. היזמים טענו כי הגדוד יפתור את בעיית הנוער הנושר, שבאותם ימים תפחה למספרים גבוהים. ראש ישיבת שערי יושר צידד בעמדתם של המתנגדים לגדוד החרדי. במאמרים שפרסם טען כי הצבא לא יפתור את בעיות הנשירה, אלא רק יעמיק אותן. מנגד, טענו התומכים כי ההתנגדות נובעת מרצונו של גולדשטיין לשמר את ההגמוניה בתחום הטיפול בנוער הנושר. התנגדותו של גולדשטיין ושל רבנים נוספים הכשילה את היוזמה להפוך את הנח”ל החרדי לפתרון ארוך טווח לנושרים חרדים. סתימת הגולל על היוזמה אפשר לראות במכתב שפרסם מקורבו של הרב שטיינמן, ובו התנער הרב מתמיכתו בנח”ל החרדי.[2] במכתב אף הכחיש הרב את תמיכתו המוקדמת ביוזמה, דבר שיוחס לו על ידי מקימי הנח”ל. בשורה התחתונה: הגיוס לנח”ל החרדי היה דל ביותר.

בתחקיר שפורסם ב-2012 בעיתון “בקהילה” נטען שרוב המתגייסים לגדוד הם בוגרי ישיבות חרדיות-לאומיות, או “נערי הגבעות” שרצו ליהנות משירות מקוצר ביחידה נטולת בנות. יזם הנח”ל, הרב דוד בלוך, טען במאמר שפרסם באתר “כיכר השבת” כי המספרים שהוצגו בתחקיר מנופחים וכי חלק הארי של המשרתים בגדוד הם בוגרי החינוך החרדי.[3]

מאז אותו ניסיון כושל הוקמו כמה ישיבות שמשלבות שירות צבאי חלקי ולימודים. היוזמות נתקלו לרוב בהתנגדות שקטה או גלויה של הרבנים. רוב הנושרים שנמצאים במסגרות לומדים בישיבות-קייטנה מסוג זה או אחר. אולם אחוז גדול מהנושרים לא מוצא את עצמו לא במסגרת הצבאית, לא במסגרת משלבת ולא בישיבות לנושרים. ההערכות הן שהם עובדים בעבודות מזדמנות וחיים מהיד לפה.

ההתנגדות לכל פתרון שאיננו סוג של קייטנה לנוער נושר שומט את הקרקע מתחת לרגלי ההתנגדות החרדית לחובת השירות בצה”ל. לכל אורך השנים הצהירו חברי הכנסת החרדים שמי שלומד תורה צריך להמשיך ללמוד, ומי שלא לומד תורה צריך ללכת לצבא. קיומן של הישיבות לנושרים במודל הקייטנה הופך את הטיעון למגוחך. זמן הלימוד היומי באותן “ישיבות-קייטנה” פחות בהרבה מזמן הלימוד הקצוב בפקודה בגדוד נצח יהודה. המציאות היא שיש אלפי נערים בגיל גיוס שאינם “ממיתים עצמם באוהלה של תורה” אלא מבלים ועובדים, ועדיין חברי הכנסת החרדים מתנגדים בצורה תקיפה, יותר או פחות, לגיוסם לצבא.

התוצרים השלילים של תפיסת הקייטנה לא מסתכמים רק במישור האידיאולוגי של שירות צבאי. יש לכך השפעה על העתיד הכלכלי הצפוי לאותם נערים. התנגדות רבני הישיבות לאפשר לימודים ורכישת השכלה גוזרת על הבוגרים חיי עוני. בעוד רוב בני הישיבות הרגילות צפויים ללמוד בכולל אחרי החתונה, מי שעובד חצי יום בישיבה, לא ילמד יותר משעה אחרי החתונה. השאלה היחידה שנותרה: במה הוא יעבוד? האם ימשיך להיות “חוטב עצים ושואב מים” בעבודות מזדמנות, כפי שעשה בתקופת הישיבה, או שיעבוד בעבודה מכובדת. לו היו ראשי הישיבה משלבים, או לכל הפחות מאפשרים, לימודי מקצוע בחלק מהיום, אותם נערים היו זוכים לצאת אל החיים עם ידע מקצועי ויכולת השתכרות מכובדת. ההתנגדות מביאה לכך שרוב בוגרי הישיבות לנושרים מתמודדים עם אתגר כלכלי מורכב אחרי החתונה. בניגוד לאחיהם במסלול חרדי קלאסי, בוגרי הישיבות לנושרים לא זוכים לרוב לסיוע ברכישת דירה. השנים שהעבירו בישיבה, שלא כללו פיתוח מיומנויות למידה מכל סוג, לא מסייעות להם בבואם להתחיל לימודים אחרי החתונה. חלקם סובלים מקשיי למידה, מה שמוסיף קושי על קושי. אם בכל זאת הם רוצים לצאת למסלול אקדמי, הם נדרשים לעשות זאת כאשר במקביל הם מפרנסים את המשפחה ומטפלים בילדים, מה שמעלה את הסיכוי לנשירה שלהם מהלימודים בשלבים מוקדמים. לא אחת האישה שאיתה התחתנו נעדרת יכולת השתכרות, שכן כמוהם, גם היא נשרה ממסגרת הלימודים של הסמינרים החרדיים. התוצאה כואבת: נערים רבים מסיימים את פרק הקייטנה של הישיבה לנושרים כשהם נעדרי כישורי חיים, חסרי יכולת השתכרות ועם מינוס בבנק.

 

הטלפון החכם סדק את החומות

רעיון השימור עבד לא רע כל עוד ה”חטאים” של הנוער הנושר היו בשליטה יחסית של הישיבה ושל המסגרת החרדית. אך גם כאן הטלפון החכם הצליח לסדוק את החומה, לשבור את הקו המפריד בין נער נושר לנער שעזב לחלוטין את הקהילה החרדית. זאת בשל השימוש התכוף בטלפון החכם, כמו גם הקושי להתנזר מהשימוש בו בשבת. על פי נתונים לא רשמיים, אחוז גבוה מהנערים שלומדים בישיבות לנושרים לא מקפידים על אי-שימוש בטלפון בשבת. סביר להניח שחילול שבת קבוע משפיע על תודעתם ומציב את ראשי הישיבות בפני דילמה קשה. הנערים מחללים שבת בחדרי הפנימייה בישיבה או בדירות שבהן הם שוהים. החיבור לטלפון בשבת מנתק את חלקם מהעולם החרדי והדתי, שכן שמירת השבת מבדילה בין אדם שומר מצוות למי שאינו מקפיד על שמירת מצוות.

לאתגרים הרבים שיצרה נוכחותו של הטלפון החכם, המכניס לתוך בית המדרש את כל מה שבחוץ, נוסף גם האתגר התרבותי. השאלה, האם הישיבות לנושרים כשלו במשימה? תלך ותחריף עם הזמן. הפער בין ההגדרה של אותם בחורים כחרדים, לעומת מעשיהם בפועל יחייב את ראשי הישיבות לנושרים לקבל החלטות. כיום ניתן להבחין בסנוניות ראשונות של ישיבות שמנסות לטפל בנשירה בשלבים המוקדמים שלה, שלבים שבהם אפשר עוד להכריח את הנערים להיפרד מהטלפון החכם לפחות כל עוד הם שוהים בתחום הישיבה.

 

מבט צופה פני עתיד

הנוער הנושר בשנת 2022 אינו דומה לנוער הנושר של לפני ארבעה עשורים, ואפילו לא לאלו שלפני עשור. הסיפורים על מתעשרי ההיי-טק מצאו את דרכם למגזר החרדי, שמותיהם של יחידות טכנולוגיות בצה”ל לא זרות היום לנערים הללו. שאלת העתיד הכלכלי מובילה את חלקם לחפש את המסלול שיוביל אותם לשירות טכנולוגי שישפר את עתידם. בשנים האחרונות נפתחו כמה ישיבות הסדר חרדיות. אחת מהן, שהוקמה על ידי יזם הנח”ל החרדי הרב דוד בלוך, מיתגה את עצמה כישיבת צמרת שלא נופלת ברמת הלימודים מישיבות העילית החרדיות.[4] ישיבות הסדר חרדיות אחרות פונות בעיקר לנוער שלא הצליח להשתלב בישיבות רגילות. הקמת המסגרות החדשות לוותה בהתעלמות של תקשורת המיינסטרים החרדית. חריג היה ביטאון הפלג הירושלמי, “הפלס”, שפרסם סדרה של מאמרים נגד הקמתן. העוסקים בטיפול בנוער נושר מעריכים כי מספרים הולכים וגדלים של נערים שלא מצאו את מקומם בהיכלי הישיבות, בשילוב המודעות לעתיד הכלכלי של אותם נערים, תביא לגידול משמעותי של מסגרות משלבות מסוג “ישיבת הסדר חרדית”. כיום, מספרם הכולל של התלמידים הלומדים הוא סביב 400 נערים.[5] ככל שהתופעה תתרחב, סביר להניח שחלקים נרחבים יותר בחברה החרדית, כולל הרבנים, יעניקו הסכמה שבשתיקה לפתרונות המבטיחים עתיד טוב יותר עבור אלו המכונים “הנושרים”.

 

[1] יוסי כץ, לאחר 28 שנה - 'שערי יושר' אומרת: 'לא' לנוער נושר, באתר בחדרי חרדים, 29 באוגוסט 2011
[2] אבישי בן חיים, חשיפה: הנח"ל החרדי בסכנת התמוטטות, באתר ynet,  יולי 2001.
[3] דוד בלוך, כל האמת על החרדים בגדוד נצח יהודה, באתר כיכר השבת, יוני 2012.
[4] הרב יצחק מאיר יעבץ, "לדרכה של ישיבת ההסדר החרדית 'דרך חיים'", המעין ס [א] (תשרי תש"פ), עמ' 308–311.
[5] דביר עמר, חרדים לעתידם, ערוץ 7, אפריל 2022.

ענייני השעה / אקטואליה
22/08/2022

מאמרים נוספים

יוצאים בפרדס


הנה באה הרכבת


לבחור או לברוח - חלק שני


עידן הברזל


כוחו של נרטיב


חזית, עורף, חזית


דילוג לתוכן