יש את הדברים האלה שאנשים עושים ואז אנשים אחרים עושים גם, כי זה בטח חכם ומותאם, ואז זה נהיה כאילו מתבקש, אבל בעצם זה בכלל לא, וזה די מבאס. למשל, ליטוף בטן של אישה הריונית תוך התעלמות מכל מה שלימדו אותך על זכות האדם על גופו. למשל, לשאול אנשים מתי הם מתכוונים להביא ילד נוסף. למשל, לפגוש דתי לשעבר ואחרי פחות מעשר מילות היכרות לברר בחיוך “אז איך המשפחה קיבלה את זה? אתם בקשר? כמה בקשר נניח מאחד עד עשר?” (פאי).
אז כמו כל חרדל”שית טובה הכנתי לי את הגרסה הפוטוגנית. היא הולכת בערך ככה: “אנחנו בקשר בטח… נו ברור שהיה קשה בהתחלה. כן כן אני יודעת שזה קשה להורה שהילד שלו ככה נוטש את הערכים שהוא הנחיל לו, נו כמובן… כן כן אנחנו נורא משתדלים, כל אחד מנסה לבוא קצת לקראת השני וליצור לנו סטטוס קוו. ברור שאני מכבדת. בכל זאת משפחה זה הכי חשוב, משפחה זה הכי קדוש… כמובן.” אז מתמלא בן שיחי אושר והזדהות ואומר לי שכל הכבוד להם.
נו בטח שכל הכבוד להם.
מה שיפה זה, שאני משוכנעת שגם ההוא שבצד השני בשיחות האלה, לא באמת יידע לענות לי בכמה מילים ידידותיות על השאלה איך הקשר שלו עם ההורים, גם אם הוא לא דתלש או חרדלש, (הוסף למילון, מחשב אידיוט. איך אתה שלוש שנים איתי ולא מזהה את המילה?) ואם יידע, זה כי גם הוא סיגל לו תשובה פוטוגנית משלו אחרי שנשאל כמה פעמים (אבל תכלס’ אם הוא לא דתל”ש אז כנראה שהוא לא נשאל).
בסופו של דבר, מדובר בקשר העמוק ביותר שקיים, ויחד עם זאת גם המורכב ביותר. מדובר בקשר הראשון שחווינו בחיים שלנו עוד מאז שהיינו יצורים קטנטנים, מקומטים ובוכים. הוא ליווה אותנו לכל אורך הקיום שלנו, והוא שולט בנו ומעצב את כל מה שאנחנו מאמינים בו ואת כל מה שאנחנו יודעים על העולם, על עצמנו ועל בני האדם. מדובר בקשר שללא כל ספק מלא גם בכאב ובצלקות וגם ברגעי קרבה וחיבור של דם. וזה תקף על כל קשר הורי. גם של ההוא ששאל.
ובכל זאת, כשמדובר באנשים שעברו שינוי עמוק והם רחוקים מאד מההורים שלהם, במראה, בהתנהגות או במובן הגיאוגרפי, סביר מאוד שהקשר הזה יהיה מורכב עוד יותר. גם כי זה מאתגר הרבה צרכים בסיסיים של שני הצדדים ויוצר הרבה מאוד בורות של חוסר הבנה וכעס, גם כי זה דורש בנייה מחדש של נורמות וסטטוס קוו והמון סבלנות והכלה, וגם, כי הרבה פעמים אנשים שעושים שינוי קיצוני כל כך, הם אנשים שחוו כל מיני חוויות קיצון בעבר שלהם, ויכול להיות שהקשר הראשוני ההוא, היה מראש מורכב יותר.
בכל מקרה, הבעיה הראשונה שלי עם השאלה הזו, כאמור, היא עצם השאלה. שאם היא כבר חייבת להישאל, מוטב שהיא תקרה בסיטואציות הרבה יותר קרובות ואינטימיות ובמסגרת קשרים ארוכים ומשמעותיים…
הבעיה השנייה שלי עם השאלה הזו היא ההנחה שעומדת כל כך הרבה פעמים מאחוריה. כאילו יש פה שתי אופציות: או שהם הסכימו לקבל אותי וזה הופך אותם לאנשים הטובים והנאצלים ביותר שנוצרו על הפלנטה המתפוררת הזו, או שהם לא מוכנים לקבל אותי וזה מכעיס וכואב אבל אפשר להבין אותם כי בכל זאת אני זו שהתחלתי, ואין לי מושג איך זה מרגיש כשאתה הורה.
תמיד כשאנשים מסבירים לי איך ההורים שלי בטח מרגישים אני מחייכת ומהנהנת בצייתנות. ואז אני נזכרת באמא של ילדה אחת שלא נציין את שמה, שבכתה לה פעם בטלפון וסיפרה לה שכולם מאשימים אותה על זה שיצא לה ילדה כזאת. ואותה בת שלא נציין את שמה נעצרה לחשוב לרגע מה זה “ילדה כזאת” ולמה זה מעליב בעצם להיות חתומה עליה כמוצר, והרי היא עד כה קיוותה שהיא די בסדר בסך הכול?!
אז נכון שאני זו ששיניתי ויצאתי, אבל מהצד שני, שואלים חמודים, הם ההורים פה. ועוד מצד שני אחד, כל מה שעשיתי היה לנסות לעשות לעצמי טוב ואפילו להצליח חלק משמעותי מהזמן, וזה די אומר שאני עושה בשבילם את העבודה שלהם כהורים.
אז נכון שקשה להיות הורה של מישהו שעזב משהו שבשבילך הוא קדוש ויקר, אבל היי, להיות הורה זה מסוג הדברים שאתה אמור להיכנס אליהם בידיעה שהם קשים מאוד ואין דרך חזור. יש צד אחד שהיה מבוגר בזמן שנכרתה ברית הדמים הזו, והצד הזה לא היה אני.
נו שוין, יענה לי אותו אדם אומלל, ביום שאחליט לענות לו בכנות על השאלה שלו: “אז לפחות תכבדי. את מכבדת לפחות?”
אני מכבדת. שואל יקר. נו בטח. אבל אני אגיד לך את האמת.
הרבה פעמים בעוד הגוף הפרטי שלי מכוסה בבגדים שאני לא מרגישה איתם בנוח, כדי לרצות אנשים שחושבים שהבעלות עליו לא שייכת לי, הרבה פעמים בזמן שאני מוקפת אנשים שמבחינתם לכבד אותם אומר להסתיר את המחשבות והרגשות שלי, אנשים שמקווים שלא אבלוט חלילה כדי שלא ידעו השכנים, אז, מתגנבות אליי לפעמים מחשבות כפירה באותו כבוד מפוקפק. הן מצטטות לי פסוקים כמו “כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו” ומעדכנות אותי שכבוד הוא הדדי והוא משהו שמקבלים ולא דורשים.
שואל יקר, אני נורא משתדלת להיות דתל”שית טובה, שכל האנשים האלה שמתלחשים עליי יגידו “כן אבל היא לא אנטי לפחות. היא מכבדת”. וכל זה למרות שלפעמים אני נזכרת בכל מיני דברים ואני כן אנטי קצת, אם זה בסדר לשתף אותך, אתה הרי שאלת. אני משתדלת מאוד לא לכעוס, ולזכור כמה קשה להם, שתדע לך. אבל אדם קרוב אצל עצמו ואני מניחה שאין לך או להם מושג כמה קשה לי.
יש לי מדף בארון למעלה שמלא בחצאיות ובגרביונים. בכל פעם שאני רואה אותם אני מתמלאת בתחושת מחנק. אבל היי, תראה איזה יופי של דתל”שית אני, הם עוד שם.
לפעמים, בן שיח יקר שלי שבטח מתחרט על השאלה, לפעמים כשאני לבד מאוד, אני פתאום שואלת את עצמי “איך הקשר שלך עם המשפחה?”, שתדע לך. ולמרות כל מה שכתבתי ולמרות כל מה שלא כתבתי אבל חשבתי לעצמי שוב ושוב, ולמרות כל התשובות שבעולם, לרוב אני עדיין לא יודעת לענות על השאלה הזאת.
