התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

עגלה מלאה – גרסה עדכנית

רסל דיקשטיין

“באמת היית חרדית?”

“כן.”

“ועכשיו?”

“עכשיו אני חופשייה.”

“מה, את לא שומרת כלום?”

“כלום.”

“כלום-כלום? פסח, בשר-חלב, משהו?”

“כלום. לא מאמינה ולא שומרת. מוזר לי שאנשים שמחשיבים עצמם חילונים בוחרים להקפיד על מצווה זו או אחרת. מה העניין? הדת היא עסקת חבילה.”

“טוב, פשוט עברת מקיצוניות אחת לקיצונית אחרת. יש גם אמצע.”

“זה לא אמצע, זה הרגל, זה אי-הקדשת מחשבה, זה לעשות משהו כי כולם עושים. זו עדריות ובינונית השקפתית שאני לא מסוגלת להבין ולהתחבר.”

 

כך בערך נשמעו הדיאלוגים שלי בשנים הראשונות ליציאה. זו הייתה תקופת התפכחות מכאיבה – נוסף על הפגיעה והעלבון שחשתי מהנידוי המיידי ומהשינוי המהיר ביחס כלפיי, מנערה מוערכת וחלומית לאסקופה נדרסת ופושעת איומה – הבנתי שרוב הדברים שעליהם התבססו תפיסות העולם שלי, הערכים שלי, הזהות שלי, הרצונות שלי לעתיד, שלל מערכות היחסים שלי עם העולם ומרכיביו, הכול התמוטט בקול רעש מחריד. נחרב, נתכתש, התאדה – וברע. בהבנה שעבדו עליי, שחייתי שקר.

השנים חלפו. תחושת המרמור גם. שק הכעס הכבד כל כך שנשאתי בשנים הראשונות פורק זה מכבר. הפיוס שלי עם העבר החל לפני כעשור, ותהליך החיבור המחודש לשורשים, לערכים, לחוויות, לטקסטים ולטקסים ממלא אותי ומרגש בכל פעם שאני מוכנה להתבונן בו, להעריך את הדרך שעברתי ולהעמיק עוד באינטרפרטציות שלי להתנהלות יומיומית שמבוססת על רעיונות השקפתיים שהיו חלק מחיי מאז שכבתי בעריסה, מוקפת בתמונות אדמו”רי חב”ד ומעל ראשי תלוי קמע “שיר המעלות”.

החינוך שספגתי עשיר ברעיונות טובים, הכְוונה לחיים של משמעות ואמצעים להעשרת תחושת האושר. אני מודה על האפשרות מרחיבת הדעת הזאת, לקחת את הדברים המעולים והמצמיחים, המוכרים לי כל כך, ולעבד אותם באופן שיתאים לחיי כיום.

 

אודה לך ה’

באופן טבעי וזורם, בחרתי לבחון ראשית את אלמנט ההודיה. כחרדית, המילים הראשונות שהוצאתי מפי מדי בוקר היו “מודה אני”. ההודיות היו חלק בלתי נפרד מהיום-יום. התפילות, הברכות והרגלי הנימוס שחייבו לומר כל הזמן תודה.

גם היום ההודיות הן עניין מרכזי אצלי. “דבר אינו מובן מאליו”, אני מזכירה לעצמי, אם בטקס יומי קבוע ואם בזמנים שהתזכורת הזאת נחוצה – להודות על הקיים, לכוון את הפוקוס המחשבתי-רגשי-מנטלי לעבר ה”יש”, להכיר בו ולהודות, להודות הרבה.

לפי חוקרים העוסקים בניתוח מרכיבי תחושת האושר, הקדשת זמן יומי קבוע לכתיבת “הודיות” – לפני שהולכים לישון, כדי לזמן שינה טובה ונעימה, או בתחילת היום, להתחיל אותו בהרגשה מעולה – מחוללת שינוי לטובה, ולו בשל הפניית תשומת הלב לדברים החיובים שבחיינו.

תודה על זה.

 

מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד

עניין השמחה הוא חלק מרכזי בזרם שבו גדלתי. הציווי הזה חל לא רק בחגים, בהתבסס על חובת “ושמחת בחגיך והיית אך שמח”, אלא גם לאורך השנה כולה.

ברובד העמוק, נטול תוקף הציווי האלוהי, רעיון השמחה כחלק אינטגרלי מהקיום הוא עניין משנה חיים. שמחה היא מקור לצמיחה, להתעלות, להגברת העשייה, לכינון יחסי אנוש טובים ולאריכות ימים, היא פריזמה תפיסתית להגברת שפע. אבל יותר מכול, שמחה היא בחירה. בחירה להתמקד ברגש חיובי כמנוע.

כבר שמחתם היום?

 

עזוב תעזוב עימו

אני מתחברת מאוד לרעיון העומד מאחורי “עזוב תעזוב עימו“. זו גישה נכונה לחיים ולהצעות עזרה. לעצמי, ברור לי שאיני יכולה לתלות את אושרי/סיפוקי/התקדמותי באנשים אחרים. החובה שלי היא לדאוג לי במצבי שגרה ובמצבים מלחיצים, לא להיכנע לדחף להתבוסס בקושי וברחמים העצמיים, אלא לפעול למען הטבת התנאים והסיטואציה. ובנוגע להגשת עזרה לאחרים, איני יכולה ואיני רוצה לקבל עליי אחריות מלאה למצבם. אני נכונה להושיט יד ולעזור, אך בשום אופן לא להציל, לא להיות המלאך המושיע עבור מי שאינו מוכן להתאמץ כדי לעזור לעצמו.

 

והגית בו

יומם ולילה, מצווה התורה. העיבוד שלי למצווה הזאת מרגש אותי בכל פעם מחדש ומסייע לי להוקיר עוד יותר את החינוך שקיבלתי, חינוך לקדושת ההגות. הגות מחייבת “חפירה”, מחייבת הטלת ספק, מחייבת הפניית משאבים לקריאה וחקירה. איני יכולה לדמיין את עצמי, את הזהות שהרכבתי לי, בלי אלמנט ההגות. הספרייה החרדית עמוסה בספרי הגות, ואני מודה (כאמור, תמיד) על שגדלתי במקום שמחשיב במיוחד הגות וחשיבה מעמיקה.

 

הלשון היא קולמוס הלב והניגון הוא קולמוס הנפש

כמו רוב החרדים לשעבר, גם אני חובבת מאוד ניגונים ושירים מבית אבא ומחצר האדמו”ר. חובבת זו מילה עדינה מדי. אני מתרגשת מהם, אני דומעת, אני מתמלאת בתחושות כמוסות וחזקות, זרמים עוברים בי. למוזיקה, כך חונכתי, יש כוח אדיר ומשפיע, ולי יש הזדמנות להיחשף לחלקים עמוקים ופנימיים בנפש באמצעות התרכזות במילים ובלחן.

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,

נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.

גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –

עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.

גרעיני החינוך שקיבלתי הצמיחו אותי להיות מי שאני, ורבים מהם מלבלבים ופורחים ביותר שאת בערוגת חיי העכשווית.

בין העולמות / הדרך שלי
31/08/2022

מאמרים נוספים

אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודות זמניות


סעודה שחורה - סיפור המעשה


מעל למצופה


היסוד החמישי


למלא את החלל


על קידוש החיים והבחירה


דילוג לתוכן