אנשים הם מורכבים. אני יודע, זו לא התובנה הכי מקורית ששמעתם לאחרונה, אבל לפעמים אנחנו מקבלים תזכורת למידת המורכבות וחשוב מכך – לגורמים שלה. העונה השניה של התוכנית “עוד ניפגש” היא אחת מהתזכורות הללו. החרדים והחילונים, הילדים וההורים, מי שעברו את המסע ומי שליוו אותו, כולם סיפקו לנו הצצה לאישיות שלהם, והזכירו לנו שוב, אנשים הם מורכבים.
אחת המחלוקות הסוערות בקרב החוקרים והפרשנים של החברה החרדית, עוסקת בשאלה האם נכון לנתח אותה בראש ובראשונה כקבוצה אידיאולוגית, או בכלים סוציולוגיים. אלו ואלו מבהירים שלדעתם יש פרשנות אחת שהיא המרכזית, אבל בוודאי שכל החלקים משחקים תפקיד, כי החברה החרדית מורכבת מאנשים, ואנשים – כאמור – הם מורכבים.
האתגר בפניו ניצבה הפקת התוכנית היה כמעט בלתי אפשרי למעבר. בניגוד לעונה הראשונה, בה בני המשפחה החילונים נחשפו במסעם לחידוש הקשר עם החוזר בתשובה שניתק את הקשר מהם, במקרה של היוצאים כמעט בלתי אפשרי למצוא מקרה בו מי שעזב את החברה החרדית יזם את הנתק. אלא שהצד השני של המטבע – ליווי החרדים שיזמו את הנתק כמעט בלתי אפשרי ליישום. מה יגרום להורה חרדי שהיה קיצוני מספיק בשביל לנתק את הקשר עם הילד שלו, להסכים לשתף פעולה עם התקשורת החילונית ולחשוף את עצמו קבל עם ועולם?
שלא במפתיע, הפקת התוכנית הצליחה לעמוד במשימה באופן חלקי מאד. במשך שנתיים של ליהוקים וחיזורים אינסופיים (“פנו אלי מעוד ניפגש” הפכה לבדיחה קבועה בקבוצות הפייסבוק של היוצאים), נמצאו רק שלש משתתפות מהחברה החרדית, כולן נשים. גם מטרת המסע הייתה שונה בעונה הזו. בנקודה מסויימת, דסי שואלת את רותי – האמא אותה היא מלווה, אז למה את כאן? שאלה מעין זו חצתה את מוחם של כל הצופים בנקודה זו או אחרת במהלך התוכנית. הרי הן אלו שניתקו את הקשר עם הילד שלהן, אם כך מדוע הן זקוקות לליווי, תיווך ושליחת שגרירים, במקום פשוט להרים את הטלפון ולבקש מהילד שלהם להיפגש? במובנים מסויימים, זו השאלה החשובה ביותר המרחפת מעל לכל הסדרה. התשובה נתונה במחלוקת ואינה חד משמעית, אבל הגרסה הקצרה שלה היא – כי אנשים הם מורכבים.
מרגע שצוללים מעבר לכותרת מתגלה התמונה המורכבת. אין פה שלשה מקרים דומים של אמהות שנטשו את פרי רחמן בגלל ציווי האל. בכל המקרים, הנתק נגרם בשל מגוון סיבות אישיות. בת שבע חמומת המוח המתקשה לכבד את הגבולות של הילד שלה, מוריה שמתה מבפנים לפני שנים רבות ואיבדה את היכולת לחוות אהבה גם כלפי ילדיה, ורותי שההתפתחות הרגשית שלה נתקעה בגיל העשרה ואינה מצליחה לקבל אחריות על מעשיה.
עם זאת, יטעה הצופה אם יפרש את הסדרה כווריאציה נוספת על תוכניות הטיפול המשפחתי. בשלשת המקרים, החברה החרדית משחקת תפקיד דרמטי בעלילה. גם אם שורש ההתנהלות של האמהות נטוע באישיותן, סביר שהתוצאה הייתה שונה מאד, לו היו גדלות לתוך חברה שונה.
אילו היה סולם הערכים של החברה בה חיה בת שבע מעלה על נס את הקשר המשפחתי מעל תפיסת העולם של בני המשפחה, לא היו הנטיות השתלטניות שלה מביאות אותה להתנות את קבלת הילד בשינוי אורח חייו. אילולא הייתה מוריה גדלה בחברה סגפנית, המתייחס למגע בין אישי ככלי פונקציונלי ולאוכל כמקור תזונה בלבד, כבר מזמן הייתה מחבקת את בנה ויוצאת לאכול איתו סושי. גם בלי לשנות את האופי הפסיבי שלה, די בכך שרותי הייתה גדלה בחברה שפויה, בה דמויות המופת אינן מצוות להפקיר את ילדתך לחסדי הרחוב ולהחרים את החתונה שלה, בכדי לשנות את ההתנהלות שלה מקצה לקצה.
באופן הולם, גם מסע ההתבגרות של שלשת האמהות נסב סביב האתגר האישי שלהן, אך נדרש לתמיכה הדתית כדי לעמוד במשימה. הסיבה האמיתית בגללה הצליחה מוריה לאהוב את אבי שלה בלי תנאים היא כי ג’ודי גרמה לה לאהוב את עצמה, האסימון של בת שבע נפל כשראתה את הכאב של מירב על העוול שגרמה לאמהות אחרות בתפקידה החינוכי בשם הדת, ובכדי להצליח (חלקית – למרבה הצער) לגרום לרותי לשנות גישה נדרשה דסי לגרום לה להיכנס לנעליה של ביתה חני. עם זאת, בכל המקרים נדרשו המלוות לדמות התורנית שתספק לאותן האמהות את “חותמת הכשרות”, תסביר להן שהעולם הבא של הילד שלהם הוא לא עניין שלהן, ותרמוז להן בקריצה שגם אם הציות לרב הוא הכרח המציאות, ההחלטה אם ומה לשאול את הרב נתונה בידיהן.
אבחנה זו מתחדדת בבואנו להתבונן בשני המשתתפים הנוספים בסדרה, היוצאים המבקשים לחדש את הקשר עם בני משפחתם החרדים. הפער בין הדמויות שעזבו את החברה החרדית ואלה שנותרו בתוכה לא יכול להיות בוטה יותר. כדי לשמר את הפורמט, גם גל ויהודה מצטרפים אל מלווה חרדי לשבוע, אבל כפי שהם עצמם מעירים בפרקים הראשונים, מדובר במסע מיותר לחלוטין. הפער בינם לבין המלווים שלהם ניכר מן הרגע הראשון. יותר מפעם אחת נראה שגל היא זו שנשלחה להעביר את הודיה ה-“שליחה” שלה תהליך התבגרות, וגם אני חלקתי עם יהודה את תחושת הרחמים כלפי נחום החביב, שניסה נואשות “לקרב” אותו בלי שיהיה מסוגל להודות בכך אפילו כלפי עצמו.
הפער אינו בהכרח תוצאה של איכות החומר האנושי. מרבית המשתתפים החרדים בתוכנית נראים כמו אנשים טובים בשורשם, אלא שמרחב התמרון שלהם היה מוגבל מן הרגע הראשון, ואשליית הבחירה שלהם נפגעה שוב ושוב משהתקרבו לגבולות השקופים שלהם. כפי שהסביר לי אחד הדודים שלי בשיחה לפני שנים ארוכות, בוודאי שהדבר הכי חשוב הוא שתחקור ותגיע בעצמך אל האמת, כל עוד האמת אליה תגיע בסוף התהליך היא זו המסורה לנו מאבותינו.
לא זו בלבד שהיוצאים אינם כלואים כיום בתוך אותן מגבלות, הם דווקא מנוסים בניפוץ המגבלות לתוכן נולדו, זכות שמעטים האנשים שחוו אותה. רמת האמפתיה שהם מביעים כלפי הצד החרדי ראויה להערכה באופן כללי, במיוחד במקרה של צעירים שחלק מבני המשפחה שלהם נטש אותם, והותיר אותם להתמודד עם הקושי הרגשי לבדם.
לפני מספר שנים עלתה בתיאטרון הבימה ההצגה “עושה כרצונו”, לפי הספר שהותירה אחריה אסתי ויינשטיין, יוצאת חסידות גור שנטלה את נפשה בכפה, אחרי שנים ארוכות של נתק ממרבית בנותיה. אחד האספקטים המוערכים ביותר בעיני בהצגה, הייתה הבחירה שלא להציג את בן הזוג החרדי של אסתי כאיש הרע בסיפור, אלא כקורבן נוסף של אותה המערכת לתוכה נולדו שניהם.
בעיני, זוהי אבחנה חשובה מאד. כמאמר ברוריה – אשת רבי מאיר, עלינו לשאוף למיגור החטאים מן הארץ, לא החוטאים. אין כמו הסדרה עוד ניפגש כדי להזכיר לנו, שעם כל הכעס שניתן לחוש לעיתים כלפי הפרטים בחברה החרדית, ברוב המקרים הם גם הקורבנות. מהפגיעות המיניות ועד ההרוגים במירון, מהיעדר לימודי הליבה ועד העוני הכפוי שהוא גורר, מהמחסור באינטימיות ועד דיכוי האהבה הבסיסית בין הורה לילדו. לא רק מי שגדלו בחברה החרדית ועזבו אותה נפגעו מהמערכת, גם מי שנותרו בתוכה משלמים את המחיר.
אל לנו לכעוס על החרדים. עלינו לחמול עליהם, להושיט להם יד, לסייע להם למצוא את הקול הפנימי, ולתמוך בניסיון שלהם להקשיב לו. אני יודע, רבים מאיתנו שילמו מחירים קשים מנשוא בתהליך העזיבה, והבקשה להיות המבוגר האחראי בסיפור נראית כמעט לא הגונה. אולם דווקא אותו המסע הוא שהופך אותנו למועמדים המושלמים להיות הגורם התומך והמכיל, כי ככה זה, אנשים – כאמור – הם מורכבים.
