באחד משיעורי היהדות הראשונים ששמעתי בסמינר הישן בירושלים, לפני כמעט עשור, בקומה מינוס חמש בבניין הענק, המורה הגר דיברה איתנו על חופש אמיתי. היא אמרה, “תארו לכן, בנות, אדם שעולה לקומה הכי גבוהה בבניין גבוה מאוד. הוא יוצא אל המרפסת לנשום אוויר, ובמרפסת – אין גדר. לא בנו אחת כזאת. המרפסת יפה, הרוח מבדרת את שערותיו, והאדם הזה שלנו יוצא בצעדים מהוססים ונעצר. הוא מסתכל למטה, עשרות מטרים למטה. האם הוא מרגיש חופשי עכשיו? כיף לו? הוא יכול ליהנות מהאוויר ומהנוף? בשביל להרגיש את החופש, בנות יקרות, צריך גבולות. צריך שמירה. צריך כללים וחוקים. עבד השם בנות הוא לבדו חופשי.”
אני זוכרת שישבתי שם וחשבתי לי, כן, נו, נכון. אבל מה אם היו מציבים לו גדר כבר בכניסה למרפסת, כזאת שמונעת ממנו בכלל לצאת אליה? ומה אם היו כובלים את ידיו רגליו בשלשלות ברזל כדי להגן עליו מעצמו? כמה חופש היה אפשר להרגיש אז? (שתקתי. איזה מזל שלפעמים ידעתי שלא כל שאלה מתקבלת בברכה. כל כך חבל על הפעמים שלא ידעתי את זה.)
הגדר שלי התחילה להיסדק בגיל ההתבגרות; עם הופעת ניצני האופי הראשוניים שלי, הגיע גם ספק שהלך וגדל מיום ליום. הגיעה סקרנות. פתאום התחלתי להבין שלא בטוח שאני יכולה גם למלא את הייעוד שאליו הוסללתי כאישה חרדית, וגם לרצות לחיות ולשמוח שאני חיה. רשימת האיסורים והכללים וההלכות הפסיקה להיות ברורה ונוחה, והתחלתי להסתכל עלי מרכיביה במבט ביקורתי. לא אהבתי את מה שאני רואה. לא חשבתי שהקטע הזה, שאני משרתת מטרה אחת שחשובה יותר ממני, ללא הקשבה עצמית, זה משהו שאני רוצה להמשיך איתו גם כבוגרת. לא.
משם, הכול היה עניין של זמן. ככל שתפיסת העולם שלי התרחקה מהבית כך התחילו לנשור ממני הכללים והחוקים שגדלתי בתוכם כמו קליפות. כמו עלים בשלכת. הלכות מנהגים איסורים. ויום אחד מצאתי את עצמי בלי גדר בכלל. פתאום לא היה אף אחד בעולם שאמר לי מה לעשות. הכול מותר ופרוץ. לא היה רע, לא היה טוב. הכול נהיה מורכב, לא נכון לחלוטין או מצווה או חיוב. חופש מוחלט-מוחלט.
טוב, נו, לא הרגשתי חופשיה. כמעט מתי מפחד.
נראה לי שרובנו עברנו את השלב הזה. השלב שאחרי קריסת סולם הערכים החרדי לפני בנייה של אחד חדש. החופש הפתאומי והמוחלט הזה סוגר עלינו ומפחיד ורע. העולם, על כל צבעיו החזקים, תוקף אותך ואין לאן לברוח. כמו טריפ שיצא משליטה. עולם בלי מוסכמות וכללים, חברה ונורמות. מאז הייתי ילדה קטנה למדתי שיש שביל צר מאוד שבו מותר לי ללכת. למדתי שכל התשובות כבר ניתנו לאנשים סביבי, ואני צריכה רק ליישם. כשעמדתי מול העולם היותר מדי חופשי הזה לא היו לי כלים להתמודד איתו.
אני חושבת שהמורה הגר קצת צדקה בשיעור ההוא וקצת טעתה. היא טעתה כי מנת יתר של חוקים, מרגע הקימה בבוקר ועד הכניסה למיטה בלילה, שלא מותאמים לאישיות, רצון או גיל זה הרסני. מונע התפתחות של רצון עצמאי ואישיות, מנוון את מה שהופך אותנו לאנשים שונים, את היופי ואת המורכבות שלנו ככאלה. אבל היא צדקה כי עולם שבו הכל מותר ופלואידי ואי אפשר להגיד משהו חד משמעי על כלום הוא מפחיד ומסוכן.
אם אתה כמוני, אז יום אחד אתה עומד מול המראה ומבין את זה ומתאבל. אבל עם הזמן, אחרי האבל והפחד, אתה ניגש בהיסוס אל העולם ומתחיל לחוות אותו. וככל שאתה חווה אותו יותר, מבלי לשים לב, אתה מתחיל לבנות לך גדר משלך. פתאום משהו אסור, לא כי אמרו לך, אלא כי הבנת שהוא מזיק. פתאום אתה מכוון מצפנים במוח ומגדיר לעצמך מה רע לך ומה טוב. זה הרבה יותר קשה מלהגיד “נעשה ונשמע” על אוסף חוקים שטרם קראת, אבל זה גם הרבה יותר מתגמל. ככה הייתה נראית ההתבגרות השנייה שלי.
היום אני יוצאת למרפסת שלי, ויש שם גדר יפה בתהליך בנייה. היא מורכבת מכל מה שלמדתי שרע לי וטוב לי. מכל מה שאני למדתי על העולם וכל מה שאני מאמינה בו. והיא טובה לי והיא תהיה טובה יותר יום אחד. ככה אני אוהבת אותה.
