אבן מקיר תזעק – מסע בעקבות המילים המרוחות על הקירות, מימי המאבק בכנסייה הקתולית עד למלחמה בחרדק”ים ובתנועת היציאה.
“פיאצה נאבונה” מהכיכרות המתוירות ביותר בדרום אירופה, שוקקת חיים כבר משעות הבוקר, ברוב ימות השנה. הכיכר ממוקמת בליבה של רומא, סביבה חנויות רבות, בתי קפה, מסעדות וטרסות. אומני רחוב, משלל תחומים, ממלאים את הרחבה – נגנים, זמרים, להטוטנים, ורקדנים. סמוך לכיכר ההומה נמצאת כיכר קטנה יותר, פיאצה פאסקווינו (Pasquinio). בפינת הכיכר ניצב פסל של גבר חסר גפיים, ולצידו ראש של פסל אחר. אלו פסליהם של גיבורי מלחמת טרויה. הפסלים הוצבו בכיכר לפני כ-500 שנה, בידי מי שלימים הוכתר לאפיפיור פאול הרביעי. על פי המסורת, בקרבת מקום התגורר חייט חד לשון בשם פאסקווינו, שהחליט להפוך את הפסל חסר הגפיים ללוח מודעות סאטירי. הוא תלה על הפסל בדים שעליהם כתב טקסטים היתוליים בגנות האפיפיור, מוסד הכנסייה – וארגוני שלטון נוספים. כל אלו זכו למנה שווה של סאטירה משובחת פרי מכחולו של פאסקווינו. הבדים הללו היו, לפי ההיסטוריונים, הפשקווילים הראשונים בעולם.
שליטי העיר לא אהבו את חיצי הלעג ששוגרו אליהם, מה גם שעם הזמן החלו אנשים נוספים לחקות את סגנונו של פאסקווינו, והפסל התמלא במודעות משעשעות. בכל בוקר הסירו השומרים את השלטים, אך בלילה – הפלא ופלא, נתלו בדים חדשים. האופנה הלכה ונפוצה, ופסלים נוספים באזור הפכו ללוחות מודעות. העונשים הכבדים שהוטלו על אנשים שנתפסו תולים את הפשקווילים לא עצרו את התופעה.
הפסלים ששימשו את ההמונים לביטוי קולם פזורים ברחבי רומא, ונקראים כיום “הפסלים המדברים”. כמו באותם ימים, תוכלו לראות על אותם פסלים דפים מודבקים ובהם הגיגים, שירים או אמירות פוליטיות חריפות.
לומדי הגמרא שבינינו יודעים כי התופעה התרחשה הרבה לפני תקופתו של פאסקווינו. מסכת סוכה מונה ארבע סיבות לליקוי חמה (תופעה שנתפסה באותם ימים כסימן רע). אחת הסיבות היא: על כותבי פלסתר. רש”י מסביר שכותבי פלסתר הם “מכתבי עוול לשום דופי לאדם”.
ממדיום חתרני לכלי תקשורת מוביל
אמצעי המחאה “עשה עלייה” והגיע לרחובות ירושלים. הקיצונים שבאנשי “היישוב הישן” התקשו למחות נגד התופעות שלא מצאו חן בעיניהם ונגד מה שהם תפסו כשיתוף פעולה עם המשכילים ועם הציונים. וכך הדרך היחידה שלהם לנהל “מלחמת מילים”, כפי שכינה זאת חוקר החברה החרדית פרופ’ מנחם פרידמן, הייתה באמצעות השמעת קולם על קירות העיר העתיקה. בתי הדפוס הפכו נפוצים באותם ימים, וכל מי שביקש להשמיע את קולו נעשה לקוח מבוקש.
עד מהרה התרגלו אנשי היישוב הישן, המנותקים ממעוזי התרבות האחרים, לאתנחתא הקומית שציפתה להם מדי יום על קירות הסמטאות הצרות.
הייתה זו הפוגה מבורכת עבורם, בפרט בשנות הסבל והמחסור של תחילת המאה ה-20.
האויבים הגדולים של קנאי ירושלים: הרב קוק ואגודת ישראל
מקירותיה של ירושלים אתה למד על אויביה, או לפחות על האויבים של כותבי כתבי הפלסתר. שנות השלושים של המאה ה-20 נחשבות לתור הזהב של כתבי הקיר בירושלים. מספר התומכים בפלגים הקנאים התמעט, דבר שהוביל להחרפה ב”מלחמת המילים”. האויבים סומנו: “אגודת ישראל”, שאנשיה שיתפו פעולה במידה זו או אחרת עם ראשי הציונות, והרב אברהם יצחק קוק – שנוא נפשם של קבוצות הקיצוניים. ראשי “אגודת ישראל” חטפו אש משני הכיוונים, חלק מהפשקווילים כוונו נגדם, והם, כמשתייכים לעדה החרדית, נתפסו כאחראים לפשקווילים שפורסמו נגד הרב קוק ורבנים אחרים.
המתח הגיע לשיאו בשנת 1927. הרקע: ביקורו השלישי של האדמו”ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר, בארץ. האדמו”ר, כפי שנהג בשני ביקוריו הקודמים בארץ, נפגש עם הרב קוק. באותם ימים נמתחה על הרב ביקורת גם מצידה של “אגודת ישראל”, ובביטאונה נטען שהיה על הרב להשמיע ביקורת חריפה יותר נגד חילול חג השבועות בידי “הכופרים”, אנשי ההתיישבות העובדת. הקנאים חשבו שהאווירה הציבורית נגד הרב קוק הכשירה את הקרקע להוקעתו, ואחד מראשיה, מאיר הלר-סמינצר, ניסח פשקוויל בזו הלשון: “במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב / המסביר פנים לרשע הרי זה ממרגיזי אל! / אברהם אברהם לגזירה שווה? לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא מפני שהוא מינות / יום ד’ לסדר הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת/…” בניגוד למקובל, חתם הקנאי בשמו: אני מאיר הלר אחראי.
למי שפחות בקי ברמזים ששוגרו בשורות הקצרות, נסביר כי שמותיהם של שני הרבנים נשזרו בטקסט (אברהם אברהם), וכי משחק המילים מכוון “לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב מפני שהוא מינו”, המילה האחרונה שובשה ל”מינות”, כלומר אפיקורסות. במילים אחרות, הכותב האשים הן את הרב קוק והן את האדמו”ר מגור שהם אפיקורוסים. לסיום, קינח מפסוק מפרשת קורח, שבו קריאה לבני ישראל להיבדל מקורח ועדתו. המסר ברור: על יושבי ירושלים להרחיק עצמם מהרב קוק, מהאדמו”ר מגור ומעדתם.
הפשקוויל הקצר חולל סערה עזה, שהדיה הגיעו עד לפולין. חסידי גור זעמו על הפגיעה ברבם, ודרשו מהעדה החרדית להתנצל בפומבי. ראשי העדה החרדית נקלעו למבוכה, הם הבינו את הפגיעה של חסידי גור, אבל חששו מתגובתם של הקנאים. בצר להם, ובניסיון למצוא מוצא של כבוד, ארגנו משלחת, בראשות הרב יוסף חיים זוננפלד, וביקשו לפגוש את האדמו”ר במלון שבו שהה ולבקש את סליחתו באופן דיסקרטי. התוכנית נדחתה על הסף, כלומר על סיפו של בית המלון. בנו של האדמו”ר, ויורשו לימים, בעל “הלב שמחה”, דחה את המשלחת בבושת פנים. רבני העדה נאלצו לפרסם הודעה פומבית המגנה את כותבי הפשקוויל ומכנה אותם “שוטים שפגעו בכבודו של צדיק נשגב”.
אולם מכתב זה לא סיפק את חסידי גור. הם ידעו כי אילו היו רבני העדה נחושים להגן על כבודו של האדמו”ר, הם היו שולפים את נשק החרם. הרב יצחק מאיר לוין, מנהיג אגודת ישראל בפולין, שיגר מכתב ליו”ר אגודת ישראל בירושלים, הרב משה בלוי, וכתב לו כך: “כל מי שיודע איך רגילים לצאת בירושלים בחרמות ובנידויים נגד מבזה הקודשים, רואה שעשיתם כל זאת כמי שכפאו שד והנחתם מקום לחשדים שונים מובנים…”
שבועיים לאחר המקרה התחוללה בארץ רעידת אדמה. לוין קבע שזהו עונש משמיים על ביזוי האדמו”ר.
מלחמת הקנאים ברב קוק התעצמה, שיא שלילי נוסף נקבע בשנת 1933, עת פרסמו הקנאים מכתב פומבי שבו כינו את הרב “אותו האיש” – כינוי השמור לישוע הנוצרי. הרב עמרם בלוי הואשם בכתיבת הפשקוויל, ובתי הדין האשכנזיים הטילו עליו חרם. החרם בוטל על ידי בית הדין של העדה החרדית.
פשקוויל השטנה המדובר – באתר הספרייה הלאומית.
הגבלות וסייגים על ההתיישבות היהודית – סיבה לחגיגה
עם פרסום הספר הלבן השני (1930), שבו נסוגה בריטניה מעמדתה והטילה סייגים על רכישת קרקעות על ידי יהודים והגבילה מאוד את כמות אישורי העלייה ארצה, קנאי ירושלים לא ידעו את נפשם מרוב שמחה. לתפיסתם, המלחמה האידיאולוגית הוכרעה בידי שמיים והחלום הציוני קורס לנגד עיניהם.
“הרואה מקום עבודה זרה אומר ‘ברוך שעקר ע”ז מארצו’!” נכתב בפשקוויל החגיגי. “היות שהיום נתקבלו ידיעות שנתבטלו הציונות והלאומיות ונהרס הבית הלאומי שהייתה מקור כל הפריצות והחציפות, חילול שבת ואכילת נבלות וטריפות וכדומה בארצנו הקדושה… עליכם לקחת חלק ולהשתתף בשמחה זו, להודות ולהלל לד’ על הטוב אשר גמלנו!”
קירות ירושלים צהלו וחגגו (מוקדם מדי) את מותה של התנועה הציונות.
מודל האבן הזועקת – מדוע השתמר עד ימים אלו?
תופעת הפשקווילים פופולרית מאוד גם בימים אלו. בכל שכונה חרדית יש כמה וכמה לוחות מודעות, חלקם מוסדרים וחלקם פחות, עמוסי מודעות אבל, לצד פרסומות וכתבי פלסתר שונים ומגוונים. תצוגת הקירות מתחלפת מצאת השבת עד שעה קלה לפני כניסת השבת בשבוע העוקב.
פרופ’ מנחם פרידמן מסביר את פריחת התופעה ברחוב החרדי, בשונה לחלוטין מהמגמה הכללית בארץ ובעולם כולו. הטכנולוגיה והזמינות של אמצעי הדפוס הגדילו את מספר מודעות הקיר בחברה החרדית, ויצרו תחרות על תשומת הלב של הקורא, תחרות שכוללת שימוש בצבעים או בגופנים או במילים בוטות, שיגרמו לעובר ברחוב להבחין במודעה בין שלל המודעות הניצבות בפניו. לדברי פרידמן, הגידול במודעות הרחוב בחברה החרדית הוא חלק מתופעת הגטו התרבותי החרדי, שהלכה והתרחבה בשנים האחרונות. הרחוב החרדי הוא אוטונומיה, במידה רבה, שבו מתקיימת רשת חברתית עצומה הכוללת אנשים שמכירים זה את זה, והקירות משמשים חלק ממרחב ההיכרות הזה.
המילים הזועקות מהקיר היו מאז ומעולם כלי מלחמה נגד כל סטייה מן התלם החרדי. במקרה הטוב, הוזכרו תופעות שראויות לגינוי. במקרים הפוגעניים יותר, התנוססו על הקירות שמותיהם של מי שנחשבו סוטים מהדרך, בצירוף כינויי גנאי שונים ומשונים. המתקפות האישיות התעדנו מעט במהלך השנים, אך הנופך הדרמטי של הטקסטים לא השתנה. כל תזוזה קלה מהמסורת היא חורבן הבית הראשון השני והשלישי גם יחד.
הקירות נגד החרד”ק
בשנים האחרונות מופנה מאבק הקירות הזועקים נגד האינטרנט ונגד תהליכי המודרניזציה של החברה החרדית. אחת “ההצלחות” של קמפיין הפשקווילים הוא הנחלת מושג חדש: חרד”ק. כינוי גנאי לחרדים המודרניים המבקשים להשתלב בחברה הישראלית. להמחשת הגינוי, התווספו לפשקווילים קריקטורות המציגות באופן נלעג ובזוי את החרדים שרוצים להתגייס או מחזיקים טלפון חכם. קמפיין נוסף “מוצלח” במיוחד הדגיש “אינטרנט=סרטן”. סיסמה זו פיארה את קירות הריכוזים החרדיים במשך תקופה ארוכה.
תחום נוסף העומד במוקד מודעות הקיר: צניעות הנשים. במאבק זה כותבי הפשקווילים אינם בוחלים בשום אמצעי: הסגנון תקיף מאוד, ופעמים רבות אפשר לראות שמות של נשים בתוספת שלל האשמות, כיד הדמיון הטובה. בעקבות המתקפות נאלצו לא מעט נשים לעזוב את מקום מגוריהן.
המלחמה נגד תנועת היציאה
מימיה הראשונים של אגודת הל”ל – חיצי הפשקווילים הופנו כלפיה במלוא העוצמה. לא רק קנאי העדה החרדית חששו ממנה, אלא העולם החרדי כולו. האגודה הואשמה בפעילות מסיונרית, האשמה שמושמעת עד היום, זאת למרות שהאגודה מעולם לא עסקה בשכנוע לעזוב את המגזר, אלא חרטה על דגלה סיוע לאלו שבחרו לצאת. הכינוי “מיסיון” שהודבק להל”ל יצר חיבור אצל לא מעט חרדים בין האגדות על חטיפת ילדים והעברתם על דתם, נרטיב נפוץ בספרות החרדית באותן שנים, לאגודת הל”ל.
רק לאחרונה, עם פתיחת סניף של הל”ל בצפת, פיזרו הקנאים פשקווילים רוויי השמצות בסמוך למבנה והפגינו יומם ולילה, עד שהוחלט, בלית ברירה, להעתיק את מקום הסניף לראש פינה.
יוצאים ויוצאות שהמשיכו להתגורר באזורים חרדים, או שנקלעו לסכסוך גירושין, חוו על בשרם כמה רב כוחם של הפשקווילים. שימיינג בהשגחת הבד”ץ. קרובי המשפחה או קנאים שביקשו להצר את צעדיהם של היוצאים או לגרום להם לעזוב את האזור שבו התגוררו, פרסמו נגדם פשקווילים עמוסי כינויי גנאי והאשמות שווא.
פשקווילים בעידן הדיגיטלי
יואליש קרויס, איש העדה החרדית, ביקש להנציח את אוסף הפשקווילים העצום שברשותו. בשיתוף פעולה עם הספרייה הלאומית, אלפי פשקווילים עברו דיגיטציה, אולם רק 15% מהם זמינים לצפייה חופשית. בהודעה לתקשורת מטעם הספרייה הלאומית נמסר שהסיבה לכך היא חשש מתביעות דיבה ומפגיעה באנשים ששמותיהם מוזכרים בפרסומי הקיר.
בעידן הרשתות החברתיות השתדרג מעמדו של הפשקוויל ומרחבי ההשפעה שלו התרחבו. מחברי הפשקווילים יודעים שהעוברים והשבים מצוידים במצלמות וכי קיים סיכוי סביר שהפשקוויל יצולם ויופץ בתפוצה רחבה מאוד. לצד הדהוד מסרי הפשקווילים אפשר לראות בתפוצה הרחבה אלמנט חיובי: אם בעבר נפגעי הפשקווילים נאלצו לשאת חרפתם בדומיה ולהיעלם עד יעבור זעם, כיום, בשל התפוצה הרחבה והשיח ברשתות החברתיות, רבים זוכים לתמיכה רחבה ולעידוד מצד גולשים, שרובם מתנגדים לסגנון החריף והבוטה של הפשקווילים.
