מעברים

שוב זו תקופת מעבר בחיי, וכעניין של קבע השדים שבראשי שוב פוצחים במחולות.

אני ישובה בבית קפה גרמני פסטורלי, טבול בירוק ואין לי אוויר.

אני מנקרת בצלחת שמולי, דגה מלפפון בעל טעם מימי במיוחד, ובא לי למות.

אני בעיצומו של מסע בריחה מעצמי, שיסתיים בקרוב מאוד ועתיד להפגיש אותי עם מעבר דירה קשוח למדי שמחכה לי בארץ.

השדים המתוקים שלי עושים עבודתם נאמנה ומשתרבבים גם לחלומות השינה הגם ככה כבדה ועמוקה שלי, ומעניקים לי התעוררויות טרופות נשימה וכבדות וסהרוריות שהולכת איתי לאורך כל היום.

אני לא צריכה להיות גאון הדור כדי להבין מה עובר עליי, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מותשת מהמעבר הקרוב שצפוי לי.

אני לא יודעת אם זה בעקבות מעברי דירה טראומטיים למדי בילדות, או סתם עייפות החומר של כמעט שמונה-עשרה שנה של גידול הילדה-מפלצת שהיא אני.

ובכנות, מעט עייפתי.

עייפתי מלגדל את עצמי.

מלהאכיל את עצמי.

מלחמול להכיל ולהיות אם יחידנית לנפש החמודה אך המפוזרת שהיא אני.

ובא לי רק חודש אחד, או שבוע או יום אחד. לעזאזל אפילו שעה אחת – שבה אני לא אהיה האחראית היחידה על עצמי, ואוכל לחזור לרגע להיות ילדה ששרויה בנינוחות בזרועות היקום, שיכולה ככה, בפשטות, לעצום עיניים ולתת לראש להישמט; להיות מלאה בביטחון עמוק שמישהו הולך להאכיל אותי בקרוב ולשים גג על הראש שלי, ובכלל. אולי פשוט לא לחשוב על כלום, ורק להיות שנייה מוגנת אהובה ובטוחה.

אבל אני כאן, רחוקה שנות אור מהילדה הזאת. מלאה במתח חששות ועניינים של גדולים, ואין בי כוח להתמסר לירוק שבחוץ ולעיר היפהיפיה שעושה לי עיניים.

אני משננת לעצמי הלוך ושנון את רשימת המטלות שמצפה לי ברגע שאנחת:

לארוז את מטלטלי שהולכים ורבים ממעבר למעבר;

לדאוג מכך שאגור סוף סוף לבד (אלוהים ישמור);

לדאוג מזה שדירת החדר הקטנטנה לא תצליח להכיל אפילו רבע מכמות המטלטלים שלי;

לצלוח את המעבר בצורה מיטבית, נפשית וכלכלית;

(הפעם את לוקחת הובלה שתדאג להכול כמו שצריך, מא’ ועד ת’, יעלה כמה שיעלה. דיר באלק!)

לנקות, לסייד, להבריג, לאבק ולתת צורה של בית למקום הזר הזה שהולך להיות הבית שלי.

אני משתנקת בבהלה למראה הרשימה ומנסה לשכנע את עצמי שזה שווה את זה.

שהמסע האישי שלי הזה במדברות החיים הוא הדבר הכי טוב שקרה לי.

שאני אישה בוגרת, עצמאית, ומלאת עוצמות לאין שיעור.

ואני כל כך רוצה להאמין בזה.

אז אני עוצמת עיניים, עושה דמיון מודרך ומעלה בעיני רוחי בית קטנטן ומתוק, עם מטבח קטנטן אבל מצוייד בכל מה שצריך, עם פינת עבודה מלאת עציצים ותמונות.

ונכון שהסלון וחדר השינה הם בעצם אותו חלל, אבל יש אוויר ואור ואותי ומצעים לבנים וספרים אהובים ויש נחת.

נחת רוח של יום חולין.

אני פוקחת עיניים ומגלה חיוך קטנטן שהשתרבב לו באמצע בית הקפה הגרמני.

אז אני נותנת לו מעט להישאר.

מתכון לעוגת בננות ושוקולד צ’יפס שעושה תחושה של בית ומחסלת את כל השדים עם הריח המשגע שלה:

מצרכים:

3 בננות בשלות

3/4 כוס קמח לבן

1/2 כוס סוכר חום

1 כוס חלב

100 גרם חמאה מומסת

1 כף אבקת אפיה

1/4 כוס מים

1 כפית תמצית וניל

1 כוס גדושה שבבי שוקולד (שוקולד צי’פס)

הוראות הכנה:

מחממים תנור ל-180 מעלות.

מועכים את הבננות היטב במזלג ומעבירים לקערה בינונית.

מוסיפים את המרכיבים הרטובים.

טורפים היטב במטרפה ידנית או במיקסר.

מוסיפים את המרכיבים היבשים, חוץ מהשוקולד צ’יפס, וטורפים שוב לבלילה סמיכה וחלקה.

מוסיפים לתערובת את שבבי השוקולד בקיפול עדין.

יוצקים את הבלילה לתבנית בינונית מרופדת בניר אפייה משומן ושולחים לתנור לחצי שעה.

בודקים עם קיסם: אנחנו רוצים את העוגה לחה ועסיסית ולא יבשה, אז שווה לעקוב ולהוציא בזמן.

בתיאבון