התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

מחו”ל לך

רסל דיקשטיין

החו”ל הראשון שלי היה בגיל חמש. אלו היו זמנים אחרים. נתב”ג היה בית נתיבות קטן וישן, טיסה הייתה אירוע חגיגי ונדיר, ואני – אני הייתי ילדה חב”דניקית נרגשת לקראת המפגש עם נציג אלוהים עלי אדמות, הרבי מליובאוויטש, במקום שהוא “בית רבינו שבבל”, שברבות הימים הפך ל”בית משיח”.

החוויה נצרבה אצלי בזיכרונות רבים, מראות, ריחות, רגשות ואפילו פציעה קלה בברך. לטיסה לבשתי סרפן קורדרוי בצבע כחול עמוק, שעליו היה רקום סמל “צבאות השם”, ומתחת חולצת גולף לבנה. חגיגית הייתי. המטוס המריא. זמן קצר לאחר מכן הדיילות עברו וחילקו מנות כשרות, ואז הצעידו עגלה גדולה עם המנות הרגילות. לטשתי עיניים אל המנה של האישה שישבה במושב האמצעי. היה שם מעדן חלב. במנה הכשרה לא היה מעדן חלב. אני חושבת שבאותן שנים לא היו בארץ בכלל מעדני חלב כשרים בכשרות המאוד-מאוד ספציפית שהייתה מקובלת במשפחתי. האישה הבחינה בעיני העגל הבוהות שלי והציעה לי את הגביע הנכסף. אמרתי לה שאני לא יכולה לאכול את זה, כי זה לא כשר ואסור לי, ופרצתי בבכי. אימא, שישבה לצידי, לבושה בחגיגיות גם היא, הבטיחה שאצל הרבי אקבל הרבה ממתקים כשרים, ואני ניגבתי את הדמעות. “ממתקים מהרבי” הם חוויית ילדות בפני עצמה. אבא הקפיד על נסיעות תכופות לרבי, וגם זיידע לא הדיר רגליו מ-770. טעמם של נחשי הגומי השחורים והסוכריות הצבעוניות שהיו מביאים עימם בחזרה, ספוגים טוב-טוב במרינדת הקדושה וההתחזקות, שמור בחכי עד היום.

החו”ל השני שלי היה כ-12 שנים לאחר מכן. שוב נסעתי לניו-יורק, שוב נסעתי לרבי. אדמו”רנו שליט”א כבר היה בר-מינן, ואני התנדנדתי בין משיחיסטיות אדוקה לתחילתו של פיקחון. כרטיס הטיסה הובטח לי כשנה מראש, אבא אמר שאם ציוניי במקצועות הקודש – והרי מקצועות הקודש תופסים כ-90% ממערכת השעות – יהיו מעל 95, אקבל כרטיס ל”תשרי”. בזמן ההבטחה הייתי עוד כול-כולי בעניין, חסידית מאוד, מקושרת לרעבע (כך קראתי לו אז, בדבייקוס הראויה), מדקלמת תניא וחולמת שיחות קודש. החלטתי לא לוותר על הנסיעה, על אף הערעורים שסדקו את חומות האמונה הבצורות, אלא לתפוס זאת כהזדמנות להתבוננות מקרוב, ממש מקרוב, וקבלת החלטה. הייתי בצומת דרכים אידאולוגי, והזדקקתי לחוויית הכרעה. נסעתי עם קבוצה גדולה של נשים ונערות, נרגשות ומתוחות לקראת ההצפה הרוחנית הצפויה. הגעתי ל-770 ורציתי להיבלע באדמת הקודש שם. תחושת חוסר השייכות הדהימה אותי בחריפותה, האקסטזה בשירים ובתפילות נראתה לי כטירוף פגאני, האלהת הרבי הכאיבה לי, ממש. ניסיתי להתחבר, ביום כיפור אפילו הרגשתי התעלות נפש, אך היא התרסקה מייד, כבר בימי חג הסוכות. הסתובבתי ברחובות ניו יורק בלב שבור ובקיבה הומייה. לאכול בחדר האוכל הגדול לא הייתי מסוגלת, האווירה שם לא התאימה לי, ולהיכנס לאחת ממסעדות המזון המהיר והזול היה באותם זמנים רעיון שאין להעלותו על הדעת בשום פנים ואופן.

החודש הזה היה נורא, כשחזרתי ידעתי שנכרתי מעמי, מקהילתי וממשפחתי – שאיבדתי מוטיב מרכזי בהוויתי ובאמונתי. שש שנים אחר כך זועזעה נפשי שוב, כשהבנתי שגם האמונה באלוהים התפצפצה לאלפי רסיסים ונעלמה.

החו”לים הבאים שלי היו מסעות. נסעתי המון ולהרבה מקומות, את סיני פקדתי עשרות פעמים, בפעמים הראשונות עוד תחבתי לתיק קופסאות שימורים וקרקרים. כשאבדה אמונתי גם ההקפדה על אוכל כשר נעלמה איתה. לא סחבתי אוכל מהארץ ולא ביקשתי בטיסות KOSHER MEAL. בממלכה המאוחדת ביליתי כמה חודשים וגם במוסקבה, באוסטרליה גרתי כשנה ומשם קפצתי לניו זילנד ואז תאילנד, הסתובבתי רבות במרכז אירופה, במזרחה ובצפונה. בסך הכול ביקרתי בכ-50 מדינות, לפחות עד שהפסקתי לספור.

אורח החיים העכשווי שלי הוא נוודות דיגיטלית, העבודה שלי יכולה להתבצע מכל מקום שיש בו חשמל וחיבור לאינטרנט. תכננתי את חלום הנדודים במשך זמן רב, ובשנתיים האחרונות הוא מוגשם ועוד איך. צמצמתי את חפציי למינימום שנקלט בטרולי וילקוט, ואני נודדת בין ארצות, חוצה אוקיאנוסים ויבשות, מתמלאת בחוויות, מראות, ריחות וטעמים. בהחלט הרבה טעמים. הטעם הקולינרי מתמזג בטעם החופש המנטלי שהושג בעמל רב. וכן, עדיין, אף שעברו יותר מ-15 שנים מאז באה אל פי טעימת עכו”ם הראשונה, האפשרות לאכול בחו”ל מרגשת, מלהיבה, ולא מובנית מאליה.

מדי פעם, פה ושם, בעיקר ביעדים קלאסיים, אני רואה אותם, ונזכרת בעצמי. הם חובשים כובעי קסקט, פאותיהם מגולגלות מאחורי האוזניים, לובשים חולצות פולו לבנות במקום המכופתרות הקשיחות, מביטים במסעדות הרבות והססגוניות בתמהיל של תאווה-רתיעה-סקרנות-הימנעות-שכנוע עצמי. האמיצים ייכנסו ויזמינו מנות ניטרליות כשרותית, והרוב יחזרו לחדר במלון ויחתכו סלט בכלים שהביאו עימם, ויוסיפו טונה ותירס מקופסה. חוויית החו”ל שלהם אחרת כל כך משלי, נתח עצום ממנה לא יגיע אל בלוטות הטעם שלהם. גם אני לא בולעת כל מה שמגישים לי, מן הסתם. לדוגמה, על הארוחות במטוס ויתרתי מזמן, לא בא לי על העונש הזה. אבל מדי פעם אני מגניבה מבטים אל המנות של הנוסעים האחרים, ומספרת לילדה בת החמש שבי שאין יותר אסור, שהכול מותר, מותר לך.

בין העולמות / הדרך שלי
01/12/2022

מאמרים נוספים

אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודות זמניות


סעודה שחורה - סיפור המעשה


מעל למצופה


היסוד החמישי


למלא את החלל


על קידוש החיים והבחירה


דילוג לתוכן