בחב”ד יש הרבה מנהגים. בשונה ממנהגים מהסוג שגורמים לך בפסח לזרוק לפח את הכוסות שנפלו בטעות מהשולחן – כי בפסח לא משתמשים בכלים שנגעו ואפילו לשנייה ברצפה, מה אנחנו מסנגדים? – ואז להיזכר שאלו כוסות חד-פעמיות שהגיעו במשלוח הפיצה הלא-כשרה-בעליל-לפסח שהזמנת מדומינוס, יש גם מנהגים מקסימים. אני, לדוגמה, יודעת שבחופה שלי יהיו כל מנהגי רבותינו הקדושים: עששיות מזכוכית בידי מי שיובילו איתי לחופה ונגינה חיה של ד’ בבות. אממה, אני מניחה שסרטון החופה שלי יהיה ויראלי מאוד בקבוצות של חב”דנייעס, כי לא בכל יום רואים זוג נשים צועדות לחופה על רקע ד’ בבות שמנוגן בכינור.
אני לא אוהבת הגדרות, אני חושבת שזו אחת מהסיבות לכך שאני לא נשואה היום לבעלי, אנחנו לא מגדלים את ששת ילדינו – לכולם קוראים מענדי – ולא שליחים ביעד אקזוטי כלשהו. אבל אם לרגע צריך להתעסק בהן, בהגדרות, אני יודעת שיש אצלי משהו שנותן לכל תהליך היציאה רובד נוסף. אני לא חושבת שזה מקנה לי אישיות מסוימת, הלוואי, נמאס לי לחפש אחת – אבל אני כן חושבת שבהשוואה לכל אחת שיוצאת מהמגזר ולא יודעת על מה מדברים בדייט, אני לא ראיתי דינמיקות זוגיות שבאפשרותי להשוות אליהן, גם אם זה באופן מאוד כללי.
וגם, העניין הפעוט הזה, שההיכרות היחידה שלך עם התחום היא איזו בת של מורה שלפני שנולדת התחתנה עם בת זוג, ועד היום, אחת לכמה שעות, חב”דניקית תורנית מזכירה את האסון שפקד את המורה הכבודה ההיא, עם הבת ש… התדרדרה, לא עלינו, הקב”ה ירחם עליה, עשתה מעשים משונים ונוראיים. רחמנא לצלן. והאוזניים תצלינה.
כמו שאפשר להבין, בעדינות, מבין השורות, זה לא משהו שמתקבל בברכה, וכשיש מאחורייך שורה של מעשים שאף הם לא התקבלו בברכה, מאוד לא דחוף לך להסתובב עם עוד אחד. אז אולי זה גורם לך לצאת יותר מהר, אבל באותם ימים, על הדשא מאחורי התיכון, את מיוסרת הרבה יותר; לא מבינה מה קורה לך או לא רוצה להבין.
מצד שני, יש גם יתרונות. כשהגעתי לצבא וחצי מחלקה הייתה מאוהבת במפקדת המחלקה, שהייתה בחורה מרשימה לכל הדעות, רק אני יכולתי להסתכל בהתנשאות מהצד. חבר’ה, אני גדלתי במקום שחינך ודרש מכל אחת למנות לה “משפיעה”, כי ככה הרעבע הורה. כן, מה שאתם מתארים לעצמכם – דמות נשית סמכותית שמלווה אותך בגיל ההתבגרות ומאזינה לבעיות הרוחניות שלך, ועונה לשיחות באמצע הלילה, כי את במשבר. רוחני, כמובן. כן. יש הרבה דרכים לטפל בנטייה של בנות מבולבלות מינית בגיל ההתבגרות, להוסיף דמות נשית שהיא צ’ק-ליסט של כל מה שגורם לך לפתח אובססית סמכות בגיל ההתבגרות, כנראה שהיא לא אחת מהן. אז הדלקתי סיגריה וצקצקתי בהתנשאות, והלכתי לעשות לה סטוקינג בפייסבוק. דניאל המ”מ, אם את רואה את זה: זה לא עלייך.
הוצע לי לכתוב טור לפני שבוע, כלומר בתקופת החיים הנוכחית שלי, שכוללת דירה בשכונה היפסטרית (איכס על היפסטרים, יש להם ערכים) שדגל הגאווה שתליתי במרפסת נבלע בין שאר דגלי הגאווה פה; כשאני עובדת בחברת סטארט-אפ שעובדים בה 50 איש, מתוכם בערך 78 שייכים לקהילה (זו התחושה, בכל אופן); ואני מסתובבת בעיקר באקו-סיסטם כל כך מכיל ומקבל, שאני לפעמים שוכחת שמורות בסמינר מתקשרות להורים של חברות שלך, כדי לעדכן אותם שלא כדאי לבת שלהם להסתובב איתך כי יש עלייך כל מיני “עניינים” זה דבר שקיים, אבל זה קיים. ואם את צריכה לריב עם כל כך הרבה אנשים, רעיונות ורגשות, אחרי שהבנת שאת לא מאמינה יותר במערכת או באלוהים, או בכל דבר על הרצף הזה, הדבר האחרון שחסר לך הוא גם להרגיש שמה שקורה לך בגוף כשאת רואה מישהי שמוצאת חן בעינייך זה הדבר הכי טמא ומטונף בעולם, ואלוהים שישמור (חח) כמה שכל אחד מהם בנפרד הוא כמעט בלתי אפשרי, אז יחד?
אני לא יודעת מי קורא את הטקסט הזה, אבל אם את או אתה מפחדים, חוששות או מהססים – אני רוצה להגיד לכם שזה יהיה מורכב, זה יהיה קשה, זה הולך ליצור רגעים שייצרבו אצלכם שנים קדימה, וככל הנראה, לא במובן חיובי. אבל יום אחד, בלי שתשימו לב, אתם לא תאמינו שהיה זמן שבו שקלתם ברצינות לא לחיות את החיים שלכם כמו שמגיע לכם. ומגיע לך להתעורר בוקר אחד ולהבין שבחרת לתת לעצמך את האפשרות לאהוב, להיות נאהבת ולהיות מי שאת, בדיוק כמו שאת.
