התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

לילה לבן בירושלים

יוחנן הוניג | מתוך ספרו: עירום וערייה

באותו ערב הלימודים בישיבה הסתיימו בשעה שבע, שעתיים לפני הזמן הרגיל. שלג כבד החל לרדת ולהיערם. ידענו שנשוחרר מוקדם כיוון שהכבישים תכף ייחסמו והתחבורה הציבורית תושבת, והתלמידים שגרים בקצה העיר לא יצליחו להגיע לבתיהם – שלא כמוני, שגר במרחק שתי רחובות מהישיבה. רגע לפני שאני יוצא מפתח הישיבה ופונה ללכת הביתה, ניגש אליי בער’ל ושואל, “רוצה ללוות אותי הביתה? אני יכול להראות לך את אוסף הקלטות שסיפרתי לך עליו.”

בשלושת החודשים הראשונים שלי בישיבה, ניסיתי בכל מיני דרכים להרשים אותו ולהתקרב אליו. הוא היה הכי פופולרי וכריזמטי בישיבה. כולם היו מקשיבים ומתפעלים מקטעי החזנות שביצע, ופורצים בצחוק מהבדיחות ומהחיקויים שלו.

ניסיתי לגרום לו להסתכל עליי, להתייחס אליי, להעניק לי מעמד של מקורב. ללא הצלחה.

מצאתי בבית קלטת חזנות של יוסל’ה רוזנבלט, והכרחתי את עצמי להקשיב שוב ושוב לשירה הכבדה והזרה הזאת – סאונד עתיק ולא איכותי, הקלטה בת כשמונים שנה; קול עמוק של גבר ששר בסגנון מוצק ומשונה, בהרמוניה ומלודיה מורכבות, מרווחים מוזיקליים שאוזן המורגלת למנגינה עממית, פשוטה וקליטה כמו מוזיקה חסידית, מתעייפת מלהאזין לה אחרי חמש שניות.

כפיתי זאת על עצמי כי חשבתי שכך אזכה בתשומת ליבו של הבחור שכל היום מדבר על חזנות, שר, מחקה ומספר אגדות ומעשיות על הבוהמה החזנית, על סצנת הכליזמרים של טאראס ועל הקומדיה של דז’יגאן. בקיצור, כל תרבות הבמה של תחילת המאה העשרים בעולם התיאטרון היודו-אירופי-אמריקני.

חרשתי על הקלטת, הקשבתי לה בווקמן פעם אחר פעם, עד שהתחברתי, ואפילו התאהבתי. נמשכתי בעיקר לסלסולים המאתגרים של רוזנבלט, והתחלתי לשנן בעל פה משפטים מתוך פרקי החזנות. או אז גיליתי כי נולדתי עם נטייה ברורה לגמישות הגרונית הדרושה לכך.

הייתי עובר ליד בער’ל, מפזם כאילו לעצמי בשקט איזו קולרטורה מסובכת. לבסוף בער’ל שם לב אליי, והתלהב. הנה, הוא מצא מישהו שיכול למחוא לו כפיים מתוך הבנה בחזנות, לא רק מתוך הערצה סתמית לכריזמה שלו. הוא היה ניגש אליי מדי פעם, ומנסה להרשים אותי בקטע חזנות חדש שלמד. אני כמובן הייתי מסמיק ומסתגר, אך בתוכי התרגשתי מההישג.

עדיין לא השגתי גישה מלאה אליו, היו אחרים שהתברגו במעגל היותר קרוב שלו, הייתה להם היסטוריה ארוכה יותר משלי. הייתי בסך הכול תלמיד חדש בישיבה.

פעם אחת, אחרי שביקשתי והוא הבטיח שוב ושוב, אכן הביא לי סוף סוף קלטת עם הקלטה של משפחת מלבסקי, עליה שמעתי לראשונה ממנו, והתוודעתי לרפרטואר שלה מתוך החיקויים והסיפורים שלו. אבל התברר שההעתקה שעשה לא הצליחה – שמעתי רק כמה שניות את קולו המרגש והמחוספס של האבא, החזן שמואל מלבסקי. זהו, כל שאר הקלטת הייתה ריקה.

והנה הערב בער’ל, בכבודו ובעצמו, מזמין אותי לביתו, רק אני והוא. כל תשומת הלב שלו תהיה נתונה לי באופן בלעדי. מובן שנעניתי להצעה. לא חשבתי מה אענה להורים כשישאלו למה לא חזרתי הביתה מייד ולאן הלכתי.

בדרך לא דיברתי מילה. הוא, לעומת זאת, דיבר בקול, סיפר סיפורים ובדיחות לי ולעדת מעריציו שליוו אותנו, כי הם גרים באותו אזור. הלב שלי רקד בתוכי, הבטן התהפכה מהתרגשות.

אנחנו מגיעים לביתו של בער’ל. אחרי שנפרדים משאר החבורה, אני נשאר איתו, רק אני והוא. בער’ל מכניס אותי הביתה דרך כניסה אחורית, ישר אל חדרון קטן, ללא חלונות, ומראה לי את עשרות המדפים הקטנים שתלויים על הקירות, עליהם מסודרות מאות קלטות, על כל אחת מהן מדבקה וכיתוב מפורט. זהו אוסף קלטות שאחיו הגדולים – נגנים וחזנים בעצמם – אספו והעתיקו במשך שנים מתקליטים ישנים. המדפים היו מחולקים לפי קטגוריות של חזנות, מוזיקת כליזמרים ומערכונים של דז’יגן.

פתאום נהיה חושך מוחלט, החשמל כנראה קפץ בגלל סערת החורף.

בער’ל אומר שהוא כבר חוזר, ומשאיר אותי עומד לבד באפלה.

אחרי כמה דקות הוא חוזר עם נר נשמה דולק, מניח אותו על השולחן הקטן הצמוד לקיר, ולאורו המרצד ממשיך להסביר לי על הספרייה המרשימה.

הוא מכניס לטייפ קלטת של טאראס, לוחץ פליי, ודוינה רומנית מתוקה מתחילה להתנגן. הווירטואוזיות של טאראס, מלך הכליזמר דאז.

“תשמע את הטאראס הזה,” הוא אומר, “חכה עוד שנייה, תשמע את הדריידל המטורף.”

הוא מדבר, מסביר ומספר, ואני שם לב שזו כבר הפעם השלישית שכף ידו נתקלת בטעות במכנסיים שלי. אנחנו עומדים צמודים, בגלל קוטן החדר ועומס החפצים בו. הוא שוב מניע את ידו, תנועה טבעית כביכול, ונוגע בי.

אני ממשיך להקשיב לטאראס ולהסבר של בער’ל.

הוא חוזר על אותה תנועה, עם קצת יותר השתהות וכוונה. גוון הפרצוף שלי מתחלף לסומק אדמדם במהירות הבזק, ואני שמח שהחדר חשוך והלהבה הקלושה לא חושפת את מבוכתי. אחרי דקה בער’ל כבר מניח את גב כף ידו על המכנסיים באזור הרוכסן, משתהה ובודק מה תהיה התגובה שלי.

אני שותק, מתכנס בתוכי, עוצר את הנשימה כמה שאני יכול, מנסה להיראות כאילו אני לא מרגיש מה קורה, ומנגד אני גם לא רוצה להפריע לו, שימשיך.

בער’ל מצמיד שתי אצבעות ותופס את הלשונית, מושך אותה בתנועה איטית מטה.

החזה שלי מתמלא במהירות משאיפה קטנה של אוויר. אני משחרר קצת אוויר מהאף, משתדל לא להישמע, לא להיות נוכח.

הוא ממשיך לגשש, ואני לא מגיב.

פתאום נשמע מרחוק קולו של אביו קורא לו. בער’ל נבהל ומשתדל להחזיר מהר עטרה ליושנה. הוא לוחש לי לבוא אחריו, ומוביל אותי בצעדים זהירים אל היציאה האחורית.

אנחנו מגיעים למסדרון שמוביל למדרגות. השלג פסק, הרחוב לבן ומואר בפאר צח. אני עולה אחריו במדרגות לקומה השנייה. הבית חשוך, אין חשמל בכל הבניין, אך השלג מבהיר מעט את הלילה וסופג את כל רעשי העולם, כמו מזרני קיר של אולפן הקלטות.

אנחנו מגיעים אל מרפסת חצר מקורה חלקית, היא נראית נטושה, ובער’ל ניגש ישר לעניין. אני מתנשף, נבוך, אך מתמסר לתחושה המענגת ועוצם עיניים. בער’ל כמו חצי מחבק אותי מאחור, בעוד ידו פועלת את פעולתה מלפנים. גלי חשמל נעים בתוכי הלוך ושוב, מעלה מטה, כבתנועת הוריקן איטית כלפי מרכז הגוף. קצב הנשימה  שלי הולך ומתגבר. שלג שוב יורד, פתיתים נוחתים על פניי, נמסים וגולשים מטה. נשימותיי מתבלבלות, אני מנסה, ללא הצלחה, להחניק אנחה, לאצור אוושה. תשוקה מעורפלת, ויברציה מסתורית שבוחשת בגופי כבר כמה שנים; התפתלויותיי על משכבי בלילות; זחלי שדים במערכת הפנימית שבלי שום הסבר הופיעו בהדרגתיות מגיל 12 ואילך – כל אלו כמו עושים את דרכם החוצה, ואז – פיצוץ!

קולות עמומים מגיעים מעבר להרי החושך; אני שומע כמו מלמול, מרגיש מנגינה, אבל לא מצליח לזהות אף מילה. הרמוניה משונה. צליל לא מכוון שהגיע לפורקן. עכשיו, בלילה הקפוא הזה, פתאום הכול פורץ באחת ומתפזר על השלג. לבן נבלע בלבן. התעלומה מתבהרת.

אני הולך הביתה בלחיים סמוקות. לבן הכול; לבן הקול, מבהיק את חשכת הלילה. פתית קפוא מתקרב לפניי ונמס מייד מחום דמי. אין תנועה והאדם מועט, מתהלך אי-פה, אי-שם.

ילד הולך, נער בא.

אני חדש נולד.

התגלות.

***

לפני שנתיים, 26 שנה אחרי, התקשר אליי בער’ל פתאום ואמר, “אני רוצה לבקש ממך לחשוב אם אי-פעם בחיים פגעתי בך, בכל דרך שהיא.”

לא הבנתי מה הוא נופל עליי עכשיו, מה פתאום נזכר בי, ומה בדיוק הוא רוצה אחרי כל כך הרבה שנים שלא היינו בקשר. נתקלנו זה בזה פעמים בודדות – בכל זאת, מאה שערים, כמה כבר היא גדולה? היינו נדים בראשינו לשלום וממהרים לפנות לכיוונים הפוכים.

לא היה לי עניין להיכנס איתו לשיחה, תמיד היה פתלתל-מילים, תמיד שיחק משחקים שנועדו לשפר את מעמדו החברתי, והקפיד לעשות זאת בצדקנות מופגנת.

“לא, לא פגעת בי,” עניתי.

“בכל זאת, גם אם לא פגעתי בך מעולם, תגיד לי ‘מחול לך’ שלוש פעמים,” התעקש.

חשבתי שזה עוד אחד מתעלולי התדמית שלו. “מחול לך, מחול לך, מחול לך,” אמרתי במהירות. הייתי באמצע אימון בפארק ורציתי לסיים כבר את השיחה המשונה.

“תודה רבה לך יוחנן, המון הצלחה בכול, כל טוב לך.”

כמה חודשים לאחר מכן שמעתי שבער’ל “הלך לעולמו”, שבמשך תקופה ארוכה סבל ממחלת הסרטן. או אז הבנתי את השיחה; ייתכן שרצה להתנקות מחטאים ומאשמה לקראת עליית נשמתו השמיימה, לעמוד בפני קונו נקי כפיים וצח כשלג, לקבל מקום מכובד ונוח בגן עדן – וייתכן שחשב שמחלתו באה לו בגלל חטא זה או אחר, וניסה להירפא באמצעות בקשת סליחה מכל מאהביו.

תרבות / סיפורת
29/06/2022

מאמרים נוספים

אוצרות יהודיים? - על הסדרה "יהלומים" בנטפליקס


יצירה יוצאת לעולם - טור אורח


פסטיבל הרוק וורכטר – יומן מסע


נהר לֵתֶה


ככלות הכול, לבדו


מסכת יציאה


דילוג לתוכן